המיתוס חסר הבסיס שלפיו צבאות ערב שאפו להשמיד את "המדינה היהודית הופץ בכל מקום בחברה הישראלית, ובעיקר במערכת החינוך, בבסיסי הטירונות ובתקשורת. כפי שנוכיח בהמשך, רוב הציונים החשיבו מיתוס זה כנחוץ כדי להצדיק את גזל הזכויות המדיניות, האזרחיות והכלכליות של העם הפלסטיני.

כשישראלים וציונים מעומתים עם עובדות שלא מוצאות חן בעיניהם, הרבה פעמים הם מאשימים את המקור בפיברוק או בשותפות ל"תעמולה ערבית" אנטישמית. כדי למנוע "טעות" כזו, נצטט ישירות מפי שניים מההיסטוריונים הפרו-ישראלים הבולטים ביותר: מרטין ון קרפלד (האסטרטג וההיסטוריון הצבאי הישראלי הידוע) ומרטין גילברט, שכתבו:

• "במקרה של פלישה היו הכוחות [הערביים] מוגבלים ל-30 אלף איש. הכוח היחיד החזק ביותר [שימו לב לפרט זה במהלך הקריאה] היה זה של ירדן, שתואר כבר. שניים להם היו המצרים, עם 5,500 איש ואחריהם העיראקים, עם 4,500... אל אלה הצטרפו כ-3,000 מקומיים לא סדירים. בסך הכל היו כשמונה חטיבות מאויישות בחסר, שחלקן היו ללא ספק סוג ב' ואפילו סוג ג' מבחינת האיכות. על אלה יש להוסיף כ-2,000 לבנונים (חטיבה אחת) ו-6,000 סורים (שלוש חטיבות). כלומר, למרות ש(אוכלוסיית) ארצות ערב היתה גדולה מהיישוב פי ארבעים או יותר, במונחי כוח אדם צבאי זמין ללוחמה בפלסטין היו הצדדים פחות או יותר שקולים. במהלך הזמן, כששני הצדדים שלחו תגבורת, השתנה המאזן לטובת היהודים; באוקטובר כבר היו להם כמעט 90 אלף איש ואשה, ואילו לערבים היו רק 68 אלף." (The Sword and the Olive, pp. 77-78)
  
• "מפקדים בכירים בהגנה נפגשו עם חברים בוועדה (UNSCOP - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלסטין) בשכונת תלפיות בירושלים בנסיבות חשאיות דומות כדי להביע את בטחונם בכך שהכוחות היהודיים, שמנו לדבריהם 90 אלף איש, ובכללם 35 אלף אנשי מילואים, יוכלו להתגבר על כל מתקפה ערבית אם הדברים יגיעו לכלל מלחמה". (Jerusalem Post)
  
• "לפני ההצבעה באו"ם על הצעת החלוקה, בן גוריון התאמץ מאד להשיג ניטרליות מצד המלך עבדאללה מעבר הירדן, שצבאו -- הליגיון הערבי -- שאומן ע"י הבריטים וקציניו היו בריטים, היה הכוח הלוחם החזק ביותר במזרח התיכון. המלך היה מתחרה ותיק של חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, על ההנהגה המורלית של הערבים באזור כולו. בת שיחו הסודית של עבדאללה עתידה היתה להיות גולדה מאיר." "...'הוא [המלך עבדאללה] הבהיר עד מהרה את לב העניין: הוא לא יצטרף לשום מתקפה ערבית עלינו. הוא יהיה ידידנו תמיד, אמר, וכמונו הוא רוצה שלום יותר מכל דבר אחר. אחרי הכל, היה לנו אויב משותף, המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני'." (Israel: A History, pp.149-150)
  
• "אשר לליגיון הערבי של עבדאללה, הוא לחם טוב יותר מכל צבא ערבי אחר. עם זאת, הליגיון הערבי כמעט מעולם לא ניסה לכבוש שטחים שתכנית החלוקה הקצתה ליהודים, והעדיף להישאר במגננה". (The Sword and the Olive, p. 95)
  
• "... לא היה מטה צבאי משותף, ולא נעשו כל נסיונות לתאם את המתקפות של צבאות ערב... אפילו לא שירות תיאום וקישור לצורך שיתוף במודיעין על האויב" (The Sword and the Olive , p. 83)
  
• "ה[בעיה] החשובה ביותר, אולי, של צבאות ערב היתה המחסור המגביל בתחמושת, כתוצאה מאמברגו הנשק הבינלאומי... ובמקרה של העיראקים והמצרים, קווי תקשורת ארוכים. כך לדוגמא, אחרי 25 בפברואר 1948, הליגיון הערבי לא קיבל תחמושת חדשה למקלעי ה-20ממ' שלו. חלק מהתחמושת שהיתה בשימוש התותחנים העיראקים היתה בת יותר מ-30 שנה; לסורים לא היתה תחמושת בשביל המקלעים הכבדים בקוטר 155ממ'. זאת בעוד שאצל היהודים התחמושת נערמה בערמות הולכות ומתגבהות [במיוחד בעקבות משלוח הנשק הגדול מצ'כוסלובקיה במאי 1948] מחסני אויביהם היו כה מרוקנים עד שלעתים גנבו תחמושת אלו מאלו. בנוסף, התיאום שלהם היה גרוע, יכולתם הטכנית דלה והם היו איטיים, מגושמים, הנהגתם גרועה ולא היתה להם היכולת להתמודד עם מתקפות ליליות שהיו, ירצו או לא ירצו, מומחיותו של צה"ל". (The Sword and the Olive, pp. 95-96)
  
• זמן קצר לאחר מבצע דני במחצית הראשונה של יולי 1948, כתב יגאל אלון בדו"ח לפלמ"ח (הכוח הצבאי של ההגנה) שגירוש תושבי לוד ורמלה גרם לכך ש: "כבישי ההתקדמות של הליגיון נשתבשו... הכלכלה הערבית תיאלץ לפתור את בעיית כלכלתן של עד כ-45,000 נפש... ועוד: תופעה של בריחת רבבות תכניס בלא ספק דמוראליזציה בכל סקטור ערבי אליו יגיעו [הפליטים]... לניצחון זה עוד תהיה משמעות רבת-ערך לגבי גזרות נוספות". ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 282)

למרות שאנחנו חולקים על נתוני צבאות ערב (30 אלף איש) שהציג ון קרפלד, אפשר להסיק את המסקנה הבאה:

• הצבא הערבי החזק ביותר שנכנס לפלסטין עשה יד אחת עם הישראלים מלכתחילה. על פי הוראת המלך עבדאללה, (שפיקד גם על צבא עיראק, נוסף לזה של עבר הירדן), הצבאות הערביים החזקים ביותר לא פלשו כלל לשטחים שהוקצו למדינה היהודית בתכנית החלוקה של העצרת הכללית של האו"ם מ-1947. אדרבה, באמת קרה ההיפך הגמור. כך, לדוגמא:
  

1. לוד, רמלה והמשולש נמסרו לידי הישראלים ללא קרב. בעוד שצבא ירדן נסוג לפי פקודת המלך, צבא עיראק (שהיה מוצב בראש העין, כמה קמ' מצפון לשם) קיבל פקודה מפורשת שלא להתערב (המוטו שלהם בערבית עיראקית היה: "מא-קו אוואמר", כלומר "אין פקודות"). אזורים פורים אלה היו מיושבים בצפיפות בפלסטינים, ומיקומם אסטרטגי לקווי האספקה של הערבים והישראלים כאחד.

2. כשהצבא הישראלי תקף באמצע אוקטובר 1948 את צבא מצרים מדרום ואת צבא סוריה מצפון-מזרח, צבא ירדן וצבא עיראק היו מנועים מלפתוח חזית שלישית ממזרח. לצבא עיראק היתה היכולת, בהינתן הפקודה, לחצות את ישראל לשניים, וצבא ירדן צפה מנגד בעוד הצבא הישראלי מכה במצרים באזורי דרום הר חברון ובאר שבע ("קורבנות", עמ' 232). צבא עיראק היה ממוקם היטב באזורי טול כרם וג'נין, שרחוקים רק 12-14 קמ' מהים התיכון, הקליקו כאן למפה של אזורי השליטה של הצבאות השונים.

• לצבאות הערביים החזקים האחרים, צבא מצרים וצבא עיראק, היו קווי אספקה ותקשורת ארוכים, הרחק מבסיסי האם בארצותיהם.
  
• הצבאות של ערב הסעודית וסודאן הקצו כמה אלפי חיילים באמצע המלחמה, שהחליפו את הצבא המצרי המותש בדרום פלסטין.
  
• תחת לחץ אמריקאי וצרפתי, צבא לבנון לא היה מעורב מלכתחילה, ואף לא חצה את הגבול הבינלאומי. לכל היותר סיפק צבא לבנון כיסוי ארטילרי מאיכות בינונית לכמה ממתנדבי צבא השחרור הערבי בתחילת המלחמה ("קורבנות", עמ' 223-224)
  
• כשצבאות ערב נכנסו לפלסטין ב-15 במאי 1948, קרוב ל-400 אלף פליטים פלסטינים כבר סולקו מבתיהם במהלך הטיהור האתני, חסמו את הדרכים, היו לנטל על הכלכלה המקומית ויצרו דמורליזציה בקרב האוכלוסיות והצבאות הערביים, כפי שהודה יגאל אלון. במלים אחרות, הפליטים הפלסטינים שימשו כנשק נגד אויבי ישראל.
  
• צבאות ערב לא תיאמו את תכניותיהם המבצעיות ולא חלקו ביניהם מודיעין צבאי. למעשה, רק ב-30 באפריל 1948 נפגשו ראשי המטות הכלליים של הצבאות הערביים לראשונה כדי לתכנן תכנית התערבות צבאית. תכנית זו שובשה לאחר מכן ע"י המלך עבדאללה, שעשה שינויים של הרגע האחרון ממש לפני שנכנס צבא ערבי כלשהו לפלסטין המנדטורית. ("לידת ישראל מיתוס ומציאות", עמ' 95. "קיר הברזל", עמ' 55-56)
  
• בהערכת הסוכנות היהודית את כוונותיהם ויכולותיהם של הערבים שהוגשה במארס 1948 נאמר שראשי המטות הכלליים של צבאות ערב הזהירו את ממשלותיהם מפני פלישה לפלסטין ומפני מלחמה ממושכת, בשל המצב הפנימי ברוב הארצות הערביות. כך למשל, התקוממות בתימן הרחיקה את הסעודים מהמערכה, וגם בעיראק היתה התקוממות רבתי נגד ההסכם הבריטי-עיראקי ("לידת ישראל מיתוס ומציאות", עמ' 89).
  
• יוחאי סלע מאוניברסיטת תל אביב סיפק את ההנתונים הבאים בדבר התפלגות ההרוגים הישראלים במלחמת 1948:
  

אחוז מסה"כ	מספר הנפגעים	סוג הפגיעה
20.15%	1,150	אזרחים הרוגים*
79.85%	4,558	חיילים הרוגים
100%	5,708	סה"כ
23.56%	1,345**	חיילים שנהרגו בין 30 בנובמבר 1947 ו-15 במאי 1948
56.29%	3,213**	חיילים שנהרגו בין 15 במאי 1948 ו-10 במארס 1949
27.70%	1,581	נהרגו בשטח שהוקצה ע"י האו"ם
48.33%	2,759***	נהרגו מחוץ לשטח שהוקצה ע"י האו"ם
17.24%	984	נהרגו בהגנה על ישובים יהודיים
21.23%	1.212	נהרגו בהתקפה על ישובים ערביים

מקור: "לידת ישראל מיתוס ומציאות", עמ' 138.

*רובם נהרגו בירושלים.
**מספר הישראלים שנהרגו במהלך לחימה נגד הלגיון הערבי: 1,367; נגד הפלסטינים: 1,092; נגד המצרים: 910; נגד הסורים: 238; נגד העיראקים: 241; נגד הלבנונים: 129; נגד צבא השחרור של קאוקג'י: 336, נגד הבריטים: 30.
***ברובם חיילים, לא אזרחים.

נתונים אלה מראים בבירור ששיעור החיילים הישראלים שנהרגו במהלך מתקפה הוא יותר מ-60% (2,759 מתוך 4,558) מכלל החיילים הישראלים שנהרגו בין 30 בנובמבר 1947 ו-10 במארס 1949. כך שמבחינת ישראל "מלחמת העצמאות" נשאה אופי התקפי יותר מאשר מגננתי.

• הישראלים ניצלו עד למקסימום את היריבות בין המלך עבדאללה מעבר הירדן וחאג' אמין אל-חוסייני. כך לדוגמא, לפני שנכנס צבא ערבי כלשהו לפלסטין ב-15 במאי 1948, חאג' אמין (שהתגורר אז בצור שבדרום לבנון) רצה להכריז על ממשלה פלסטינית זמנית בגליל, שבירתה צפת. כדי למנוע את ביצוע התכנית, המלך הוציא את הכוחות הירדניים הלא סדירים מהעיר ב-11 במאי 1948, דבר שהיה הגורם העיקרי לנפילתה בידי הכוחות הישראליים כמה ימים מאוחר יותר ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 147). סיבה טובה נוספת לכך שהמלך התפתה לשתף פעולה עם הסוכנות היהודית היתה תשלום צפוי של ארבעה מיליון דולר בשנה למשך חמש השנים הבאות ("לידת ישראל מיתוס ומציאות", עמ' 99).
  

• למרות שהיה אמברגו נשק על הצדדים הלוחמים במזה"ת, הוא השפיע בפועל על הערבים יותר מאשר על היהודים. בעוד שצבאות ערב רוקנו את מאגרי הנשק והתחמושת שלהם, הצבא הישראלי אגר כלי נשק ותחמושת ממשלוח נשק ענק שהגיע מצ'כוסלובקיה בתחילת מאי 1948.
  
  באוקטובר 1948 כבר היו לצבא הישראלי 90 אלף חיילים חמושים, לעומת 68 אלף של צבאות ערב.
  
• הטענה כאילו שבעה צבאות ערביים מצויידים, מאורגנים ומתואמים ניסו לזרוק את היהודים הדלים בנשק לים היא מיתוס מפוברק. הקליקו כאן כדי לקרוא את הפרכתו.
  
• הקליקו כאן כדי לראות מפה מפורטת שמראה את מיצוב הצבא הישראלי והצבאות הערביים ב-14 במאי 1948.
  

בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, הכיר בכך שלאומיות פלסטינית יצרה את הסכנה שמפניה חשש יותר מכל. הוא ידע שהניצחון ב-1948 הושג לא מפני שהצבא הישראלי הראה גבורה רבה יותר, אלא משום שהצבאות הערביים היו מושחתים והעולם הערבי מפולג. הוא פיתח פחד אובססיבי מהאפשרות שמנהיג כריזמטי יביא מודרניזציה לחינוך הערבי ולכלכלות הערביות, ויביא לאיחוד כל ארצות ערב. ב-11 בנובמבר 1948 כתב:

"עמי ערב הוכו על ידינו, הישכחו זאת מהר? שבע מאות אלף איש הכו שלושים מיליון, הישכחו עלבון זה? יש להניח שיש להם רגש כבוד, נעשה מאמצי שלום -- אבל לשלום דרושים שני צדדים. היש ביטחון שלא ירצו להתנקם בנו? נכיר האמת: ניצחנו לא משום שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא משום שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד? האם לא ייתכן שיקום מוסטפא כמאל ערבי? המצב בעולם מגרה לנקם: יש שני גושים, יש חשש למלחמה עולמית וזה מגרה כל מי שיש לו תואנה. נזדקק תמיד לכוח מגן מעולה ומובחר" ("לידת ישראל מיתוס ומציאות", עמ' 164).

לבסוף, ברצוננו לסיים מאמר זה בציטוט של ההיסטוריון הישראלי הידוע אבי שליים, שכתב בספרו המפורסם "קיר הברזל":

• "הגירסה הפופולרית-הרואית-מוסרנית של מלחמת 1948 שימשה ומשמשת בהרחבה את התעמולה הישראלית ועודנה נלמדת בבתי הספר הישראליים. היא מייצגת דגם מופתי לשימוש הנעשה בגירסה לאומית של ההיסטוריה בתהליך גיבושה של אומה. היסטוריה, במשמע ממשי מאד, היא תעמולת המנצח, וההיסטוריה של מלחמת 1948 אינה חריג" ("קיר הברזל", עמ' 55).
  

• "חרף כל החישובים המדיניים השגויים של מתכנני מערכת סיני, וחרף כשליהם, נתקבעה דווקא גירסתם-הם בתודעת הרוב המכריע של הישראלים. המושג הרווח בישראל על מלחמת 1956 הוא כי זו היתה מלחמת מגן, מלחמה מוצדקת, מלחמה שבוצעה באופן מבריק -- ומלחמה שהשיגה את כל מטרותיה כמעט. לגירסה זו לגבי המלחמה עשו כנפיים לא רק אישי הממסד הבטחוני הישראלי, אלא גם היסטוריונים, עיתונאים ופרשנים אין ספור. אלא שגירסה זו, חרף טיפוחה המסור והאוהד, אינה עומדת במבחן האימות נוכח התיעוד הזמין עתה. היא משמשת דוגמה ומופת ליכולת לטפלל את ההיסטוריה בשירות מטרות לאומיות. הגירסה הרשמית הישראלית של מלחמת 1956 אינה הרבה יותר תעמולת מנצחים" ("קיר הברזל", עמ' 189)
  

לינקים שקשורים לנושא:

• ציטוטים מדברי ציונים: התפשטות (ישראל הגדולה)
• שאלות שציונים שואלים: למה הערבים דחו את הצעת העצרת הכללית של האו"ם לחלק את פלסטין לשתי מדינות, יהודית וערבית?