PalestineRemembered.com Satellite View Search Donate Contact Us النسخة العربية
Home Pictures Maps Oral History Zionist FAQ Zionist Quotes The Conflict 101 R.O.R. 101 Site Members About Us
eMail
Print
English Version
הפלסטינים לא עזבו את בתיהם במלחמת 1948 מפני שמנהיגיהם ביקשו מהם לעזוב?
Post Your Comment  (1 comment

Translated By I. Cohen on 07/20/2006


טיהור אתני והרס באמוואס, 17 ביוני 1967


בואו נניח לרגע שהפליטים הפלסטינים לא סולקו מבתיהם ע"י פעילות טרור, אלא עזבו אותם מרצונם החופשי. הרבה פלסטינים שואלים את השאלות האלה:

  • האם זו סיבה מספיק טובה להחרים את בתיהם, משקיהם ועסקיהם?
  • האם זו סיבה מספיק טובה לחסום את שובם הביתה?
  • האם זו סיבה מספיק טובה לבטל את אזרחותם בארץ שבה נולדו?

בואו נציג את השאלות להיפך. במשך הרבה זמן התנועה הציונית עודדה יהודים מאירופה ומהמזרח התיכון להגר לישראל:

  • האם זו סיבה מספיק טובה להחרים את בתיהם, משקיהם ועסקיהם בארצות מוצאם?
  • האם זו סיבה מספיק טובה לחסום את שובם הביתה, אם ירצו?
  • האם זו סיבה מספיק טובה לבטל את אזרחותם בארץ שבה נולדו?

התשובה ההוגנת לכל השאלות האלה היא "לא" חזק ומהמדהד. לאף אחד אין הזכות לגזול את הזכויות המדיניות והאזרחיות של אזרח אחר. נקודה. יהיו הנסיבות אשר יהיו.

מחנות הטירונות ובתי הספר הישראליים לא מעזים לגלות את האמת לחניכיהם. האמת היא שרוב הפלסטינים הוצאו מבתיהם ממשקיהם ומעסקיהם באמצעות טרור. PalestineRemembered.com זוכה לקבל תמונות שמראות את הטרור שהופעל על העם הפלסטיני. הקליקו כאן כדי לראות את הטיהור האתני וההרס באמוואס, ואל תדלגו על תמונות ה"לפני ואחרי" שבמדור התמונות. זיכרו שפשע המלחמה שביצע הצבא הישראלי באימוואס הוא העתק מושלם של מה שנעשה כבר ב-450 כפרים ועיירות פלסטיניים במלחמת 1948.

מאז ראשית ימי הציונות היו מנהיגיה להוטים להקים "מדינה יהודית" שתתבסס על "רוב יהודי", וזאת באמצעות הגירה מאסיבית של יהודים לפלסטין -- בעיקר יהודים אירופים שנמלטו מרוסיה הצארית האנטישמית ומגרמניה הנאצית. משכשלו בהשגת ה"רוב היהודי" בדרך של הגירה יהודית וריבוי טבעי, הגיעו מנהיגי הציונות (ביניהם דוד בן-גוריון, משה שרת, זאב ז'בוטינסקי וחיים וייצמן) למסקנה ש"טרנספר לאוכלוסייה" הוא הפתרון היחיד למה שכינו "הבעייה הערבית". התכנית לטיהור אתני של פלסטין מתושביה הילידיים נודעה כ"פתרון הטרנספר". דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, ניסח את "פתרון הטרנספר" ברהיטות כדלקמן:

בישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות היהודית והוועדה המדינית של הוועד הפועל הציוני ב-12 ביוני 1938:

"עם ההעברה הכפויה יש לנו שטח עצום... אני מחייב העברה כפויה. אינני רואה בזה שום דבר לא מוסרי..." ("קורבנות" , עמ' 241)

בנאום באזני תומכי מפא"י ב-30 בדצמבר 1947 התייחס בן גוריון לעובדה שבשטח המדינה היהודית העתידה לקום יהיו 520,000 יהודים לעומת 350,000 ערבים, ואם במדינה היהודית תיכלל גם ירושלים, יהיו בה כמיליון תושבים, מהם כ-40% לא יהודים. "יש לראות עובדה זו בכל בהירותה וחריפותה. בהרכב כזה [של אוכלוסין] אין אפילו ביטחון מוחלט שהשלטון יתקיים בידי רוב יהודי (...) אין מדינה יציבה ושרירה, כל עוד יש בה רוב יהודי של 60% בלבד." ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 49)

ובישיבה של מנהיגי מפא"י ב-7 בפברואר 1948
"מבואך לירושלים, דרך ליפתא-רוממה, דרך מחנה יהודה, רחוב המלך ג'ורג' ומאה שערים אין זרים. מאה אחוז יהודים. מאז נחרבה ירושלים בימי הרומאים לא היתה יהודית כמו שהיא עכשיו. בהרבה שכונות ערביות במערב - אין רואים אף ערבי אחד. איני מניח שזה ישתנה. מה שקרה בירושלים... עלול לקרות בחלקים גדולים בארץ... יתכן מאד שבששת או שמונת או עשרת החודשים הקרובים של המערכה יתהוו שינויים גדולים, גדולים מאד בארץ, ולא כולם לרעתנו. ודאי שיהיו שינויים גדולים בהרכב האוכלוסין בארץ". ("קורבנות" עמ' 241-242)

"לא נוכל לעמוד במערכה אם לא נאכלס, תוך כדי המלחמה, את הגליל העליון והתחתון, המזרחי והמערבי, את הנגב וסביבות ירושלים, ולו גם באופן מלאכותי -- באופן צבאי... המלחמה תביא בעקבותיה גם שינוי גדול בחלוקת האוכלוסייה הערבית" ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 245)

בנאום שנשא ב-12 ביוני 1948 בפני הסוכנות היהודית אמר בן גוריון:

"... אני בעד העברה בכוח. אינני רואה בכך דבר בלתי מוסרי...". הוא התנגד, מסיבות טקטיות, להצעת טרנספר בזמן ההוא אבל אמר "עלינו לקבוע את העיקרון של העברה בכוח מבלי לדרוש את ביצועה המידי". ("לידת ישראל מיתוס ומציאות", עמ' 75)

  • הקליקו כאן כדי לקרוא עוד ציטוטי טרנספר (טיהור אתני) מפי מנהיגים ציונים.

בואו נניח לרגע שהראיות שהוצגו כאן הן בסך הכל תעמולה ערבית. אנחנו מבקשים מהקוראים להתייחס לדברים שכתב יצחק רבין, לימים ראש ממשלת ישראל, ביומנו זמן קצר לאחר כיבוש לוד ורמלה ב-10 וב-11 ביולי 1948. רבין שואל מה יעשו ב-50 אלף אזרחים שחיו בשתי הערים, ונזכר שאפילו בן גוריון לא הצליח להציע פתרון. במהלך הדיונים במטה, הוא נזכר, בן גוריון היה שקט, כהרגלו במצבים כאלה. היה ברור שאי אפשר להשאיר את אוכלוסיית לוד העוינת והחמושה בעורף הישראלי, שם היה ביכולתה לשבש את דרכי האספקה למזרח. בן גוריון חזר על השאלה מה לעשות עם האוכלוסייה, והניף את ידו בתנועה שהביעה: "גרש אותם". זה ביטוי שנשמע חריף מאד. מבחינה פסיכולוגית, זו הייתה אחת מהפעולות הקשות ביותר שעשינו, כתב רבין ביומן. (Soldier Of Peace , p. 140-141. הערת המתרגמת: דבריו של רבין תורגמו חזרה מאנגלית. המקור, שמופיע בגרסה האנגלית של ספרו האוטוביוגרפי של רבין "פנקס שרות" הושמט מהגרסה העברית ע"י ועדת השרים המיוחדת שבחנה את הספר טרם פרסומו ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 512 הע')).

מאוחר יותר הדגיש רבין את אכזריות המבצע, כפי שהשתקפה בתגובותיהם של חייליו. בראיון לדויד שיפלר מהניו-יורק טיימס מ-22 באוקטובר 1979 (שמצונזר בפרסומים ישראליים עד היום) אמר:

"סבל רב נגרם לאנשים שנטלו חלק במעשה הגירוש. [הם] כללו בוגרי תנועות נוער, שהיו חדורים בערכי מוסר כמו אחווה אנושית כללית ואנושיות. פעולת הגירוש היתה מעבר למושגים שהיו רגילים להם. היו כאלה שסירבו לקחת חלק... פעילות מוגברת של תעמולה והסברה נדרשה אחרי הפעולה... להסביר מדוע אנו נאלצים לנקוט בפעולה כה אכזרית וקשוחה". ("לידת ישראל מיתוס ומציאות", עמ' 73).

מייד לפני מלחמת 1948 היו תושבי הערים התאומות לוד ורמלה 20% מכלל האוכלוסייה העירונית במרכז פלסטין (כולל תל אביב). כיום התושבים לשעבר וצאצאיהם מונים לפחות חצי מיליון נפש, וחיים ברובם במחנות פליטים עלובים בעמאן (ירדן) וסביבותיה, וכן בסביבות רמאללה. לדברי רבין, ההחלטה לבצע טיהור אתני בערים התאומות הסבה לו ייסורים, אך מצפונו הנוקף לא מנע ממנו לתת פקודה דומה ביחס לשלושה כפרים בסביבה הקרובה (אמוואס, יאלו ובית נובא) תשע עשרה שנים מאוחר יותר. היציאה מלוד ורמלה תוארה מכלי ראשון ע"י האמן הפלסטיני הנודע אסמעאיל שאמוט, בן העיר לוד. הקליקו כאן כדי לראות את גלריית הגירוש שלו. כדי לדעת עוד על הטיהור האתני של לוד ורמלה, ממקורות ישראליים שהותרו לפרסום, הקליקו גם כאן.

כדי לנקות את עצמם מאחריות לפשעי מלחמה, יצרו הציונים מיתוס שלפיו הפלסטינים נצטוו ע"י מנהיגיהם לנטוש את בתיהם. כפי שנראה בהמשך, הוכח באופן נחרץ, בהתבסס על מסמכים ישראליים שהותרו לפרסום, שגירסה זו של הארועים אינה נכונה. לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס:

  • "'בחודשי המלחמה הראשונים, עד אפריל 1948, נאבקה בדרך כלל ההנהגה הפלסטינית נגד היציאה, אם כי לא עשתה תמיד כן במלוא התקיפות. "הוועד הערבי העליון החליט... לנקוט באמצעים להחלשת הבריחה ע"י הגבלות, ענשים, איומים, תעמולה בעתונות, ברדיו וכו'... הוועד הערבי העליון ניסה לגייס את עזרתן של ארצות שכנות בנדון... בעיקר ניסו למנוע בריחה של צעירים בגיל הגיוס' סיכם מקור מודיעין של צה"ל" ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 90).
  • "יש ודאי מקום לגרסאות שונות לגבי דרך חשיבתם וגישתם של מנהיג ארצות ערב, אך מכל מקום לא מצאתי שום עדות מאותה תקופה שיש בה כדי להצביע על כך שהיציאה ההמונית בחודשים אפריל-מאי נעשתה על פי הוראתם או בעיודם הישיר של מנהיגים אלה או של המופתי. בקשר לכך גם ראוי להזכיר, כי במשך עשרות בשנים נקטו המנהיגים הערבים בארץ ישראל מדניות של היאחזות בקרקע ושל התנגדות לסילוקן או לעקירתן של אוכלוסיות ערביות" ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 98).
  • כפר סבא הערבית, למשל, בקשו המקומיים לעזוב תחת איום של התקפה מצד ה"הגנה", אך נצטוו ע"י חיל המצב של צבא השחרור הערבי להישאר במקומותיהם. מקור של ה"הגנה" מסר, כי כאשר נודע לצבא השחרור על כוונתם של תושבי רמאללה להימלט, הוא חסם את כל הדרכים שהובילו למשולש: 'המפקדים הערבים מנסים לבלום את זרם הפליטים ונוקטים נגדם אמצעים קשים ואכזריים'. שידורי הרדיו הערביים שנקלטו על ידי ה"הגנה" שידרו הוראות מטעם צבא השחרור הערבי לכל הערבים שנטשו את בתיהם 'לשוב תוך שלושה ימים. מפקד רמאללה כינס את מוכתרי הסביבה' ותבע מהם לחזק את המוראל בכפריהם. המפקדים המקומיים של צבא השחרור עצרו משאיות שהובילו משפחות מרמאללה וציוו על נהגיהן לחזור כלעומת שבאו. קאוקג'י הרחיק לכת ואיים, כי יפוצץ את התי הכפריים שננטשו ויחרים את אדמותיהם. ב-6 במאי דיווח הש"י של ה"הגנה" כי 'רדיו ירושלים בשידורו הערבי (5.5 14:00) הודיעו בשם המפקדה העליונה: 'כל ערבי חייב להגן על ביתו ורכושו... אלה אשר יעזבו את מקומותיהם ייענשו ובתיהם ייהרסו'. על ההודעה חתום קאוקג'י'" ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 101).

כך גם שמחה פלפן (הפוליטיקאי והסופר הישראלי) קבע על סמך מסמכים ישראליים שהותרו לפרסום ומהדורת 6 בנובמבר 1948 של העיתון "דבר":

"כאשר התגברה הבריחה ונעשתה המונית, אחרי אפריל 1948, הוציאו עבד אל-רחמן עזאם פאשה, המזכיר הכללי של הליגה הערבית, והמלך עבדאללה קול קורא לערבים לא לעזוב את בתיהם. פאוזי אל-קאוקג'י, מפקד צבא השחרור הערבי, קיבל הוראות לעצור את המנוסה בכוח ולהחרים אמצעי תחבורה למטרה זו. הממשלות הערביות החליטו להרשות את כניסתם של נשים וילדים בלבד ולשלוח חזרה את כל הגברים בגיל צבא (היינו, בין 18 ל-50 שנה). מוחמד אדיב אל-עומרי, סגן מנהל תחנת השידור ברמאללה, פנה לערבים לעצור ת הבריחה מג'נין, טול-כרם, וערים אחרות במשולש שהופגזו על ידי הישראלים. ב-10 במאי שידר הרדיו הירושלמי בתוכניתו הערבית הוראות מטעם המפקדים הערביים והוועד הערבי העליון לעצור את המנוסה ההמונית מירושלים ומסביבותיה." ("לידת ישראל מיתוס ומציאות", עמ' 64).
  • "כמה וכמה ועדות לאומיות פירסמו הודעות האוסרות על הבריחה. הוועדה הלאומית של רמלה הציבה שומרים בנקודות היציאה מן העיר כדי למנוע מערביי המקום לצאת. תושבי הכפרים שממזרח למג'דל -- בית דראס, סוואפיר ועוד -- הוזהרו שלא לנטוש את בתיהם, והשומרים בשערי מג'דל ועזה נצטוו שלא להתיר כניסתם של כפריים אלה לערים עם רכושם. פאיז אידריסי, "המפקח על בטחון הציבור" מטעם הוועד הערבי העליון, הורה ב-15 במאי לאנשי המיליציה הפלסטינים לסייע לצבאות הפלישה של מדינות ערב ו"להלחם בגייס החמישי ומפיצי השמועות, הגורמות לבריחת האוכלוסייה הערבית." ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 102).
  • "ב-10 וב-11 במאי קרא הוועד הערבי העליון לפקידים, לרופאים ולמהנדסים שעזבו את הארץ לשוב. הוא חזר על קריאה זו ב-14-15 במאי בתוספת אזהרה, שפקיד אשר לא יחזור 'יאבד את זכותו המוסרית לכהן בתפקיד אדמיניסטרטיבי בעתיד'. ממשלות ערב החלו לחסום את דרכם של פליטים שביקשו להיכנס לתחומי ארצותיהן, כפי שאירע, למשל, בגבול לבנון באמצע מאי" ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 102).
  • "נפילת צפת ובריחת תושביה היכו בהלם את כפריי עמק החולה. [יגאל] אלון פתח בלוחמה פסיכולוגית (לתושבים נאמר כי אם לא יברחו על נפשם מיד הם יומתו, בנותיהם ייאנסו וכיוצא באלה), וכמעט כל הכפריים נמלטו ללבנון ולסוריה." ("קורבנות", עמ' 205).
  • "דו"ח המחלקה הערבית של הסוכנות היהודית מיום ה-3 בינואר 1948, בתחילת הבריחה, רומז שהערבים היו כבר אז נושא להתייחסות: 'היציאה הערבית מארץ ישראל נמשכת, בעיקר למדינות המערב, לאחרונה הצליח הוועד הערבי העליון לכפות בדיקה מדוקדקת של אלה העוזבים למדינות הערביות שבמזרח התיכון'. לפני הצהרת המדינה, המליצה הוועדה הפוליטית של הליגה הערבית, שנתכנסה בסופאר, לבנון, שהמדינות הערביות 'יפתחו את שעריהן ל... נשים, ילדים וזקנים אם המאורעות בארץ ישראל יחייבו זאת'" ("לידת ישראל מיתוס ומציאות", עמ' 63).

בסוף דרכו הפוליטית, באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת, הגיע משה שרת למסקנה שאי אפשר להחזיק בשלטון בישראל ללא מרמה, כאילו זה דבר חיוני להישרדות ה"מדינה היהודית". לפני שהתפטר, כתב:

"למוד למדתי שמדינת ישראל אינה יכולה להיות נשלטת בדורנו בלא מרמה והרפתקנות, אלו הן עובדות היסטוריות שאי אפשר לשנותן... בסופו של דבר, ההיסטוריה תצדיק הן הת טכסיסי הרמייה והן את הפעולות ההרפתקניות. כל מה שאני יודע הוא שאני, משה שרת, אינני מסוגל לכך, ולכן אינני מתאים להנהיג את המדינה.'" ("לידת ישראל מיתוס ומציאות", עמ' 43).

לבסוף, יש להדגיש שכשישראל העמידה למשפט את אדולף אייכמן על מעשי זוועה שביצע כמנהיג נאצי, בין סעיפי האשמה נמנו מעשי גירוש כפוי (טיהור אתני), שסווגו כפשעי מלחמה וכפשעים נגד האנושות. יש אירוניה בכך שלעתים קרובות ישראלים וציונים מפרשים בצורה סלקטיבית את המושגים "פשע מלחמה" ו"פשע נגד האנושות", באופן שמשרת את סדר היום הפוליטי שלהם.

לינקים שקשורים לנושא:


.



If you are the above author of the Story, you can edit your Story by clicking the button below:

 

Post Your Comment

Posted by יוסי on December 1, 2014 #155595

האם אני רוצה לחיות כאן עם ערבים בארץ ישראל זה כן האם אני רוצה כאן שלטון ערבי אל בגדול תראו את כל מדינות כרב איך הם נראות פשוט בושה לא נדבר על נסיכויות הנפט אלא על כל השאר יכחו מדינות עם כישלון תרבותי בלי חירות לאזרח ועם מצב כלכלי מחפיר לפני כל הקנאות הדתית והעדתית בין השיעים לסונים אז האם
וחבל שזה כךך אבל אני לא רוצה רוב ערבי כאן אז לא רבתי
Posted by stilletto on February 4, 2012 #141465

If we talk about the poor arab comming home after shooting some jews, well the man lost the war and has to pay for it.
Those who did not participate the war stayed home (hifa, nazaerth,jaffa...)
My father was born in Israel 1926, he does'nt remeber any PALASTINIANS they were all arabs. .