אין להכחיש את העובדה שהמזרח התיכון נשלט ברובו ע"י משטרים אוטוקרטיים, דכאניים ולא דמוקרטיים. מאידך גיסא, רוב רוב המשטרים הדכאניים האלה נוסדו ומומנו בעיקר בהתבסס על שאיפות ישראליות ואמריקאיות. חשוב לציין שרוב ההתקוממויות העממיות במזרח התיכון רוסקו באכזריות ע"י משטרי חסות אמריקאים באזור (שמכונים לעתים קרובות במערב "משטרים מתונים"). המשטרים בעיראק, מצרים, ערב הסעודית, הממלכה ההאשמית, לבנון (לפני מלחמת האזרחים), מדינות המפרץ, מרוקו, אירן (לפני המהפכה האיסלאמית), טורקיה ועוד, כולם נוסדו ונוהלו ע"י ארצות הברית של אמריקה, שאזרחיה רואים בה את ארצם של בני החורין, בית האמיצים. למרבה הצער, הרבה "משטרים מתונים" לכאורה כאלה נושאים באחריות מול ארה"ב ונותנים לה דין וחשבון פי עשרה יותר מאשר לציבור שלהם עצמם. יש אירוניה בכך שאילו הדמוקרטיה היתה באמת משרתת את האינטרסים של ישראל במזרח התיכון, אולי היה על ישראל לכוון את אייפא"ק, השדולה רבת העוצמה שלה בוושינגטון, להתחיל ולפעול בשם הסובלים מדיכוי באזור, שהרי "קידום הדמוקרטיה" הוא המפתח לשלום במזרח התיכון.

מייד לאחר מלחמת 1948, היו המשטרים הערביים הבלתי דמוקרטיים גורם מרכזי בהגנה על ה"מדינה היהודית" שבהתהוות. כל התארגנות מקומית לצורך התנגדות לישראל, מסוגה של לחזבאללה בדרום לבנון, טופלה באכזריות במצרים, ירדן, סוריה ולבנון. רבות משכנותיה הערביות ה"מתונות" של ישראל העבירו את רוב מחנות הפליטים הפלסטיניים שבתחומיהן הרחק מגבולה של ישראל, כדי למנוע "הסתננות" (או שיבה) של הפליטים חזרה לבתיהם בישראל. "בעיית ההסתננות" שאתה התמודדה ישראל בשנים 1949-1955 הפכה להיות האתגר הדחוף והיקר ביותר שניצב בפני ה"מדינה היהודית" המתהווה. במלים אחרות, לא היה זה קיום הדמוקרטיה, כי אם העדרה ששירת את האינטרסים של ישראל באזור. בהתאם לזאת קידמה ארה"ב באופן שיטתי את המשטרים הבלתי-אהודים האלה בניגוד לרצון העמים (כלומר, את המלכים ההאשמים בירדן, המלכים הסעודים בערב הסעודית, מובאראכ במצרים, סדאם חוסיין בעיראק שלפני מלחמת המפרץ והאמירויות במפרץ), והכשילה ממשלות שנבחרו ע"י העם (לדוגמא, הפלת משטרו של מוסאדיק באירן בתחילת שנות ה-50, הפלישה ללבנון בסוף שנות ה-50, התמיכה בהאשמים בירדן בסוף שנות ה-50 והכשלת נאסר במצרים).

נדיר שישראלים וציונים שואלים איך קרה שהמיעוט היהודי בפלסטין הפך תוך כמה חודשים ב-1948 לרוב. מאז ראשית ימי הציונות היו מנהיגיה להוטים להקים "מדינה יהודית" שתתבסס על "רוב יהודי", וזאת באמצעות הגירה מאסיבית של יהודים לפלסטין -- בעיקר יהודים אירופים שנמלטו מרוסיה הצארית האנטישמית ומגרמניה הנאצית. משכשלו בהשגת ה"רוב היהודי" בדרך של הגירה יהודית וריבוי טבעי, הגיעו מנהיגי הציונות (ביניהם דוד בן-גוריון, משה שרת, זאב ז'בוטינסקי וחיים וייצמן) למסקנה ש"טרנספר לאוכלוסייה" הוא הפתרון היחיד למה שכינו "הבעייה הערבית". התכנית לטיהור אתני של פלסטין מתושביה הילידיים נודעה כ"פתרון הטרנספר". דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, ניסח את "פתרון הטרנספר" ברהיטות כדלקמן:

• בישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות היהודית והוועדה המדינית של הוועד הפועל הציוני ב-12 ביוני 1938:

"עם ההעברה הכפויה יש לנו שטח עצום... אני מחייב העברה כפויה. אינני רואה בזה שום דבר לא מוסרי..." ("קורבנות" , עמ' 241)

• בנאום באזני תומכי מפא"י ב-30 בדצמבר 1947 התייחס בן גוריון לעובדה שבשטח המדינה היהודית העתידה לקום יהיו 520,000 יהודים לעומת 350,000 ערבים, ואם במדינה היהודית תיכלל גם ירושלים, יהיו בה כמיליון תושבים, מהם כ-40% לא יהודים. "יש לראות עובדה זו בכל בהירותה וחריפותה. בהרכב כזה [של אוכלוסין] אין אפילו ביטחון מוחלט שהשלטון יתקיים בידי רוב יהודי (...) אין מדינה יציבה ושרירה, כל עוד יש בה רוב יהודי של 60% בלבד." ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 49)

• ובישיבה של מנהיגי מפא"י ב-7 בפברואר 1948

"מבואך לירושלים, דרך ליפתא-רוממה, דרך מחנה יהודה, רחוב המלך ג'ורג' ומאה שערים ? אין זרים. מאה אחוז יהודים. מאז נחרבה ירושלים בימי הרומאים ? לא היתה יהודית כמו שהיא עכשיו. בהרבה שכונות ערביות במערב - אין רואים אף ערבי אחד. איני מניח שזה ישתנה. מה שקרה בירושלים... עלול לקרות בחלקים גדולים בארץ... יתכן מאד שבששת או שמונת או עשרת החודשים הקרובים של המערכה יתהוו שינויים גדולים, גדולים מאד בארץ, ולא כולם לרעתנו. ודאי שיהיו שינויים גדולים בהרכב האוכלוסין בארץ". ("קורבנות" עמ' 241-242)

• בנאום בפני הוועד הפועל הציוני ב-6 באפריל 1948:
  

"לא נוכל לעמוד במערכה אם לא נאכלס, תוך כדי המלחמה, את הגליל העליון והתחתון, המזרחי והמערבי, את הנגב וסביבות ירושלים, ולו גם באופן מלאכותי -- באופן צבאי... המלחמה תביא בעקבותיה גם שינוי גדול בחלוקת האוכלוסייה הערבית" ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עמ' 245)

הציונים לא רק ראו הכרח בביצוע טיהור אתני כדי להקים את חזון ה"דמוקרטיה הציונית" שלהם, הם בחרו גם להחזיק ישראלים רבים באפלה של חוסר ידיעה בכך שצינזרו ישירות את הדברים שקראו, שמעו וראו בתקשורת הישראלית. מרטין ון קרפלד (האסטרטג הצבאי וההיסטוריון הישראלי הנודע) מתאר ברהיטות את הצנזורה הישראלית כך:

• הצנזור (הצבאי הישראלי) מחזיק בכוח דרקוני על התכנים שמופיעים בתקשורת, מעניק רשיונות לעיתונים וקונס ומשעה אותם אם לדעתו הפרו את הסודיות. הוא לא צריך להסביר את הסיבות להחלטתו; יש אפילו סעיף בחוק שמחייב עיתונים לפרסם מודעות חינם של הצנזור הצבאי שמכחישות או מתקנות מידע שהעיתונים עצמם פרסמו... כך שאחד התפקידים העיקריים של הצנזור (הצבאי הישראלי) הוא להשאיר את הישראלים בחוסר ידיעה של מה שכל השאר יודעים (The Sword and the Olive, p. 110).

• בשלב הזה (כלומר, התקופה שלפני מלחמת אוקטובר 1973) שיטת הצנזורה העצמית בתקשורת הישראלית החלה להתנקם במפעיליה. התקשורת, שנמנעה מבחירה מלפרסם את הידיעות, עזרה לצה"ל בהערכתו שלו (שלערבים אין יכולת לצאת למלחמה), והרדימה את הציבור (The Sword and the Olive, p. 223).

• הקליקו כאן כדי לראות סרטון שמתאר את הצנזורה הישראלית על עיתונים, רדיו ורשתות טלוויזיה.

נניח לרגע שבשביל הישראלי והציוני הממוצע העובדות, הטיעונים והציטוטים שהובאו כאן הם שטויות. עכשיו נשאל:

• האם ידעתם ש-95% מהאדמות בישראל זמינות לפיתוח ע"י יהודים בלבד?

• האם ידעתם שהמיעוט הפלסטיני-ישראלי (קרוב לרבע מאזרחי ישראל) נאלצים להסתפק ב-3% מהשטח?

החלתה של מדיניות אפרטהייד זו מביאה לשלילת זכויות האזרח של רבע מאוכלוסיית ישראל, שברובו ממשיך לחיות בגטאות מבודדים וצפופים שסובלים מאבטלה כבדה והעדר שירותים בסיסיים. בישראל ישנם יותר מארבעים כפרים פלסטיניים-ישראליים (בתחומי "הקו הירוק") שאינם מוכרים ואינם מקבלים כל שירותים ציבוריים, כגון סלילת כבישים, תברואה, חשמל, בתי ספר ועוד.

לבסוף, ראוי להדגיש שה"דמוקרטיה הישראלית" היא גלגול של דמוקרטיית האפרטהייד בדרום אפריקה. גם על דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד אפשר היה לטעון שהיא הדמוקרטיה היחידה באפריקה, אך היא הייתה דמוקרטיה בשביל הגזע הלבן בלבד. בדומה לזאת, הדמוקרטיה הציונית בישראל עוצבה, ועודנה מעוצבת, כדי להעצים את היהודים בלבד, על בסיס דתי. מתישהו תיאלץ ישראל לבחור בין היותה "מדינה יהודית ודמוקרטית" או "מדינה דמוקרטית" לכל אזרחיה, יהודים ולא-יהודים. בסופו של דבר, מראית עין זו של דמוקרטיה תכחיד את עצמה, אבל עד שתשתנה, הדיבור על ה"דמוקרטיה הישראלית" הוא תעמולה שנשמעת טוב רק בתקשורת המערבית והישראלית.

לינקים שקשורים לנושא:

• בחנו את עצמכם על הדמוקרטיה הישראלית

• סרטון שמתאר את הצנזורה הישראלית על עיתונים, רדיו ורשתות טלוויזיה, מאת רשת CBC

• סרט (7MB) "שוברי העצמות", מאת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון

• הארץ: "חצי דמוקרטיה"

• "האנטישמיות כנשק פוליטי" מאת לאסה וילהלמסון

• "ניצול האנטישמיות" מאת רן הכהן

• "אפרטהייד בארץ הקודש" מאת זוכה פרס נובל, הבישוף דזמונד טוטו

• ציטוטים מדברי ציונים: רוב יהודי בכל מחיר

• ציטוטים מדברי ציונים: אפרטהייד וגזענות

• וידאו קליפ בערבית (6MB) של להקת DAM: מי טרוריסט? אתה טרוריסט!

• "המטרה: האוניברסיטה" מאת ג'וזף מסד

• הארץ (וואלה): דו"ח "בצלם": "המתנחלים שולטים ב-41.9% משטחי הגדה המערבית"

• הארץ: "שתים-עשרה עצות לדמוקרטור המתחיל"
  

• "מפקד ישראלי ירה בילדה פלסטינית 15 פעם"

• שבועון אל−אהרם: "מי שונא את מי?"

• אקונומיסט: "אמריקה והערבים, למה לא דמוקרטיה?"

• ג'רוזלם פוסט: "ציונות כמו שהתכוונו"

• "הדמוקרטיה הישראלית" מאת עזמי בשארה

• אל−ג'זירה (בערבית): "אפרטהייד וגזענות מזינים את הדמוקרטיה הישראלית"