PalestineRemembered.com Satellite View Search Donate Contact Us النسخة العربية
Home Pictures Maps Oral History Zionist FAQ Zionist Quotes The Conflict 101 R.O.R. 101 Site Members About Us
eMail
Print
English Version
ישראל היא המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון. למה הערבים לא מוכנים להשלים עם זה?
Post Your Comment 

Translated By I. Cohen on 07/20/2006

אין ויכוח על כך ששראל יכולה להביס את כל צבאות ערב יחד, ועל כך שמאזן הכוחות הוטה לטובתה עוד יותר מאז מלחמת המפרץ הראשונה והשניה. ברור לגמרי שהפער במוכנות הצבאית בין ארצות ערב לבין ישראל לא היה יכול להיות גדול יותר, ושאם לא ייקטן תיאלץ ישראל להתמיד בקיום בלתי נסבל עוד עשרות שנים לעתיד לבוא. במלים אחרות, שאיפתה של ישראל לביטחון ולמוכנות צבאית מוחלטים יכלו בטווח הארוך את יכולותיה השכליות ואת משאביה.

לעם הפלסטיני, לעומת זאת, אין מה להפסיד. הפלסטינים מונים כיום 8.5 מיליון איש, ובעוד עשרים שנה יהיה מניינם יותר מעשרים מיליון. ככל שהם מתרבים יישארו רבים מהם מנושלים וימשיכו לחיות במחנות פליטים עלובים בארצות מארחות שבהן אינם רצוים, או תחת כיבוש צבאי ישראלי. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאפשרויות שעומדות לרשותו של הפלסטיני הממוצע מוגבלות להפליא, ותחושת יאוש וחוסר ישע זו הניעה את אותו אל סף הטירוף. פלסטינים רבים חשים כאילו כל העולם צפה בהם נאנסים, ולא עשה דבר.

אחת הטעויות המרכזיות של ישראל היא המחשבה שהערבים לא יילחמו אם ידעו מראש שהם עומדים להפסיד. הערבים הראו שוב ושוב (למשל במלחמות 1973 ו-1982) שהם מוכנים להתחייב למאבק ארוך טווח, בעיקר אם הם מושפלים ונדחקים לפינה. הישראלים יודעים היטב שאין בידם המשאבים הדמוגרפיים והאסטרטגיים הנחוצים כדי להתחייב למאבק ממושך; משום כך שיכללו את אמנות המלחמה הממוכנת, שבה עליהם לנטרל את אויביהם במהירות ובנחרצות. כפי שנראה כבר במלחמת ההתשה ב-1969, במלחמת 1973 ובפלישה ובשהות הממושכת בלבנון בשנים 1982-2000, הערבים הצליחו לנטרל את העוצמה הישראלית (למרות הציוד, האימונים והמימון שלה) בכך שהתישו את כוחה במאבק ממושך. בהקשר זה ראוי לצטט מברק ששלח שגריר ארה"ב בדמשק לוושינגטון בתגובה לדחייתה של ישראל את יוזמת השלום הכולל של חוסני אל-זעים, נשיא סוריה ב-1949, זמן קצר לאחר מלחמת 1948. במברק נאמר:

"אם ישראל לא תאולץ להבין, שהיא אינה יכולה לאכול את כל העוגה (גבולות החלוקה) וגם את הקצפת (השטחים שכבשה תוך הפרת הפסקת האש, ירושלים ויישוב הפליטים מחדש במקומות אחרים), היא עלולה לגלות כי ניצחה במלחמה אך החמיצה את השלום. צריך שיהיה ברור, שהתעקשותה המתמדת של ישראל על ליטרת הבשר שלה, ועל יותר מזה, דוחקת את הערבים אט אט (ואולי בוודאות) להתאזר (מדינית וכלכלית, אם עדיין לא צבאית), למאבק ארוך טווח." ("קורבנות", עמ' 251).

בדומה לזאת, אבא אבן, נציג ותיק של משרד החוץ הישראלי, ניבא שהערבים יפנו לשימוש בכוח בתגובה לעקשנותה של ישראל בתחום המדיני בשנים 1971-1973. הוא ניבא גם שהערבים יצאו למלחמה גם אם ידעו שהם עלולים להפסיד. אבן כתב:

"כל הזמן הזה היתה מדיניותו של המימסד האסטרטגי הישראלי מדיניות מפורשת של התשה. גירסתו היתה שאם לא יוכלו הערבים לקבל את שטחיהם בחזרה במלחמה או בלחץ המעצמות, יהיה עליהם לבקש משא ומתן ולספק כמה מן האינטרסים הבטחוניים של ישראל. השקפה זו לא הביאה בחשבון אופציה ערבית שלישית -- לא השלמה ולא משא ומתן, אלא פניה נואשת למלחמה, בתקווה שאפילו התקפה בלתי מוצלחת שכרה יהיה גדול יותר מהשלמה סבילה עם קווי הפסקת-האש." ("קיר הברזל", עמ' 302).

ישראלים ממעטים לדון בשאלת ההשפעה המשחיתה של צבא הכיבוש לישראל (צה"ל) על החברה הישראלית. ההיסטוריון הפרו-ישראלי מרטין ון-קרפלד (אסטרטג צבאי והיסטוריון ישראלי ידוע) ביטא נקודה זו באלגנטיות:

"... המלחמה הופכת את המנצחים לטפשים. בדיעבד, הניצחון המוחץ של 1967 היה, קרוב לוודאי, הדבר הגרוע ביותר שקרה לישראל אי פעם. הוא הפך את העם ה'קטן אך אמיץ'.. שהאמין, במידה רבה של צדק, שהוא נלחם על חייו מול קואליציה רבת עוצמה של אויבים (הקליקו כאן כדי לקרוא עוד על הנושא) לכוח כובש, על כל ההשחתה המוסרית הנובעת מהדבר. הלקח הצבאי מה'הצלחה המזוינת חסרת התקדים בהיסטוריה המודרנית' החל נלמד כמעט מייד. לא כך אירע עם ההשלכות המוסריות שלה, שרק מעטים הבינו אותן -- ביניהם, אומרת השמועה, ראש הממשלה (לוי) אשכול, שתוך ימים מכיבוש מזרח ירושלים תהה איך יהיה אפשר 'לזחול החוצה'. בפועל, ישראל וצה"ל סרבו לזחול החוצה, ועד מהרה ניצבו בפני אתגרים חדשים שהתקשו להתגבר עליהם". (The Sword and the Olive, p. 199).

באופן אירוני, הגישה הישראלית הלוחמנית לא רק גרמה לציבור הישראלי להקצין עם השנים ולהפוך לבלתי מתפשר, אלא הביאה להקצנה גם בקרב הציבור הערבי והמוסלמי. מאז מלחמת 1948, אחת הטעויות העיקריות של ישראל הייתה אי יכולתה להסב את הישגיה הצבאיים (שמצטרפים למיקומה האסטרטגי) להישגים מדיניים בני-קיימא. למרבה הצער, רבים מהפוליטיקאים הישראלים הם משוחררי צבא טריים, שפתרו לעתים קרובות את בעיותיה המדיניות של ישראל בדרכים צבאיות ובטחוניות. חשוב לציין שלמרות כל עצמתה הצבאית של ישראל, רבים מאזרחיה עדיין חשים שאינם בטוחים. טרגית אפילו יותר העובדה שנצחונותיה הצבאיים של ישראל ומלחמותיה לא נעשו למען השלום, אלא למען רווחים אידאולוגיים, טריטוריאליים כלכליים ובטחוניים. הישראלים לא ניחנו בחכמה הנחוצה כדי לעצב באופן אסטרטגי את עתידם המדיני, ובמשך הזמן שכללו את אמנות ההישרדות מיום ליום בכוח הנשק. ספרטה של ימינו. המחסור בחוכמה מדינית, בצד הלך הרוח הלוחמני, הקשה על פוליטיקאים ישראלים פרגמטים, שהיו יכולים לפתור את האתגרים האסטרטגיים ארוכי הטווח של ארצם. כדאי לצטט בהקשר זה את הפוליטיקאי הישראלי שהמעיטו בערכו יותר מכל, משה שרת, שכתב בתחילת שנות ה-50:

"[לערבים יש] הבנה חדה ביותר וחושים חריפים... בינינו ניצבת חומה, וקיים תהליך טרגי בכך שחומה זו גבוהה והולכת. אבל, אף על פי כן, אם ניתן למנוע את התגבהותה של החומה הזאת, כי אז חובתנו הקדושה לעשות את ככל שרק ניתן." ("קיר הברזל", עמ' 109).

התשובה לשאלה ישראלית וציונית לוחמנית זו: לא משנה כמה תתחזק ישראל, וכמה יספק לה המערב נשק משוכלל, הפלסטינים תמיד יזדהו בגאווה עם פיסת האדמה שממנה נגזר שמם. לכבוד הוא לפלסטינים לשאת את שמה של פלסטין, ולהזדהות עם אורח החיים הילידי שלה. בל נשכח שפלסטין נאנסה ונבזזה במשך יותר ממאתיים שנה בזמן מסעי הצלב, עד לשחרורה המלא במאה ה-13. במובן זה, מגוחך לשוב שהעם הפלסטיני ייכנע לעצמה הישראלית אחרי 58 שנים בלבד של טיהור אתני, נישול וכיבוש.

לבסוף, מן הראוי לציין שבן גוריון (ראש הממשלה הראשון של ישראל) הכיר בכך שהניצחון ב-1948 הושג לא מפני שהצבא הישראלי הראה גבורה רבה יותר, אלא משום שהצבאות הערביים היו מושחתים והעולם הערבי מפולג. הוא פיתח פחד אובססיבי מהאפשרות שמנהיג כריזמטי יביא מודרניזציה לחינוך הערבי ולכלכלות הערביות, ויביא לאיחוד כל ארצות ערב. ב-11 בנובמבר 1948 כתב:

"עמי ערב הוכו על ידינו, הישכחו זאת מהר? שבע מאות אלף איש הכו שלושים מיליון, הישכחו עלבון זה? יש להניח שיש להם רגש כבוד, נעשה מאמצי שלום -- אבל לשלום דרושים שני צדדים. היש ביטחון שלא ירצו להתנקם בנו? נכיר האמת: ניצחנו לא משום שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא משום שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד? האם לא ייתכן שיקום מוסטפא כמאל ערבי? המצב בעולם מגרה לנקם: יש שני גושים, יש חשש למלחמה עולמית וזה מגרה כל מי שיש לו תואנה. נזדקק תמיד לכוח מגן מעולה ומובחר" ("לידת ישראל מיתוס ומציאות", עמ' 164).

עד שיימצא פתרון הוגן וצודק לסכסוך הפלסטיני-ישראלי, שישים קץ לסכסוך זה אחת ולתמיד, הפלסטינים יחכו. לעם הפלסטיני לא נשאר דבר לאבד, ופלסטין, היהלום שבכתר, שווה שיחכו בשבילה.

לינקים שקשורים לנושא:


If you are the above author of the Story, you can edit your Story by clicking the button below:

 

Post Your Comment