PalestineRemembered.com Satellite View Search Donate Contact Us النسخة العربية
Home Pictures Maps Oral History Zionist FAQ Zionist Quotes The Conflict 101 R.O.R. 101 Site Members About Us
eMail
Print
English Version
הנכבה - אירוע שלא התרחש)למרות שהיה חייב להתרחש)
Post Your Comment 

Posted Posted by Nakba In Hebrew on 09/01/2006

מאת איתן ברונשטיין, 2004

נשים וילדים פלסטינים עוזבים את בתיהם בזמן הנכבה. שימו לב להיעדר הגברים, שנשלחו, ככל הנראה, למחנות עבודה או למחנות ריכוז.

בחודש מרץ 2004 נערך סמוך לסינמה-סיטי אירוע זיכרון לכפר הפלסטיני איג'ליל שהיה קיים במקום עד 1948. תושביו נסו על נפשם לשמע סיפורים על מעשי טבח של פלסטינים שנעשו ע"י כוחות הציוניים בסביבה. כתבה נרחבת על הכפר, העקירה ממנו וקורות פליטיו פורסמה בעיתון "זמן השרון" לרגל אירוע הזיכרון. שבוע לאחר מכן פורסם באותו עיתון מכתב למערכת של קוראת, הזועמת על העיתון ש"מעניק במה (...) לכמה ערבים הטוענים כי הם התגוררו פעם בשטח בו נבנה לאחרונה לתפארת הסינמה-סיטי." מחנכת העובדת בנתניה הופתעה לשמוע מתלמידי תיכון ש"לפני היהודים היו בארץ הבריטים". אלו הן שתי דוגמאות, שוליות למדי, של התכחשות יהודים בישראל לנכבה הפלסטינית. ניתן בוודאי למצוא דוגמאות משמעותיות יותר, אבל דומה כי הטענה הקובעת, כי הציבור היהודי בישראל מתכחש להתרחשותה של הנכבה, אינה זקוקה להוכחה. ההתכחשות לנכבה שוררת בגיאוגרפיה ובהיסטוריה הנלמדת בבתי הספר, במפות הארץ ובסימנים הגיאוגרפיים הפזורים על פניה. כל אלה מתעלמים כמעט לחלוטין מהאירוע שאפשר את כינונה של המדינה היהודית כמדינה בעלת רוב יהודי ומיעוט פלסטיני, אחרי שרוב תושביה הילידים של הארץ גורשו ממנה ורכושם נהרס ו/או הופקע לטובת המדינה החדשה.

כיצד ניתן להבין התכחשות זו לנכבה?

ניתן להסביר זאת באופן פסיכולוגי כהדחקת אירוע שלא נעים להודות בו; נכון גם לומר שההודאה בעוול שנגרם לפלסטינים "תוציא" את היהודים בישראל מעמדת הקורבן האולטימטיבי שמצדיקה כל מעשה נבלה כמעט; ואולי ההכחשה מקורה פשוט בבורות. ייתכנו הסברים שונים ונכונים לתופעה זו. חיבור זה ינסה להבין אלמנט אחד בשיח על הנכבה בישראל (לפני ואחרי הקמתה) ולהראות שעבור הסובייקט הציוני היא אירוע שלא היה יכול להתרחש ויחד עם זאת היה חייב להתרחש. הציונות משחר נעוריה התעלמה מקיומם של תושביה הערבים של פלסטין ולכן לא יכול היה לקרות בארץ טיהור אתני של כ-800,000 איש והרס למעלה מ-500 יישובים ערביים. אולם סילוקם של רוב הפלסטינים מארצם היה בלתי נמנע עבור הציונות ששאפה להקים מדינה יהודית. כלומר בית לאומי ליהודי העולם בטריטוריה בעלת רוב יהודי שליט מבחינה חוקתית.

הנכבה -- אירוע שלא התרחש

הסובייקט הציוני, מראשיתו התכונן על שלילה כפולה ומכופלת: הוא שולל את הזמן והמרחב היהודיים מחוץ לציון, "שלילת הגלות" (וזה גולש מעבר לתחום הדיון כאן); והוא שולל את המרחב והזמן המקומיים לטריטוריה של ציון. האמירה החשובה של המנהיג הציוני ישראל זנגוויל מיטיבה להגדיר זאת: "עם ללא ארץ החוזר לארץ ללא עם." היחס של המנהיגים וההוגים הציוניים אל התושבים הילידים ב"ציון" היא כאל שומרי או מחזיקי האדמה (לבינתיים) בקוטב האחד, עד ללא קיימים כלל כגורם משמעותי, בקוטב השני. בעניין זה דומה הציונות לפרוייקט קולוניאליסטיים אחרים. סעיד כותב בספרו "אוריינטליזם" שעבור האוריינטליסט אין "כל זכר לערבים אינדיבידואלים בעלי תולדות חיים שאפשר לספרן (...) הערבי אינו צובר שום עובי קיומי, ואף לא סמנטי" (...) אדם אוריינטלי הוא ראשית אוריינטלי ורק שנית אדם." (עמ' 203-20מ5) ע"פ הגישה הציונית, כתנועה אוריינטליסטית טיפוסית, הערבים ילידי הארץ נמצאים וחיים בה אבל אין להם חשיבות במובן זה שמגיע להם איזשהו יחס כאל "בני אדם אירופאים". הם בוודאי לא עם או קולקטיב שיכול או מעוניין לממש את עצמו ככזה, בדומה לקולקטיב היהודי הלאומי.

אם הפלסטינים אינם קיימים "ממש", בניגוד ל"ממשות" של הקיום הציוני, הרי שגם סילוקם אינו יכול להתרחש. אי אפשר לגרש את מי שלא נמצא. האירועים האלימים שהתרחשו סביב 1948 קרו אמנם, ע"פ הציונות, אבל רק כתגובה בלתי נמנעת להפרעה של "המקומיים" שלא קיבלו על עצמם את התכוננותה של הישות החדשה הקמה, המדינה היהודית. לכן, מה שחשוב להבין, ללמוד ולספר מאותה תקופה הוא סיפור "השחרור" ו"העצמאות" של העם היהודי במולדתו. ע"פ גישה זו, בוודאי לא התרחשה נכבה או טרגדיה לאיזשהו אחר, כי הוא ממילא היה ממש קיים בארץ. מאות כפרים באזורי החוף, הדרום והמרכז לא גורשו אלא רק נוצר ,ע"פ תכנית ד' של ההגנה, "רצף טריטוריאלי". המרחב הוא, אפוא, יהודי באופן "טבעי" ויש לדאוג לממש אותו ולהעבירו לשליטה ציונית. רצף טריטוריאלי יהודי והומוגניות דמוגרפית יהודית בפלסטין הם לב ליבו של הפרוייקט הציוני. לכן הוא לא יכול להבין או לראות את האסון שהפרוייקט הזה מחייב. הרי מדובר במימוש היסטורי של רעיון השואב את תוקפו מהתנ"ך ומרעיון הלאומיות המודרני שהיה לדתי במובנים רבים. הסובייקט הציוני לא יכול לראות את הנכבה או לדון ברצינות על נסיבותיה. הוא חייב להתפרק ממהותו הפנימית כדי להתחיל לראותה כאירוע מכונן בתולדות המרחב בו התממשה הציונות.

אבל מאז 1948 והלאה הנכבה מסולקת, חייבת להיות מסולקת, מתודעתו של הסובייקט הציוני כי קיומה מערער על הבסיס שהקים את עצמו - עם ללא ארץ לארץ ללא עם. ההכרה בנכבה הפלסטינית כמוה כהשמטת הקרקע מתחת לרגליו של הסובייקט הזה שמבין את עצמו כאוטונומיה או כמונאדה סגורה. לכן, כל הכרה כזו, או ניסיון להסתכל על הטרגדיה ההיא כעלמשהו שקרה לאיזשהו אחר כאן, היא שערורייתית ובלתי נתפסת כמעט. אפשר להכיר בכך שהיו פה ושם מעשי טבח, כתוצאה מקרבות מקומיים, אפשר להכיר בכך שכל צבאות ערב ניסו להשמידנו, את הסובייקט המבקש להתכונן. אבל אי אפשר להסתכל על הנכבה כעל קטסטרופה שאותו סובייקט ביצע כדי לכונן עצמו, כמהלך הכרחי עבור הסובייקט הציוני.

הנכבה -- אירוע שהיה חייב להתרחש

מצד שני, ובאופן פרדוכסאלי, הנכבה - האלימות שבאמצעותה סולקו תושבי הארץ והנותרים בה הפכו לפליטים בארצם או לאזרחים פגומים - היא אירוע הכרחי עבור הסובייקט הציוני כי היא מימשה אותו כסובייקט טהור מבחינה אתנית, סגור, אוטונומי, המכונן את עצמו במסגרת של מדינה המיועדת רק לו. ללא הנכבה, הסובייקט הציוני עלול היה להזדהם ברעיונות ובפרקטיקות זרות לו, כגון, דו לאומיות וכו'. אבל גם להזדהם מבחינה פיזית במרחב בו אינו שליט באופן בלעדי ומוחלט. כמו שמתאר זאת יפה בני מוריס, מחשבת הטרנספר ישבה חזק בראשם ובכתיבתם של המנהיגים הציונים עוד מהעשורים הראשונים של המאה ה-20, מתוך הבנה עמוקה לכך שהקמתה וקיומה של מדינה יהודית מחייבת את סילוקם של התושבים הילידים של ארץ ישראל.

וכפי שמוריס ממשיך, גם במהלך הנכבה כבר החליטו מנהיגי הציונות, בצדק לדעתו, לא לאפשר את חזרת הפליטים כדי לא לפגוע באפשרות כינונה של מדינה יהודית. ההחלטה החשובה שהתקבלה בממשלת ישראל בדבר מניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים מעידה על הידיעה הברורה שהייתה בידיהם להתרחשותו של הטיהור האתני וגם הצדיקה אותו בדיעבד. גם כשהיה מדובר בכפרים ערביים שחיו בשכנות טובה עם יהודים עד 1948, שחלקם אף פעלו לטובת השארת הערבים בארץ, ברוב המקרים הדבר לא סייע להותירם בכפריהם. כי העניין הציוני לא היה בכפר זה או אחר, ע"פ התנהגותו או יחסו למדינה החדשה. ע"פ הציונות, הערבים שנותרו בארץ נעשה עימם חסד, וע"פ מוריס זו הייתה שגיאה. הפרוייקט הציוני היה חייב לסלק את תושבי הארץ כדי לממש את עצמו.

ישנה עדות מהממת בכנותה של יוסף וייץ, מראשי הקק"ל בזמנו, שמספר על הרס הכפר זרנוקה אחרי גירוש תושביו, כל זאת למרות פניות רבות של יהודים לא לגרשם. הוא מספר שעומד שם בכפר ורואה את הבולדוזרים הורסים את הבתים שעד לא מזמן אכלסו אנשים ואינו מרגיש כלום. ההרס הזה של החיים הפלסטיניים אינו גורם לו שום ערעור נפשי או זעזוע. הוא אף מופתע מכך שאינו חש דבר. כאילו הרס זה היה דבר צפוי וידוע מראש.

הנכבה ממשיכה כלא קיימת ומעוררת אימה כשמופיעה
אם הטענה הבסיסית כאן נכונה, ניתן להבין מתוכה שני תהליכים קיימים הנוגעים לנכבה, אחד בעולם המציאות של הקונפליקט האלים והשני בעולם התודעתי של ישראלים יהודים הנחשפים לנכבה.

הנכבה כאירוע שלא התרחש אז ממשיך לא להתרחש גם היום. חיסול מנהיגי הפלסטינים, הפקעת קרקעותיהם ומניעת עיבודן ע"י החומה הנבנית, שלילת כל זכויותיהם כבני אדם, נתפסים ע"פ הסובייקט הציוני כמלחמה בטרור וכפעולות הגנה הכרחיות נגד הטרור הבלתי נסבל והבלתי מוצדק של הפלסטינים, שנתפסים כסוג של עיוות גנטי, כפי שהתבטא מנהיג ישראלי לאחרונה. אם הנכבה לא התרחשה, לא יתכן שמיליוני פלסטינים הם פליטים כיום שתובעים את השבת זכויותיהם וגם לא יתכן שהפלסטינים תובעים לשלוט לפחות על חמישית מפלסטין כי הרי גם קודם לא היה להם כלום, ע"פ הסובייקט הציוני. לכן, כל מה שקורה היום מנותק מכל קונטקסט היסטורי של נכבה. ההתייחסות לעבר של 1948 נעשית רק בהלימה עם הנרטיב הציוני שטוען, שכפי שאז הם לא קיבלו אותנו כאן (ע"פ החלטת החלוקה, למשל), גם כיום הם ממשיכים לנסות להשליכנו לים.

הדבר גם מסביר יפה את ההתעלמות בישראל משאלת השיבה הפלסטינית. אין נושא הקשור בקונפליקט שיש עליו קונצנזוס כה רחב כמו ההתנגדות לשיבה הפלסטינית. למען האמת, אין אפילו צורך להתנגד לשיבה, כי למעשה עצם הדיון עליה נתפס כאיום קיומי ולכן מסולק מסדר היום ללא כל התייחסות משמעותית. כל המפלגות הציוניות והיהודית שותפות לגישה זו. הדבר תואם את ההיגיון שהנכבה לא התרחשה וזכויותיהם של מיליוני בני אדם נשללות עד היום. אם הנכבה הייתה אירוע שאכן קרה, בעיני הסובייקט הציוני, היו מן הסתם אישים ישראלים, לפחות מהשמאל הציוני, שמבינים שהצד הישראלי צריך לעשות משהו כדי לקחת אחריות על מה שאירע ב-48. אבל אם אין נכבה, אין גם על מה לקחת אחריות.

תהליך מעניין נוסף הקשור להתעלמות מהנכבה קורה לישראלים יהודים הנחשפים לה, לעיתים לראשונה ע"י הפעולה של עמותת זוכרות, אבל גם בדרכים אחרות. היחיד הישראלי יהודי חווה את המפגש עם הנכבה הפלסטינית כסוג של סטירה מפתיעה בפרצוף. לפתע, ללא כל התרעה והכנה מוקדמת (תוצאת ההתעלמות רבת השנים) הוא נתקל בטרגדיה שעבר הפלסטיני השכן שהוא עצמו נתפס כשייך לצד שגרמה. זה יוצר תחושה בלתי נסבלת של אשמה וחוסר אונים. אבל אשמה היא אולי החלק הקל, כי ניתן להכיר בה ולבקש סליחה. הבעיה העיקרית היא בערעור כל מה שגדלנו עליו עד לאותו מפגש, במידה ומוכנים לעשותו תוך הקשבה אמיתית לקול של הנכבה. הסובייקט הציוני עומד על יסוד רעוע משהו. הוא כונן עצמו במהלך אלים שהוא מתכחש לו, בבחינת אירוע שלא קרה. רוח הרפאים של המהלך הזה, כאשר היא עולה (ע"י עמותת זוכרות, למשל) מעוררת תגובות של תדהמה וכעס. אבל בהתגברות על תחושות אלה וראיה מפוכחת של העבר המאיים הזה היא אולי המפתח להתחלה של פיוס קרוב לשישים שנה אחרי הנכבה.

לינקים שקשורים לנושא:




If you are the above author of the Story, you can edit your Story by clicking the button below:

Disclaimer

The above documents, article, interviews, movies, podcasts, or stories reflects solely the research and opinions of its authors. PalestineRemembered.com makes its best effort to validate its contents.

Return to General
 

Post Your Comment