Haavara FAQs: דיון בסוגיות העברה: האם ההסכם בין הציונים לגרמניה מוצדק? קול הנוער

ינואר 1936

ברל לוקר, עמד בראש פועלי ציון ארץ-ישראל, ארגון פועלים ציוני. ברוך ולאדק, יריבו, היה עורך הפורוורד (Forward), שהיה אז היומון ביידיש המוביל באמריקה וקולה של הדור הישן של מעמד הפועלים היהודי העצום עדיין-- לני ברנר

[הסוגיות המעורבות בהסכם העברה עוררו דיונים סוערים בחוגי העבודה היהודיים שבהם החרם הכלכלי נגד גרמניה הנאצית נלקח ברצינות. מודים כי המדברים הבולטים של שני צדי הסוגיה הם ב"כ ולאדק- יו"ר וועד העובדים היהודי, וברל לוקר, ראש ארגון פועלי ציון בפלשתינה/ארץ ישראל. אנו שמחים להציג את דעותיהם להלן.] העורך

כן! אומר ברל לוקר

מתנגדי הציונות נאחזו בהסכם העברה, כשהם מנצלים אותו במאמציהם להכפיש את התנועה הציונית. התקפותיהם חסרות הבסיס והמבולבלות על העברה היו, מהתחלה, מכוונות כמתקפה על העובד היהודי בפלשתינה/ארץ ישראל.

היסטוריה קצרה של תחילת תנועת העברה אולי במקומה כדי להבהיר אי-הבנות. זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון של משטר היטלר, עם רדיפתו החסרת-מצרים של יהודים, החל גל הגירה של יהודים מגרמניה. מאות, ואז אלפי יהודים גרמנים נמלטו מהמדינה; לפני סיכום הסכם העברה, יהודים שעזבו את המדינה הורשו לקחת עד 1000 לא"י במזומן בלבד. היתרה נלקחה בסחורות.

כך שלא הייתה זו התנועה הציונית שיזמה את תנועת העברה. פלשתינה/ארץ ישראל הוצבה בפני עובדה מוגמרת--סחורות גרמניות הובאו לפלשתינה/ארץ ישראל על ידי פליטים-- פלשתינה/ארץ ישראל הוצבה גם בפני הדילמה: האם נחרים סחורות גרמניות אלו המגיעות לפלשתינה/ארץ ישראל?[cite: 17, 19] האם נוכל להציב משמרות מחאה מול מוסדות כאלה ולנהל את החרם האנטי-נאצי? לא, כי זה לא היה חרם על סחורות גרמניות, אלא חרם נגד יהודי גרמניה. לשלול מיהודי גרמניה הנרדפים את נמל המקלט האחרון הזה, את ההזדמנות היחידה הזו להציל את עצמם וחלק מהונם מביצת הנאציזם, פירושו היה התאבדות לאומית.

ב"כ ולאדק אומר ליהודים אומללים אלה לא לברוח, אלא להישאר בגרמניה ולהיאבק נגד היטלר. איננו יכולים, עם זאת, להיות כל כך שרירותיים ולא מציאותיים לגבי המצב. יהודים גרמנים עזובים את גרמניה. הם מהגרים והם מעוניינים להציל חלק מהונם, במקום להשאיר אותו לממשלה הגרמנית. ואם יהודים מהגרים לפלשתינה/ארץ ישראל ללא כל משאבים פרטיים, מה הם יוכלו לעשות? רבים מהמהגרים הם גברים ונשים בגיל העמידה, עבורם המעבר לעבודת כפיים יהיה קשה ביותר; אפילו אם יכלו לעבוד, חייבת להיות תעשייה שתקלוט אותם. לצערנו, קרנות הלאום של פלשתינה/ארץ ישראל (קרן קיימת וקרן היסוד) אינן מספיקות ולא יספיקו להפוך מהגרים אלה ליוצרים ללא משאבים.

זוהי טענתו של ולאדק שלקיחת הון יהודי מגרמניה בצורת סחורות אינה כה מבישה במקרים אינדיבידואליים; שזהו חותם האישור שהתנועה הציונית שמה עליה שהופך את היהודים ללציון/לשחוק בעיני העולם. בואו נניח שהיינו מאפשרים לתנועת ההגירה להמשיך ללא פיקוח. מה הייתה התוצאה? סחורות גרמניות היו מוצפות על השוק הפלסטיני/ארץ-ישראלי כשהן גורמות להפסד, כאוס בשוק הפלסטיני/ארץ-ישראלי, ופרקוק החיים הכלכליים בפלשתינה/ארץ ישראל.

בזמן שהוסדר הסכם העברה, יהודים שעזבו את גרמניה הורשו, ללא הגבלה, מוציאים 1000 לא"י במזומן. כאשר אורגנה 'העברה' (סוכנות העברה), היא עסקה רק בעסקאות המערבות את העודף מעל 1000 לא"י שאנשים פרטיים הורשו בחופשיות למשוך. מאז, משיכות חופשיות הוגבלו ורק 12-15 משיכות כאלו בחודש מותרות.

הפרוצדורה הרגילה היא כדלקמן; המועמד (להגירה) משיג אישור ממשלתי ומפקיד את כספו ב'העברה'. 'העברה', מצדה, מפקידה כספים אלה באחד משני חשבונות שהיא מנהלת ברייכסבנק הגרמני. חשבון I פועל עבור אותם יהודים שכבר נמצאים בפלשתינה/ארץ ישראל, או שמתכננים להגר לשם מיידית. חשבון II הוא עבור אחרים שאינם מוכנים בעצמם להגר. החשבון (זמנית לפחות?--העורך) סגור. המקסימום שכל יהודי מורשה למשוך מהמדינה הוא 50,000 מרק או $20,000 בשער החליפין הגרמני.

'העברה' ביססה לפיכך קרדיט ברייכסבנק. היא משיגה אז הזמנות לסחורה הגרמנית בפלשתינה/ארץ ישראל ומארגנת לשלם עבור הזמנות אלו עם קרדיט הרייכסבנק שלה, ובכך משיגה מזומן בפלשתינה/ארץ ישראל ומספקת את סעיף הסחורות של ההסכם. הסכם העברה מונע מהמדינה להיות מוצפת בסחורה גרמנית, שכן סחורות נכנסות רק כשיש צורך בהן. זוהי השיטה היחידה שבה יהודי גרמני יכול למשוך יותר מ-1000 לא"י מהונו. מלבדו, היא מספקת (דרך חשבון I) כספים המושקעים בקרנות הלאומיות של פלשתינה/ארץ ישראל.

לפני שאסיים, ברצוני לענות להתנגדות אחת של ולאדק. ולאדק תוקף את הסכם העברה, כשהוא אומר כי עם ההסכם אנו חוברים ועושים עסקאות עם ממשלת היטלר. האם וועד החלוקה המאוחד (הג'וינט / JDC), שבהנהלתו ולאדק חבר, לא שלח $1,000,000 לגרמניה כדי לסייע ליהודי גרמניה? בעשותו כן האם לא סיפק לממשלה הגרמנית את המטבע הזר (ואלוטה) לו הייתה זקוקה כל כך? בתקפו את הסכם העברה מאותה סיבה, ולאדק מראה חוסר עקביות מוזר.

לא! משיב ב"כ ולאדק

בוועידה האחרונה של "מגבית העבודה למען ארץ ישראל" אומצה החלטה בעד החרם על סחורות גרמניות, ועם זאת באותה ועידה ממש הסכם העברה בין ארגונים ציוניים לגרמניה הנאצית הוגן בגלוי. ההסכם שבאמצעותו סחורות גרמניות נקנות על ידי ארגון ציוני בגרמניה ונמכרות ליהודים בפלשתינה/ארץ ישראל. תוכלו לטעון מעתה ועד יום הדין, אך זוהי הנהלת חשבונות כפולה מהסוג הבוטה ביותר. שאף אחד לא ישבור את החרם פרט ליהודי פלשתינה/ארץ ישראל, ושאיש לא יעשה עסקאות עם גרמניה פרט לארגונים הציוניים!

מגיני הסכם העברה מרגישים בעצמם את הסתירה של המצב ועושים ניסיונות להסבירה ולתרצה. אחד ההסברים הוא שתחת הסכם זה גרמניה אינה מקבלת כסף ממדינות אחרות, שום ואלוטה/מטבע זר. זה אינו תירוץ. מדוע גרמניה זקוקה לוואלוטה? מכיוון שאין מספיק כסף בגרמניה. כלומר, יש בשפע כסף, אך הממשלה אינה יכולה או אינה רוצה לגעת בהון פרטי. מהו, אם כן, תפקידו של הסכם העברה? הוא לוקח הון פרטי של היהודים, שהממשלה אינה יכולה לגעת בו, ונותן אותו לממשלה בתמורה לסחורות גרמניות.

ולא רק זאת. כדי למכור את סחורותיה למדינות אחרות מלבד פלשתינה/ארץ ישראל, הממשלה הגרמנית מוכנה לספק חמישים אחוז מעלות מוצרים אלה. היא מוכרת מרק מיוחד שבאמצעותו יבואנים זרים משלמים אז עבור סחורות גרמניות, ומרקים אלה שווים לא הרבה יותר ממחצית ערכו האמיתי של המרק הגרמני. אך סחורות אלו מיוצאות מגרמניה תחת הסכם העברה משולמות, פפניג על פפניג, מרק על מרק; הממשלה הגרמנית מקבלת עבורן פי שניים מכפי שהייתה מקבלת אילו ייצאה אותן למדינה אחרת.

התירוץ השני אינו באמת תירוץ, אלא אנלוגיה, והיא הוצעה, על פי העיתון, על ידי חברי, ברוך צוקרמן. האנלוגיה היא כדלקמן: אם ילד נחטף, אף אחד לא מאשים את ההורים כשהם משלמים את כופר הנפש, אף על פי שכולם יודעים שהחוטף הוא פורע חוק ונבל. באותו אופן; כדי להציל את יהודי גרמניה, מותר לעשות עסקאות עם גרמניה.

אנלוגיה זו הייתה אנלוגיה טובה מאוד אילו ההנחות היו זהות. אך, לצערנו, אנלוגיה שונה לחלוטין מתאימה למקרה: משפחה שלמה נחטפה. דמי הכופר משולמים עבור בן משפחה אחד, כשהם מאפשרים לפיכך לחוטף לענות את שאר המשפחה. אילו היה רק יהודי אחד בגרמניה או רק 1,000 יהודים, אז דוגמתו של החבר צוקרמן הייתה נכונה. אך ישנם עדיין כמעט חצי מיליון יהודים בגרמניה, שאת כולם בלתי אפשרי להעביר בזמן קצר. במתן הכסף אנו מחזקים אותם ומאפשרים להם לרדוף את היהודים הנותרים בצורה אפקטיבית עוד יותר. הנזק המוסרי של הסכם העברה הוא כה גלוי שרק הקהים ביותר יכולים לנסות להתעלם ממנו. תנועת העבודה המאורגנת כולה והעולם הפרוגרסיבי מנהלים מאבק נגד היטלר דרך החרם. הסכם העברה משמש כ'שובת מפר (Scab)' על מאבק זה.

"אבל," אומרים מגיני הסכם העברה, "איננו יכולים לעצור לדון בהשפעות מוסריות, עלינו להציל את היהודים בגרמניה, והעברה היא דרך יציאה." בואו נתבונן בערך המעשי של ההסכם. נאמר לנו כי מעל 30,000 יהודים ניצלו על ידי הסכם העברה. זה, בלשון מעורטלת (בוטה), שקר. לא 30,000 אלא בין 4 ל-5 אלפים יושבו בפלשתינה/ארץ ישראל באמצעות העברה, ואלה לא "ניצלו".

כיצד עובד הסכם העברה? ישראל קרליבך, ציוני בולט, סיפק בעיתון הוורשאי "היום" מ-1 בנובמבר הסבר ברור של מנגנון ההסכם: נניח שליהודי גרמני יש $1,000 והוא רוצה להוציא אותם איתו כדי להתיישב בפלשתינה/ארץ ישראל. ראשית לכל, עליו להמתין לפחות שנה לפני שיוכל לקבל אישור משר האוצר. כשהוא מקבל את האישור, הממשלה לוקחת 20 אחוזים כ"מס בריחה". כעת יש לו $800. מתוך ה-$800, חברת "העברה" לוקחת כ-25 אחוזים מהסך הכולל או $250 עבור הוצאות שונות. זה מותיר $550; מתוך ה-$550 הוא מקבל 40 אחוזים בשטרות/אג"ח של הקרן הקיימת לישראל, 20 אחוזים ב"חברה" (Gesellschaft) ארץ-ישראלית, 20 אחוזים במפעל קואופרטיבי ארץ-ישראלי, ו-20 אחוזים במזומן. המזומן אינו מועבר אליו עד שנתיים מאוחר יותר והוא אינו רשאי למכור אף אחד מהחזקות אלו. בלשון פשוטה, היהודי הגרמנית "ניצל" כך שבעבור $1,000 הוא מקבל $111 וגם זאת רק כעבור שנים.

טענתי היא כי המטרה העיקרית של העברה אינה להציל את היהודים מגרמניה אלא לחזק מוסדות שונים בפלשתינה/ארץ ישראל. ראיתי נתונים המראים כי עד כה לקרן הקיימת יש מעל שלושה מיליון מרק מהעברה, לאיגוד הפועלים "ניר" מעל מיליון וחצי מרק; לבנק "הפועלים" עוד חצי מיליון; ול"חנותא" שני מיליון וחצי מרק. מתחילת העברה ועד ה-31 ביולי 1935, ייצאה "העברה" מגרמניה מוצרים בשווי של כ-19 מיליון מרק. מתוכם, היהודים הגרמנים שבכספם נקנו הסחורות קיבלו כ-7 מיליון מרק בלבד. מעל תשעה מיליון הלכו לחיזוק מוסדות שונים בפלשתינה/ארץ ישראל.

ישנו היבט נוסף לשאלה, מכיוון שמוצרים גרמניים רבים כל כך נכנסים לפלשתינה/ארץ ישראל השוק מוצף ונדרשת מכירתם, על כן פונים אנשי "העברה" לקונסול הגרמני במצרים כדי שיסייע למכור סחורות "העברה" למצרים ומבטיחים לו לשם כך מחירים נמוכים במיוחד. אותו הדבר נעשה במדינות אחרות השכנות לפלשתינה/ארץ ישראל, וכך הופכת פלשתינה/ארץ ישראל לסוכנת שוברת-חרם (Scab-agent) נגד החרם במזרח הקרוב.

היו מחאות רבות נגד הסכם העברה מצד ציונים בולטים עצמם. אך מדהימה עוד יותר מהמחאות היא השתיקה שאפפה אותו. כאשר החדשות על הסכם העברה יצאו לראשונה, הציונים הכחישו שיש להם קשר כלשהו איתו. בקונגרס ה-18 בפראג, אמר ברל לוקר: "לאף סוכנות ציונית יחידה אין את הקשר הקל ביותר עם העברה." במהלך אותה תקופה ממש, בנק "הפועלים" (של ההסתדרות) גרף כספים מההסכם. בקונגרס הציוני האחרון הנושא עלה שוב והיו דיונים לוהטים ביותר. לפניי עומדים הבולטינים של ה"פלקוף" מהימים שבהם הדיון סער. אך הרישום היחיד ממנו הוא מילים ספורות מאת קפלינסקי ומאת מאיר גרוסמן ממפלגת המדינה היהודית (Jewish State Party). ככל הנראה הורגש כי דיון כזה אינו יכול להתפרסם.

מכך אני יכול להסיק ברוח אחת בלבד: הסכם העברה הוא כתם על היהודים ועל העולם והכתם חייב להימחות.

דיון זה צוטט ב-51 מסמכים (51 Documents) מאת לני ברנר, שבהם תוכלו גם לצפות מקוון כאן בעמ' 112-6 מתוך 404.