Haavara FAQs:פלשתינה (ארץ ישראל) כיעד עבור מהגרים ופליטים יהודים מגרמניה הנאצית

מאת אביבה חלמיש

• מבוא
• מדיניות ורגולציית ההגירה במנדט הבריטי על פלשתינה (ארץ ישראל)
• ההסתדרות הציונית ותפקידה בהגירה לפלשתינה (ארץ ישראל)
• תגובת בריטניה, המעצמה المנדטורית, למשבר הפליטים 1933–1939
• התגובה הציונית למשבר הגרמני
• פרק ביניים: 1934–1935
• חוקי נירנברג, ספטמבר 1935
• ועידת אוויאן (6–15 ביולי 1938)
• פוגרום ליל הבדולח ב-9–10 בנובמבר 1938
• הסכמי ה'העברה'
• עליית הנוער
• העפלה (הגירה בלתי חוקית)
• מסקנות
• טבלאות
• הערות

מבוא

פלשתינה (ארץ ישראל) הייתה אחד היעדים המרכזיים עבור יהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית בשנות ה-30. אף שלעומת מומחיות משבר הפליטים, מספר המהגרים והפליטים ממדינות בשלטון נאצי שהתיישבו בה בין השנים 1933 ל-1940 היה קטן, עם זאת, עם כ-60,000 מהגרים, היא הייתה שנייה רק לארצות הברית כמדינת מקלט. (1) מספר המהגרים והפליטים היהודים מגרמניה הנאצית שמצאו מקלט בפלשתינה נקבע בעיקרו על ידי המדיניות והעמדות של בריטניה - המעצמה המנדטורית ששלטה בארץ - ובמידה פחותה בהרבה על ידי אלו של ההסתדרות הציונית, שהופקדה על אחריות חלקית להגירה היהודית לארץ. ההתפתחויות בגרמניה לא היו הגורם היחיד או אף המרכזי בעיצוב מדיניות ועמדות אלו, אשר עוצבו בראש ובראשונה על ידי השיקולים הכוללים של בריטניה ועל ידי מעמדה הייחודי של ההסתדרות הציונית ומורכבות מחויבויותיה.

כדי להבין את תפקידה של פלשתינה (ארץ ישראל) כיעד עבור יהודים מהרייך השלישי, עלינו להציג תחילה את השחקנים המרכזיים בזירה הפלסטינית ואת הכללים המארגנים את ההגירה לארץ. המאמר יתאר וינתח לאחר מכן את תגובותיהן של בריטניה ושל ההסתדרות הציונית להדרדרות במצב היהודים בגרמניה לאחר 1933 ובאוסטריה לאחר 1938 עד לתחילת מלחמת העולם השנייה. יש לזכור כי פלשתינה לא היוותה יעד טיפוסי למהגרים, בהיותה קטנה, ענייה, חסרת משאבי טבע, שרוב שטחה לא ניתן היה לעיבוד בשיטות שהיו זמינות באותה עת, וכאשר רוב אוכלוסייתה, הערבים, התנגדה להגירה היהודית. מאידך גיסא, ליישוב (הקהילה היהודית בפלשתינה/ארץ ישראל) היה עניין מובהק בהגירה. היישוב היה חברת מהגרים, שרוב חבריה היו בעצמם מהגרים בדור הראשון, ולרבים מהם היו קרובי משפחה בחו"ל אותם היו להוטים להביא לפלשתינה (ארץ ישראל). בנוסף, האידיאולוגיה הציונית הכשירה את היישוב לאמץ יחס אוהד כלפי הגירה יהודית נוספת לפלשתינה, והפכה אותה לרכיב בלתי נפרד מהאתוס הציוני. המחויבות האידיאולוגית והחובה האישית כלפי ההגירה גברו אף כאשר - לפחות בטווח הקצר - זרם המגיעים החדשים פגע ב'מקומיים' (היהודים) ועמד בניגוד לאינטרסים המיידיים שלהם. שלא כמו במדינות אחרות, שבהן, בעת מיתון כלכלי, איגודי העובדים היו מבין הכוחות ה'מגבילים' המובילים, ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל (ההסתדרות) תמכה בהגירה יהודית בהיקף נרחב אף כאשר האבטלה הייתה גבוהה.

נדרשת גם הבהרה קצרה לגבי השימוש במונחים 'מהגר' ו'פליט'. תקנות המנדט הבריטי המארגנות את ההגירה לפלשתינה הניחו כי כל היהודים הנכנסים (למעט תיירים) הם 'מהגרים' קבועים. חודשים אחדים לפני מלחמת העולם השנייה, הוקמה מכסה מיוחדת ל'פליטים' לצורך מתן היתר ליהודים נרדפים להיכנס לפלשתינה כיעד סופי. מנקודת המבט הציונית, ההגירה (העלייה) לפלשתינה הייתה המימוש האולטימטיבי של האידיאולוגיה הציונית וכל יהודי היה רצוי להתיישב בפלשתינה ללא קשר לאופן הגעתו לשם, ללא קשר למניעיו ולכל סיבה או מטרה שהן. ברגע שיהודי נכנס לפלשתינה, הוא או היא לא נחשבו עוד לפליטים אלא לחברים שווי זכויות בקהילה הקיימת. מונח מתאים יותר עשוי להיות 'עולה' / 'חוזר למולדתו', אף אם התווית 'פליט' תואמת את המשפט הבינלאומי והמסורת הכלל-עולמית. באשר ליהודי גרמניה שעברו לפלשתינה לאחר עליית היטלר לשלטון, אין דרך לדעת אם המהגר היה ציוני מזה זמן רב שהתכוון להגר לפלשתינה בנקודה כלשהי מכל מקום, והמצב החדש רק החיש את עזיבתו; או שמא הוא אולץ לעזוב את גרמניה, אך ברגע שנאלץ להגר, פלשתינה הייתה בחירתו הראשונה; או שמא פלשתינה הייתה רק היעד הזמין ביותר ותחנת מעבר להזדמנות הראשונה להמשיך ליעד אחר. לפיכך, אלא אם כן ההתייחסות היא להגדרה משפטית או למקרה שבו המונח 'מהגר' או 'פליט' הוא ההגדרה המתאימה באופן חד-משמעי, נעשה במונחים אלה שימוש חליפי. לבסוף, המוקד המרכזי של הפרק הוא הפעילות הציונית ביחס להגירת יהודים מגרמניה הנאצית לפלשתינה (ארץ ישראל), ובתחום זה הפרק מציג אלמנטים אמפיריים ופרשנויות חדשות. המדיניות, העמדות והמניעים של הרשויות הבריטיות והגרמניות מוצגים כרכיבים חיוניים בהצגת הסוגיה ובניתוחה, כמו גם כרקע למדיניות הציונית.

מדיניות ורגולציית ההגירה במנדט הבריטי על פלשתינה (ארץ ישראל)

בשנת 1922 הפקיד חבר הלאומים בידי בריטניה 'סמכויות מלאות של חקיקה ומנהל' על פלשתינה (ארץ ישראל), והפך אותה 'אחראית להעמדת הארץ בתנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי'. במקביל, הכריזה בריטניה כי 'לצורך מילוי מדיניות זו הכרחי שהקהילה היהודית בפלשתינה תוכל להגדיל את מספרה באמצעות הגירה', אך הוסיפה וקבעה כי 'חיוני להבטיח שהמהגרים לא יהיו מעמסה על תושבי פלשתינה ככלל, ושלא ישללו מאף חלק מהאוכלוסייה הנוכחית את תעסוקתו'. (2) מבראשית ניתקה בריטניה את מדיניותה בפלשתינה ממצב היהודים באירופה, והתעקשה כי אין לצפות שההגירה לפלשתינה תספק את הפתרון עבור יהודים מופלים או נרדפים. (3)

עד שנת 1937, ההגירה לפלשתינה הייתה מאורגנת רשמית בהתאם לכושר הקליטה הכלכלי של הארץ. ואולם, בשנות ה-30, ההגירה הוכוונן למעשה בעיקר על ידי שיקולים פוליטיים ולא כלכליים. (4) הדאגה המרכזית של הרשויות הבריטיות הייתה להבטיח חוק וסדר בארץ, והן היו קשובות לתלונות הערבים כי ההגירה היהודית פוגעת בהם כלכלית ומאיימת על מעמדם כרוב בארץ. בשנת 1934, כאשר ההגירה היהודית גדלה במהירות ובמידה ניכרת, הגיעה בריטניה למסקנה שלא לאפשר ליהודים להפוך לקבוצת הרוב בארץ. (5) במחצית השנייה של העשור, בעקבות המרד הערבי שפרץ ב-1936 ונמשך עד בשלהי 1939, פעלה בריטניה לשמר את ההרכב הדמוגרפי הקיים של פלשתינה (כשליש יהודים ושני שלישים ערבים). ביולי 1937 היא זנחה רשמית את עיקרון כושר הקליטה הכלכלי כקנה המידה להגירה היהודית, והחליפה אותו בעיקרון 'התקרה הפוליטית' (political high level) שנועד למנוע את גידול האוכלוסייה היהודית מעבר לגבול השליש. עיקרון 'התקרה הפוליטית' הזה קבע תקרת גג להגירה יהודית מכל הסוגים, הגילים והמינים, שנקבעה לפי שיקולים פוליטיים ודמוגרפיים, ללא קשר ליכולתה הכלכלית של הארץ לקלוט מהגרים. בשנת 1937 הועמדה התקרה על 12,000 מהגרים בשנה; (6) בספר הלבן של מאי 1939 הועלה המספר ל-15,000, (7) כהשתקפות של הגידול הטבעי המהיר של האוכלוסייה הערבית בפלשתינה.

תקנות ההגירה במנדט חילקו את המהגרים לארבע קבוצות: בעלי אמצעים עצמאיים (סוג א', 'קפיטליסטים'); סטודנטים ובעלי משלחי יד דתיים שמחייתם מובטחת (סוג ב'); בעלי סיכוי מוגדר לתעסוקה (סוג ג', 'עובדים' / 'עבודה'); סמוכים על שולחנם של תושבי קבע בפלשתינה או של מהגרים בסוגים אחרים (סוג ד'). רק מהגרים מסוג ג' היו כפופים לעיקרון כושר הקליטה הכלכלי, שכן מהגרים מסוגים א', ב' ו-ד' לא היו צפויים להצטרף לשוק העבודה. לפיכך, עד 1937, לא הייתה הגבלה על מספר המהגרים בסוגים אלה, ובראש ובראשונה על זה של בעלי אמצעים עצמאיים. מכסה מיוחדת ל'פליטים' הוקמה רק מאוחר ככל במאי 1939. (8) בריטניה לבדה ארגנה את ההגירה מסוגים א', ב' ו-ד', כשהיא מעניקה להסתדרות הציונית סמכות חלקית על הנפקת סרטיפיקטים (תעודות עלייה) מסוג ג' בתמורה להתחייבותה להבטיח את מחיית המהגרים במהלך שנתם הראשונה בפלשתינה (ארץ ישראל).

ההסתדרות הציונית ותפקידה בהגירה לפלשתינה (ארץ ישראל)

ההסתדרות הציונית הוקמה בשנת 1897 במטרה להקים ישות פוליטית יהודית עצמאית בפלשתינה (ארץ ישראל). היא פעלה כדמוקרטיה פרלמנטרית, כאשר קהל בוחריה הורכב מכל אלה ששילמו דמי חברות (השקל הציוני). הבחירות לקונגרס הציוני (הפרלמנט או הרשות המחוקקת) נערכו מדי שנתיים. קונגרס שנבחר מחדש, וכונס פעם אחת בלבד, הצביע על הנהלה (הנהלה ציונית / פועל) שהורכבה בהסכמים קואליציוניים. ההסתדרות הציונית הייתה אגודה וולונטרית שהייתה מחוסרת כל סממנים של מדינה ריבונית, ולהנהגתה כמעט ולא היו אמצעים לאכוף את החלטותיה. סמכותה המוגבלת של ההסתדרות הציונית בנושאי הגירה מסוימים היוותה אחד מבסיסי הכוח המעטים שבהם החזיקה הנהגתה. סרטיפיקטי העבודה (תעודות העלייה) היו המשאב היקר ביותר שההסתדרות הציונית שלטה בו ויכלה לחלק בין 'אזרחיה'. בשנות ה-30, הסרטיפיקטים חולקו בראש ובראשונה על בסיס פוליטי: המפלגות הציוניות השונות היו מבטיחות הבטחות בנוגע לסיכויי ההגירה ואז התחרו במתן הטבה זו לחבריהן. הסיכויים לקבל סרטיפיקט עבודה היו תמריץ כבד משקל להצטרפות להסתדרות הציונית, ולחישובים, ואף לספקולציות, לגבי ההסתברות לקבל אחד כזה הייתה השפעה מסוימת על ההחלטה לאיזו מפלגה להצטרף. לסיכום, לחלוקת הסרטיפיקטים הייתה השפעה מסוימת על קביעת מאזן הכוחות במוסדות הציוניים. יתרה מזו, מכיוון שההגירה (העלייה) הייתה מקור הגידול המרכזי של היישוב, לחלוקת הסרטיפיקטים היה גם תפקיד בעיצוב המבנה הפוליטי שלו.

מראשיתה, ההסתדרות הציונית הייתה לכודה במתח בלתי פתיר בין התנאים ההרסניים והמדכאים שבהם חיו המוני יהודים במדינות שונות, לבין הפתרון המוגבל וההדרגתי שהציונות יכלה להציע. לאחר מלחמת העולם הראשונה, חבר הלאומים הכיר בהסתדרות הציונית כנציגת העם היהודי בכל העניינים הנוגעים לפלשתינה (ארץ ישראל), (9) והמעצמה המנדטורית העניקה לה סמכות מוגבלת לארגן כמה ענייני הגירה. (10) ואולם, מרחב התמרון בקבלת ההחלטות שהיה להסתדרות הציונית בכלל, ובנושאי הגירה בפרט, היה מוגבל כל כך עד שספק אם ראוי לדבר על 'מדיניות' הגירה ציונית במובן של בחינת חלופות ואז בחירת מסלול פעולה. להסתדרות הציונית לא הייתה כל השפעה על היקף ההגירה, ובריטניה היא שקבעה את כללי המשחק והייתה בעלת המילה האחרונה תמיד. המספר הקטן של סרטיפיקטי ההגירה שניתנו להנהלה הציונית בשנתיים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה הפך את ניהול מדיניות ההגירה הציונית לעניין תיאורטי והותיר את ההסתדרות הציונית כמעט ללא מרחב תמרון, ללא אפשרות להפעיל שיקול דעת או להציע פתרונות משמעותיים למצוקת יהודי הרייך השלישי. בשנות ה-30, ההסתדרות הציונית הקיפה חלק קטן יחסית מהעם היהודי, והיא לא ראתה את עצמה, ואף לא נתפסה על ידי רוב היהודים, כמי שמייצגת את האינטרסים של העם היהודי כולו. כפועל יוצא מזה, היא לא נתפסה כאחראית בלעדית לגורל העם היהודי, ולא מצופה היה ממנה לספק פתרון כולל למשבר הפליטים.

תגובת בריטניה, המעצמה המנדטורית, למשבר הפליטים 1933–1939

משנת 1933 ואילך, העניקה בריטניה ליהודים מגרמניה (ובשנים 1938–1939 גם מאוסטריה) מעמד מועדף בהגירה לפלשתינה (ארץ ישראל). כמעט בכל מכסת סרטיפיקטים מסוג ג' (שפורסמה פעמיים בשנה), ממשלת המנדט הקצתה מספר מוגדר של סרטיפיקטים לגרמניה, או הנחתה את ההנהלה הציונית לעשות כן. היא גם הקצתה אחוז מסוים (5 עד 10 אחוזים) ממכסת העובדים למהגרים גברים מגרמניה בגילים 36–45, בעוד שהגיל המרבי למהגרי עבודה ממדינות אחרות היה 35. צעד מעדיף נוסף לטובת יהודי גרמניה היה הכשרת בעלי מקצוע מגרמניה שהיו בעלי שנת ניסיון אחת בלבד לקבלת סרטיפיקטים כמומחים מיומנים, במקום שמונה השנים שנדרשו ממועמדים ממדינות אחרות. בריטניה לא ליוותה העדפה זו כלפי יהודי גרמניה בהגדלה של המספר הכולל של הסרטיפיקטים, אלא ביצעה שינוי בחלוקת העוגה. במילים אחרות, נדיבותה של בריטניה כלפי יהודי גרמניה בהגירה לפלשתינה הביאה לצמצום הזדמנויות ההגירה עבור יהודים ממדינות אחרות. כך היה הדבר גם כאשר במאי 1939 קבע הספר הלבן של מקדונלד מכסה מיוחדת לפליטים. תחילה החליטה בריטניה כי בחמש השנים הבאות יורשו 75,000 יהודים להיכנס לפלשתינה, 'קצב אשר ... יעלה את האוכלוסייה היהודית לכשליש בקירוב מכלל אוכלוסיית הארץ', ולאחר מכן הכריזה כי:

מהגרים אלה [יורשו להיכנס] ... כדלקמן: לכל אחת מחמש השנים הבאות תותר מכסה של 10,000 מהגרים יהודים ... בנוסף, כתרומה לפתרון בעיית הפליטים היהודים, יורשו להיכנס 25,000 פליטים ... כאשר תשומת לב מיוחדת תינתן לילדים פליטים ולסמוכים על שולחנם. (11)

הספר הלבן של מאי 1939 נוסח בצל מלחמת עולם קרבה, במטרה לפייס את הערבים בפלשתינה (ארץ ישראל) ובמדינות השכנות כדי להבטיח את תמיכתם בבריטניה אם תפרוץ מלחמה. למעצבי המדיניות הבריטים היה ברור כי הצעד החשוב ביותר שניתן לנקוט כדי להשיג יעד זה היה היענות לדרישות הערביות בנוגע להגירה. (12) ואולם, כפי שצוין בסעיף (14) של הספר הלבן, הפסקה פתאומית של הגירה יהודית נוספת לפלשתינה:

תפגע במערכת הכספית והכלכלית כולה של פלשתינה (ארץ ישראל) ובכך תשפיע לרעה על האינטרסים של ערבים ויהודים כאחד. יתרה מזו, [היא] תהיה בלתי צודקת כלפי הבית הלאומי היהודי. אך מעל לכל, ממשלת הוד מלכותו מודעת למצוקה הנוכחית האומללה של מספרים גדולים של יהודים המבקשים מקלט ממדינות אירופיות מסוימות, והיא מאמינה כי פלשתינה יכולה וצריכה להרים תרומה נוספת לפתרון בעיה כלל-עולמית דחופה זו.

הספר הלבן משקף בבירור את התנדנדות הבריטים בין מחויבויותיהם ואינטרסיהם השונים. לפיכך צוין בו גם כי 'לאחר תקופה של חמש שנים לא תותר עוד הגירה יהודית אלא אם כן ערביי פלשתינה (ארץ ישראל) יהיו מוכנים להשלים עמה', והמשיך להכריז בסעיף 15 כי 'ממשלת הוד מלכותו משוכנעת כי, כאשר תתרחש ההגירה במהלך חמש השנים הנשקלת כעת, לא יהיו מוצדקים להקל, ואף לא יהיו תחת כל מחויבות להקל, על הפיתוח הנוסף של הבית הלאומי היהודי באמצעות הגירה ללא קשר לרצונות האוכלוסייה הערבית'. זמן קצר לאחר מכן, בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה, אסרה בריטניה על אנשים מגרמניה או משטח שנכבש על ידי גרמניה להיכנס לפלשתינה, ובכך פקע כמעט לחלוטין תוקפו של סעיף הפליטים. (13)

התגובה הציונית למשבר הגרמני

המשבר הגרמני של 1933 העמיד את ההסתדרות הציונית במצב חסר תקדים. לראשונה בהיסטוריה, קהילה יהודית שלמה ניצבה מול אנטישמיות אגרסיבית כאשר כמעט ולא היו יעדי הגירה זמינים. המשבר העמיד את הציונות למבחן, ומנהיגים ציונים חששו שמא כישלונם לספק פתרונות משמעותיים יפגין כי האידיאולוגיה שלהם מיושנת ועניינם אינו רלוונטי. התגובה הציונית למשבר הגרמני התפתחה כסדרה של תגובות לשינויים הבלתי צפויים אך המתמידים במדיניות הגרמנית כלפי היהודים. (14) מנהיגים ציונים היו נבוכים כאשר תקופות של רדיפה אינטנסיבית לווי בהפוגות של הרפיית המתיחות, כאשר נראה היה שהאיום חלף. ככלל, עד נובמבר 1938, הם תפסו באופן נרחב את מצבם של יהודי מזרח אירופה, ובפרט של פולין, כגרוע יותר מזה של אחיהם בגרמניה. מראשית המשבר ממש שפה ההנהלה הציונית להפוך את מצוקת יהודי גרמניה למנוף להגדלת ההגירה היהודית לפלשתינה (ארץ ישראל). אחת מתגובותיה הראשונות הייתה פנייה לנציב העליון הבריטי להעניק מכסות מיוחדות של סרטיפיקטי עבודה ליהודי גרמניה. הוא הסכים לעשות כן אך רק על ידי נטילת ההקצאה המיוחדת ליהודי גרמניה מתוך המאגר הכללי של הסרטיפיקטים. (15) מסלול פעולה זה הציב דילמות מוסריות בפני ההסתדרות הציונית, מאחר שהיה מדובר במשחק סכום אפס, וכמו כן קשיים ארגוניים. חברות בהסתדרות הציונית או השתייכות לתנועה, מפלגה או אגודה ציונית היו בדרך כלל תנאי מוקדם לקבלת סרטיפיקט הגירה מסוג ג' (עבודה). יהודי גרמניה היווו חלק קטן יחסית מכלל האוכלוסייה היהודית באירופה וחלק קטן עוד יותר מחברי ההסתדרות הציונית. חישובים פוליטיים פנימיים, תחושות מחויבות כלפי חברים ותיקים בארגון במדינות מזרח אירופה והערכות של הסכנה והמצוקה היחסיות של הקהילות היהודיות השונות, כולם סיפקו בעיות בלתי פתירות ככל הנראה עבור ההנהגה הציונית כאשר נאלצה לחלק את סרטיפיקטי העבודה.

מראשית הדרך, כמה מנהיגים ופעילי ציבור ציונים צפו כי הענקת חלק משמעותי מהסרטיפיקטים ליהודי גרמניה תצמצם את סיכויי ההגירה של יהודי פולין, מצב אשר מצדו יגרום לייאוש בקרב הנוער היהודי וידחף אותם לזרועות הקומוניזם. (16) בקונגרס הציוני השמונה-עשר (אוגוסט 1933), הראשון שהתכנס לאחר עליית היטלר לשלטון, אחד המומחים ליישוב מחדש של יהודי גרמניה, בעצמו ממוצא גרמני, הזהיר מפני ריכוז מאמצי הכלל הציוני והיהודי בהבאת יהודי גרמניה לפלשתינה (ארץ ישראל) מכיוון שהדבר יפגע במהגרים פוטנציאליים ממדינות אחרות. 'פלשתינה אינה קיימת רק עבור יהודי גרמניה. ... שעריה חייבים להיות פתוחים גם ליהודים ממדינות אחרות'. (17)

מספר החברים בארגונים חלוציים ציוניים בגרמניה, ששימשו כאמצעי להגירה לפלשתינה (ארץ ישראל) של צעירים וצעירות במסגרת מכסת העובדים, גדל במהירות מכ-500 באפריל 1933 ל-2,800 במאי והגיע ל-14,000 עד סוף אותה שנה. (18) שליח ההסתדרות לגרמניה דיווח על הרשמה המונית לארגונים החלוציים מאז עליית היטלר לשלטון, והזהיר כי 'איכות החומר הזה מוטלת בספק. ... מנקודת המבט הציונית מדובר בחומר מסופק מאוד'. (19) המונח 'ציוני-היטלר' היה בשימוש נפוץ כביטוי לתיאור מה שנתפס ככלל כמניע של יהודי גרמניה בהצטרפותם להסתדרות הציונית. צעד נוסף שהפך את מצוקת יהודי גרמניה למנוף להגדלת ההגירה היהודית לפלשתינה (ארץ ישראל) היה הקמת קרנות ומוסדות רבים שהוקדשו לסיוע להם לעזוב את גרמניה ולהתיישב מחדש בפלשתינה. (20) כספים שגויסו על ידי הקרנות המיוחדות להגירת יהודי גרמניה לפלשתינה היו צבועים, ולא ניתן היה להוציאם לכל מטרה אחרת, ואף לא לקליטת יהודים ממדינות אחרות. הציונים דאגו לכך שאם לא יעשו שימוש טוב בכסף, התורמים יסיטו את כספיהם ליישוב מחדש של יהודי גרמניה במקומות אחרים.

כבר בשנת 1933, הדחף להגדיל את מספר המהגרים האמידים מגרמניה במסגרת סוג א' (בעלי אמצעים עצמאיים, או 'קפיטליסטים'), הוביל לחתימת הסכמי ה'העברה' עם הרשויות הגרמניות, שאיפשרו ליהודים להוציא מגרמניה חלק גדול יותר מכספם ורכושם מכפי שהתירו התקנות הקיימות. תוצאות תוכנית זו יידונו להלן.

פרק ביניים: 1934–1935

בקיץ 1933, לאחר שגל הרדיפות הראשון נגד היהודים בגרמניה נרגע, הובעה בפומבי ביקורת על השינויים בחלוקה הגיאוגרפית של הסרטיפיקטים. 'איך זה ... שיהודי גרמניה הם אלה שהפכו לבעלי זכויות יתר', טען חבר ההנהלה הציונית, שהיה ידוע כסנגור של זכויות יהודי פולין בהגירה. (21) באפריל 1935 תבעה ההסתדרות בנחרצות הגדלה של מספר הסרטיפיקטים המיועדים לחברי התנועות החלוציות בפולין על ידי הפחתת ההקצאה לגרמניה. (22) כה רבות היו התלונות על המעמד המועדף שניתן לגרמניה ועל חוסר הצדק כלפי מדינות אחרות בחלוקת הסרטיפיקטים, עד שמחלקת העלייה של הסוכנות היהודית התחננה להפסקת מכתבי או מברקי המחאה בנוגע למספר הסרטיפיקטים המוקצים לכל מדינה. היא המשיכה והסבירה כי מסלול פעולתה ננקט בשל תביעתה המפורשת של הממשלה להעניק שליש מהסרטיפיקטים למהגרים מגרמניה. (23)

ההנהלה הציונית, שהייתה למעשה זו שיזמה את ההעדפה המתקנת לטובת יהודי גרמניה, מצאה את עצמה בסופו של דבר מנסה לצמצם את ההעדפה שניתנה להם על ידי הממשלה. לדוגמה: באביב 1934 דרשה הממשלה כי 50 אחוז מהסרטיפיקטים יוענקו לגרמניה (כולל פליטים גרמנים במדינות שכנות), בעוד ההנהלה הציונית ביקשה לתת להם 33 אחוזים בלבד ולכל היותר 40 אחוזים, בטענה כי באותה עת לא היו בגרמניה אנשים מוסמכים רבים כל כך שהשלימו את תקופת הכשרתם לעבודה חקלאית בפלשתינה (ארץ ישראל), בעוד אלפי צעירים מאומנים המתינו לתורם להגר באוסטריה, צ'כוסלובקיה, פולין ומדינות אחרות. (24)

הצטרפותם של פרק זמן רגוע יחסית וממושך בגרמניה עם הרפיית דרישת הממשלה להעניק לגרמניה מספר ניכר של סרטיפיקטים, גרמה לירידה בחלקה של גרמניה במכסות העובדים (ראו טבלה 7.6), והגיע תורם של יהודי גרמניה להתלונן. במאי 1935, התאחדות עולי גרמניה מחתה על הקצאת הסרטיפיקטים של ההנהלה למהגרים מגרמניה, והציגה מספרים מוחלטים ויחסיים כדי להראות כי חלקה של גרמניה במכסות העובדים ירד מ-33 אחוזים ב-1933 ל-24 אחוזים ב-1934 ול-17.7 אחוזים ב-1935. (25)

חוקי נירנברג, ספטמבר 1935

תגובת ההסתדרות הציונית לחוקי נירנברג מספטמבר 1935 עוצבה על ידי שתי התפתחויות מקבילות. האחת הייתה הידרדרות מצבם של היהודים בפולין לאחר מותו של נשיא פולין פילסודסקי במאי, והשנייה הייתה הצמצום הדרסטי במספר סרטיפיקטי העבודה (המכסה לעונת סתיו 1935 עמדה על 3,250 לעומת 8,000 באביב של אותה שנה). בניסיון לנצל את ההתעניינות המחודשת בגורל יהודי גרמניה בעקבות אימוץ חוקי נירנברג במאבקה למנוע את הקיצוץ הדרסטי בהגירת העובדים, ביקשה ההנהלה הציונית מהממשלה מקדמה של 2,000 סרטיפיקטים, מחציתם עבור צעירים מאומנים ששהו זמן רב במוסדות הכשרה בגרמניה והיו מוכנים להגירה מיידית. הממשלה העניקה להנהלה 1,000 סרטיפיקטים בלבד, מתוכם 750 ניתנו לגרמניה. (26) כפי שהיה בעבר, ההקצאה המיוחדת של סרטיפיקטים לגרמניה צמצמה באופן אוטומטי את הכמות שניתנה למדינות אחרות.

ההעדפה שניתנה ליהודי גרמניה לא הוגבלה להקצאת סרטיפיקטים אלא ניכרה גם בתהליך הקליטה, והובעו תלונות על חוסר שוויון בטיפול במהגרים חדשים ממדינות מוצא שונות. (27) קליטת יהודי גרמניה לא מומנה אך ורק על ידי הקרנות המיוחדות שיועדו עבורם אלא גם מהתקציב הציוני הרגיל. למשל: המועצה הבריטית ליהדות גרמניה הקצתה מאה ליש"ט עבור כל יהודי גרמני שהצטרף להתיישבות חקלאית בפלשתינה (ארץ ישראל); ואולם סכום זה לא כיסה את מלוא עלות הקליטה והסוכנות היהודית נאלצה להשלים אותו בסכומים גבוהים בהרבה, שנלקחו מחלקים אחרים של התקציב הציוני. (28)

האנשלוס, מרץ 1938

סיפוח אוסטריה לרייך באמצע מרץ 1938 הנחית מכה קשה על כ-182,000 יהודים שחיו באוסטריה, בעיקר ממעמד הביניים النמוך, וסיכן את עצם קיומם. (29) בזמן האנשלוס מעט מאוד יכלה ההנהלה הציונית לעשות מיידית, מכיוון שעמדו לרשותה 153 סרטיפיקטים בלבד (מתוך 8,000 שהוקצו לכל סוגי ההגירה לתקופה של אוגוסט 1937 עד מרץ 1938). בששת החודשים הבאים קיבלה ההנהלה אלף סרטיפיקטי עבודה, מתוכם נתנה 170 לאוסטריה, רובם יועדו במקור למדינות אחרות כולל גרמניה. (30) ההנהגה הציונית הייתה מודעת היטב לכך שזה היה כטיפה בים, אך הם גם ידעו כי לא היה כל סיכוי לקבל סרטיפיקטים מיוחדים עבור אוסטריה, מעבר למכסה הכללית הקבועה. (31) האנשלוס עורר תחושות חירום דומות לאלו שנחוו לאחר עליית היטלר לשלטון חמש שנים קודם לכן. ואולם, ב-1938 המצב היה גרוע במידה ניכרת מאשר ב-1933. לא זו בלבד שיהודי אוסטריה חוו בתוך שבועות אחדים מה שיהודי גרמניה סבלו בהדרגה במשך חמש שנים, אלא שבאותה עת יכולתה של פלשתינה (ארץ ישראל) לקלוט מגיעים חדשים הייתה נמוכה בהרבה, בשל תנאים כלכליים ירודים והריסון על ההגירה שהטילה בריטניה חודשים אחדים קודם לכן.

מאחר שבאותה עת ההגירה לא אורגנה על בסיס שיקולים כלכליים, לא היה טעם לנסות להגדיל את מכסת העובדים, ולפיכך התמקדו הציונים בסוגי ההגירה שלא היו כפופים, לפחות בטווח הקצר, לתקרה שהטילו רשויות המנדט הבריטי, בעיקר עליית הנוער והגעת סמוכים על שולחן. כאשר סמוכים על שולחן נכללו שוב במספרים הכוללים, עשתה ההנהלה מאמצים הן להוציאם ממנו והן להרחיב את הגדרת הזכאות לסוג זה כך שתכלול לא רק קטינים מתחת לגיל 18 והורים קשישים מעל גיל 55, אלא גם, במקרה של אוסטריה, אחים ואחיות. בנוסף, נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, ניסה לשכנע את הממשלה הבריטית להנפיק 1,000 סרטיפיקטי הגירה מיוחדים עבור יהודי אוסטריה; 400 עבור פליטים על בסיס נכונותם של יישובים חקלאיים לכסות את מחייתם ולהעסיקם; 300 עבור חברי ארגונים חלוציים שקליטתם תמומן על ידי המועצה ליהודי גרמניה; 200 עבור מומחים שהוזמנו על ידי מפעלים ויצרנים; ו-100 עבור ציונים נרדפים. (32)

מעט מאוד התממש ממאמצים אלה והם מתוארים כאן לא רק מסיבות היסטוריות אלא גם כדי להמחיש הן את עקרות המאמצים הציוניים והן את התפקיד השולי שפלשתינה (ארץ ישראל) יכלה לשחק בפתרון בעיית הפליטים, אפילו אילו נענו הבריטים לבקשות הציוניות. בסופו של דבר, המספרים שביקשו הציונים ונדחו על ידי הבריטים היו קטנים באופן מעורר רחמים.

ועידת אוויאן (6–15 ביולי 1938)

ימים אחדים לאחר האנשלוס, נשיא ארצות הברית, פרנקלין ד' רוזבלט, הזמין מדינות באירופה ובדרום אמריקה לוועידה בנושא הפליטים הגרמנים, כשהוא מבטיח למשתתפים כי 'איש לא יצפה ולא יבקש משום מדינה לקבל מספר גדול יותר של מהגרים מכפי שמותר בחקיקה הקיימת שלה'. ההנהלה הציונית לא הייתה מודעת להבנה האנגלו-אמריקאית השקטה לפיה פלשתינה (ארץ ישראל) לא תועלה בוועידה כיעד פוטנציאלי עבור הפליטים, אף שחשדו כי זה עשוי להיות המצב. (33) הדיון שנערך בישיבת ההנהלה הציונית ערב ועידת אוויאן שופך אור על הרעיונות והשיקולים שהיו קיימים והתפתחו בתוך ההנהגה הציונית. (34)

הדיון חושף מודעות ברורה לפוטנציאל המוגבל של פלשתינה (ארץ ישראל) כיעד עבור יהודי הרייך השלישי. לאחר שהודו כי פלשתינה אינה מסוגלת לפתור את בעיית יהודי הרייך השלישי, כמה מחברי ההנהלה היו מוכנים לכך שהסוכנות היהודית תהיה מעורבת בפתרונות לא-ציוניים, והציעו לבקש מהוועידה לגבש הסכם עם גרמניה על יציאה מסודרת של היהודים עם חלק מרכושם על פני תקופה של עשר שנים. שליש מאלה יהגרו לפלשתינה, שליש לארה"ב והשאר למדינות אחרות. מרבית החברים, מכל מקום, התעקשו להגביל את מעורבות הסוכנות היהודית לפלשתינה, כשהם מותירים לסוכנויות אחרות לטפל ביעדים אחרים.

הדיון חשף גם את החששות מאי-רלוונטיותה של פלשתינה (ארץ ישראל) כפתרון למשבר יהודי גרמניה, לא רק בגלל המגבלות הפוליטיות שהטילו הבריטים והמצב הכלכלי הקשה, אלא גם בשל המרד הערבי, שהגיע אז לשיאו. יושב ראש ההנהלה הציונית, דוד בן-גוריון, ניסח זאת כך: 'בעיני העולם המצב בפלשתינה נראה דומה לזה של ספרד [הסובלת ממלחמת אזרחים]. מדינה הסובלת ממהומות, שבה נזרקות פצצות מדי יום, אנשים נהרגים, ואבטלה וקיפאון כלכלי שוררים בה – מדינה כזו אינה מקום לפתרון שאלת הפליטים'. מתוך ידיעה שפלשתינה לא יכלה לספק מענה משמעותי למצוקת יהודי הרייך, חששו חברי ההנהלה שמא הוועידה תסיר לחלוטין את פלשתינה מרשימת יעדי ההגירה, וכתוצאה מכך ארגונים יהודיים יסיטו את התרומות להגשת סיוע לאחיהם הפליטים למדינות אחרות.

הדיונים שקדמו לוועידת אוויאן סימנו את תחילתו של שינוי, שהיה עתיד להימשך לאחר ליל הבדולח, לעבר תפיסת המשבר הגרמני כמשבר פליטים מסיבי ולא כעניין של הגירה מסודרת, וככזה, התובע גישה חדשה לחלוטין. שינוי גישה זה ניכר בתוכניות שנשקלו להקמת מחנות עבודה ענקיים ולהעסקת המגיעים החדשים בעבודות ציבוריות ובמיזמים פרטיים. ואולם, מרבית חברי ההנהלה סברו כי אין זה יעלה על הדעת להשיק פרויקט כזה כאשר אלפים בארץ היו מובטלים.

ההנהלה הציונית דנה גם בשאלה אם לשלוח נציגים לוועידת אוויאן. בן-גוריון המליץ לשלוח פקידים בדרג גבוה, בראשות נשיא ההסתדרות הציונית, ויצמן, כדי להבטיח שהוועידה לא תנתק את בעיית יהודי אירופה מפלשתינה (ארץ ישראל). כשהתברר שהעניין היהודי יוצג בפני ועדת משנה ולא במליאה, שהסוכנות היהודית לא תהנה ממעמד רשמי כלשהו, ושנציגיה יופיעו בפני ועדת המשנה במעמד דומה לזה של משלחות יהודיות רבות אחרות, ייעצו פקידים ציונים שכבר שהו באוויאן לויצמן להישאר בביתו. (35)

בסיכומו של דבר, לציונים לא הייתה כל השפעה על מהלכי הוועידה או על תוצאותיה. הוועידה, שבה השתתפו נציגים מ-29 מדינות ונציגים מ-39 ארגונים פרטיים, לא תרמה דבר לפתרון בעיית הפליטים היהודים מהרייך השלישי ולא הקלה על מצוקתם. פלשתינה (ארץ ישראל) לא נשקלה כיעד אפשרי, תוך אימוץ הקו הבריטי לפיו סיבות כלכליות ופוליטיות פירשן שלא ניתן לפתוח אותה בפני פליטים, ולפיכך לא ניתן לראות בה מדינת התיישבות. (36) בסופו של דבר מימשה הוועידה את התחזיות הפסימיות של הציונים, כלומר הסרתה של פלשתינה מרשימת היעדים לא הביאה לפתיחת שעריהן של מדינות אחרות להגירה יהודית. (37)

פוגרום ליל הבדולח ב-9–10 בנובמבר 1938

בצירוף מקרים שההיסטוריה מזמנת מדי פעם, שני אירועים שהשפיעו באופן דרמטי על מדיניות ההגירה הציונית התרחשו בתוך יומיים (9–10 בנובמבר 1938): פוגרום ליל הבדולח ופרסום דוח ועדת וודהד, שקבע כי חלוקת פלשתינה (ארץ ישראל) והקמת מדינה יהודית בחלק ממנה, שהוצעו כמיליון וחצי קודם לכן על ידי ועדה מלכותית בריטית (הידועה יותר כוועדת פיל), (38) אינן מעשיות. (39) התגובה הציונית לליל הבדולח נוסחה איפוא בצל השינוי המטריד – מנקודת המבט הציונית – במדיניותה של בריטניה בפלשתינה. השילוב בליל הבדולח בין מדיניות אנטישמית אגרסיבית ביוזמת השלטונות, שהייתה גורלם של יהודי גרמניה בדרגות עוצמה שונות מאז 1933, לבין ההתקפה הפיזית על חייהם ורכושם על ידי המונים אלימים שפעלו בהתאם להנחיות השלטון, בדפוס טיפוסי למדינות מזרח אירופה, הוביל את ההנהגה הציונית להבין כי יהודי הרייך נידונו לכלייה וכי עליהם לצאת מגרמניה ומאוסטריה, וכמה שפחות מאוחר יותר כך ייטב. לליל הבדולח הייתה השפעה מכרעת על תהליך השינוי בתפיסה הציונית של המשבר הגרמני – מתפיסתו כסוגיית הגירה להגדרתו כבעיית פליטים התובעת פעולת חירום. דוח וודהד השפיע גם הוא על גיבוש קו של פעולה פוליטית המקשר בין משבר הפליטים לבין הקמת מדינה יהודית בפלשתינה (ארץ ישראל), תוך שלילת רעיונות אחרים אשר רק יסיטו את התשומת הלב מפלשתינה כיעד לפליטים מבלי להציע חלופות מעשיות אחרות.

הרעיון להקים מחנות זמניים לצעירים מגרמניה במימון העם היהודי, שהועלה ערב ועידת אוויאן על ידי חברים זוטרים בממסד הציוני, הובע כעת על ידי יושב ראש ההנהלה הציונית עצמו: 'נקים מחנות למאות אלפים. ייטב להם כאן מאשר במחנות המעצר בגרמניה, והעם היהודי ידאג להם לאחר שיגיעו לפלשתינה (ארץ ישראל)'. (40) תחושת החירום העלתה לקדמת הבמה רעיונות אחרים, לא-ציוניים. ורנר (דוד) סנאטור, נציג האגף הלא-ציוני בסוכנות היהודית, ניסח זאת בגלוי: 'מכיוון שאיני רואה הסתברות להצלת העם היהודי בפלשתינה בלבד, איני יכול לדחות הצעות שמטרתן להציל חלק מהאנשים במדינות אחרות'. (41) אך עמדתם החד-משמעית של שני המנהיגים הציונים הבולטים – בן-גוריון וויצמן – הייתה להתמקד בלעדית בפתרונות הקשורים בפלשתינה (ארץ ישראל).

קיים היה פער מובהק בין הצהרותיהם הציבוריות הנעלות של הציונים לבין התוכניות הממשיות הצנועות שהציעו. למשל, בסוף 1938 דרשו הציונים כי יורשו 100,000 יהודים מגרמניה להיכנס לפלשתינה (ארץ ישראל), (42) בעוד שבמשא ומתן קונקרטי המספרים הסתכמו בפחות מרבע מסכום זה (22,500). (43) יתרה מזאת, השוואה בין הפתרונות שפלשתינה יכלה לספק לבין התוכניות הגרנדיוזיות של המועצה הבריטית ליהדות גרמניה עשויה לסייע להמחיש עד כמה היו הראשונים צנועים. באמצע נובמבר 1938, כאשר חברי המועצה ביקשו מראש ממשלת בריטניה כי בריטניה תשתתף במימון הגירתם של 300,000 יהודים גרמנים ליעדים שונים, ביקש ממנו ויצמן לפתוח את שערי פלשתינה – למרות המצב הכלכלי הקשה שם – בפני 6,000 צעירים העצורים במחנות ריכוז ו-1,500 ילדים, שיקלטו בכספי המועצה הבריטית ליהדות גרמניה. (44) הוועד הלאומי הכריז כי היישוב יקלוט 5,000 ילדים מגרמניה במשפחות אומנה ובמוסדות חינוך, כשהוא מצפה, גם במקרה זה, שיהדות העולם תישא במימון מבצע ההצלה. (45) ימים אחדים לאחר מכן הוכפל המספר; (46) ואולם, שני המספרים היו הצהרתיים יותר מאשר בפועל והפרויקט מעולם לא התממש באמת. (47)

במקביל הכריזה בריטניה על כוונתה להעניק היתר כניסה לילדים פליטים, שמחייתם תמומן על ידי קרובי משפחתם או ממקורות כספיים אחרים. (48) בתגובה להצעה זו מסר בן-גוריון ב-7 בדצמבר 1938 הצהרה שהפכה לאחד הציטוטים המצוטטים ביותר שלו:

הדרישה להביא לפלשתינה (ארץ ישראל) ילדים מגרמניה אינה נובעת במקרה שלנו רק מרגש רחמים כלפי אותם ילדים. אילו ידעתי שניתן להציל את כל ילדי גרמניה [היהודים] על ידי העברתם לאנגליה, ורק מחציתם על ידי העברתם לפלשתינה, הייתי בוחר בשנייה, משום שדאגתנו אינה רק האינטרסים האישיים של ילדים אלה, אלא האינטרס ההיסטורי של העם היהודי. (49) כשאמירה שנויה במחלוקת זו נאמרה, הציגה הסוכנות היהודית את הדרישה להתיר לילדים להיכנס לפלשתינה כתנאי מוחלט להשתתפותה בוועידה שבריטניה עמדה לכנס כדי לטפל בעתידה של פלשתינה. האמתלה הבריטית לסרב להגעת הילדים לפלשתינה הייתה שהדבר יגרום לחרם ערבי על הוועידה, ובן-גוריון הנזעם אמר באותה ישיבה כי 'אפילו הגירת ילדים כפופה לחסדם של הערבים'. (50)

מדיניותה של בריטניה בפלשתינה (ארץ ישראל) בכלל ומדיניות ההגירה שלה בפרט נתפסו על ידי בן-גוריון ומנהיגים ציונים אחרים ככאלו שנועדו לפייס את הערבים בפלשתינה ובמדינות השכנות, ותוארו כרכיב במדיניות הפיוס כלפי גרמניה הנאצית שרווחה באותה עת, בייחוד לאחר הסכם מינכן מספטמבר 1938. כדי להעמיד אמירה שנויה במחלוקת זו בהקשרה, יש לציין גם כי המילה 'הצלה' לא הייתה טעונה באותה עת במשמעויות הגורליות של חיים ומוות שקיבלה במהלך השואה. (51) גורל עמדתו השנויה במחלוקת של בן-גוריון בעניין הצלת הילדים מגרמניה היה דומה לזה של העמדה הציונית בנוגע לוועידת אוויאן: לנגזרותיהן לא הייתה השפעה על מסלול ההיסטוריה, לכאן או לכאן. (52) אף על פי כן, שתיהן היו נושא לדיונים ולאישומים בלתי פוסקים ונעשה בהן לעיתים מזומנות שימוש חסר זהירות כתחמושת אנטי-ציונית. למשל, ספר המבקר את המדיניות הציונית בתקופת השואה מונה את העמדה הציונית בוועידת אוויאן כאחת מ'הטעויות שעשתה התנועה הציונית במהלך השואה', תוך הוקעת הציונות על כך שהייתה לה 'השפעה מכרעת בקביעת המסלול שבו צעדו האירועים' באותה ועידה. (53) הערתו של בן-גוריון בנוגע להעברת הילדים הוצגה בספר אחר כדוגמה לבגידה ציונית ביהדות גרמניה, לכך שהציונות הפנתה להם עורף. (54) חוקרים אחרים מאשימים את מקטרגיו של בן-גוריון ושל הציונות בשימוש מניפולטיבי ובלתי כנה בציטוט, אף שטילעוניהם שלהם בהגנה על בן-גוריון נוטים להיות אפולוגטיים קמעא. אך אפילו אותם חוקרים, המנתחים את ההערה בהקשרה ההיסטורי, אינם נמנעים מלתייג אותה כ'אומללה', 'אכזרית', 'נוקבת' או 'נועזת'. (55) הניסיונות להגדיל את זרם יהודי גרמניה לפלשתינה (ארץ ישראל) – ההתמודדות עם המשבר הגרמני הולידה כמה רעיונות יצירתיים והגבירה דפוסי פעולה כמה וכמה שכבר היו קיימים קודם לכן, כולם במטרה להגדיל את זרם יהודי גרמניה לפלשתינה מעבר למכסות המוגבלות של מכסות העובדים. הדבר נעשה הן בשיתוף פעולה עם הממשלות הרלוונטיות – הגרמנית והבריטית – והן באופן בלתי חוקי (העפלה).

הסכמי ה'העברה' (56)

בשנת 1931, בשיאו של המשבר الכלכלי הכלל-עולמי, הנהיגה ממשלת גרמניה את מס בריחת הרייך (Reichsfluchtsteuer), שנועד למנוע בריחת הון לחו"ל. (57) כל מי שביקש לעזוב את המדינה או להעביר כסף למדינות אחרות, אף תוך ויתור על חלק ניכר מנכסיו, יכול היה לעשות כן. במפנה השנים 1933–1934, ניתן היה להוציא כסף מגרמניה על ידי מסירת 23 אחוזים מערכו; ב-1936 אובדן הערך הגיע ל-70 אחוזים וב-1939 עד לפרוץ המלחמה הגיע ל-95 אחוזים. (58) מתוך רצון להוציא את המספר המרבי של יהודים מגרמניה, העניקה הממשלה הנאצית לפלשתינה (ארץ ישראל) מעמד מיוחד, כשהיא מתירה לאלה מהגרים אליה לקחת עמם את המינימום של 1,000 לירות שטרלינג הנדרש עבור ויזת ה'קפיטליסט' (סוג א') כמעט ללא הפסד כספי. (59) ב-1 בינואר 1935 הגבילו הגרמנים את מספר הזכאים לעשות כן ל-20 בלבד בחודש, (60) ובאפריל 1936 בוטל המעמד המיוחד לחלוטין. (61)

בשנת 1933 חתמו מוסדות ציוניים על סדרת הסכמים עם ממשלת גרמניה שנועדו להקל על העברה מואצת של רכוש יהודי מגרמניה לפלשתינה (ארץ ישראל) (הסכמי ה'העברה'). מראשיתה יועדה ה'העברה' ליהודים אמידים שלא ביקשו להותיר חלק ניכר מרכושם מאחור בגרמניה, שכן אלה שהיו מוכנים לקחת 1,000 לירות שטרלינג בלבד יכלו לעשות כן מכל מקום בשנים הראשונות לשלטון הנאצי. (62) הסכמי ה'העברה' הראשוניים קבעו שני ערוצים להעברת כספים לפלשתינה (ארץ ישראל). 'חשבון א'' יועד להעברת כספים על ידי מהגרים. המהגר הפוטנציאלי הפקיד רייכסמרק בחשבון מיוחד בגרמניה ששימש לרכישת סחורות גרמניות ליצוא לפלשתינה. לאחר שהסחורות נמכרו בפלשתינה, חברת ה'העברה' החזירה למהגר את הכסף בפלשתינה, כשהיא משלמת לו בלירות ארצישראליות (לא"י), בניכוי עמלה. (63) 'חשבון ב'', שנפתח לבקשת הצד היהודי, יועד להעברת כספים על ידי יהודים שביקשו להשקיע בפלשתינה (ארץ ישראל) בעודם נשארים, לפחות לפי שעה, בגרמניה. מוזר ככל שזה עשוי להישמע, בשנים מ-1933 עד שלהי 1935 פלשתינה (ארץ ישראל) הייתה אי של שגשוג כלכלי בעולם שהוכה במיתון כלכלי, ונחשבה ליעד אטרקטיבי להשקעה. 'חשבון ב'' יועד גם להעברת תרומות לקרנות ציוניות. (64) השינויים שביצעה גרמניה בהסכמי ה'העברה' והכללים המחמירים יותר שהחילה על יצוא מטבע חוץ, מצד אחד, והיכולת המוגבלת של השוק היהודי בפלשתינה (ארץ ישראל) לקלוט מוצרים גרמניים מצד שני, גרמו לצוואר לבקבוק בצינור ה'העברה'. סכום הכסף שהופקד בחשבונות המיוחדים בגרמניה עלה בהרבה על הביקוש לסחורות גרמניות בפלשתינה, ותור ההמתנה של מהגרים פוטנציאליים הלך והתארך. במחצית השנייה של 1935 היו מעל 1,000 איש ברשימת ההמתנה, (65) ובנובמבר עלה המספר ל-1,300. (66) כדי להאיץ את ההגירה היהודית על ידי הזרמת השימוש בכספים ב'חשבון א'', חסמו הגרמנים את 'חשבון ב'' באפריל 1936, וה'העברה' חדלה מלמשמש כמכשיר להעברת כספים שאינם של מהגרים. אף על פי כן, בסוף אוגוסט 1938 היה סכום כולל של כ-83 מיליון רייכסמרק מופקד בחשבון ה'העברה' בעוד שבכל אותה שנה אושרו להעברה 19 מיליון רייכסמרק בלבד. (67)

בשנתיים הראשונות לפעולתה שמשה ה'העברה' בעיקר למטרות הבאות: העברת כספיהם של מהגרים אמידים שביקשו להביא עמם סכומי כסף ניכרים לפלשתינה (ארץ ישראל), הרבה מעל ה-1,000 לירות שטרלינג המינימליות; העברת השקעות של יהודים אמידים שנשארו בגרמניה; והעברת תרומות לקרנות ציוניות והשקעות בחברות פרטיות וציבוריות. לאחר שהגרמנים הגבילו את מספר היהודים הזכאים להוציא מהמדינה את 1,000 הלירות שטרלינג הנדרשות לוויזה מסוג א' ללא הפסד כספי ל-20 בלבד בחודש (בתחילת 1935), הפכה ה'העברה' למעשה לערוץ ההגירה היחיד עבור יהודים גרמנים אמידים לפלשתינה (ארץ ישראל). תיקון מדיניות זה גרם לשינוי בהרכב המשתמשים ב'העברה', כשהוא מעלה את המספרים المוחלטים והיחסיים של אלה שהשתמשו בה כדי להעביר את סכום הכסף המינימלי الנדרש להגירה כבעלי אמצעים עצמאיים.

בשלבים המוקדמים של הסכם ה'העברה' גורם מכריע בהמרצת הרשויות הגרמניות לתת עדיפות להגירה לפלשתינה (ארץ ישראל) היה החשש מירידה ברמת היצוא הגרמני בשל חרם כלל-עולמי על סחורות גרמניות. הם מצאו את ה'העברה' אטרקטיבית במיוחד מכיוון ששירתה את מטרתם לדחוק יהודים אל מחוץ לגרמניה בעוד שניתן היה לנצלה גם לקידום מטרה אחרת, של הגדלת היצוא הגרמני לפלשתינה ולמזרח התיכון. חוזר שהוציא משרד הכלכלה באוגוסט 1933 קבע בבירור כי ההסכם נכרת 'כדי לקדם את הגירתם של יהודים גרמנים לפלשתינה (ארץ ישראל) באמצעות הקצאת הסכומים הנדרשים ללא מעמסה מופרזת על רזרבות המטבע של הרייכסבנק, ובמקביל להגדיל את היצוא הגרמני לפלשתינה'. (69) ארבע שנים מאוחר יותר עדיין מצאו הנאצים כי ה'העברה' היא 'הדרך הזולה ביותר – מבחינת מטבע חוץ – להקל על הגירה יהודית'. (69) ואולם, בשלבים מאוחרים יותר, הגורם המכריע במתן עדיפות מתמשכת להגירה לפלשתינה היה הזמינות הולכת ופוחתת של יעדים המתירים הגירת יהודים גרמנים. הנאצים ביקשו את היהודים מחוץ למדינה, ופלשתינה (ארץ ישראל), אף בהינתן מגבלות ממשלת המנדט, נראתה כמעט כהמדינה היחידה הפתוחה לקליטה מאורגנת בהיקף נרחב של מהגרים יהודים, כאשר ההסתדרות הציונית היא הגוף היהודי היחיד שמסוגל להוציא לפועל ולתמרץ הגירה בהיקף כזה לפלשתינה. ואולם, עד סוף 1938, לאחר ליל הבדולח, היה ברור לנאצים כי היהודים בעלי מוטיבציה מספקת להגר עד שיעשו כן אף אם ייאלצו להותיר את נכסיהם מאחור, ולפיכך לא היה עוד צורך לקדם הגירה יהודית לפלשתינה (ולמקומות אחרים) על ידי הקלה וסיוע בהעברת נכסים. (70)

בסך הכל שימשה ה'העברה' כמכשיר להעברת 8,100,000 לא"י (לירות ארצישראליות) מגרמניה לפלשתינה (ארץ ישראל). (71) סכום זה היה שווה ערך ל-140 מיליון רייכסמרק, שהיוו כ-1–1.5 אחוזים בלבד מהרכוש היהודי בגרמניה. (72) רק 30 אחוזים מכספי ה'העברה' (כ-2.5 מיליון לירות ארצישראליות) שימשו לכיסוי ה-1,000 לירות הנדרשות לוויזות מסוג א', (73) כשהם מעלים את מספר המהגרים שהשיגו את הוויזות שלהם באמצעות הסדר זה, ולא יכלו להשיגן בשום דרך אחרת, לכ-2,500 איש. מהגר המגיע לפלשתינה (ארץ ישראל) עם ויזה מסוג א' הביא עמו, בממוצע, מעט יותר מסמוך על שולחנו אחד, (74) וכך הקלה ה'העברה' במישרין על הגירתם לפלשתינה של כ-5,000 יהודים מהרייך השלישי, בעיקר מגרמניה. יתרונות ה'העברה' היו, מכל מקום, עמוקים עוד יותר. הכסף שהובא על ידי מהגרים מסוג א', בייחוד על ידי אלה שהביאו עמם סכומים הרבה מעל המינימום; והכסף שהושקע בחברות ובמיזמים ציבוריים ופרטיים, כמו גם תרומות לקרנות הציוניות, כולם תרמו לפיתוח הכלכלה היהודית בפלשתינה (ארץ ישראל), הגדילו את כושר קליטתה ובכך, במישרין ובעקיפין, הקלו על הגירתם לפלשתינה של אלפי יהודים נוספים מגרמניה וממדינות אחרות.

אף שהייתה מודעת לחלוטין לפוטנציאל הכלכלי של ה'העברה', ההסתדרות הציונית היססה בתחילה לנהל משא ומתן ישיר וגלוי עם הרשויות הנאציות, מתוך חשש מהתגובה השלילית של דעת הקהל הציונית, היהודית והעולמית בתקופה שבה ארגונים יהודיים ואחרים דגלו בחרם על מוצרים גרמניים. (75) לפיכך, בשנתיים הראשונות, המשא ומתן בצד היהודי נוהל בעיקר על ידי נציגים של מיזמים פרטיים, על ידי שליחים ציונים חצי-רשמיים ועל ידי בנק אנגלו-פלשתינה. רק בשנת 1935, לאחר שמצבם של יהודי גרמניה הידרדר והוטלו מכשולים חמורים יותר על יצוא מטבע חוץ, טיפלה ההסתדרות הציונית בגלוי ב'העברה', אימצה אותה רשמית והכפיפה אותה לפיקוחה של ההנהלה הציונית. (76) בדרך זו, ה'העברה' גם חיזקה את שליטתה של ההסתדרות הציונית בזרימת הכספים לפלשתינה (ארץ ישראל) והפכה אותה למשפיעה יותר על אופן השקעתם. (77)

עליית הנוער

עליית הנוער, ההגירה המאורגנת לפלשתינה (ארץ ישראל) של בני נוער יהודים, תחילה מגרמניה הנאצית ולאחר מכן ממדינות אחרות, הוקמה בשנת 1933 וקבוצתה הראשונה הגיעה לפלשתינה בפברואר 1934. (78) כשהיא ממומנת על ידי ההסתדרות הציונית וקרנות יהודיות אחרות, עליית הנוער הייתה כרוכה בהכשרת בני נוער בגרמניה לחיים בפלשתינה על ידי הוראת עברית, לימודי יהדות והיסטוריה, ספרות ושירים ציוניים, והכשרתם לעבודה חקלאית; היא הבטיחה את הוויזות והתחבורה שלהם לפלשתינה; והבטיחה את חינוכם בהתיישבויות חקלאיות יהודיות, בעיקר קיבוצים (ייזומים שיתופיים) ובפנימיות. כ-5,000 בני נוער מעליית הנוער הגיעו לפלשתינה (ארץ ישראל) לפני מלחמת העולם השנייה.

מרבית צעירי עליית הנוער הגיעו מגרמניה משלוש סיבות מרכזיות. מצב החירום בגרמניה הניע הורים לשלוח את ילדיהם בכוחות עצמם למדינה אסיאתית רחוקה. שנית, חלק גדול מהכספים שמימנו את הפרויקט יועד אך ורק לקליטת נוער גרמני. ולבסוף, בריטניה הבהירה במשתמע להסתדרות הציונית כי עליית הנוער צריכה להוגבל למועמדים מגרמניה (וממרץ 1938 גם מאוסטריה), אחרת גם סוג הגירה זה יוכפף למערכת המכסות. (79) מהגרי עליית הנוער, בגילים 14 עד 17, הגיעו במסגרת סוג ב', שלא היה כפוף למכסות או למגבלות מספריות, ובכך הובילו לגידול נטו במספר המהגרים לפלשתינה (ארץ ישראל). ואולם, כאשר הצעירים הראשונים סיימו תוכניות חינוכיות ועמדו להצטרף לשוק העבודה ב-1936, כללה הממשלה את מספרם בחישוב כושר הקליטה הכלכלי של הארץ, כך שבסופו של דבר, מהגרי עליית הנוער מגרמניה כן השפיעו על מספר ההיתרים שהונפקו במסגרת מכסות העובדים. (80)

פרויקט נוסף, דומה במובנים מסוימים לעליית הנוער אך בקנה מידה קטן בהרבה, היה 'הכשרה בפלשתינה', שביזם ב-1936 סר הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי הראשון לפלשתינה (ארץ ישראל). הרעיון היה שמכיוון שהפך קשה יותר ויותר לנהל תוכניות הכשרה בגרמניה, צעירים יובאו לפלשתינה, מעבר למכסת העובדים, לצורך הכשרתם שם לעבודה חקלאית. המועצה ליהדות גרמניה מימנה את אחזקתם והכשרתם של המגיעים החדשים בשנתם הראשונה בפלשתינה, אך ברגע שהצטרפו לשוק העבודה, מספר המשתתפים, 200, נוכה ממכסת העובדים. (81)

לאחר האנשלוס, ביקשה ההסתדרות הציונית שבמקרה של אוסטריה תועלה תקרת הגיל לזכאות לעליית הנוער כדי להביא לפלשתינה (ארץ ישראל) 800 צעירים מעל גיל 18 מחוץ למכסת העובדים שיוכשרו לעבודה חקלאית. (82) כמו מאמצים וניסיונות רבים אחרים, גם זה היה עקר, כשהוא מדגים פעם נוספת עד כמה הייתה פעילותה של ההסתדרות הציונית בלתי אפקטיבית ומתסכלת מול המשבר הגרמני המתרחב, ועד כמה היו צנועות אפילו תוכניותיה שלא התממשו.

העפלה (הגירה בלתי חוקית)

משנת 1932 ואילך, הביקוש להגירה לפלשתינה (ארץ ישראל) עלה על היצע סרטיפיקטי העבודה. מצב זה לא רק יצר תחרות על הסרטיפיקטים אלא גם הגדיל את היקף המהגרים הבלתי חוקיים (המעפילים) שנכנסו לפלשתינה. הגירה בלתי חוקית הייתה קיימת מתחילת תקופת המנדט ממש, והוצאה לפועל בשלוש שיטות מרכזיות: הברחת מהגרים דרך גבולות יבשה וים, כניסה לפלשתינה כתיירים והישארות בארץ לאחר פקוע תוקפה של ויזת התייר, ונישואים פיקטיביים. בתחילת שנות ה-30 נופה הגירה בלתי חוקית מאורגנת של 'תיירים', וב-1934 התקרבו לחופי פלשתינה הספינות הראשונות שנשאו מעפילים, שיטה שהתפתחה במלואה כמה שנים מאוחר יותר. בסך הכל, יותר מ-20,000 מהגרים ניסו לעשות את דרכם לפלשתינה על גבי ספינות מעפילים בשנים 1937–1939. חלק מהן יורטו, אך אחרות הצליחו להוריד את נוסעיהן לחוף. (83) עד 1937, יהודי גרמניה השתמשו בשיטות אלו לעיתים נדירות, שכן המסלולים החוקיים היו זמינים עבורם יותר מאשר עבור יהודים ממדינות אחרות. ואולם, ב-1937, כאשר המספר הכולל של המהגרים צומצם הדרסטית ומספר המהגרים בעלי אמצעים עצמאיים (סוג א') שורשו להיכנס לפלשתינה פחת גם הוא, התפתחה מהר מאוד שיטה חדשה: יהודים אמידים מגרמניה נכנסו לפלשתינה עם ויזת תייר ולאחר זמן מה הגישו בקשה לתושבות קבע כמהגרים מסוג א'. פרקטיקה זו הפכה לנפוצה לאחר ליל הבדולח, כאשר הביקוש לסרטיפיקטים מסוג א' עלה בהרבה על ההיצע. ככלל, תיירים שביקשו להירשם כתושבי קבע נאלצו לעזוב את פלשתינה, לחזור למדינת מוצאם ולהגיש שם בקשה לוויזה. עד אביב 1939 תיירים מהרייך השלישי ומאיטליה, שנחשבו 'מדינות רדיפה', היו פטורים בדרישה זו. (84) ביוני 1939 החילה הממשלה את הכלל על הכל, ללא יוצאים מן הכלל, כשהיא מודיעה לסוכנות היהודית כי אנשים שכבר נמצאים בפלשתינה יוכרו כחוקיים אך לא יטופלו בקשות חדשות. (85) ערב המלחמה הודיעה הממשלה כי מחלקת ההגירה שלה לא תרשום עוד תיירים כמהגרים. (86) התקנות החדשות פירושן היה כי יהודים מהרייך השלישי שנכנסו לפלשתינה ללא ויזת מהגר לא יכלו לקבל כזו כלל, שכן חזרה למדינות מוצאם הייתה מחוץ לפרק, בוודאי לאחר שפרצה המלחמה.

בשנה האחרונה לפני המלחמה (לאחר ליל הבדולח), מעפילים מגרמניה מאוסטריה (וממרץ 1939 גם מצ'כוסלובקיה) היו, לכל עניין מעשי, פליטים, כפי שהיה המקרה עם רבים מהמהגרים החוקיים שהגיעו מאותן מדינות. תואר השם 'חוקי' או 'בלתי חוקי' מתייחס לשאלה אם החזיקו בוויזה חוקית לכניסה לפלשתינה (ארץ ישראל), אך כולם נמלטו ממדינת מוצאם שלא מרצונם החופשי ונשללו מכימעט כל רכושם ואמצעיהם הכספיים. אנשים בעלי אמצעים, שלא הייתה להם כל דרך להוציא את כספם מגרמניה ולא היה להם היתר חוקי להיכנס לפלשתינה, השתמשו באחרוני משאביהם כדי לעלות על סירות רעועות ולהתחיל מסע מסוכן ברחבי הים התיכון כדי להיכנס לפלשתינה בחשאי.

בשנים 1937–1938 הרשויות הבריטיות עדיין לא היו ערוכות לחסום את הספינות העמוסות במעפילים והן לא ירטו אף אחת. ב-1939 נלכדו ספינות רבות ונוסעיהן נעצרו בפלשתינה או גורשו. אמצעי נוסף שננקט על ידי הממשלה היה ניכוי מספר המעפילים, המדויק או המשוער, ממכסות ההגירה. באביב 1939 ניכתה הממשלה את מספר המעפילים לא רק מהמכסה השנתית של 10,000 מהגרים שנקבעה בספר הלבן של מקדונלד אלא גם ממכסת הפליטים (של 25,000 לחמש השנים הבאות), כשהיא טוענת כי חלק מהמעפילים הגיעו ממדינות שעבורן יועדה המכסה המקורית. הממשלה הודיעה להנהלה הציונית כי רישומיה הראו שמספר המעפילים היה אף גבוה יותר אך בהיעדר ראיות מוצקות היא ניכתה 1,300 סרטיפיקטים בלבד. היא הזהירה את ההנהלה כי אם ההגירה הבלתי חוקית תימשך באותו קצב, הממשלה תשקול שלא לתת סרטיפיקטים כלל הן למהגרים והן לפליטים לעונה המתחילה ב-31 באוקטובר. (87) ביולי 1939 היא מימשה את האזהרה, (88) וב-15 מתוך 39 החודשים הראשונים של המלחמה ממשלת המנדט לא הנפיקה כל מכסות להגירה חוקית, (89) בעוד שהגירת יהודים מהרייך ומאזורים כבושים מסוימים הייתה לא רק אפשרית, אלא גם מועדפת, מעודדת ומקודמת על ידי הגרמנים. רק בשלהי אוקטובר 1941 נאסרה הגירת יהודים מהרייך על ידי המשטר הנאצי. (90) בשל מדיניות ההגירה שנקטה בריטניה בפלשתינה (ארץ ישראל), כולל האיסור על אנשים מגרמניה או משטח שנכבש על ידי גרמניה להיכנס לפלשתינה (כמוזכר לעיל) באותם חודשים מכריעים, הדרך האפשרית היחידה עבור יהודים מהרייך להיכנס לפלשתינה הייתה באמצעות העפלה (הגירה בלתי חוקית).

משנת 1938 עד תחילת 1941 התקיימו בין פקידים נאצים לבין יחידים יהודים שמייצגים גורמים שונים בציונות (ולעיתים את עצמם) מגעים שמטרתם הייתה לקדם את הגירת היהודים מהרייך ואת עלייתם/הגירתם לפלשתינה (ארץ ישראל). (91) האדם הבולט ביותר שהיה מעורב במגעים אלה מהצד הגרמני היה אדולף אייכמן, שהגיע לווינה במרץ 1938 כנציג הגסטפו הממונה על הגירת היהודים, והקים שם את הראשי (המשרד המרכזי) להגירת יהודים באוגוסט. מאז ואילך, הן לפני ליל הבדולח והן אחריו, מארגנים שונים של העפלה (הגירה בלתי חוקית) לפלשתינה – בין אם היו קשורים להסתדרות הציונית, השתייכו למפלגה הרוויזיוניסטית הפורשת או מארגנים פרטיים – פנו למשרדו של אייכמן בווינה בבקשת סיוע בהוצאת יהודים דרך מדינות שכנות לנמל שבו יוכלו לעלות על ספינות שיביאו אותם בחשאי לפלשתינה. היה זה הגסטפו בלבד שיכול היה, והיה מוכן, לסייע בכל הביורוקרטיה הטכנית, הכספית והמנהלית שהייתה כרוכה במבצעים מורכבים כאלה. בנוסף למתן היתרי יציאה ליהודים כנגד מסירת כל רכושם, המשרד המרכזי של אייכמן בווינה סייע בשחרור ממחנות ריכוז של יחידים שהובטחו להם מקומות במשלוחי העפלה בדרכם לפלשתינה. בתחילת 1939 הוקם משרד מרכזי בברלין ואייכמן הפך מהר מאוד לאחראי על הגירת היהודים מהרייך כולו. בתפקידו זה הוא קיים מגעים עם המארגנים השונים של ההגירה הבלתי חוקית המוזכרים לעיל, אך אלה לא הובילו ליציאתם של משלוחים בפועל.

בתחילת 1939 מינה אייכמן, ככל הנראה כדי להחליש את הציונים, סוכן יהודי משלו לתאום ענייני ההגירה הבלתי חוקית, ושנה לאחר מכן מינה אותו לסוכן היחיד האחראי על הגירת יהודים, הן החוקית והן הבלתי חוקית. המתאם, ברתולד שטורפר, הפך לפעיל בעניינים יהודיים רק לאחר האנשלוס, ובתפקידו כחבר בהנהגת יהודי אוסטריה היו לו מגעים עם אייכמן במטרה להקל על הגירת יהודים נוספת. שליחים ציונים ברייך היססו לשתף פעולה עם שטורפר, אותו ראו כבוגד המשתף פעולה עם השטן. מיזמיו של שטורפר מומנו במידה רבה על ידי הג'וינט (AJDC), ארגון לא-ציוני. תוכניותיו לשלוח ספינות מעפילים לפלשתינה (ארץ ישראל) לא התממשו לפני המלחמה, ובדיוק שנה לאחר פרוץ המלחמה עזבו כ-3,600 פליטים את וינה וברטיסלבה (סלובקיה) בדרכם לפלשתינה במשלוח שאירגן. הם הגיעו לפלשתינה בשלוש סירות בשלהי נובמבר 1940, אך לא הורשו להיכנס לארץ. הבריטים הודיעו כי הם יגורשו למאוריציוס, אי באוקיינוס ההודי, ולא יורשו להיכנס לעולם לפלשתינה. נוסעיהן של שתי סירות כבר הועברו לספינת הגירוש, פאטריה, כאשר ה'הגנה', הזרוע הצבאית של היישוב, פוצצה אותה במה שתוכנן להיות חבלה בהיקף מוגבל שנועדה רק לנטרל את הספינה מהפלגה למאוריציוס. קרוב לשלוש מאות איש נהרגו, ואלה ששרדו את הספינה שטבעה הורשו להישאר בפלשתינה. כ-1,600 נוסעיה של הספינה השלישית גורשו למאוריציוס והוחזרו לפלשתינה רק לאחר תום המלחמה. (92)

מטרת ההגירה הבלתי חוקית המאורגנת (העפלה) בשנים 1938–1939 לא הוגבלה להצלת יהודים הנמלטים מאזורים בשלטון נאצי, אלא שימשה גם כרכיב במדיניות הציונית. הגעת הספינות ופעילות המחאה של היישוב על מעצרם וגירושם של המהגרים כוונו לתקשורת ההמונים, לדעת הקהל ולמעצבי המדיניות, במטרה סופית ליצור זיקה בין הפתרון לבעיית הפליטים היהודים באירופה לבין הקמת מדינה יהודית בפלשתינה (ארץ ישראל). אף אחת מהמטרות – לא ההומניטרית ולא הפוליטית – לא הושגה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

מסקנות

שלושה גורמים יסודיים היו מעורבים בהפיכת פלשתינה (ארץ ישראל) לאחד היעדים המרכזיים עבור מהגרים ופליטים מגרמניה הנאצית – המדיניות הבריטית, הפילנתרופיה היהודית והפעילות הציונית, כאשר לכל אחד מהם הייתה השפעה בלתי עקבית על התוצאה הסופית. המאפיין הבסיסי, והשלילי, של תפקיד בריטניה היה מדיניות ההגירה המגבילה שלה, בייחוד משנת 1937 ואילך. הציון הבא בחשיבותו, ומאפיין חיובי, היה ההעדפה שנתנה בריטניה ליהודי גרמניה בהגירה לפלשתינה על פני אחיהם ממדינות אחרות. ואולם, שוב בצד השלילי, בריטניה מעולם לא הנהיגה הקצאות מיוחדות ליהודי גרמניה מעבר למכסות הרגילות, ומסוף 1935, כאשר מצב היהודים בגרמניה הלך והחמיר בהתמדה, בריטניה קיצצה בצורה עקבית במספר הכולל של מהגרים יהודים שהורשו להיכנס לפלשתינה וצמצמה את ההטבות המיוחדות שהוענקו ליהודי גרמניה.

ארגונים ויחידים יהודים השיקו קמפיינים פילנתרופיים לסייע להגירתם וליישובם מחדש של יהודי גרמניה יותר מאשר עבור קהילות יהודיות אחרות לפני המשבר הגרמני ובמהלכו. הם עשו כן, במידה רבה, מכיוון שהרגישו קרובים יותר ליהודי גרמניה מאשר לקהילות יהודיות במצוקה אחרות מבחינת אורח חייהם ומעמדם בקהילה הכללית. אם לנסח זאת במונחים משפחתיים, בן דודנו העשיר, היהודי הגרמני המשכיל והאמיד שלאחר האמנציפציה שחלה פתאום, היה ראוי ליחס טוב יותר מאשר בן דודנו העני והחולה כרונית (היהודי הפולני). (93) תרומות ליישוב מחדש של מהגרים גרמנים בפלשתינה יועדו עבורם בלבד, ובשילוב עם מדיניות ההעדפה של ממשלת המנדט, סיכוייהם הן לקבל סרטיפיקטים והן להשתקם כראוי היו גדולים בהרבה מאלה של יהודים ממדינות אחרות. בשנת 1936, סיכוייו של יהודי גרמני לקבל סרטיפיקט היו גדולים פי ארבעה מאלה של יהודי פולני (ראו טבלה 7.5).

הרצון הטוב של ההסתדרות הציונית כלפי מהגרים היה יסודי, לא רק כמעשה של סולידריות לאומית אלא גם כאמצעי להגדלת האוכלוסייה היהודית בפלשתינה (ארץ ישראל) כצעד להשגת ריבונוּת. ואולם, יותר מכל דבר אחר, הפעילות הציונית בנוגע למשבר הגרמני הייתה תגובה ותוצאה של שני הגורמים הראשונים – התכתיבים הבריטיים וההעדפות הפילנתרופיות היהודיות. גישתה הקולטת של ההסתדרות הציונית כלפי מהגרים מגרמניה צומצמה בשל שיקולים שנבעו מאחריותה כלפי חבריה במדינות אחרות ומדאגה לקהילות יהודיות אחרות במצוקה, כמו גם מצידוק הקיום (ה-raison d'être) של עצם קיומה כארגון. ההנהלה הציונית צעדה בשביל צר. מצד אחד היא נזקקה להמשיך לסייע ליהודי גרמניה מכיוון שבין שאר הגורמים, זרימת הכספים לפלשתינה הייתה תלויה בהמשך ההגירה מגרמניה. מצד שני, היא הייתה חייבת להיות נאמנה לחבריה במדינות עם ציבור בוחרים ציוני גדול יותר. קבלת ההחלטות הייתה קשה עוד יותר מכיוון שנתונים ותחזיות סותרים שללו הערכה רציונלית של הסכנה היחסית העומדת בפני הקהילות היהודיות באירופה השונות.

עד 1938 המתח בין הציונים לארגונים יהודיים אחרים התמקד בענייני גיוס כספים וחלוקתם. בוועידת אוויאן היה ויכוח בשאלה מי צריך להציג את העניין היהודי ומי צריך לייצג את היהודים. מאוחר יותר, לאחר ליל הבדולח, חששו הציונים כי רעיונות לפתרון משבר הפליטים הגרמנים, מלבד פלשתינה (ארץ ישראל), רק יסיטו את התשומת הלב מפלשתינה מבלי להציע חלופות מעשיות. אף שהחזית היהודית הייתה מפולגת, קשה להצביע על ההשפעה השלילית שהייתה לכך על זרם יהודי גרמניה לפלשתינה בפרט, או על הטיפול במשבר בכלל.

לבסוף, יתנו המספרים שוב לדבר בעד עצמם. האוכלוסייה היהודית בפלשתינה (ארץ ישראל) בתחילת המשבר הגרמני עמדה על כ-200,000 איש והגיעה לכ-450,000 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתוך כמשבע שנים, קלט היישוב כמעט 60,000 יהודים מהרייך השלישי. מבלי להיכנס ליחס השנתי המפורט של מהגרים מגרמניה, די לכלול כי פלשתינה (ארץ ישראל), שהייתה שנייה רק לארצות הברית במספר המוחלט של מהגרים מגרמניה, הייתה בהפרש ניכר הראשונה מבחינת מהגרים ופליטים יהודים גרמנים ביחס לאוכלוסייתה הקיימת.

טבלאות

הערה כללית לטבלאות: הנתונים בטבלאות הבאות מבוססים על נתונים ממשלתיים רשמיים, שאינם כוללים מעפילים (מהגרים בלתי חוקיים) שלא נרשמו.

הערות

1. אביבה חלמיש, 'פליטים', בתוך אנציקלופדיית השואה, בעריכת וולטר לאקר, ניו הייבן 2000, עמ' 522; ראו גם טבלאות 1 ו-2.
2. מועצת חבר הלאומים, 'המנדט על פלשתינה', 24 ביולי 1922, סעיפים 1, 2.
3. ג' שפר, 'שיקולים פוליטיים בקביעת מדיניותה של בריטניה בנושא הגירת יהודים לפלשתינה' [עברית], הציונות ה', 1978, עמ' 182–226.
4. אביבה חלמיש, 'הגירה לפי כושר הקליטה הכלכלי: עקרונות המדריך, הטיפול וההשלכות הדמוגרפיות של מדיניות ההגירה הבריטית והציונית בפלשתינה בין מלחמות העולם' [עברית], בתוך עיונים בתקומת ישראל / סדרה נושאית: כלכלה וחברה בפלשתינה המנדטורית 1918–1948, בעריכת א' בראלי ונ' קרלינסקי, שדה בוקר 2003, עמ' 179–216.
5. קבינט 14 (34), 11.4.1934, PRO Cab. 23/78; 'גורמים אחדים במדיניות ההגירה הנוכחית שלנו', חתום: ארתור ווקופ, C.P. 209 (34), PRO Cab 24/250 [אוגוסט 1934].
6. Cmd. 5513. בריטניה הגדולה, משרד המושבות, פלשתינה: הצהרה של ממשלת הוד מלכותו, לונדון, יולי 1937, סעיף 6.
7. Cmd. 6019. בריטניה הגדולה, משרד המושבות, פלשתינה: הצהרת מדיניות של ממשלת הוד מלכותו, לונדון, 1939, סעיף 14 (1).
8. Cmd. 6019, סעיף 14 (1) [ב].
9. מועצת חבר הלאומים, 'המנדט על פלשתינה', 24 ביולי 1922, סעיף 4. המסמך הכיר ב'סוכנות יהודית' למטרה זו, אך קבע כי 'ההסתדרות הציונית, כל עוד ארגונה וחוקתה הם לדעת המנדטור מתאימים, תוכר כסוכנות כזו.' הסוכנות היהודית הוקמה ב-1929, כשהיא מורכבת מחברים ציונים ולא-ציונים על בסיס שוויון. המונחים 'הסתדרות ציונית' ו'סוכנות יהודית' הם מילים נרדפות לאורך מאמר זה.
10. מ' מוסק, מדיניות ההגירה בפלשתינה תחת סר הרברט סמואל, לונדון 1987, עמ' 123–124.
11. Cmd. 6019, סעיף 14.
12. רונלד ו' צווייג, 'שאלת פלשתינה בהקשר של המדיניות הקולוניאלית ערב מלחמת העולם השנייה', בתוך בריטניה והמזרח התיכון בשנות ה-30: בעיות ביטחון, 1935–39, בעריכת מיכאל ג' כהן ומרטין קולינסקי, לונדון 1992, עמ' 206–216. על המדיניות הבריטית בפלשתינה בשנות ה-30 המאוחרות ראו גם: מ"ג כהן, פלשתינה, נסיגה מהמנדט: עיצוב המדיניות הבריטית, 1936–45, ניו יורק 1978, ובפרט עמ' 66–87; והספר פורץ הדרך מאת ג'יי סי הורביץ, המאבק על פלשתינה, ניו יורק 1968 [1950], שבו נידון הספר הלבן של 1939 בעמ' 94–111.
13. ברנרד וסרשטיין, בריטניה ויהודי אירופה 1939–1945, אוקספורד 1979, עמ' 51–52. כתוצאה מלחץ ציוני התיר משרד המושבות לאנשים בשטח אויב שכבר החזיקו בסרטיפיקטי הגירה לפלשתינה להמשיך.
14. לדיון מקיף במדיניות הנאצית כלפי יהודי גרמניה לפני מלחמת העולם השנייה ראו ש' פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, ניו יורק 1997.
15. ישיבת ההנהלה הציונית, 19.4.1933, אצ"מ S/100.
16. אביבה חלמיש, 'מדיניות העלייה והקליטה של ההסתדרות הציונית 1931–1937', עבודת דוקטור, תל אביב 1995, עמ' 267.
17. א' רופין, שלושים שנות בניין בארץ-ישראל, ירושלים 1937, עמ' 270.
18. ד' פרנקל, על פי תהום: המדיניות הציונית ושאלת יהודי גרמניה 1933–1938, ירושלים 1994, עמ' 132.
19. ד' בן-גוריון, זיכרונות, כרך 1, תל אביב 1973, עמ' 606.
20. לפרטים על הקרנות השונות ראו א"ג אדלהייט, היישוב בצל השואה: פוליטיקה ציונית ועליות הצלה, 1933–1939, בולדר 1996, עמ' 33–40.
21. ישיבת ההנהלה הציונית, 14.7.1933, אצ"מ S/100.
22. ישיבת ההנהלה הציונית, 30.4.1935, שם.
23. 'חוזר מחלקת העלייה', מס' 167, 19.6.1934, אצ"מ S6/5361.
24. ד' בן-גוריון לא' מילס, 23.7.1934, אצ"מ S25/2415.
25. מכתבים מהתאחדות עולי גרמניה להנהלת הסוכנות היהודית 5.5.1935, אצ"מ S25/2519 ו-13.5.1935, אצ"מ S25/2482.
26. מ' שרתוק בישיבת הוועדה המדינית של מפא"י [מפלגת פועלי ארץ ישראל], 8.10.1935, ארכיון מפלגת העבודה 23/35.
27. ישיבת ההנהלה הציונית, 21.12.1934, אצ"מ S/100.
28. ישיבת ההנהלה הציונית, 27.12.1936, שם.
29. כתב העת הרשמי של ההסתדרות הציונית דיווח כי 60,000 מיהודי וינה נזקקו למזון ולאספקה בסיסית, 25,000 יהודים במקומות מרוחקים היו תחת איום מוות, רבים נעצרו ו-30,000 יהודים הגישו בקשה לאזרחות הונגרית. העולם, 24 במרץ 1938.
30. ישיבות ההנהלה הציונית 8.5.1938 ו-7.6.1938, אצ"מ S/100.
31. ישיבת ההנהלה הציונית, 7.6.1938, שם.
32. מברק ממ' שרתוק לח' ויצמן, 21.6.1938, אצ"מ S25/2479.
33. ה' פיינגולד, הפוליטיקה של ההצלה: ממשל רוזבלט והשואה, 1938–1945, ניו ברונזוויק 1970, עמ' 26.
34. ישיבת ההנהלה הציונית 26.6.1938, אצ"מ S/100.
35. ישיבת ההנהלה הציונית, 21.8.1938, שם.
36. פיינגולד, הפוליטיקה של ההצלה, עמ' 33.
37. על ועידת אוויאן בכלל וכיצד נתפסה על ידי הגרמנים בפרט, ראו י' באואר, יהודים למכירה?: משא ומתן נאצי-יהודי, 1933–1945, ניו הייבן 1994, עמ' 30–43.
38. Cmd. 5479, דוח הוועדה המלכותית לפלשתינה, הוגש על ידי מזכיר המדינה לענייני המושבות לפרלמנט של הממלכה המאוחדת במאמר המלך, יולי 1937.
39. Cmd. 5893, בריטניה הגדולה, משרד המושבות, פלשתינה: הצהרת מדיניות של ממשלת הוד מלכותו, לונדון, נובמבר 1938.
40. ד' בן-גוריון בישיבת ההנהלה הציונית, 11.12.1938, אצ"מ S/100.
41. ישיבת ההנהלה הציונית, 11.12.1938, שם.
42. העולם, 4 בדצמבר 1938.
43. 7,500 צעירים ממוסדות ההכשרה בגרמניה; 2,500 בני נוער מעליית הנוער; 2,500 קרובי משפחה (במסגרת סוג ד' - סמוכים על שולחן); ו-10,000 ילדים. 'תצהיר הסוכנות היהודית לפלשתינה', 22.11.1938, אצ"מ S7/756; מ' שרתוק למ' מקדונלד, 23.11.1938, שם.
44. א' שרמן, אי מקלט: בריטניה ופליטי הרייך השלישי 1933–1939, לונדון 1973, עמ' 171–172.
45. דבר, 20 בנובמבר 1938.
46. יצחק בן-צבי, יושב ראש הוועד הלאומי באסיפה ציבורית בתל אביב, 30 בנובמבר 1938, דבר, 1 בדצמבר 1938.
47. פרנקל, על פי תהום, עמ' 292.
48. שרמן, אי מקלט, עמ' 178–179.
49. ד' בן-גוריון, זיכרונות, כרך 5, תל אביב 1982, עמ' 398.
50. בן-גוריון בישיבת מרכז מפא"י, 7.12.1938, ארכיון מפלגת העבודה 23/38 וראו שבתי טבת, בן-גוריון והשואה, ניו יורק 1996; פרנקל, על פי תהום, עמ' 122; ברקאי, מחרם, עמ' 100 מציג נתונים שונים במקצת.
51. ראו טבת, שם; טוביה פרילינג, חץ בערפל: דוד בן-גוריון, הנהגת היישוב וניסיונות הצלה בשואה, קריית שדה בוקר 1998, עמ' 156–157.
52. ראו ת' שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ניו יורק 1993, עמ' 28.
53. ש"ב בית צבי, הציונות הפוסט-אוגנדית למשפט: עיון בגורמים שהביאו לטעויות שעשתה התנועה הציונית במהלך השואה, כרך 1, תל אביב 1991, עמ' 199.
54. ל' ברנר, ציונות בעידן הדיקטטורים, וסטפורט 1983, עמ' 148–150.
55. טבת, בן-גוריון, עמ' 47–49; כנ"ל, 'החור האפל' [עברית], אלפיים 10, 1994, עמ' 156–157; פרילינג, חץ בערפל, עמ' 156–157.
56. מספר רב של ספרים ומאמרים עוסקים בהסכם ה'העברה'. לדיון מעודכן יחסית ולמקורות ראו אדלהייט, היישוב בצל השואה, עמ' 73–92 וחלמיש, 'מדיניות העלייה', עמ' 294 הערה 95. לסקירה תמציתית והערכה, ראו לני יחזקאל (לני יחיל), השואה: גורל יהדות אירופה, 1932–1945, ניו יורק 1990, עמ' 100–104. הזווית הגרמנית מוצגת ב: באואר, יהודים למכירה?, עמ' 5–29; א' ברקאי, מחרם להשמדה: המאבק הכלכלי של יהודי גרמניה, 1933–1943, הנובר 1989, עמ' 51–53, 76, 80, 100–104, 144; פ"ר ניקוסיה, הרייך השלישי ושאלת פלשתינה, לונדון 1985, עמ' 29–49. יש לציין כי המילה העברית ל'העברה' - Ha'avara - הייתה גם המונח הרשמי במסמכים גרמניים, ברקאי, מחרם, עמ' 194 הערה 91.
57. ברקאי, מחרם, עמ' 99.
58. פרנקל, על פי תהום, עמ' 122; ברקאי, מחרם, עמ' 100 מציג נתונים שונים במקצת.
59. י' גלבר, מולדת חדשה: עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1933–1948, ירושלים 1990, עמ' 153.
60. שם, עמ' 168.
61. פרנקל, על פי תהום, עמ' 122.
62. הסכמי ה'העברה' הראשוניים ציינו כי ההסדר יועד ל'מהגרים יהודים המבקשים לבנות חיים חדשים בפלשתינה באמצעות העברת חלק מנכסיהם מעבר למכתב האשראי הנדרש על ידי רשויות ההגירה - 1,000 לא"י...', ניקוסיה, הרייך השלישי, עמ' 45–46.
63. הלירה הארצישראלית (לא"י) הייתה שווה בערכה בקירוב ללירה שטרלינג.
64. פרנקל, על פי תהום, עמ' 121–122.
65. גלבר, מולדת חדשה, עמ' 169.
66. ישיבת ההנהלה הציונית, 11.11.1935, אצ"מ S/100.
67. ברקאי, מחרם, עמ' 144; ורנר פיילכנפלד, 'ביצוע העברת ה'העברה'', בתוך העברת ה'העברה' לפלשתינה והגירת יהודי גרמניה, 1933–1939, בעריכת ו' פיילכנפלד, ד' מיכאליס ול' פינר, טובינגן 1972, עמ' 45 ו-75.
68. ניקוסיה, הרייך השלישי, עמ' 46–47. ראו גם ברקאי, מחרם, עמ' 52 ופיילכנפלד, 'ביצוע העברת ה'העברה'', עמ' 26.
69. דיון בין-משרדי גרמני, 18 באוקטובר 1937, ברקאי, מחרם, עמ' 101–102.
70. ברקאי, מחרם, עמ' 144.
71. פיילכנפלד, 'ביצוע העברת ה'העברה'', עמ' 75.
72. אברהם ברקאי, 'אינטרסים גרמניים בהסכם העברת ה'העברה' 1933–1939', LBIYB 35, 1990, עמ' 266.
73. פרנקל, על פי תהום, עמ' 126.
74. חלמיש, מדיניות העלייה, נספח ה'.
75. שאול אש, 'ההעברה', עיונים בחקר השואה ויהדות זמננו, ירושלים: המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, 1973, עמ' 82–90.
76. חלמיש, מדיניות העלייה, עמ' 295–299.
77. שם, עמ' 300.
78. יואב גלבר, 'מקורותיה של עליית הנוער', Studies in Zionism 9, מס' 2, 1988, עמ' 142–172.
79. אביבה חלמיש, 'הסכנה הכפולה של יהדות פולין, 1933–1939' [עברית], דברי הקונגרס העולמי האחד-עשר למדעי היהדות, חטיבה ב', כרך ב', ירושלים 1994, עמ' 291.
80. Cmd. 5479, פרק י', סעיפים 48(5) ו-58–60.
81. מ ג' לנדאור למ' שרתוק, 13.9.1936, אצ"מ S25/2463; גלבר, מולדת חדשה, עמ' 113–114; חלמיש, מדיניות העלייה, נספח II, טבלה 12.
82. מ מ' שרתוק לח' ויצמן, 21.6.1938, אצ"מ S25/2479.
83. לסקירה תמציתית של ההעפלה לפני מלחמת העולם השנייה ראו דליה עופר, דרך בים: ההעפלה בשנות השואה, 1939–1944, ניו יורק 1990, עמ' 3–20.
84. ישיבה בין א' דובקין וי' בכר (הסוכנות היהודית) לא' סמואל (סגן הממונה על ההגירה), 1.6.1939, אצ"מ S6/4269. הפטור היה קצר ימים. לא היה בו צורך כלל לפני סוף 1937 ורק בסוף 1938, כשהפרקטיקה הפכה לבולטת כל כך, נדרש מעשה רשמי כלשהו. התווית 'מדינת רדיפה' שימשה לכל סוגי ההחרגות בתקנות ההגירה.
85. ישיבה בין מ' שרתוק וא' דובקין (הסוכנות היהודית) לא' מילס, הממונה על ההגירה וסגנו, א' סמואל, 9.6.1939, שם.
86. העיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י) (Palestine Gazette), 24 באוגוסט 1939, מוסף מס' 2.
87. ישיבה בין מ' שרתוק וא' דובקין (הסוכנות היהודית) לא' מילס, הממונה על ההגירה וסגנו, א' סמואל, 9.6.1939, שם.
88. וסרשטיין, בריטניה והיהודים, עמ' 51.
89. שם, עמ' 52.
90. שם, עמ' 45; באואר, יהודים למכירה?, עמ' 53.
91. באואר, יהודים למכירה?, עמ' 44–54. הפרק העוסק במגעים בין הנאצים לציונים בין 1938 ל-1941 נושא את הכותרת 'אויבים בעלי אינטרס משותף'.
92. על פעילותו של ברתולד שטורפר בארגון העפלה לפלשתינה (ארץ ישראל) ראו עופר, דרך בים; באואר, יהודים למכירה?, עמ' 50–53; רות זריץ, 'ברתולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה' [עברית], בתוך העפלה: מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה, בעריכת א' שפירא, תל אביב 1990, עמ' 124–142.
93. ניסוח דומה שימש את חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בנאום שנשא בוורשה ביוני 1933, הפועל הצעיר, 23 ביוני 1933.

לחצו כאן אם ברצונכם לקרוא מאמר זה בפורמט PDF.

הבהרה (כתב ויתור)

המסמכים, המאמר, הראיונות, הסרטים, הפודקאסטים או הסיפורים לעיל משקפים אך ורק את המחקר והדעות של מחבריהם. אתר PalestineRemembered.com עושה את מרב המאמצים לאמת את תוכנו.