Menu
יחיא סינוואר, 2012
בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, אנליסטים וכלי תקשורת במערב התקבעו במהירות על נרטיב מנחם ומפשט בנוגע ליחיא סינוואר: הוא היה מוח מתכנן ערמומי שבילה שנים בארגון טבח בודד ואפוקליפטי. עבור המערב, המסלול שלו היה קו ישר של רשעות רצופה. הוא למד עברית בבתי הכלא הישראליים רק כדי להונות את שוביו, כשהוא משחק את המשחק הארוך כדי להרדים אותם בתחושת ביטחון מוטעית.
נרטיב זה הוא פארסה גיאופוליטית.
זהו סיפור אגדה שנועד לזכות את הממסד הישראלי מטעויותיו האסטרטגיות הקטלניות ביותר. המציאות של סינוואר והתפתחות האסטרטגיה של חמאס אינן קו ישר, אלא סדרה של תפניות מחושבות, הימורים דיפלומטיים נואשים, ובסופו של דבר, שבירה אידיאולוגית אלימה כשהדלתות האחרות ננעלו.
סינוואר לא יצא מהכלא בכוונת מכוון רק לסופרנובה. הוא יצא כתלמיד של התודעה הישראלית. הוא הציג הבנה של שפתם, השברים החברתיים שלהם והמנגנון הפוליטי שלהם. ובמשך חלון הזדמנויות קצר וקריטי, הוא למעשה ניסה לבנות גשר.
ההימור של 2018: גשר הזהב שמורץ
ההשמטה הבולטת ביותר בנרטיב המערבי היא יזמת השלום של 2018. כשהוא עומד בפני מצור מחניק וכלכלה קורסת, חמאס הציע ויתור אידיאולוגי עצום: הודנה (הפסקת אש/שביתת נשק) ל-50 שנה בתמורה למדינה פלסטינית ריבונית בקווי 1967.
עבור משקיפים מערביים, זה עשוי להיראות כמו טקטיקת משא ומתן בסיסית. אך בתוך עזה, זו הייתה רעידת אדמה פוליטית. על ידי הצעה של חצי מאה של שלום, סינוואר והפלג הפרגמטי בחמאס סיכנו את השמדת תנועתם שלהם. הניצים ראו בכך בגידה בהתנגדות. ההצעה סדקה את הארגון, וגרמה לרבים לעזוב. עבור תנועה שנולדה מתוך מאבק מזויף, הצעת 50 שנה של נורמליות -- תקופה ארוכה מספיק כדי שדורות יגדלו עם משכנתאות ולא עם רובים -- הייתה סיכון קיומי.
מפגינים מיידים אבנים לעבר חיילי צה"ל בגבול עזה במהלך צעדת השיבה של 2018
אך זה היה סיכון שנולד מתוך נאיביות. סינוואר פעל תחת האשליה שהממסד הציוני באמת משתוקק לגבול שקט. הוא נכשל להבין שהחמדנות المשיחית של ישראל עבור הארץ של הגדה המערבית -- כשהיא מלווה באובססיה פתולוגית וגוברת לביטחון מוחלט -- החליפה לחלוטין את הצורך הרציונלי שלה לאבטח את המדינה.
עבור הממסד הישראלי, הצעת שלום אינה הזדמנות; היא סוס טרויאני. כשהם בעלי מנטליות של "פטיש", הם מכירים רק את שפת הכוח. מכיוון שהאובססיה שלהם לביטחון מכתיבה שהם מעולם לא יוכלו לסמוך על שכן, הם בלתי מסוגלים מבנית לזהות גשר זהב. כשהחמאס הציג כזה, בנימין נתניהו לא רק דחה אותו; הוא הגיב בירי צלפים בצעדת השיבה הגדולה ב-2018.
מלכודת "השוטר"
על ידי דחיית ההודנה, ישראל דחקה את חמאס בחזרה לפינה, אך עם טוויסט משפיל: היא הורידה את חמאס לתפקיד שומר בית כלא ישראלי.
במשך שנים, התנועה שהתגאתה בהתנגדות צומצמה לניהול המצוקה של מובלעת נצורה. הם שיטרו את עמם המורעב כדי לשמור על סטטוס קוו שהועיל רק לתל אביב. זה היה ריקבון איטי וסופני. אילו דינמיקה זו הייתה נמשכת, היא הייתה הורסת את העניין הפלסטיני מבפנים, ושוחקת לחלוטין את הלגיטימיות של חמאס בדיוק כפי שהרסה את הרשות הפלסטינית ברמאללה.
אנליסטים מערביים אוהבים להצביע על הסכמי אברהם כזרז המרכזי לאירועי ה-7 באוקטובר. בעוד שהנורמליזציה المסתמנת בין ישראל לסעודיה שיחקה תפקיד, היא לא הייתה האלמנט המכריע. האלמנט המכריע היה פנימי. ההתנגדות גוססת מוות שקט ומנהלי. הם היו חייבים לשבור את הפרדיגמה, עם או בלי הסכמי אברהם, מכיוון שתפקוד ככוח ההרגעה של ישראל היה גורל גרוע מתבוסה צבאית.
2021: השבירה האידיאולוגית
מפגינים מיידים אבנים לעבר חיילי צה"ל בגבול עזה במהלך צעדת השיבה של 2018
התפנית המכרעת לא התרחשה בחלל ריק; היא התרחשה בירושלים.
במאי 2021, הממסד הישראלי הסלים את פרובוקציות שלו במתחם מסגד אל-אקצא והאיץ את הטוהר האתני בשייח' ג'ראח. זו הייתה נקודת השבירה. לאחר שהגישושים הדיפלומטיים שלו זכו ללגלוג ותנועתו צומצמה לתפקיד רשות מוניציפלית נצורה, סינוואר התהפך.
מסמכי מודיעין ישראליים שנמצאו בעזה לאחר ה-7 באוקטובר מאשרים לוח זמנים זה. הייתה זו התקפה על אל-אקצא ששירתה כזרז האידיאולוגי והפיזי המרכזי לתכנון "מבול אל-אקצא".
כשהממסד הישראלי ריסק את הגשר הדיפלומטי ב-2018 ואיים על המרכז الפיזי והרוחני של פלסטין ב-2021, הם הפרו את הכלל העתיק ביותר של סון טזו: לעולם אל תדחוק אויב לפינה אלא אם כן יש לך משאלת מוות. הם חתמו כל יציאה פוליטית ובלתי אלימה, כשהם מותירים חברה חמושה ונואשת ללא שום דבר להפסיד.
שפת הפיצוץ
המערב קרא לא נכון את סינוואר מכיוון שהמערב מסרב להבין את המכונה הישראלית שעמדה מולו. הממסד הישראלי -- האובססיבי להסברה שלו ומשוכנע שערבים "מבינים רק כוח" -- השליך את תפיסת עולמו העליונותית על עזה. הם האמינו שניתן לנהל עם נצור ללא הגבלת זמן.
סינוואר אכן הטעה את הישראלים, אך לא על ידי תכנון טבח במשך שני עשורים. הוא הטעה אותם בכך שאפשר להם להאמין שהיהירות שלהם עובדת, עד לרגע שבו הוכיח שזה לא כך. הקו הישר הוא מיתוס. המציאות היא שהממסד הישראלי קיבל את "השלום שלא ידעו" על מגש של כסף, הדף אותו בהתקף של יהירות משיחית ופרנויה ביטחונית, ונעל את עצמו במכוון בחדר עם פצצה מתקתקת.
Over 700 Oral History interviews (including 3,500+ hours of recording) can be viewed online.
Post Your Comment
*It should be NOTED that your email address won't be shared, and all communications between members will be routed via the website's mail server.