Menu
חיילי הכיבוש הישראלי מתפארים בגופת פלסטיני שהרגו
אם הערה זו היתה מושמעת כלפי הורים יהודים או ישראלים, היא היתה אחת האמירות האנטישמיות ביותר שנשמעו אי פעם. אמירות כאלה נועדו, ביודעין או שלא ביודעין, לעשות דמוניזציה של העם הפלסטיני, ולהפוך אותו למטרה לגיטימית, כמו חיות ניצודות. הישראלי או היהודי הממוצע שחוזר על אמירות גזעניות כאלה מאמין באמת שהפלסטיני הממוצע הוא יצור תת-אנושי משולל כל אהבה או חיבה לילדיו. טענות גזעניות כאלה הן חלק מאורח החיים בישראל ובקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם, ומהוות דלק לחברות האפרטהייד שלהם בכל פעם שהן מאוימות.
נניח לרגע שהנחה גזענית זו היא נכונה, ושהורים פלסטינים שולחים את בניהם להפגין ולזרוק אבנים על כוחות הכיבוש הישראליים.
האם זו סיבה טובה לירות בילדים פלסטינים לא חמושים?
נשאל את השאלה להיפך: נניח שילדים יהודים היו מפגינים נגד השלטון הבריטי או הנאצי (מה שאכן קרה במלחמת העולם השניה בוורשה ובתל אביב לפני מלחמת )1948:
האם זו סיבה טובה לירות בילדים יהודים לא חמושים?
משעשע לחשוב שמשטר האפרטהייד בדרום אפריקה השתמש באמירות גזעניות כאלה כדי להצדיק את שיעור הפגיעות הגבוה בקרב תלמידים אפריקאים, במיוחד בזמן התקוממות התלמידים המפורסמת בשנות ה-70 וה-80. במקום לפתוח בחקירות פליליות כדי להסביר למה שיעור הפגיעות בילדים גבוה כל כך (כפי שמקובל במדינות דמוקרטיות), רוב הישראלים והציונים מפנים אצבע מאשימה אל עבר הקורבנות המתים ואומרים: "זו אשמתכם; זו אשמת הוריכם". במקום להטיל ספק בחיילים שלוחצים על ההדק, הישראלים מטילים ספק בילדים הפלסטינים המתים.
כפלסטיני, ברצוני להודיע לישראלים רבים שניזונים מדיסאיפורמציה כי הפלסטינים אוהבים את ילדיהם בדיוק כמו שהיהודים הישראלים אוהבים את שלהם, ושרבים מהם עושים כמיטב יכולתם כדי להרחיק את ילדיהם מסכנות. מנסיוני האישי, הורי נהגו לעשות את מירב המאמצים כדי למנוע אותי מלהפגין נגד צה"ל. הם רחרחו את בגדי כדי לגלות ריח צמיגים שרופים, חיפשו סימני אבנים בכפות ידי ואספו אותי מבית הספר כדי לוודא שאני לא מפגין נגד צה"ל.
אני עשיתי כל מאמץ כדי להשתתף בהתנגדות ולארגן פעולות נגד הכיבוש הישראלי, ללא אישור הורי. אלה היו מעשים של נער מתבגר ששנא את הכיבוש הישראלי; הייתי נער שחשב שיחיה לנצח. הסיפור שלי דומה לזה של הגיבור שלי, פארס עודה. זמן קצר לאחר שצולמה תמונה זו, נהרג הגיבור שלי (לא רחוק מהמקום שבו צולמה התמונה) מפני שזרק אבנים על חיילי הכיבוש הישראלי. הוריו של פארס עשו כל מאמץ כדי למנוע מילדיהם להפגין נגד הכיבוש הישראלי. עצוב מאד שפארס נרצח, ושלרוצחו יש יד חפשית לבצע פשעי מלחמה דומים נגד ילדים פלסטינים אחרים שזורקים אבנים. בהארץ פורסם מאמר על חיילים ישראלים שירו בילדים פלסטינים לא חמושים. הקליקו כאן לפרטים.
השאלות שכל חייל כיבוש ישראלי חייב להישאל הן אלה:
- כשאתה מכוון רובה אל ילד פלסטיני שזורק אבנים, אתה רואה אדם או ברווז?
- כשאתה מכוון רובה אל ילד ישראלי שזורק אבנים, אתה רואה אדם או ברווז?
- מה ההרגשה אחרי שלוחצים על ההדק?
- האם אתה מרגיש הקלה על כך שירית בילד (או בברווז) לפני שהאבן שלו פגעה בך?
איננו טוענים בשום אופן שהפלסטינים לא צריכים לעשות יותר כדי למנוע שיעור פגיעות גבוה כל כך בקרב ילדים. עם זאת, הפניית אצבע מאשימה אל עבר הילדים ההרוגים והוריהם היא מזימה פוליטית שמטרתה התחמקות מאחריות.
תמיד קל יותר להאשים את הקורבן, וחס וחלילה שהאחריות להרג ילדים פלסטינים לא חמושים תוטל על "החייל היהודי". "חיילים יהודים" אינם מסוגלים לבצע פשעים כאלה! הטרגדיה היא שבקהילות יהודיות רבות הדיון בשאלת המוסר של פשעים אלה הוא בגדר טאבו, בשל החשש שדיון כזה יעודד אנטישמיות! למען השם! פשעי מלחמה מבוצעים בשם "העם היהודי", ובמקום למחות, יהודים רבים בוחרים להמשיך לטמון את ראשיהם בחול בתקווה שהפלסטינים ייעלמו יום אחד.
היו זמנים שבהם נעשתה דמוניזציה ליהודי אירופה רק כדי להצדיק את הגזענות נגדם. זו צביעות מהמעלה הראשונה להשתמש בטיעונים כאלה כדי לעשות רווח פוליטי.
לינקים שקשורים לנושא:
- אמנסטי הבינלאומי: הכיבוש הישראלי הרג 250 ילדים פלסטינים.
- "המצלמה, התמונה והסצנה" מאת מחמוד דרוויש
- סרט (7MB) " שוברי העצמות ", מאת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון
- הארץ: "סיפורו של סאמי קוסבה"
- ידיעות אחרונות: "לא נמשיך לשלוט, להרוס, לגרש, לחסל, להרעיב ולבזות"
Over 700 Oral History interviews (including 3,500+ hours of recording) can be viewed online.
Post Your Comment
*It should be NOTED that your email address won't be shared, and all communications between members will be routed via the website's mail server.