Zionist Quotes: אהרון ציזלינג - ביוגרפיה קצרה וציטוטים[cite: 19]

מב/Acre/Famous-Zionist-Quotes/Story688.htmlוסס על מסמכים ישראליים שהותר פרסומם ויומנים אישיים

1901–1964

אהרון ציזלינג (זיסלינג) נולד ברוסיה ב-1901, והפך לשר החקלאות הישראלי ב-1948–1949. ציזלינג היה אחד משני חברים משפיעים במפלגת מפ"ם הצטרף לקבינט הישראלי הראשון, שהיה גם חבר קיבוץ עין הוד, 14 ק"מ מדרום לחיפה. בימים הראשונים של "המדינה היהודית", מפלגת מפ"ם שיקפה תערובת מוזרה של אקטיביזם צבאי, הגובל בהתפשטות, ומחויבות עמוקה לדו-קיום יהודי-ערבי בשלום. הם גם דגלו בכך שישראל תכבוש את הגדה המערבית מ(המלך עבדאללה) מירדן ותקים מדינה פלסטינית "ידידותית".

כפי שיוסק מהציטוטים להלן, ציזלינג היה בין חופן ציונים שהפגינו "מידה מסוימת" של אמפתיה לנישול הפלסטיני; תכונה שמשה שרת החל להפגין בשלהי שנות ה-50.

מקורות

• 1949, הישראלים הראשונים, עמ' 20
• בני מוריס, עמ' 302

ציטוטים מפורסמים

במהלך מלחמת 1948, דיווחים על פשעי מלחמה (שבוצעו על ידי חיילים ישראלים באל-דוואימה מצפון-מערב לחברון) הגיעו לקבינט הישראלי. מעשי זוועה אלה זעזעו את אהרון ציזלינג, ובמהלך ישיבת קבינט הצהיר:

"קיבלתי מכתב בנושא. עלי לומר הידעתי איך הדברים היו מזה זמן מה והעליתי את הסוגיה כמה פעמים כבר כאן. ואולם לאחר קריאת מכתב זה לא יכולתי לישון אמש. הרגשתי שהדברים שהתרחשו פגעו בנשמתי, בנשמת משפחתי ובכולנו כאן. לא יכולתי לדמיין מניין באנו ולאן אנו הולכים. . . . מעולם לא הסכמתי כשהמונח נאצי הוחל על הבריטים. לא הייתי רוצה להשתמש במונח, אף על פי שהבריטים ביצעו פשעים נאציים. אך כעת גם יהודים התנהגו כמו נאצים וכל ישותי הזדעזעה. . . . בבירור עלינו להסתיר פעולות אלה מהציבור, ואני מסכים שאיננו צריכים אפילו לחשוף שאנו חוקרים אותן. אך יש לחקור אותן. . . ." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 26 ו-בני מוריס, עמ' 233)

אהרון ציזלינג הזדהה עם מצוקת הפליטים הפלסטינים. הוא אמר במהלך ישיבת קבינט:

"עדיין איננו מבינים כראוי איזה מין אויב אנו מטפחים כעת מחוץ לגבולות מדינתנו. אויבינו, מדינות ערב, אינם נחשבים ככלום לעומת אותם מאות אלפי ערבים [פלסטינים] שיונעו משנאה, חוסר תקוה ועוינות אינסופית לנהל נגדנו מלחמה, ללא קשר לכל הסכם שנגיע אליו. . . . " (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 31)

הדעה הרווחת (שאחזה בישראל מאז הקמתה) שערבים יכולים להעריך רק את שפת הכוח, וכל צורה אחרת של תקשורת תפורש כחולשה. לחצו כאן לקרוא את תגובתנו לטיעון זה.

ב-16 ביוני 1948 דיבר אהרון ציזלינג באריכות על הרס הכפרים הפלסטיניים בישיבת קבינט:

"[הרסת אתר במהלך קרב] היא דבר אחד. אך [אם אתר נהרס] חודש מאוחר יותר, בדם קר, מתוך שיקול פוליטי . . . זהו דבר אחר לגמרי . . . מסלול זה [של הרסת כפרים] לא יפחית את מספר הערבים [הפלסטינים] שיחזרו לארץ ישראל. הוא [רק] יגדיל את מספר אויבינו." (בני מוריס, עמ' 163)

באותו יום הוא הזהיר את הקבינט הישראלי (כמה שבועות לאחר גירוש תושבי לוד ורמלה):

"אנו יוצאים לדרך שתסכן ביותר כל תקווה לברית שלום עם כוחות שיכולים להיות בעלי בריתנו במזרח התיכון .... מאות אלפי ערבים [פלסטינים] שיגורשו מפלשתינה/ארץ ישראל, אפילו אם יש להאשים אותם, ויוותרו תלויים באוויר, יגדלו לשנוא אותנו. אם אתה עושה דברים בחום המלחמה, בעיצומה של המערכה, זה דבר אחד. אך אם לאחר חודש, אתה עושה זאת בדם קר, מסיבה פוליטית, בפומבי, זה משהו שונה לגמרי. ואני מדבר כעת לא רק על שיקולים מוסריים אלא גם על שיקולים פוליטיים." (שמחה פלאפן, עמ' 110 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 191)

ובאותו נושא, הוא אמר גם כן במהלך ישיבת קבינט:

"עלי לומר שביטוי זה [בנוגע לטיפול בתושבי רמלה] הוא פקודה מרומזת לגרש את הערבים [הפלסטינים] מרמלה. אילו קיבלתי פקודה כזו כך הייתי מפרש אותה. פקודה שניתנה במהלך הכיבוש שמציינת שהדלת פתוחה ושכל הערבים [הפלסטינים] רשאים לעזוב, ללא קשר לגיל, ולמין, או שהם רשאים להישאר, ואולם, הצבא לא יהיה אחראי לאספקת מזון. כשהדברים נאמרים במהלך כיבוש בפועל, ברגע הכיבוש, ולאחר כל מה שקרה כבר ביפו ובמקומות אחרים. . . . הייתי מפרש זאת כאזהרה: הצל את עצמך בעוד אתה יכול לצאת." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 27)

וגם המשיך לתאר את תדהמתו מביזת העיר רמלה (באירוניה, לא ממעשי אונס נשים פלסטיניות). הוא אמר:

". ..נאמר כי . 'יו מקרי אונס ברמלה. אני יכול לסלוח על אונס, אך לא אסלח על פעולות אחרות שנראות לי גרועות הרבה יותר. כשהם נכנסים לעיר ומסירים בכוח טבעות מהאצבעות ותכשיטים מצווארו של מישהו, זהו עניין חמור מאוד. ... רבים אשמים בכך." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 71–72)

אהרון ציזלינג כתב לבן-גוריון על טירוף הביזה שאחז בישראלים (אזרחים וחיילים):

"שוב ושוב בפגישותינו אנו דנים בסוגיית הרכוש הנטוש. כולם מביעים זעזוע, מרירות ובושה, אך טרם מצאנו פתרון. ..עד כה טיפלנו בבוזזים בודדים, הן חיילים והן אזרחים. כעת, ואולם, ישנם עוד ועוד דיווחים על פעולות שלפי אופיין והיקפן, יכלו להתבצע רק בצו (ממשלתי). אני שואל. ..על איזה בסיס ניתנה ההוראה (שמעתי שהיא עוכבה לפרק את כל משאבות המים במטעי התפוזים הערביים). ...אם יש יסוד כלשהו לדיווחים שהגיעו אליי, האחריות מוטלת על סוכנות ממשלתית....בינתיים, ביזה פרטית עדיין נמשכת, גם כן." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 73–74)

בחצי השני של 1948, הכינה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית רשימה של כמה עשרות כפרים ערביים שהציעה לאכלס מחדש בעולים חדשים. מרבית הכפרים התרוקנו מבעליהם הפלסטינים, אך מעטים לא היו ריקים לחלוטין. כמה נועדו להיהרס ואדמותיהם לשמש להתיישבויות חדשות. כמה משרי הקבינט ביקרו את הצבא על הרסת חלק מהכפרים שכבש. הנושא הועלה פעם אחר פעם על ידי השרים שטרית, בנטוב וציזלינג.

"בעודי נוסע אני שומע שמועות על הרסת רכוש והייתי רוצה לדעת מי נתן את ההוראה לעשות זאת," אמר ציזלינג בפגישה אחת. "הייתי בבית שאן ונאמר לי על ידי אנשים שאני סומך עליהם שמפקד הצבא קיבל הוראה להרוס את המקום. ...אלה עובדות על כפרים שראיתי נהרסים. בעמק חפר ראיתי כפרים ערביים שננטשו על ידי תושביהם ולא נהרסו במהלך המערכה. כעת הם בחורבות וכל מי שעשה זאת צריך להיקרא להסביר. ..." בן-גוריון השיב: "כשאתה אומר בית שאן, זהו מקום ספציפי. אך כשאתה מציין באופן כללי 'כפרים נחרבים'-אינני יכול לשלוח אנשים לחפש כפרים נחרבים." ציזלינג שאל: "מי הרס את הכפר צ'רכס בעמק חפר? בישיבה מוקדמת יותר הזכרתי את מוסה גולדנברג שדיווח על הוראה להרוס 40 כפרים וציין אותך, כמקור להוראה זו. ציינתי אז שלא האמנתי שהדבר נעשה באמת בשמך. אינני מדבר כעת על ההיבט הפוליטי, אלא על דברים שנראה שמתרחשים מעצמם, ללא פיקוח. אפילו אילו הסכמתי לפעולה מסוימת-לא הייתי מקבל שהיא נעשית מעצמה." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 84)