Zionist Quotes: משה דיין - ביוגרפיה קצרה וציטוטים

מבוסס על מסמכים ישראליים שהותר פרסומם ויומנים אישיים

משה דיין היה שייך לדור חדש של מפקדים צבאיים קשוחים ילידי הארץ. נולד ב-1915 לשמואל דיין (חבר הכנסת הראשונה) בדגניה בסמוך לכנרת. ב-1935 הצטרף להגנה בנעוריו, וב-1941 איבד עין במבצע של בעלות הברית נגד כוחות ממשלת וישי הצרפתית בלבנון. במהלך מלחמת 1948, גדודו כבש את רמלה ולוד, ולאחר מכן הפך למפקד/מושל ירושלים. הוא כיהן במספר תפקידים בצה"ל כרמטכ"ל וכשר ביטחון במהלך מלחמת 1967. כאשר בן-גוריון היה ראש הממשלה של "המדינה היהודית", נועצו בו באופן סדיר בנושאי ביטחון. מלבד הקריירה הצבאית שלו, הוא היה גם חקלאי, משורר בסתר, ארכיאולוג חובב, פוליטיקאי ומדינאי, שבעודו מדבר בדרך כלל בקצרה ולעניין.

ציטוטים מפורסמים

משה דיין הצהיר את דעתו בנוגע למדיניות נגד ההסתננות שלו בתחילת שנות ה-50:

"באמצעות אמת המידה המוסרית שהזכיר [משה שרת], עלי לשאול: האם [אנו מוצדקים] לפתוח באש על הערבים [הפלסטינים] שחוצים [את הגבול] לקצור את היבולים ששתלו בשטחנו; הם, נשיהם וילדיהם? האם הדבר יעמוד בביקורת מוסרית . . .? אנו יורים באלה מתוך 200,000 הערבים [הפלסטינים] הרעבים שחוצים את הקו [לרעות את צאנם]---- האם הדבר יעמוד בביקורת מוסרית? ערבים חוצים כדי לאסוף את הדגן שהותירו בכפרים הנטושים [מונח המשמש לעיתים מזומנות ישראלים לתאר את האזורים שעברו טיהור אתני] ואנו מטמינים להם מוקשים והם חוזרים ללא זרוע או רגל. . . . [ייתכן שזה] אינו יכול לעבור ביקורת, אך אינני מכיר שום שיטה אחרת לשמור על הגבולות. אזי מחר למדינת ישראל לא יהיו גבולות." (קורבנות צדיקים, עמ' 275)

באמצע שנות ה-50, משה דיין היה להוט ליזום מלחמת "מניעה" נגד מצרים כדי לנטרל את המודרניזציה של צבאה, לפי יומנו של משה שרת:

"משה דיין פרש תוכנית אחר תוכנית לפעולה ישירה. הראשונה---מה יש לעשות כדי לפרוץ את המצור על מפרץ אילת. יש לשלוח ספינה המניפה את דגל ישראל, ואם המצרים יפציצו אותה, עלינו להפציץ את הבסיס המצרי מהאוויר, או לכבוש את ראס א-נקב, או לפתוח את דרכנו מדרום לרצועת עזה לחוף. הייתה סערה כללית. שאלתי את משה: האם אתה תופס שפירוש הדבר מלחמה עם מצרים?, הוא אמר: כמובן." (קיר הברזל, עמ' 105)

משה דיין כתב ב-1955 בנוגע לעונשים הקולקטיביים שהטיל הצבא הישראלי על האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית:

תמונה מתקופת שלפני הנכבה של נערה נוצרייה פלסטינית מבית לחם שלכאורה "אינה קיימת"; אומרים הציונים!

"השיטה היחידה שהוכחה כאיפקטיבית, לא מוצדקת או מוסרית אלא אפקטיבית, כשהערבים טומנים מוקשים בצד שלנו [בתגובה]. אם אנו מנסים לחפש את הערבי [הספציפי] [שטמן מוקשים], אין לכך שום ערך. אך אם אנו מציקים לכפר הסמוך . . . אזי האוכלוסייה שם יוצאת נגד [המסתננים] . . . וממשלת מצרים וממשלת עבר הירדן [מונעות] למנוע תקריות כאלה מכיוון שיוקרתן [נפגעת], שכן היהודים פתחו באש, והן אינן מוכנות להתחיל במלחמה . . . שיטת הענישה הקולקטיבית הוכחה עד כה כאפקטיבית." (קורבנות צדיקים, עמ' 275–276)

ובשנות ה-50 הצהיר גם כן באותו נושא:

"לא יכולנו לשמור על כל צינור מים מלהיות מפוצץ ועל כל עץ מלהיות לעקור. לא יכולנו למנוע כל רצח של פועל במטעים או משפחה במיטותיהם. אך היה בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר גבוה מדי עבור הקהילה הערבית [הפלסטינית], הצבא הערבי, או הממשלות הערביות מלהחשיבו ככזה ששווה לשלמו. . . . היה בכוחנו לגרום לממשלות הערביות לוותר על 'מדיניות הכוח' כלפי ישראל על ידי הפיכתה להפגנת חולשה." (קיר הברזל, עמ' 103) המחיר "הגבוה מדי" שדיין מתייחס אליו הוא העונש הקולקטיבי כגון הריסת בתים, עקירת עצים, ..וכדומה.

משה דיין הצהיר בנאום בהלווייתו של חקלאי ישראלי שנהרג על ידי ערבי פלסטיני באפריל 1956:

". . . אל נא נטיח כיום האשמות ברוצחים. מה סיבה יש לנו להתלונן על שנאתם העזה אלינו? זה שמונה שנים כעת, הם יושבים במחנות הפליטים שלהם בעזה, ולנגד עיניהם אנו הופכים לנחלתנו את האדמה והכפרים שבהם הם ואבות אבותיהם חיו.

עלינו תובעים את דמו לא מהערבים [הפלסטינים] של עזה אלא מעצמנו. . . . בואו נעשה את חשבוננו כיום. אנו דור של מתנחלים/מתיישבים, וללא קסדת הפלדה וקנה הרובה, לא נוכל לטעת עץ או לבנות בית. . . . אל נא נחשוש לראות את השנאה המלווה ומכלה את חייהם של מאות אלפי ערבים [פלסטינים] היושבים מסביבנו וממתינים לרגע שבו ידיהם יוכלו להשיג את דמנו." (קיר הברזל, עמ' 101)

משה דיין לא ראה צורך בערבויות אמריקאיות לביטחונה של ישראל והתנגד בחריפות לתנאיה של אמריקה, כלומר שישראל תוותר על התפשטות טריטוריאלית ופעולות תגמול צבאיות. בשיחה בלתי רשמית עם השגרירים בוושינגטון, לונדון ופריז, תיאר דיין את פעולות התגמול הצבאיות כ"סם חיים" עבור צבא ישראל. ראשית, הן חייבו את הממשלות הערביות לנקוט צעדים דרסטיים להגנה על גבולותיהן. שנית, וזה היה העיקר, הן אפשרו לממשלת ישראל לתחזק דרגה גבוהה של מתיחות במדינה ובצבא. גדעון רפאל, שהיה נוכח גם הוא בפגישה עם דיין, העיר למשה שרת:

"כך החלה הפשיזם באיטליה ובגרמניה!" (קיר הברזל, עמ' 133–134)

בעודם מתכננים את ההתקפה על מצרים ב-1956, בן-גוריון ומשה דיין ניסו לעבד תוכנית לערער פנימית את יציבות לבנון לטובת ממשלה נוצרית-מרוניטית, ובהקשר זה הציע דיין:

"כל מה שנדרש הוא למצוא קצין, אפילו סרן [מאוחר יותר סעד חדאד] יספיק, לזכות בלבו או לקנות אותו בכסף כדי להביאו להסכים להכריז על עצמו כמושיע האוכלוסייה المרוניטית. אזי הצבא הישראלי יכנס ללבנון, יכבוש את השטח הנחוץ, יקים משטר נוצרי שיכרות ברית עם ישראל. השטח מהליתני ודרומה יסופח לחלוטין לישראל, והכל יבוא על מקומו בשלום." (קיר הברזל, עמ' 133–134)

ראוי לציין כי הרפתקה זו יושמה 25 שנה מאוחר יותר במהלך הפלישה הישראלית ללבנון ב-1978 ו-1982, שגרמה הרס רב באזור, מעל 20,000 אזרחים נרצחו, ומעל לכל אלה נאלצה ישראל לסגת עם זנבה בין רגליה במאי 2000.

ובאותו נושא, הוא עיבד את יעדי המלחמה שיש ליזום עם מצרים ב-1956:

• א) הפתרון היסודי לבעיית הביטחון המחמירה של ישראל הוא הפלת משטרו של נאצר במצרים. . .
  
• ב) כדי להפיל את משטרו של נאצר, נחוץ להגיע לעימות מכריע עם מצרים בתאריך המוקדם ביותר האפשרי. בטרם קליטת הנשק הסובייטי במצרים תהפוך את המבצעים לקשים מדי או אף לבלתי אפשריים.
  
• ג) יש לעשות מאמצים עליונים לרכוש עוד נשק ותחמושת עד לתאריך ההתנגשות, אך אין להפוך דבר אחד לתלוי באחר.
  
• ד) למרות האמור לעיל, תפיסה זו דוחה מכל וכל את רעיון מלחמת המניעה. מלחמת מניעה פירושה מלחמה תוקפנית שיוזמת ישראל במישרין. . . . ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לעמוד נגד העולם כולו ולהיות מוקעת כתוקפנית. . . .
  
• ה) ... ישראל אינה צריכה להזדקק לפרבוקציות . . . מצרים עצמה מספקת את הפרבוקציות באופן מתמיד. ישראל יכולה להסתפק בשיטה של דטונציה (פיצוץ)----כלומר, לעמוד על זכויותיה בעקשנות וללא פשרות ולהגיב בחריפות לכל תוקפנות מצרית. מדיניות כזו תביא בסופו של דבר לפיצוץ. (קיר הברזל, עמ' 142–143)

מי ידחוף את מי לים? הפלסטינים של חיפה מועלים על ספינות אל מחוץ לבתיהם, אפריל 1948
זמן קצר לאחר מלחמת 1967, כתב משה דיין בזיכרונותיו בנוגע לטיהור האתני וההרס של 'עמואס, בית נובא, יאלו, וחלק גדול מהעיר קלקיליה שבגדה המערבית:

"[בתים נהרסו] לא בקרב, אלא כעונש . . . וכדי לגרש/להבריח את התושבים . . . בניגוד למדיניות הממשלה." (קורבנות צדיקים, עמ' 328)

בספטמבר 1967 אמר משה דיין לסגל הבכיר בצבא הכיבוש הישראלי בגדה המערבית כי כ-200,000 ערבים פלסטינים עזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה:

"עלינו להבין את המניעים והסיבות להגירה המתמשכת של הערבים [הפלסטינים], הן מרצועת עזה והן מהגדה המערבית, ולא לערער את הסיבות הללו, הרי בסופו של דבר, אנו רוצים ליצור מפה חדשה." (קורבנות צדיקים, עמ' 338)

אנא הזכירו לנו מי ידחוף את מי לים? יפו מאי 1948, פלסטינים נדחקים לים על ידי כוחות יהודים ציונים

ובנובמבר 1967, הוא צוטט גם אומר:

"אנו רוצים הגירה [פלסטינית], אנו רוצים רמת חיים נורמלית, אנו רוצים לעודד הגירה לפי תוכנית סלקטיבית." (קורבנות צדיקים, עמ' 338)

וב-14 ביולי 1968 בישיבה במשרדו, הוא אמר:

"המדיניות המוצעת [של העלאת רמת השירות הציבורי בשטחים הכבושים] עשויה להתנגש עם כוונתנו לעודד הגירה הן מ[רצועת עזה] והן מיהודה ושומרון. לכל מי שיש רעיונות מעשיים או הצעה לעודד הגירה----שידבר. שום רעיון או הצעה אינם צריכים להידחות על הסף." (קורבנות צדיקים, עמ' 339)

עיינו במאות תמונות המתארות תרבות ופולקלור פלסטיניים

אנו מוצאים לאחר מכן את משה דיין נואם בטכניון (המכון הטכנולוגי לישראל), חיפה (כפי שצוטט ב-הארץ, 4 באפריל 1969). לדיין לא היה מושג כמה הצהרתו עוררה אלפי סוסים נרדמים שהקדישו את עצמם להוכיח שהוא טועה:

"כפרים יהודיים נבנו במקום כפרים ערביים. אינכם יודעים אפילו את שמות הכפרים הערביים הללו, ואני לא מאשים אתכם מכיוון שספרי גיאוגרפיה אינם קיימים עוד, לא רק שהספרים אינם קיימים, הכפרים הערביים אינם שם גם כן. נהלל קמה במקום מעלול; קיבוץ גבת במקום ג'בתא; קיבוץ שריד במקום ח'ניפיס; וכפר יהושע במקום תל אל-שומאן. אין מקום יחיד שנבנה בארץ זו שלא הייתה בו אוכלוסייה ערבית קודמת."

17 ביוני 1967 פלסטינים גורשו מכפרם 'עמואס
בסדרת ראיונות שנערכו ב-1976 עם משה דיין (שפורסמו מאוחר יותר בידיעות אחרונות לאחר מותו ב-1981), הוא התוודה כי טעותו הגדולה ביותר הייתה שבתור שר ביטחון ביוני 1967, הוא לא דבק בהתנגדותו המקורית לכיבוש רמת הגולן, והוא תיאר כיצד העימות עם הסורים התפתח למלחמה כדלקמן:

"לא משנה ש[כשנשאל שהסורים יזמו את המלחמה מרמת הגולן]. אחרי הכל, אני יודע איך לפחות 80 אחוז מהתקריות שם התחילו. לדעתי, יותר מ-80 אחוז, אבל בואו נדבר על 80 אחוז. זה הלך ככה: היינו שולחים טרקטור לחרוש איפשהו היכן שלא היה אפשר לעשות דבר, באזור המפורז, וידענו מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורים, היינו אומרים לטרקטור להתקדם עוד, עד שבסוף הסורים היו מתרגזים ויורים. ואז היינו משתמשים בארטילריה ומאוחר יותר גם בחיל האוויר, וכך זה היה. אני עשיתי את זה, ולסקוב וצ'רה [צבי צור, קודמו של רבין כרמטכ"ל] עשו את זה, יצחק עשה את זה, אבל נראה לי שהאדם שהכי נהנה מהמשחקים האלה היה דדו [דוד אלעזר, אלוף פיקוד צפון, 1964–1969]." (קיר הברזל, עמ' 236–237)

עיינו במאות תמונות המתארות תרבות ופולקלור פלסטיניים

משה דיין העיר פעם "כשהוא מתאר את יחסי ישראל עם ארצות הברית":

"ידידינו האמריקאים מציעים לנו כסף, נשק ועצות. אנו לוקחים את הכסף, אנו לוקחים את הנשק, ואנו דוחים את העצות." (קיר הברזל, עמ' 316)

ב-30 ביולי 1973 אמר משה דיין למגזין טיים:

"אין עוד פלשתינה/ארץ ישראל. נגמר . . ." (קיר הברזל, עמ' 316)

ובאפריל 1973 מפסגת מצדה הוא הכריז על חזון:

"מדינת ישראל חדשה עם גבולות רחבים, חזקה ואיתנה, עם סמכות של ממשלת ישראל המשתרעת מ[נהר] הירדן ועד תעלת סואץ." (קיר הברזל, עמ' 316)