למה שתהיה לפלסטינים מדינה משלהם? הרי מעולם לא היתה להם מדינה, תרבות או שפה ייחודיות להם

בואו נניח לרגע שלעם הפלסטיני לא צריכה להיות מדינה משלו מפני שמעולם לא היתה לו מדינה. אם כך, למה לעמי אל-סלבדור, גואטמלה, קונגו, אלג'יריה ועוד יש הזכות להגדרה עצמית?

לאף אחת מהארצות האלה לא היתה מדינה לפני שזכו בעצמאות. כמו כן, לא היתה להן שפה או תרבות שהבחינה אותם מהמדינות השכנות. במלים אחרות, גם אם נכון שלעם הפלסטיני לא היו מעולם מדינה, תרבות נפרדת או שפה:

• האם זו סיבה מספיק טובה להחרים את בתיהם, משקיהם ועסקיהם?

• האם זו סיבה מספיק טובה לחסום את שובם הביתה?

• האם זו סיבה מספיק טובה לבטל את אזרחותם בארץ שבה נולדו?

לפי עובדות היסטוריות, הציונות כאידאולוגיה התפתחה בתגובה ללאומיות ולאנטישמיות באירופה של סוף המאה ה-19, בעיקר ברוסיה הצארית, צרפת בזמן משפט דרייפוס וגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה.

בדומה לכך התפתחה הלאומיות הפלסטינית בתגובה לנוכחות הציונות בפלסטין, ובעיקר בגלל כוונת הבריטים להפוך את פלסטין ל"בית לאומי יהודי". לפרטים נוספים, ראו את הצהרת בלפור. דוד בן גוריון (ראש הממשלה הראשון של ישראל) ומשה שרת (שר החוץ הראשון של ישראל) ביטאו עובדות מהותיות אלה ברהיטות בהזדמנויות רבות. כך לדוגמא:

• כמה חדשים לפני כינוס ועידת השלום בוורסאי בתחילת 1919 הביע בן גוריון את דעתו על יחסי יהודים וערבים בעתיד:

"כולם רואים קושי בשאלת היחסים בין היהודים ובין הערבים. אבל לא כולם רואים שאין פתרון לשאלה הזאת. אין פתרון! יש תהום ושום דבר לא יוכל למלא את התהום הזאת. את הניגוד הזה בין האינטרסים של היהודים ובין האינטרסים של הערבים בארץ ישראל אי אפשר לפתור על ידי סופיזמים (התחכמויות). אין אני יודע איזה ערבי יסכים כי ארץ ישראל תהיה ליהודים -- גם אם היהודים ילמדו ערבית... ואין אני יודע איזה צורך יש לי למשל, ולרבים כמוני, ללמוד ולדעת את השפה הערבית. אוי ואבוי יהיה לנו אם נצטרך לסדר את חיינו על יסוד השפה הערבית. ומאידך גיסא אין לי שום צורך כי 'מוסטפה' ידע עברית... כאן יש שאלה לאומית. אנו רוצים כי הארץ תהיה לנו בתור אומה. הערבים רוצים כי הארץ תהיה להם בתור אומה. " ("ימי הכלניות", עמ' 100)

• ב-27 במאי 1931 הכיר בן גוריון בכך ש"השאלה הערבית" היא

"... 'שאלת גורל טרגית' שלא היתה קיימת עד שעוררה אותה הציונות. לכן קבע ש'משמעותה האמתית אינה אלא שאלת הגשמת הציונות מבחינת המציאות הערבית'. משמע, פרשת היחסים עם הערבים בארץ-ישראל היא שאלה ציונית. ליתר דיוק, היא מסכת התמורות שהציונות נזקקה להן כדי לעמוד במבחן הגשמתה בארץ שרוב תושביה ערבים." ("בן גוריון וערביי ארץ ישראל", עמ' 7)

• הכפלת מספר היהודים בפלסטין (ה"ישוב") בין השנים 1931-1935 יצרה איום של נישול הפלסטינים והכפפתם לאדונים יהודים. התנועה המדינית הפלסטינית הפכה להיות קולנית יותר ומאורגנת יותר, דבר שהפתיע את בן גוריון. לדעתו ייצגו ההפגנות "נקודת מפנה" חשובה דיה כדי להצדיק דאגה בקרב הציונים. כפי שאמר לחבריו במפא"י:

"הם גילו כוח חדש ומשמעת מפליאה; נהרגו הרבה אנשים... והפעם לא נהרגו לא רוצחים ופורעים, כי אם מפגינים פוליטיים. למרות ההתרגזות הגדולה נשתמרה הפקודה שניתנה -- לבלי לפגוע ביהודים. זה מראה על משמעת פוליטית יוצאת מן הכלל. אין ספק שמאורעות אלה ישאירו עקבות עמוקים על התנועה הערבית (הפלסטינית)... הפעם ראינו תנועה פוליטית שמוכרחה לעורר כבוד לעצמה בעולם" ("בן גוריון וערביי ארץ ישראל", עמ' 214).

• אבל בן גוריון מציב גבולות. הפלסטינים לא היו מסוגלים לפתח את פלסטין בכוחות עצמם, ולא היתה להם הזכות לעמוד בדרכם של היהודים. הוא טען ב-1918 שזכותם של היהודים נבעה לא רק מן העבר, אלא גם מן העתיד. ב-1924 הכריז:

"'אין אנו מודים בזכות שלטונם על הארץ, במידה שהארץ אינה בנויה על-ידם והיא מחכה לעובדיה'... וב-1928: 'אין כל זכות לערבים לסגור את הארץ בפנינו. מהי זכות הערבים לשלוט בנגב, שאינו מיושב על ידם?' ואחר-כך ב-1930: 'אין לערבים זכות על הירדן ואין להם זכות לאסור על מפעל החשמל של רוטנברג. יש להם זכות רק על יצור כפיהם ובתיהם'" ("בן גוריון וערביי ארץ ישראל", עמ' 60).

במלים אחרות, העם הפלסטיני אינו זכאי לזכויות מדיניות כלשהן, ואם יש לו זכויות בכלל, אלה הן זכויות הנוגעות למקום המגורים בלבד. באופן אירוני, דברים אלה נכתבו כאשר הפלסטינים היו 85% מאוכלוסיית פלסטין, ו-97% מהאדמות היו בבעלותם ובעיבודם!

• בפברואר 1937 היה בן גוריון על סיפה של המסקנה מרחיקת הלכת שהערבים בפלסטין הם עם נפרד, נבדל מערבים אחרים וראוי להגדרה עצמית. הוא הצהיר:

"הזכות שיש לערבים בארץ היא זכות של תושבי-הארץ... באשר הם תושבי הארץ ולא באשר הם ערבים... לערבים תושבי-הארץ מגיעות כל זכויות אזרח, כל הזכויות הפוליטיות, לא רק כיחידים, אלא גם כקיבוץ לאומי, בדיוק כמו ליהודי ארץ-ישראל." ("בן גוריון וערביי ארץ ישראל", עמ' 277-278).

• ב-1936 (זמן קצר לאחר התפרצותה של האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה), אמר בן גוריון:

"יש גורם יסודי, תמידי: הפחד אצל הערבים מכוחנו ההולך וגדל. הערבים רואים את כל הדברים אחרת. בדיוק להיפך מכל מה שאנחנו רואים. ולא חשוב אם ראייתם נכונה או לא [---] הם רואים עלייה ענקית [---] הם רואים התבצרות משקית גדולה של היהודים [---] הם רואים שבידי היהודים ישנם המפעלים העיקריים בארץ [---] הם רואים שהקרקעות הכי טובים בארץ עוברים לידינו. הם רואים שאנגליה מזדהה עם הציונות... [העם הערבי] נלחם שלא ינשלו אותו ממולדתו[---] העיקר הוא לא הנישול מעל האדמה, אלא נישול המולדת של העם הערבי שרוצים להפוך אותה למולדת של העם היהודי... ישנו ניגוד, ניגוד גדול... אנחנו והם רוצים אותו דבר:שנינו רוצים בארץ שראל... אנחנו בעצמנו, בעובדת שובנו לארץ, בעובדת מפעלנו, טיפחנו תנועה לאומית ערבית" ("קורבנות", עמ' 135).

• ב-1938, עדיין על רקע האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, אמר בן גוריון:

"[---] עלינו לראות את המצב לאמיתו. בחזית הביטחון אנו הנתקפים והמגנים. אולם בשטח הפוליטי אנו התוקפים והערבים המגנים על עצמם" ("קורבנות", עמ' 629).

• ב-1936 אמר משה שרת דברים דומים:

"'הפחד הוא הגורם העיקרי בכל הפוליטיקה הערבית'. 'אין ערבי בארץ-שראל שאיננו נפגע מכניסת יהודים לארץ'" ("קורבנות", עמ' 135).

כלומר, אם הגודמים לציונות, כלומר האנטישמיות האירופית, לא היו מתעוררים, אולי לא היתה הלאומיות הפלסטינית מתפתחת לכדי מה שהיא כיום. ראוי לציין שעד למלחמת העולם הראשונה הזדהה העם הפלסטיני כחלק מ"סוריה הגדולה". אך הדבר השתנה שינוי דרסטי כשבריטניה התכוונה להפוך את פלסטין ל"בית לאומי יהודי". ראו את הצהרת בלפור לפרטים נוספים.

הצהרה זו, שניתנה לתנועה הציונית ב-1917, היתה אות הפתיחה של הנישול והטיהור האתני העתידיים של העם הפלסטיני, שכן לא התייחסה לזכויותיו המדיניות. מצד שני, ההצהרה הכירה בזכויות המדיניות של "העם היהודי" בעולם כולו, למרות שהיהודים בפלסטין היו פחות מ-8% מכלל האוכלוסייה ב-1914 (החישוב מבוסס על נתונים מספריים מתוך "קורבנות" עמ' 45). בעניין זה אמר הלורד בלפור, שהיה שר החוץ הבריטי ונוצרי-ציוני מוצהר, ב-1919:

"הציונות, צודקת או לא צודקת, טובה או רעה, יונקת ממסורת של דורות, מצרכים בהווה ומתקוות לעתיד, והיא בעלת חשיבות עמוקה פי כמה משאיפותיהם ומדעותיהם הקדומות של 700,000 הערבים, היושבים כיום באותה ארץ עתיקה" ( "קורבנות" עמ' 79-80).

בתשובה להצהרה זו פתח העם הפלסטיני בהתנגדות קולקטיבית למנדט הבריטי, להגירה היהודית ולמכירת האדמות לתנועה הציונית.

למרבה הצער, ישראלים וציונים רבים בחרו להתעלם מקיומם של הפלסטינים כעם, במקום להתמודד עם הדברים ישירות. יש להדגיש שבכיר הנצים הישראלים אריאל שרון קיבל עקרונית את קיומה של מדינה פלסטינית בחלק מפלסטין ההיסטורית. בין אם הדבר מוצא חן בעיני ישראלים וציונים או לא, פלסטין קיימת כיום כמיקוד דואר, קידומת טלפון, דומיין באינטרנט וכו' בלבה של "ארץ ישראל". 8.5 מיליון פלסטינים לא הולכים לשום מקום, ןככל שהישראלים והציונים יקדימו להבין מסר פשוט זה, כך ימהרו להתמודד בצורה פרגמטית עם נושאים שבלב הסכסוך.

לבסוף היגיון זה הוא מסוכן, שכן יישומו ימחק בין לילה חצי מהמדינות החברות באו"ם. פשוט לא צודק לדכא את הזכויות המדיניות, הכלכליות והאזרחיות של העם הפלסטיני בטענה שמעולם לא היתה לו מדינה, שפה משלו או תרבות נפרדת. יש אירוניה בכך שהתנועה הציונית מעודדת יהודים מכל קצות תבל להגר ל"ארץ ישראל", כך שאין שום מכנה משותף אמיתי בין כל המהגרים האלה בדמות שפה משותפת, תרבות, ארץ מוצא או אפילו פירוש משותף לשאלה "מיהו יהודי?".

לינקים שקשורים לנושא:

• ציטוטים מדברי ציונים: האם הפלסטינים קיימים או לא? זאת השאלה

• ציטוטים מדברי ציונים: "טרנספר" (טיהור אתני)

• שאלות שציונים שואלים: למה הפלסטינים שואפים להרוס את "אופייה היהודי" של ישראל בהתעקשות לחזור לבתיהם שבישראל?