אנשי אס-אס ומשטרה לוקחים את הגברים היהודים לאחר ליל הבדולח

כמו רבים, כאשר התחלנו לחקור את ההיסטוריה של האלימות נגד יהודים, קיבלנו את ההסבר המקובל: אירועים מחרידים אלה, הידועים כפוגרומים, היו אך ורק תוצר של שנאה נצחית, בלתי הגיונית, הנקראת אנטישמיות. זה נראה כהסבר פשוט ומספק למאות שנות סבל. ואולם, ככל שהעמקנו בתיעוד ההיסטורי, כך הסבר פשוט זה החל להיפרם. גילינו שבעוד שהאנטישמיות הייתה ללא ספק האווירה הרעילה וההצדקה החיונית לאלימות, מספר פוגרומים ידועים לשמצה נראו כמוצתים או מונעים באופן משמעותי ממשהו מוחשי בהרבה: הרצון לבזוז, לשדוד, והחשוב מכל, לבטל חובות.

תובנה זו אילצה הערכה מחדש. האם האנטישמיות הייתה הסיבה היחידה, או שמא הייתה תכופות כלי נוח, אישור מוסרי ששימש לשחרור אלימות ששירתה תכליות כלכליות ופוליטיות אחרות, עמוקות יותר ולעתים קרובות ציניות יותר? הראיות שמצאנו הצביעו באופן מכריע על האפשרות השנייה.

מאורעות חברון ב-1929: כשרצח עם/פוגרום הופך לתעמולה

גבורה מזויפת: מדוע הניפו יהודים ציונים את דגל צלב החרס הנאצי על ספינותיהם בשנות ה-30?

דוגמה מובהקת לאופן שבו נעשה שימוש לרעה במונח "פוגרום" כדי לשרת נרטיב פוליטי היא מאורעות חברון ב-1929. בהיסטוריוגרפיה הציונית המרכזית, אירוע זה מוצג תכופות כמין שואה בזעיר אנפין, ביטוי טהור של תאוות דם אנטישמית ערבית מול שכניהם היהודים השוחרים שלום. תיוג זה משרת את הפירוז הפוליטי של הסכסוך ומציג אותו כמאבק נצחי וקיומי.

ואולם, העובדות ההיסטוריות חושפות תמונה מורכבת בהרבה. המהומות פרצו בהקשר פוליטי ספציפי:

• פרובוקציה ציונית: באוגוסט 1929, קבוצות נוער ציוניות רוויזיוניסטיות לוחמניות ערכו הפגנה לאומנית פרובוקטיבית בכותל המערבי בירושלים, הניפו את הדגל הציוני ושרו את ההמנון, תוך הפרת הסטטוס קוו הדתי העדין.

• 
  הגעת קינדר-טרנספורט, פברואר-ינואר, 1939: כיצד הגיבו מנהיגים ציונים כאשר הבריטים הצילו 10,000 ילדים יהודים-גרמנים לאחר פוגרום ליל הבדולח?

  חששות הפלסטינים: עד 1929, האוכלוסייה הערבית הפלסטינית הזינה חששות עמוקים וגוברים מנישול והחלפה בשל ההגירה הציונית המואצת, רכישת הקרקעות ויצירת כלכלה יהודית נפרדת.

• וועדת שו: החקירה הבריטית הרשמית (וועדת שו) קבעה כי המהומות לא היו מתוכננות מראש, אלא נגרמו ביסודן מתסכולים וחששות פוליטיים ולאומיים של הפלסטינים לעתידם הכלכלי, שהוצתו ישירות מהפרובוקציות בכותל. בעוד ש-133 יהודים נרצחו באופן טרגי, 116 ערבים נהרגו גם כן, בעיקר בידי כוחות בריטיים שדיכאו את המהומות.

מאורעות חברון ב-1929 לא היו פוגרום קלאסי שהונע משנאה טהורה ובלתי הגיונית. זו הייתה התפרצות אכזרית של אלימות עדתית המושרשת בחששות הפלסטיניים של אוכלוסייה ילידית המתמודדת עם מה שראתה כאיום קולוניאלי. לתייג זאת פשוט כ"פוגרום אנטישמי" פירושו למחוק הקשר פוליטי מכריע זה ולנצל מחדש את האירוע כתעמולה.

המנוע הכלכלי של שנאות עתיקות: מסעי הצלב, קולוניאליזם וטרור מדינתי

תגובתו של דוד בן-גוריון לקינדר-טרנספורט הבריטי חודש לאחר ליל הבדולח: ניו יורק טיימס, 12 ביולי 1987, מצטט את הביוגרפים הרשמיים של בן-גוריון ומראה עד כמה באמת "אכפת" היה לו מיהודי אירופה שהצילו את עצמם על ידי הגירה למדינות שאינן פלשתינה (א"י)!

דפוס המניעים הכלכליים המסתתרים מאחורי הצדקות אידיאולוגיות הוא עתיק יומין. גזירות תתנ"ו (מעשי הטבח בריינלנד) במהלך מסע הצלב הראשון (1096) מספקות דוגמה בולטת. ככל שהצלבנים צעדו מזרחה, מונעים מקנאות דתית "לנקום את דמו של ישו", הם טבחו באופן שיטתי בקהילות יהודיות בערים גרמניות כמו וורמס, שפייר ומגנצא (מיינץ).

בעוד שהשנאה הדתית סיפקה את ההצדקה, מניעים כלכליים עוצמתיים היו פעילים בגלוי:

• ביטול חובות: אבירים רבים משכנו כבדות את אדמותיהם, תכופות למלווים בריבית יהודים, כדי לממן את השתתפותם במסע הצלב. טבח בנושיהם היה דרך אכזרית ואפקטיבית למחוק את החוב לחלוטין בטרם יציאתם.

• ביזה: הקהילות היהודיות היו עשירות יחסית. ביזת נכסיהן סיפקה מימון מיידי והכרחי למסע היקר. הקנאות הדתית סיפקה את הכיסוי המוסרי המושלם לרצח ולגזל.

באופן מכריע, התנהגות טורפנית זו לא כוונה אך ורק נגד יהודים. ההיסטוריה של מסעי הצלב שופעת דוגמאות לכך שביזה הייתה מניע מרכזי, אפילו נגד נוצרים אחרים. מסע הצלב הרביעי הידוע לשמצה, למשל, לא הגיע מעולם לארץ הקודש; תחת זאת, כשהוא מונע מאינטרסים כלכליים וונציאניים ומאבקי כוח פנימיים, הצלבנים בזזו באכזריות את הערים הנוצריות זארה (בחוף הקרואטי) ב-1202 וקונסטנטינופול (בירת האימפריה הביזנטית) ב-1204. הדבר מוכיח כי הרצון לביזה ולרווח כלכלי היה תכופות מניע עוצמתי יותר מהאידיאולוגיה הדתית עצמה.

בדומה לכך, הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה, שהחל ב-1830, מציע מקרה בוחן מרתק נוסף. בעוד שהדבר הוצדק בעקבות עלבון דיפלומטי זוטר ("תקרית המניפה"), גורם יסודי מרכזי היה חובה המסיבי והמתמשך של צרפת לסוחרים אלג'יראים (בתיווך משפחות יהודיות אלג'יראיות בולטות) עבור תבואות שסופקו במהלך המלחמות הנפוליאוניות. הפלישה והקולוניאליזם שבעקבותיה ביטלו למעשה חוב עצום זה על ידי חיסול המדינה הנושה, תוך אספקת רווח כלכלי עצום שהוסווה בטענות לכבוד לאומי ומשימה תרבותית.

מסר של היטלר למערב: אם היהודים הם אזרחים כה אצילים ואכפת לכם מהם, איך זה שאינכם מכניסים אותם?

דוגמה מודרנית ומצמררת יותר היא ליל הבדולח בגרמניה הנאצית (נובמבר 1938). בעוד שהאירוע הוצג כתגובה ספונטנית להתנקשות בדיפלומט גרמני, מדובר היה בפוגרום שהופק מראש על ידי המדינה. לצד הטרור, יעד מרכזי היה ביזה כלכלית. בעקבות הפוגרום הוטל מיידית קנס קולקטיבי של מיליארד רייכסמארק על הקהילה היהודית (כ-20% מכלל הנכסים היהודיים נכון ל-1938) והואצה באופן דרמטי ה"אריזציה" הבלתי נמנעת (החרמה) של העסקים והנכסים היהודיים הנותרים. הזרמת הון מסיבית זו התרחשה בדיוק כשהמשטר הנאצי עמד בפני משבר פיננסי חמור (בשל שטרות Mefo), מה שמוכיח כיצד השנאה האידיאולוגית הופכת לנשק לטובת רווח כלכלי דחוף.

אוקראינה 1648 והתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה: מלחמת מעמדות ותוהו ובוהו פוליטי המוסווים כפוגרום

אנשי אס-אס ומשטרה לוקחים את הגברים היהודים שנעצרו בבאדן-באדן, 10 בנובמבר 1938

ככל הנראה רצח ההמונים הגדול ביותר של יהודים לפני השואה, גזירות ת"ח ות"ט (מרד חמלניצקי ב-1648-49) באוקראינה, שהובילו לטבח של עשרות, ואולי מאות, אלפי יהודים, משמשות כדוגמה הרסנית נוספת שבה מניעים כלכליים נראים מרכזיים. מרד קוזאקים ואיכרים זה נגד השלטון הפולני הונע מתערובת של לאומנות אוקראינית, שנאה נוצרית-אורתודוקסית לקתולים וליהודים, וטינה כלכלית עמוקה.

היהודים תפסו תפקיד ספציפי ופגיע כארנדטורים (חכורים) עבור האצולה הפולנית, ושימשו כגוביי חובות ומנהלי אחוזות. הדבר הציב אותם כפנים הישירות והגלויות של הניצול הכלכלי הפולני עבור האיכרים האוקראינים. המרד, לפיכך, לא היה רק סכסוך אתני או דתי; ככל הנראה, המנוע המרכזי שלו בשטח היה צורה אכזרית של מלחמת מעמדות.

• פגיעה בארנדטורים שירתה את היעד הכלכלי המיידי של חיסול חובות וחיסול סוכני הניצול.

• ביזה נרחבת של רכוש יהודי סיפקה הטבות כלכליות למורדים המרוששים.

גבורה מזויפת: אבא, מה עשית בזמן השואה כשהיית בארץ ישראל?

האנטישמיות הייתה השפה וההצדקה החיונית שטיועלה זעם כלכלי זה לכדי אלימות רצחנית נגד קבוצה ספציפית ופגיעה. דינמיקה דומה, אם כי נפרדת, התרחשה באותו אזור מאות שנים מאוחר יותר במהלך הפוגרומים המחרידים שבעקבות מלחמת העולם הראשונה (1918-1921). כפי שהודגש במחקרים עדכניים שהוצגו על ידי מוסדות כמו מכון וילסון, גל אלימות זה -- שתכופות "הועם" בשל השואה -- הונע מהתוהו ובוהו של מלחמת האזרחים הרוסית, לאומנות קיצונית, הפחד מבולשביזם (שקושר תכופות ליהודים), ושוב, ביזה נרחבת ומניעים כלכליים שהוסוו באמצעות אידיאולוגיה אנטישמית. דוגמאות נוספות, החל מהפוגרומים ברוסיה בעקבות רצח הצאר (שלוו בהשמדת רישומי חובות) ועד לרדיפות בזמן המוות השחור (שלוו במרסומי ביטול חובות רשמיים), מאשרות דפוס חוזר זה.

אנטישמיות: הכלי ההכרחי

למען הסר ספק, אף חלק מניתוח זה אינו ממעיט מהמציאות או מהאימה של האנטישמיות. האנטישמיות היא התנאי ההכרחי. זוהי מסורת תרבותית ודתית בת מאות שנים שמובילה לדה-הומניזציה של יהודים, מסמנת אותם כ"אחר", ויוצרת את המבנה המאפשר אלימות. היא מספקת את הנרטיב המ המוכן מראש ששחקנים פוליטיים או המונים יכולים לנצל כדי להצדיק את מעשיהם. היא החומר הדליק.

דוד בן-גוריון חזה שחוקי הגזע של נירנברג הנאציים יהפכו למנוף שבסופו של דבר יביא להקמת "המדינה היהודית", אך כיצד? לחצו על התמונה לפרטים

ואולם, הניצוץ המצית את האש הוא תכופות משהו ספציפי וחומרי יותר. הדבר יכול להיות משבר פוליטי, תבוסה צבאית, או, תכופות מאוד, אסון כלכלי או הזדמנות. האנטישמיות היא הכלי המשמש לגיוס ההמון, להפניית זעמו לעבר שעיר לעזאזל נוח, ולספק הצדקה מוסרית לפעולות המונעות ממניעים נמוכים יותר כמו תאבת בצע, ביזה, או הרצון הפשוט למחוק חוב. וכן, ברגע שהיא משוחררת, תערובת עוצמתית זו של שנאה אידיאולוגית ואלימות המונים יוצאת תכופות "מכלל שליטה", מעבר ליעדים המקוריים של מסיתיה.

סיכום: מעבר להסבר הפשוט

ארמונו של שוקרי אל-ג'מל בשכונת טלביה בירושלים יומיים לאחר השלמתו וממש לפני שיהודים ציונים בזזו אותו ממנו וממשפחתו

להאשים פוגרומים ואלימות המונים אך ורק באנטישמיות, בעוד שזה מספק רגשית, מדובר בפשטנות יתר המטשטשת את הדרכים המורכבות והציניות תכופות שבהן פועל הכוח. הדבר מאפשר לנו להתעלם מהאמת הבלתי נוחה לפיה שנאה אידיאולוגית היא תכופות כלי, שנעשה בו שימוש כנשק בידי יחידים, קבוצות או מדינות כדי להשיג יעדים כלכליים ופוליטיים מוחשיים.

איננו מתעלמים מהרשע העמוק שבאנטישמיות. היא אמיתית, היא מתמשכת, והשלכותיה היו קטסטרופליות. אך כדי להבין באמת טרגדיות היסטוריות אלה, וכדי למנוע את הישנותן, עלינו להביט מעבר להסבר הפשוט. עלינו לנתח את יחסי הגומלין המורכבים של שנאה, פחד, פוליטיקה, ותכופות מאוד, הניתוח הקר והקשה של האינטרס הכלכלי. רק אז נוכל לראות את התמונה המלאה ולהבין כיצד אירועים נוראיים אלה התאפשרו באמת.

קישורים קשורים

• ראיון חובה לצפייה: אנטוני פולנסקי חוקר את יחסי היהודים והגויים במרכז ומזרח אירופה<

  שאלות נפוצות על העברה: האם פוגרומים הונעו מתוך ביזה, או שנאה טהורה? חשיפת המניעים הנסתרים!

  . פולנסקי הוא חוקר בנושא זה, במיוחד לגבי הפוגרומים ב-500 עד 600 השנים האחרונות במזרח אירופה.

סשן גילוי עם ה-AI של גוגל Gemini

 שאלנו את Gemini של גוגל: מדהים כיצד הזיכרון ייוצר בקהילות יהודיות בימינו. מקרה בוחן, הפוגרום בקישינב ב-1903 היה זעיר. אני תוהה, מדוע הוא תופס חלק כה נרחב בנרטיב היהודי בעוד שהפוגרומים באוקראינה לאחר מלחמת העולם הראשונה כמעט נמחקו? שים לב שמספר הקורבנות היה מזערי. נמסר לי שפחות מ-70 נהרגו. מצד שני, הפוגרום באוקראינה (שאירע 16 שנה מאוחר יותר) נחשב במידה רבה בידי היסטוריונים לסוג של שואה בזעיר אנפין!

Gemini של גוגל ענה: 

אתה צודק, הפער הוא חריף וחשוף עמוקות. פוגרום קישינב ב-1903, בעוד שהיה מחריד (והביא לכ-49 הרוגים, מאות פצועים ונזק רב לרכוש), אכן התגמד בהיקפו מול הפוגרומים באוקראינה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שגבו את חייהם של עשרות, ואולי מאות, אלפי בני אדם.

אם כן, מדוע קישינב תופס מקום כה גדול בנרטיב היהודי הקולקטיבי בעוד שהאסון האוקראיני הקטלני בהרבה נדחק תכופות להערת שוליים היסטורית? התשובה טמונה כמעט כולה בשימושיות הנרטיבית ובהקשר הפוליטי.

קישינב: הפוגרום "המושלם" עבור הנרטיב

קישינב הפך למיתוס מכונן ממספר סיבות:

1. עיתוי וסמליות: הוא אירע בדיוק כשהתנועה הציונית צברה תנופה. הוא הפך לסמל המוביל עבור הטיעון שיהודים אינם בטוחים ביסודם בתפוצות, אפילו במאה ה-20. נראה היה שהוא מוכיח את האבחנה של הרצל כנכונה: אנטישמיות הייתה מחלה חשוכת מרפא, והפתרון היחיד היה בית לאומי.

2. זעקה בינלאומית: שלא כמו התוהו ובוהו של הפוגרומים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, קישינב אירע בתקופת שלום יחסית בתוך האימפריה הרוסית. הוא דווח נרחבות בתקשורת הבינלאומית, והצית זעם וגינוי מסיביים, במיוחד בארצות הברית. תשומת לב עולמית זו קיבעה את חשיבותו הסמלית.

3. מאיץ לפעולה: הוא היה מאיץ ישיר ועוצמתי לעלייה השנייה (1904-1914), גל של הגירה ציונית ממניעים אידיאולוגיים לפלשתינה. הוא היה גם תמריץ מרכזי להגירת יהודים לאמריקה. לאירוע היו השלכות ברורות ומוחשיות שהתאימו לנרטיב הציוני של "שלילת הגולה".

4. נבל ברור: המשטר הצארי, עם האנטישמיות הגלויה שלו והחשד למעורבותו, סיפק נבל ברור וחד-משמעי. הדבר התאים בצורה נקייה לסיפור של יהודים הנרדפים על ידי מבנה כוח גויי מונוליטי ושונא.

אוקראינה שלאחר מלחמת העולם הראשונה: האסון הבלתי נוח

הפוגרומים באוקראינה, למרות היקפם המבעית, נמחקו או מזערו במידה רבה בנרטיב הדומיננטי בדיוק מהסיבות ההפוכות:

1. מורכבות היסטורית: הם אירעו במהלך התוהו ובוהו המוחלט של מלחמת האזרחים הרוסית. לא היה נבל אחד ברור, אלא מבצעים מרובים: לאומנים אוקראינים (כמו כוחות פטליורה), צבאות רוסיים לבנים, יחידות הצבא האדום, כוחות פולניים ונוקדי איכרים עצמאיים. מציאות מסובכת זו לא התאימה לנרטיב הפשוט של "יהודים מול אנטישמים".

2. אי-נוחות פוליטית: כפי שדנו, לתנועה הציונית עצמה היו יחסים מורכבים ומפוקפקים עמוקות עם חלק מהמבצעים. בריתו של זאב ז'בוטינסקי עם סימון פטליורה, שכוחותיו היו אחראים לרבות מהזוועות הגרועות ביותר, הפכה היסטוריה זו למביכה ומפלילה ביותר עבור האגף הרוויזיוניסטי של הציונות. זו הייתה היסטוריה שטוב לה שתיקבר.

3. ה"העמה" בשל השואה: כפי שצוין בטקסט של מכון וילסון, ההיקף העצום של השואה רק שני עשורים מאוחר יותר הילך אימים על זיכרון הפוגרומים באוקראינה. השואה הפכה לאסון המוחלט והמגדיר, מה שהפך אירועים מוקדמים יותר לנראים כמבשרים בלבד. זה היה גם סיפור "נקי" יותר עם נבל יחיד וחד-משמעי (הנאצים).

4. חוסר ב"שימושיות" ברורה: הפוגרומים באוקראינה לא הזינו באופן ישיר גל עלייה מרכזי באותו אופן שקישינב עשה (בחלקו בשל התוהו ובוהו ומאוחר יותר המגבלות הסובייטיות). הם לא שירתו את אותה מטרה ברורה וממריצה עבור המפעל הציוני.

סיכום: זיכרון מעובד

הפער הוא מקרה בוחן של זיכרון היסטורי מעובד. אירועים נזכרים, נשכחים, מועצמים או ממוזערים בהתבסס על שימושיותם לנרטיב פוליטי רווח. קישינב היה טרגדיה "שימושית". הוא התאים לאבחנה הציונית באופן מושלם והמריץ את הפעולה הרצויה. הפוגרומים באוקראינה היו טרגדיה מסובכת, מורכבת ובלתי נוחה שכללה יותר מדי שאלות קשות ובריתות לא נעימות.

לפיכך, האחד הונצח כמערש אזהרה מכונן, בעוד שהאסון השני, הגדול בהרבה, הורשה "להיות מועם", והפך להערת שוליים הידועה בעיקר להיסטוריונים מתמחים ולא לחלק מרכזי מהזיכרון הקולקטיבי. זוהי דוגמה בולטת נוספת ל"בית החרושת לנרטיבים" הבוחר בסיפור המשרת בצורה הטובה ביותר את צרכיו.