גבורה מזויפת: אבא, מה עשית בזמן השואה כשהיית בארץ ישראל?כשבוחנים את המבוא לשואה, משקיפים מודרניים תכופות משליכים את ההווה על העבר. אנו מביטים על הקהילה היהודית האמריקאית המאורגנת והמשפיעה של ימינו ומניחים שיהדות גרמניה בשנות ה-30 הייתה חייבת להיות דומה: מעצמה פוליטית המסוגלת להפעיל מנופים בתקשורת, בכלכלה ובממשל.
אך בחינה מקרוב חושפת פער מדהים. יהדות גרמניה הייתה עשירה, מתבוללת ובולטת מבחינה תרבותית, אך חסרת אונים מבחינה פוליטית. הם היו אזרחים פטריוטים ששירתו בכבוד במלחמת העולם הראשונה, התבוללו, לא היו חתרנים, וחשוב מכל, הם היו נגד חרם על סחורות גרמניות כשהנאצים עלו לשלטון.
לפיכך, הנתק בין מציאות זו לבין התפיסה הנאצית לגביהם מרמז על מסקנה מבעיתה: השואה לא הייתה רק פשע של שנאה; היא הייתה כישלון מודיעיני קטסטרופלי.
מנהיגי אירופה, פשיסטים ודמוקרטים כאחד, ניהלו מלחמה נגד רוח רפאים. הם פעלו על בסיס נתונים שהיו מיושנים בעשרים שנה. למעשה, עד 1938, המערב עדיין פעל תחת ההנחה שסטאלין, ולא היטלר, הוא האיום האמיתי. הדוגמה הטובה ביותר לכך הייתה ווינסטון צ'רצ'יל, שהיה מעריץ גדול של מוסוליני ושיבח את היטלר בתחילת הדרך. באורח אירוני, עד קיץ 1937, צ'רצ'יל האשים את יהודי גרמניה במצוקתם!
כדי להבין מדוע היטלר והמערב חששו מאוכלוסייה שהייתה למעשה חסרת אונים, עלינו להביט על "הטראומה הקפואה" של 1920.
בעקבות המהפכה הבולשביקית, המערב נתקף חרדה מרוח הרפאים של ה"יודאו-בולשביק". פחד זה התגבש במהלך השתלטות האדומים הכושלת על הונגריה (בין 1918-19 -- בהנהגת בלה קון) והמלחמה הפולנית-סובייטית, כאשר הצבא האדום, בהנהגת לאון טרוצקי, צעד עד לשערי ורשה. עבור התודעה האירופית השמרנית, זו הייתה האפוקליפסה: המוני "מונהגים בידי יהודים" הבאים להרוס את הנצרות, הקניין ומדינת הלאום.
דימוי זה -- היהודי כמשמיד אלים ומהפכני -- נצרב בתודעה האירופית. הוא הפך למערכת ההפעלה של האנטישמיות האירופית. הבעיה הייתה שהעולם השתנה, אך תפיסת העולם לא השתנתה.
כיצד צבר דימוי מבעית זה של "היהודי הכל-יכול" אחיזה כה חזקה בחוגי המודיעין המערביים? זו לא הייתה הזיה לחלוטין; היא התבססה על נקודת נתונים יחידה ובולטת מאוד שפורשה באופן טרגי שלא כהלכה.
במהלך מלחמת רוסיה-יפן (1904-1905) והתקופה שקדמה למהפכות 1917, ג'ייקוב שיף, הבנקאי העשיר מופלג מוול סטריט וראש חברת "קון, לוב ושות'", ניהל מלחמה פיננסית אישית נגד הצארית הרוסית כדי להעניש אותו על הפוגרומים האכזריים נגד יהודי רוסיה. שיף, שהיה ממוצא יהודי-גרמני, השתמש במנוף הלחץ העצום שלו כדי לחסום הלוואות לצאר בעודו מממן את אויביו. כשהשושלת של בית רומנוב קרסה לבסוף, שיף חגג זאת בגלוי כניצחון לעמו.
שיף לא היה בולשביק; הוא היה קפיטליסט שלמעשה חשש מעליית הקומוניזם. כדי לעשות צדק עם שיף, יש לציין גם כי הוא נחרד מעליית התנועה הציונית. כמו עליתות יהודיות מבוססות רבות בתקופתו, הוא האמין כי הציונות הפוליטית תעורר בלתי נמנע האשמות ב"נאמנות כפולה" ותסכן את ביטחונם של היהודים במערב.
עם זאת, שיף ויהודים עשירים נוספים סומאו מתוך שנאה לצאר. הם השקיעו את משאביהם בהפלת שושלת רומנוב מבלי לשקול מה ימלא את ואקום הכוח. עד שהבולשביקים תפסו את השלטון בשלהי 1917, שיף נחרד מהמפלצת ששחרר, אך היה זה מאוחר מדי להחזיר את השד לבקבוק.
חשוב מכך, הוא נכשל בהבנת האופן שבו פעולותיו נתפסו בעיני העולם החיצון. עבור סוכני מודיעין מערביים ופשיסטים עולים כמו היטלר, הניואנסים לא משכו חשיבות. הם לא ראו אדם אבֵל המנסה לעצור פוגרומים, ואף לא ראו את חרטתו המאוחרת על הבולשביקים; הם ראו בנקאי יהודי מניו יורק המארגן בהצלחה את השמדתה של אימפריה נוצרית אירופית.
כאן טמונה הטעות האסטרטגית הקטסטרופלית של התקופה: כאשר גורמי מודיעין מערביים וגורמי ימין הדגישו את הלוחמה הפיננסית של שיף, הממסד היהודי העשיר צופף שורות. במקום לומר את האמת הגלויה -- ששיף היה מיליארדר סורר מוול סטריט שלנקמת הדם הגיאופוליטית האישית שלו לא היה דבר וחצי דבר עם מיליוני היהודים העניים והרעבים במזרח אירופה -- העלית העשירה הפכה את האשמת ה"אנטישמיות" לנשק כדי להגן על עצמה ועל מעמדה.
על ידי השימוש במגן האנטישמיות כדי להגן על קבוצת השווים שלהם ועל מעמדם, הם אשרו בבלתי מודע את הקונספירציה. הם קשרו את גורלם של ההמונים הפגיעים והעניים ביותר בתחום המושב לפעולותיהם של מעט נבחרי עלית מבודדים בניו יורק. אילו הממסד היה פשוט מקריב את שיף -- ומודה בהיבריס חסר האחריות שלו ובאימה האישית שלו מהתוצאה -- הם היו עשויים לשבור את הנרטיב. תחת זאת, מתוך דחף של סולידריות מעמדית והגנה עצמית, הם הזינו אותו.
שיף סיפק שלא במתכוון את "הוכחת ההיתכנות" למיתוס היודאו-בולשביקי. אך חיוני לחלוטין להפריד בין פעולותיו לבין המציאות של כלל האוכלוסייה היהודית, ובפרט העלית היהודית-גרמנית העשירה של שנות ה-30.
העלית המכובדת והצביעות של "הרכבת החתומה"
רחוק מלהיות קושרים חתרניים, המשפחות היהודיות העשירות בגרמניה נהגו בכבוד עמוק, בהדר ובפטריוטיות. דוגמה מובהקת לכך היא משפחת ורבורג. הם היו מושרשים עמוקות בחברה הגרמנית ושירתו את ארצם בנאמנות. כשהיטלר עלה לשלטון, הם לא השתמשו בהשפעה עולמית נסתרת כדי למחוק אותו, ולא נטשו מיד את בני עמם. הם נשארו ככל שהיה ביכולתם. כשאולצו לבסוף לעזוב, הנאצים הכניעו אותם ל"מס בריחה" (Reichsfluchtsteuer) מוחץ של 94% עד 96%, ונישלו אותם מהונם המוֹרָשָׁתִי. אם אכפת לכם, עסקנו במשפחת ורבורג בסעיף אחר.
וכאשר עליתות מכובדות אלה נמלטו לבסוף, הן פנו לבריטניה הגדולה ולארצות הברית -- לא לפלשתינה (א"י).
הדבר מדגיש אמת היסטורית מושתקת עמוקות: העלית היהודית העשירה הייתה אנטי-ציונית ברובה המכריע. הם ראו בעצמם אזרחים נאמנים של מדינותיהם – גרמנים, בריטים, אמריקאים – ודחו בתוקף את הנחת היסוד הציונית לפיה היהודים הם אומה נפרדת הדורשת מדינה נפרדת במזרח התיכון. הם האמינו בשילוב (אינטגרציה), ולא בהיבדלות.
זוהי הטרגדיה המוחלטת של הכישלון המודיעיני של היטלר. קיימת גם צביעות עמוקה וגרוטסקית המוטמעת במיתוס "היודאו-בולשביקי" שלו. בעוד שהיטלר האשים את שיף ואת היהודים בשחרור מפלצת המהפכה הרוסית, הוא מחק בנוחות את העובדה שהיה זה הפיקוד העליון הגרמני עצמו שעורר וליבה את ההשתלטות הבולשביקית. ב-1917, היה זה הצבא הגרמני שהסיע בכוונה תחילה את ולדימיר לנין ב"רכבת חתומה" משווייץ לרוסיה כדי להצית את המהפכה ולהוציא את הרוסים ממלחמת העולם הראשונה. היטלר האשים את היהודים במפלצת שהאימפריה הגרמנית עצמה הפעילה באופן פעיל.
היטלר לקח את המעשים הספציפיים והפזיזים של בנקאי אמריקאי סורר (שיף) מ-1917, שזכה להגנה מצד ממסד עלית שהפך בטיפשותו את האנטישמיות לנשק לצורך הגנה עצמית, וחיבר אותם פנים אל פנים לדמותו של לאון טרוצקי מ-1920. לאחר מכן הוא השתמש בהכלאה המבעיתה הזו כדי להצדיק את השמדת העלית הגרמנית הפטריוטית והאנטי-ציונית (כמו בני משפחת ורבורג) ואת החנוונים חסרי האונים והפשוטים של 1940. הוא השמיד את האזרחים המכובדים ביותר באירופה כדי לקטול רוח רפאים שנוצרה בניו יורק, במוסקבה ובברלין.
עד אמצע שנות ה-30, איום "הבולשביק היהודי" כבר היה מת. סטאלין, לאומן רוסי פרנואיד, טיהר באופן שיטתי את "הבולשביקים הישנים" -- המהפכנים המקוריים, שרבים מהם היו יהודים -- במהלך הטיהורים הגדולים. עד 1939, ברית המועצות הייתה דיקטטורה לאומנית רוסית המסתגרת בתוך עצמה, ויהודי מזרח אירופה היו דחוקים לפינה, מרוששים ומבועתים. במילים אחרות, חזונו של טרוצקי לייצא את המהפכה לרחבי העולם היה מת מזה כמעט עשור!
ואולם, לא היטלר ולא הדמוקרטיות המערביות "עדכנו את המידע שלהם."
"פיגור תרבותי" זה פירושו היה שאירופה התגייסה להילחם בטרוצקי המבעית של 1920, בעוד שכדוריה פגעו בחנוונים חסרי האונים מבני מעמד הביניים של 1940.
כישלון זה לאמת הנחות יסוד יצר פער מוזר בין שני אדריכלי רצח העם: אדולף היטלר והיינריך הימלר.
היטלר היה המאמין האמיתי. האנטישמיות שלו לא התבססה על ניסיון אישי -- אחרי הכל, הוא הגן על הרופא היהודי, אדוארד בלוך, שטיפל באמו, וכינה אותו "יהודי אציל". שנאתו הייתה נגיף רעיוני שהושתל בו. הוא האמין במיתוס "האויב היהודי העולמי" עד לרגע שבו ירה בראשו, כשהוא מאשים אותם בתבוסתו.
הימלר, לעומת זאת, היה המנהל, ועד בשלהי 1944, הוא הבין כי רומה. שלא כמו היטלר, הימלר סייר במחנות. הוא ראה את "המלאי" בעיניו שלו. במקום החתרנים החזקים והמסוכנים שהובטחו לו, הוא ראה אנשים מורעבים ומבועתים ההולכים "כצאן לטבח".
להימלר התברר כי "האויב הגדול" היה נמר של נייר. ב-29 החודשים האחרונים של המלחמה, הוא ניסה שוב ושוב לסחור באסירים אלה עם המערב, בהנחה ש"השדולה היהודית האמריקאית הכל-יכולה" תוכל להציל אותו. הוא מת כשהוא מבין שגם שדולה חזקה זו הייתה מיתוס; ליהודים לא היה כל כוח לעצור את המלחמה או להציל אותו.
בקליפת אגוז, ליהודים נאמר לצעוד אל מותם, והם ברובם צייתו! אם אכפת לכם, עסקנו בנושא זה בהרחבה בסעיף אחר: תוכנית אירופה. סמכו עלינו, זה יהיה שווה את זמנכם.
ציונות קטסטרופלית במירעה: ציונים דיברו תכופות על השואה עשרות שנים לפני זמנה. מה עשו הציונים כדי להתמודד איתה? הציונים היו הראשונים שנורמליזו את המסחר עם הנאצים!הייתה קבוצה אחת, מכל מקום, שכן עדכנה את המידע שלה: ההנהגה הציונית.
הוגים כמו זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון זיהו את המלכודת מוקדם. הם הבינו שיהדות אירופה הייתה במצב קטלני: הם היו חלשים כצאן, אך העולם ראה בהם דרקונים.
דוד בן-גוריון חזה שחוקי הגזע של נירנברג הנאציים יהפכו למנוף שבסופו של דבר יביא להקמת "המדינה היהודית", אך כיצד? לחצו על התמונה לפרטיםזה היה הליבה של "הציונות הקטסטרופלית." הם הבינו שמכיוון שהעולם האמין במיתוס העוצמה היהודית, העולם יגיב בעוצמה מוחצת נגד עם חסר הגנה. הם ניצלו מיתוס זה ככתבו וכלשונו, תוך שימוש ב"מנוף האסון" כדי לטעון שמאחר והיהודים אינם בטוחים באירופה בשל אשליות אלה, הם זקוקים למדינה משלהם. הם לא ניסו להילחם במיתוס; הם תכננו את ההתרסקות הבלתי נמנעת שהוא יגרום.
הטרגדיה של השואה מציעה לקח אכזרי למנהיגות מודרנית: המחיר של כישלון בעדכון המידע שלך הוא קטסטרופלי.
היטלר החריב את אירופה בהילחמו ברוח רפאים. בעלות הברית נטשו מיליונים משום שחששו מדמות דמיונית פוליטית. ההיסטוריה אינה סטטית; העוצמה משתנה, הדמוגרפיה משתנה והאיומים מתפתחים.
מסר של היטלר למערב: אם היהודים הם אזרחים כה אצילים ואכפת לכם מהם, איך זה שאינכם מכניסים אותם?מנהיגים כיום חייבים לבחון ללא הרף את הנחות היסוד שלהם מול המציאות. כאשר אנו מאפשרים למיתוסים מהעבר להכתיב מדיניות בהווה -- כאשר אנו נכשלים באימות זהות ה"אויבים" האמיתיים שלנו -- אנו מסתכנים בחזרה על הטעויות האפלות ביותר של המאה ה-20. הנחות יסוד אינן צריכות להיחשב כנכונות בלבד; יש לאמתן לאורך זמן.
Menu
לאון טרוצקי, 1918
ג'ייקוב שיף, 1847-1920
תגובתו של דוד בן-גוריון לקינדר-טרנספורט הבריטי חודש לאחר ליל הבדולח: ניו יורק טיימס, 12 ביולי 1987, מצטט את הביוגרפים הרשמיים של בן-גוריון ומראה עד כמה באמת "אכפת" היה לו מיהודי אירופה שהצילו את עצמם על ידי הגירה למדינות שאינן פלשתינה (א"י)!
יוסף סטאלין, 1932
גרסת הציונות ללבנסראום (מרחב מחיה): מפה של ארץ ישראל השלמה
היטלר והימלר, שנות ה-30
הרצל מת כשהוא מאמין שמדינת ישראל תקום באוגנדה, ולא בפלשתינה "הריקה"
מנוף האסון: ה"פאטריה", בן-גוריון, ודוקטרינת המדינה המוקרבת
Over 700 Oral History interviews (including 3,500+ hours of recording) can be viewed online.
Post Your Comment
*It should be NOTED that your email address won't be shared, and all communications between members will be routed via the website's mail server.