Zionist Quotes: וועדת הטרנספר וציטוטים של יוסף ויץ

מבוסס על מסמכים ישראליים שהותר פרסומם ויומנים אישיים

אף על פי שרבים מהמסמכים הישראליים הנוגעים ל"טרנספר" של העם הפלסטיני (ופשעי מלחמה אחרים) עדיין מסווגים, ישנן ראיות בשפע המצביעות על כך ש"ועדת הטרנספר" השלישית והסופית, בראשותו של יוסף ויץ, שיחקה תפקיד מרכזי בגירוש ההמוני של העם הפלסטיני במהלך מלחמת 1948. הוועדה הוקמה בין תחילת מאי 1948 לבין שלהי אוקטובר 1948, והייתה מורכבת מ:

• יוסף ויץ כנציג הקרן הקיימת לישראל,
• אליהו ששון שעמד בראש המחלקה לעניינים ערביים בסוכנות היהודית, ו-
• עזרא דנין כנציג הקבינט המלחמתי של ישראל.

מטרותיה המרכזיות של "ועדת הטרנספר" היו :

1. גירוש העם הפלסטיני,
2. חסימת חזרתם, ו-
3. הרס והפקעת בתיהם (ראו את התוכנית המוצעת שלה להלן).

ל"ועדת הטרנספר" (בייחוד לויץ) הייתה גישה בלתי מוגבלת לבן-גוריון, לשאר חברי הקבינט הישראלי, ולפקידי ההגנה המקומיים בשטח, דבר שאפשר לה להפוך לאפקטיבית ויעילה באופן קיצוני בהשגת מטרותיה.

בתחילת דצמבר 1947, נודע כי דוד בן-גוריון אמר זמן קצר לאחר שתוכנית החלוקה של האו"ם עברה:

"רק מדינה עם לפחות 80% יהודים היא מדינה ברת-קיימא ויציבה," (אילן פפה צוטט ב-"איפה פלסטין עכשיו?: קצה של תוכנית שתי המדינות", 2007, עמ' 48, ו-עזרא קליין ציטט ציטוט דומה).

ובנאום בפני הועד הפועל/הוועד המרכזי של ההסתדרות ב-30 בדצמבר 1947, הצהיר בן-גוריון דבר מה דומה:

בשטח שהוקצה ל"מדינה היהודית" אין יותר מ-520,000 יהודים וכ-350,000 שאינם יהודים, בעיקר ערבים. יחד עם יהודי ירושלים, סך האוכלוסייה של "המדינה היהודית" בעת הקמתה יהיה כמיליון, כולל כמעט 40 אחוזים שאינם יהודים. הרכב [אוכלוסייה] כזה אינו מספק בסיס יציב למדינה יהודית. עובדה [דמוגרפית] זו חייבת להיראות בכל בהירותה וחריפותה. עם הרכב [אוכלוסייה] כזה, אין אפילו ודאות מוחלטת שהשליטה תישאר בידי הרוב היהודי…. לא תוכל להיות מדינה יהודית יציבה וחזקה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחוזים בלבד. [ויקיפדיה ציטטה את ג'מאל כריים ב-Children of the Catastrophe, עמ' 262–267 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 176]

באופן לא מפתיע, באמצע 1949 המליצה ועדת הטרנספר (שבה יוסף ויץ היה אחד משלושת חבריה המשפיעים) שאם ישראל תיאלץ להחזיר פליטים פלסטינים בעתיד, עליה לסרב באופן חד-משמעי להחזירם לכפריהם--- רק לערים, שבהן לא יעלו על 15% מהאוכלוסייה היהודית (5% פחות ממה שהמליץ בן-גוריון שנתיים קודם לכן). (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 29–30 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 199).

לפיכך, בטוח להניח שהחלום הציוני להחליף את האוכלוסייה הילידית הצליח. מאז הנכבה, הפלסטינים הוחזקו ב-20% או פחות מהאוכלוסייה.

הכרונולוגיה של הציטוטים להלן מציירת תמונה ברורה של הלכ הרוח של "ועדת הטרנספר", בן-גוריון, ומשה שרת במהלך מלחמת 1948.

קישורים קשורים

• קק"ל: ממן גזענות ואפרטהייד

ציטוטים מפורסמים

במכתב מאת עזרא דנין ליוסף ויץ במאי 1948 בנוגע להקמת "ועדת טרנספר":

"מוסד שתפקידו יהיה . . . לבקש דרכים לבצע טרנספר של האוכלוסייה הערבית [הפלסטינית] בהזדמנות זו כשהיא עזבה את מקום מגוריה הרגיל ... אל לנו לבזבז את העובדה שאוכלוסייה ערבית [פלסטינית] גדולה עברה מביתה, והשגת דבר כזה שוב תהיה קשה מאוד בזמנים רגילים. . . . אם איננו מבקשים לעודד את חזרתם של הערבים [הפלסטינים] . . . אזי יש לעמת אותם עם עובדות מוגמרות." בין העובדות המוגמרות שהציע היו הרס בתי הפלסטינים, "יישוב יהודים בכל האזורים שפונות" והפקעת רכוש פלסטיני, ראו את התוכנית המוצעת של "ועדת הטרנספר" להלן לפרטים נוספים. (בני מוריס, עמ' 135 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 187)

ב-28 במאי 1948 פגש יוסף ויץ את משה שרת (ששיחק תפקיד חשוב בוועדת הטרנספר הראשונה והשנייה בין 1937 ל-1942) ושאל האם:

"יש לנקוט פעולה להפוך את מנוסת הערבים [הפלסטינים] מהארץ וחסימת חזרתם לעובדה מוגמרת?" אם כן, הוא הציע להפקיד בידי שניים או שלושה אנשים "להתמודד עם זה לפי תוכנית מתוכננת מראש." הוא הציע גם כי "ועדה של שלושה אנשים" המורכבת מעזרא דנין, אליהו ששון (שעמד בראש המחלקה לעניינים ערביים בסוכנות היהודית), ועצמו, תמונה כדי "לגבש תוכנית פעולה המכוונת [להשגת] מטרת הטרנספר." שרת בירך את ויץ על יוזמתו והכריז כי גם הוא האמין ש"תופעה זו [המנוסה הפלסטינית] חייבת להיות מנוצלת ולהיהפך לעובדה מוגמרת." (גירוש הפלסטינים, עמ' 188)

וכעבור יומיים, ציין יוסף ויץ ביומנו:

"מעתה ואילך, אקרא לזה ועדת הטרנספר. נראה כי [משה] שרת [שר החוץ הישראלי הראשון] נקט צעדים המאשרים את מינוי וועדה זו שלשום [ב-28 במאי] בשיחות עם מזכירים. בערב דנתי בשאלה זו [טרנספר אוכלוסייה] עם [אליעזר] קפלן [שר האוצר] וגם הוא חושב שיש לערער/לגבש את עובדת הטרנספר ולא להרשות ל[ערבים הפלסטינים] הבוחרים לעזוב לחזור." (גירוש הפלסטינים, עמ' 188)

ב-5 ביוני 1948 פגש ויץ את בן-גוריון בתל אביב ונתן לו את התוכנית המוצעת של "ועדת הטרנספר", כותרת התוכנית הייתה:

"תוכנית לפתרון הבעיה הערבית [הפלסטינית] במדינת ישראל," שהייתה כלולה בתזכיר של שלושה עמודים חתום על ידי ויץ, דנין וששון. התזכיר קרא ל:

1. "טרנספר רטרוספקטיבי".
2. מניעת חזרתם של ערבים פלסטינים לבתיהם.
3. הרסת כפרים ערביים פלסטיניים במהלך מבצעים צבאיים.
4. מניעת עיבוד וקציר של אדמות ערביות פלסטיניות.
5. יישוב יהודים בערים וכפרים ערביים פלסטיניים.
6. חקיקת תחיקה المונעת את חזרת הפליטים.
7. השקת מסע תעמולה ליישוב מחדש של הפליטים במקומות אחרים.

לפי יוסף ויץ, בן-גוריון "הסכים לכל קו [מדיניות הטרנספר]," (ראו את תיאורו של בן-גוריון להלן לתוכנית המוצעת של ועדת הטרנספר) אך חשב שהיישוב (הקהילה היהודית בפלשתינה/ארץ ישראל לפני 1948) צריך תחילה לטפל בהרסת הכפרים הפלסטיניים, להקים התיישבויות יהודיות ולמנוע עיבוד פלסטיני ורק מאוחר יותר לדאוג ליישובם מחדש המאורגן של הפליטים הפלסטינים במדינות הערביות. (בני מוריס, עמ' 136–137 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 189)

לפי בן-גוריון בתחילת מאי 1948, הוא אישר את הקמת "ועדת הטרנספר" לניטור:

"הניקוי [ניקוי בעברית] של ההתיישבויות הערביות [הפלסטיניות], עיבוד שדות [ערביים] ויישובם [על ידי יהודים], ויצירת גדוד עבודה לבצע עבודה זו." (בני מוריס, עמ' 137) שימו לב כי, כפי שהיה נוהג לעשות לעיתים מזומנות, הוא לא הצהיר בבירור על כוונתו להרוס כפרים פלסטיניים.

אף על פי שהאישור הרשמי של הקבינט הישראלי טרם ניתן, הוועדה המשיכה לפעול, כשהיא מפקחת על ההרס השיטתי של כפרים באזורים שונים כחלק ממדיניות שנועדה לקדם עוד יותר את המנוסה הפלסטינית ואת חזרת הפליטים. ההרס בפועל היה מאמץ משותף של הצבא וההתיישבויות היהודיות. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס המשיך לתאר את ההשפעה שהייתה ליוסף ויץ ול"ועדת הטרנספר" על הקבינט ועל יישום מטרותיה:

"בשלאב זה [תחילת יוני] ויץ לא היה מורתע מהיעדר אישור רשמי בכתב לפעילויותיה [של ועדת הטרנספר שלו]. . . . [הוא דיבר] עם דנין על האופן שבו יש להרוס את הכפרים הנטושים---מניין יבוא הכסף, הטרקטורים, הדינמיט, כוח האדם? והיכן הכי טוב להתחיל? . . . כאשר מרבית הגברים הכשירים ביישוב גויסו לצה"ל, כשמרבית הציוד, כגון טרקטורים וזחלים, בשימוש הצבא או בחקלאות, וכשדינמיט נמצא במחסור מתמיד, הייתה לויץ עבודה לארגן מה שהסתכם בפרויקט הרס עצום. . . .
אך אין ספק שבן-גוריון הסכים לתוכניתו של ויץ [התוכנית לעיל]. שר האוצר אליעזר קפלן אמר זאת לויץ כ שנפגשו ב-8 ביוני, כשהוא מוסיף את תמיכתו שלו לתוכנית. . . . ב-13 ביוני נסע ויץ צפונה לעמק בית שאן ולעמק יזרעאל, שם ראה: אנשינו. . . . קוצרים בשדות מתוך [הכפר הערבי הפלסטיני] זריעין, [ויץ רשם]. בקיבוץ בית השיטה, פגש ויץ את גולדנברג, סביד באום מכפר יחזקאל, ומפקד גדוד צה"ל (חטיבת גולני) בעמק יזרעאל, אברהם יפה. מתחילת שיחתנו, רשם ויץ, התברר כי ישנה הסכמה בינינו בשאלת הכפרים הנטושים: הרס, שיפוץ ויישוב [על ידי יהודים] . . . ." (גירוש הפלסטינים, עמ' 190)

ב-16 ביוני 1948 ציין יוסף ויץ ביומנו בעודו צופה בהרס כפר פלסטיני (אל-מע'אר):

"שלושה טרקטורים השלימו את ההרס. הופתעתי ששום דבר לא זז בי למראה זה .... שום חרטה ושום שנאה, מכיוון שזוהי דרכו של עולם. . . . דיירי בתי בוץ אלה לא רצו שנרצה/נקרב כאן." (בני מוריס, עמ' 162 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 190)

ובאותו תאריך גם כן, דיווח יוסף ויץ לבן-גוריון דוח התקדמות על הרס הערים הפלסטיניות, הוא כתב:

"[אל-]מע'אר, פג'ה, ביאר עדס נהרסו. [ההרס נמשך ב]מיסכה, בית דג'אן (ממזרח לתל אביב), [ב]עמק החולה, [ב]חוואסה סמוך לחיפה, א-סמיריה סמוך לעכו וג'עתון [אולי ח'רבת ג'עתון] סמוך לנהריה, מנשייה . . . סמוך לעכו. דאלית אר-רוחה נהרסה והעבודה עומדת להתחיל ב[אל-]בוטיימאת וסברין." (בני מוריס, עמ' 162)

בשלהי אוקטובר 1948, כאשר מרבית הפליטים הפלסטינים כבר עברו טיהור אתני, הגישה "ועדת הטרנספר" את תזכירה הסופי לקבינט, בו צוין:

"היציאה/המנוסה [של הערבים הפלסטינים] מעבר לגבולות מדינת ישראל לא הייתה מהתחלה התרחשות בלתי אפשרית והתרחשותה אינה מבין ההפתעות שמעולם לא נחזו. . . . אדרבה, הרבה נאמר על אפשרות כזו, שבאה מתוך שיקולים מתוכננים, בשנים האחרונות, כפתרון לבעיית כל ארץ ישראל." (גירוש הפלסטינים, עמ' 196)

כאשר הייתה ישראל תחת לחץ בינלאומי ולחץ או"ם גובר להרשות את חזרת הפליטים הפלסטינים לבתיהם, חוותיהם ועסקיהם, כתב אליהו ששון למשה שרת בספטמבר 1948:

"הייתי מייעץ לשקול מחדש את בעיית הפליטים [הפלסטינים]. . . אינני מייעץ בזה, חס וחלילה, את חזרת כל הפליטים. לא, שוב לא. כוונתי היא לחזרת חלק קטן מהם, ארבעים עד חמישים אלף, לאורך תקופה ארוכה . . [החל] מיידית, כדי להשתיק הרבה אנשים בישיבה הבאה של [עצרת] האו"ם." (בני מוריס, עמ' 147)

באוגוסט 1948, הגיע דוח להנהגת מפלגת מפ"ם המתאר את הרס הכפרים הפלסטיניים בהתבסס על הנחיותיהם של יוסף ויץ ו"ועדת הטרנספר", בדוח צוין:

"הרסת הכפרים הערביים [הפלסטיניים] נמשכת מזה כמה חודשים כעת. אנו על גבול סוריה וישנה סכנה שערבים [פלסטינים] ישתמשו ב[כפרים הנטושים] למבצעים צבאיים אם תינתן להם ההזדמנות. אך שוחחתי עם מספר חברים מ[קיבוץ] מעיין ברוך ומקיבוצים סמוכים וקיבלתי את הרושם שקיימת האפשרות שישנו רצון להרוס את הכפרים ואת הבתים [הפלסטיניים] כדי שלא ניתן יהיה לערבים [הפלסטינים] לחזור אליהם. לפני שבוע נציג הקרן הקיימת לישראל [אולי יוסף נחמני, מנהל משרד מחוז הגליל של קק"ל וסוכנו של ויץ באזור] בא לבקר. הוא ראה שבכפר [הפלסטיני הנטוש] א-סנבריה, הנמצא קילומטר ממעיין ברוך, כמה בתים עדיין עומדים, אם כי ללא גגות. הוא אמר למזכירות הקיבוץ להרוס את הבתים מיידית והוא אמר בגלוי שהדבר יאפשר לנו לקחת את אדמות הכפר, מכיוון שהערבים [הפלסטינים] לא יוכלו לחזור לשם. אני מצטער לומר שהקיבוץ הסכים מיידית מבלי לחשוב על מה שהם עושים." (בני מוריס, עמ' 168)

זמן קצר לאחר סיום המלחמה ב-1949, התחנן יוסף ויץ בפני בן-גוריון לנקוט עמדה תקיפה ובלתי משתמעת לשתי פנים נגד כל אפשרות של החזרת הפליטים הפלסטינים לבתיהם. בספטמבר, הציע סדרת צעדים שירחיקו את הפליטים מאזורי הגבול עמוק לתוך העורף הערבי. הוא התעקש כי פליטים פלסטינים:

". . . חייבים להיות מציקים להם באופן מתמיד." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 29–30)

בתחילת דצמבר 1947, נודע כי דוד בן-גוריון אמר זמן קצר לאחר שתוכנית החלוקה של האו"ם עברה:

"רק מדינה עם לפחות 80% יהודים היא מדינה ברת-קיימא ויציבה," (אילן פפה צוטט ב-"איפה פלסטין עכשיו?: קצה של תוכנית שתי המדינות", 2007, עמ' 48, ו-עזרא קליין ציטט ציטוט דומה).

ובנאום בפני הועד הפועל/הוועד המרכזי של ההסתדרות ב-30 בדצמבר 1947, הצהיר בן-גוריון דבר מה דומה:

בשטח שהוקצה ל"מדינה היהודית" אין יותר מ-520,000 יהודים וכ-350,000 שאינם יהודים, בעיקר ערבים. יחד עם יהודי ירושלים, סך האוכלוסייה של "המדינה היהודית" בעת הקמתה יהיה כמיליון, כולל כמעט 40 אחוזים שאינם יהודים. הרכב [אוכלוסייה] כזה אינו מספק בסיס יציב למדינה יהודית. עובדה [דמוגרפית] זו חייבת להיראות בכל בהירותה וחריפותה. עם הרכב [אוכלוסייה] כזה, אין אפילו ודאות מוחלטת שהשליטה תישאר בידי הרוב היהודי…. לא תוכל להיות מדינה יהודית יציבה וחזקה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחוזים בלבד. [ויקיפדיה ציטטה את ג'מאל כריים ב-Children of the Catastrophe, עמ' 262–267 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 176]

באופן לא מפתיע, באמצע 1949 המליצה ועדת הטרנספר (שבה יוסף ויץ היה אחד משלושת חבריה המשפיעים) שאם ישראל תיאלץ להחזיר פליטים פלסטינים בעתיד, עליה לסרב באופן חד-משמעי להחזירם לכפריהם--- רק לערים, שבהן לא יעלו על 15% מהאוכלוסייה היהודית (5% פחות ממה שהמליץ בן-גוריון שנתיים קודם לכן). (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 29–30 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 199).

לפיכך, בטוח להניח שהחלום הציוני להחליף את האוכלוסייה הילידית הצליח. מאז הנכבה, הפלסטינים הוחזקו ב-20% או פחות מהאוכלוסייה.