Zionist FAQs: ביזה, ביזה, ועוד ביזה

כפי שצוטט מתוך "1949, הישראלים הראשונים" (עמ' 68-91) מאת ההיסטוריון והעיתונאי הישראלי המוערך תום שגב.

[הערת העורך: למען ההיסטוריה, המאמר להלן הוא קריאת חובה עבור ישראלים, ציונים, יהודים וערבים כאחד. למרות שתכולתו מבוססת על מסמך ישראלי שהותר לפרסום, מסיבות שונות, המאמר צפוי לעורר רגשות משני צידי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

בעודכם קוראים את המאמר, אנא זכרו כי למרות שהיהדות הציונית נישלה את העם הפלסטיני מרבים מאדמותיו, בתיו וחוותיו זמן קצר לאחר הנכבה, ישראל למעשה ניצבה בפני רעב חמור בתחילת שנות ה-50, ולולא טיהור הנאצים מנאציזם (דה-נאציפיקציה), היא לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משנים ספורות.

כן, ישראל הייתה מקרה אבוד בשנות ה-50, והיהודים שהחליפו ונישלו את הפלסטינים חולצו פעמיים על ידי הגרמנים: הראשונה הייתה ב-1933 עם הסכם העברה (האווארה) כאשר אדולף היטלר חילץ את הסוכנות היהודית כשהייתה על סף פשיטת רגל, והשנייה הייתה עם מה שנקרא הסכם השילומים.]

---

בערבו של 28 בפברואר 1949, נכנס חייל מרג'ימנט 169 למבנה ערבי נטוש לא הרחק מקו הגבול המחלק את ירושלים. בקומת הקרקע הוא גילה חנות סדקית ובה כמות גדולה של כלי זכוכית. כעשרה ימים לאחר מכן עצרה המשטרה שניים מחיילי הרג'ימנט בשוק מחנה יהודה בירושלים כשהם נושאים פריטים מאותה חנות. הפרשה הייתה סיבה לחקירה נרחבת, שחשפה הסכם בכתב בין מפקד צבאי בדרגה נמוכה לבין כמה קבלנים פרטיים. הקבלנים הסכימו להעביר את הסחורה למחסני האפוטרופוס על הרכוש הנטוש, כנדרש בחוק. בתמורה, הם היו זכאים לתבוע 30 אחוז משווי הסחורה כגמול על מסירת רכוש נטוש. במקרה ספציפי זה, הם גם התחייבו לתרום 10 אחוזים מהשווי לקרן החיילים. מפקד הפלוגה הסביר מאוחר יותר שניסיונו בשכונות הכבושות לימד אותו שבמקרים כאלה אי אפשר לשלוט באנשים. הוא ציין כי נאלץ להבטיח להם גמול כלשהו, ולו רק בצורה של הכנסה נוספת לקרן החיילים, אחרת הם היו עלולים לחשוד בו שהוא מקבל גמול אישי מהאפוטרופוס. מפקד המשטרה הצבאית בירושלים ציין: "יש סיבה טובה להיענות לדרישת החיילים ל-10 אחוזים מהשווי, בהתחשב בעובדה שקבלנים פרטיים עמדו להרוויח רווחים גדולים כל כך בקלות רבה כל כך."

במהלך המלחמה ולאחריה מעשי שוד וביזה היו נפוצים מאוד. "הדבר היחיד שהפתיע אותי," אמר דוד בן-גוריון בישיבת הממשלה, "והפתיע אותי מרה, היה גילוי של ליקויים מוסריים כאלה אצלנו, שמעולם לא חשדתי בקיומם. אני מתכוון לשוד ההמוני שבו השתתפו כל חלקי האוכלוסייה." חיילים שנכנסו לבתים נטושים בערים ובכפרים שכבשו חטפו כל מה שיכלו. חלקם לקחו את הדברים לעצמם, אחרים "בשביל החבר'ה" או בשביל הקיבוץ. הם גנבו ציוד ביתי, מזומנים, ציוד כבד, משאיות ועדרים שלמים של בקר. בכור-שלום שטרית סיפר לעמיתיו בוועדת השרים לענייני רכוש נטוש כי ביקר בחלק מהאזורים הכבושים וראה את הביזה בעיניו שלו. "בלוד לבדה," אמר, "הוציא הצבא 1,800 משאות משאית של רכוש." שר האוצר קפלן הודה: "למעשה, לא משרד האוצר ולא האפוטרופוס על הרכוש הנטוש שולטים במצב, והצבא עושה כרצונו." האפוטרופוס, דב שפריר, אמר לשרים כי המפקדים האזוריים ועוזריהם רצו להפסיק את הביזה, "אבל לא האפסנאים של הפלוגות והכיתות השונות."

שפריר, יליד כפר קטן באוקראינה, היה כבן 50 כשטל על עצמו את תפקיד האפוטרופוס, יומיים לאחר כיבוש רמלה ולוד. מוקדם יותר הוא היה פעיל בפרויקט שיכון ציבורי. כאפוטרופוס הוא היה כפוף לשר האוצר. "היה לי ברור שאופי העבודה שהופקדה בידיי דרש פעולה מהירה ותקיפה, אם ברצוננו לתפוס שליטה על השטח ועל כמות הרכוש העצומה שהייתה פרוסה על פני מאות ערים וכפרים," כותב בשנים הבאות. לשם כך, היה עליו לשלוח אנשים לעבור מבית לבית, מחנות לחנות, ממחסן למחסן, ממפעל למפעל, ממחצבה למחצבה, משדה לשדה, ממטבח ומפרדס לפרדס, וגם מבנק לבנק ומכספת לכספת - לספור, למדוד, להעריך, לאמוד, להחליף מנעולים בדלתות ולהעביר את כל הרכוש המטלטל למחסנים שמורים היטב, תוך שמירה על רישום מלאי מדויק של הרכוש ומיקומו. זה כולל בסך הכל 45,000 בתים ודירות, כ-7,000 חנויות ובתי עסק אחרים, כ-500 בתי מלאכה ומפעלי תעשייה, ומעל 1,000 מחסנים. במקביל, היה צורך להמשיך בקציר היבולים ובמסיק הזיתים, באיסוף הטבק והפירות בפרדסים ובמטעים - סך הכל למעלה מ-800,000 אקרים. היה צורך גם לטפל במקנה ובצאן - עזים, כבשים, תרנגולות - כמו גם לשווק את התוצרת, לגבות את הרווחים ולהפקיד אותם באוצר. זו הייתה משימה בלתי אפשרית אפילו אם היו לרשות האפוטרופוס גדודים של עובדים מיומנים וישרים. למעשה, הצוות שהוקצה לביצוע העבודה היה קטן מאוד, רוב הפיקוד והעובדים היו חסרי ניסיון ולא ידעו דבר בניהול, וחלקם היו לא ישרים. בן-גוריון עצמו ציין כי היו ביניהם גנבים ונוכלים. לאפוטרופוס הייתה עבודה קשה ממילא אפילו אם הצבא היה משתף פעולה עם צוותו כדי למנוע את השוד, אך לעיתים קרובות מאוד הצבא לא עזר. שעות, ולעיתים ימים, חלפו בטרם הורשו האפוטרופוס וצוותו להיכנס לכפרים ולערים שנכבשו, ועד אז כל מה שיכלו לעשות, במקרים מסוימים, היה לרשום את ההרס והביזה. בחיפה, ביפו ובירושלים היו אזרחים רבים בין הבוזזים. "יצר החטיפה אחז בכולם," ציין הסופר משה סמילנסקי. "יחידים, קבוצות וקהילות, אנשים, נשים וילדים, כולם התנפלו על השלל. דלתות, חלונות, משקופים, לבנים, רעפים, מרפות, גרוטאות וחלקי מכונות..." הוא יכול היה להוסיף לרשימה גם אסלות, כיורים, ברזים ונורות חשמל.

המושל הצבאי של ירושלים, דב יוסף, כתב לבן-גוריון:

"הביזה מתפשטת שוב. ...אינני יכול לאמת את כל הדיווחים המגיעים אליי, אך מתקבל אצלי הרושם הברור שהמפקדים אינם להוטים במיוחד לתפוס ולהעניש את הגנבים. ...אני מקבל תלונות מדי יום. כדוגמה, אני מצרף עותק של מכתב שקיבלתי ממנהל נוטרדאם דה פראנס (מנזר). התנהגות כזו במנזר עלולה לגרום לנו נזק חמור למדי. עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשים קץ לגנבות שם, שכולן נעשות על ידי חיילים, שכן לאזרחים אסור להיכנס למקום. אך כפי שניתן לראות ממכתב זה, מעשים אלה נמשכים. אני חסר אונים." בן-גוריון הבטיח שידון עם משה דיין באמצעים האפשריים שיש לנקוט כדי לשים קץ לגזל. הנושא הדיר שינה מעיניו. טרם כיבוש נצרת הוא הורה לידין "להשתמש בתת-מקלאים נגד החיילים אם יראה ניסיון כלשהו לשוד."

דוח סודי, שנכתב על ידי האפוטרופוס על הרכוש הנטוש, ניסה להסביר כיצד אנשים "נכנעים לפיתוי החמור של הביזה," ומדוע. ראשית, הייתה זו הבריחה ההמונית של ערבים מופחתי אימה שנטשו אלפי דירות, חנויות ובתי מלאכה, כמו גם יבולים ומטעים. שנית, הרכוש המדובר היה בלב אזור הלחימה בחזית במהלך המעבר מהשלטון המנדטורי לשלטון הישראלי. משמעות הדבר הייתה שלא הייתה סמכות יציבה שניתן לקחת בחשבון. " ...החוש המוסרי של המעטים שהותקפו על ידי הרבים והצליחו שורדים, הצדיק את ביזת רכוש האויב," דיווח האפוטרופוס. "יצרי נקמה ופיתוי התגברו על אנשים רבים. בתנאים אלה, רק פעולה תקיפה ביותר מצד הרשויות הצבאיות, המנהליות-אזרחיות והשיפוטיות הייתה עשויה להציל, לא רק את הרכוש, אלא גם אנשים רבים, מפשיטת רגל מוסרית. פעולה תקיפה כזו לא התרחשה, ואולי לא יכלה להתרחש בנסיבות העניין, וכך הדברים המשיכו להידרדר ללא בלמים." שנים לאחר מכן הסיר האפוטרופוס את מסך הסודיות: "המפקחים מצאו את מרבית הבתים פרוצים, ורהיטים נותרו בהם לעיתים נדירות בלבד," כתב בזכרונותיו. "בגדים, חפצי בית, תכשיטים, מצעים - מלבד מזרנים - מעולם לא הגיעו למחסני רשות האפוטרופוס. ..." יותר מ-50,000 בתים ערביים ננטשו, אך רק 509 שטיחים הגיעו למחסני האפוטרופוס. האפוטרופוס ייחס זאת כולם ל"חולשה ולחמדנות של ישראלים רבים, שבנסיבות רגילות מעולם לא היו מתירים לעצמם לפעול כך לגבי רכושם של אחרים." הוא התמסר להרהורים פילוסופיים מסוימים על כך: "אכן, ההיסטוריה חוזרת על עצמה בכל הנוגע לטבע האדם. בדברי הימים שלנו זה נכתב בפשטות ובגלוי ללא כחל וסרק: 'וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם' (יהושע ז', א'). כשתסייר בארץ כיום, בערים ובמקומות שיושבו על ידי עולים חדשים וחיילים משוחררים, כשתתבונן בחיים השוקקים ...שמחתך מהולה בעצב, עצב צילו של עכן, שלקח מן החרם."

גם בישיבות הממשלה נידונה תכופות בעיית הביזה. השר שטרית דיווח על גנבות ביפו ובחיפה. השר מרדכי בנטוב שאל על שיירת שלל שיצאה מירושלים, והשר ציזלינג אמר:

". ..נאמר כי . 'היו מקרים של אונס ברמלה. על אונס אני יכול לסלוח, אבל לא אסלח על מעשים אחרים שנראים לי גרועים בהרבה. כשהם נכנסים לעיר ומורידים בכוח טבעות מהאצבעות ותכשיטים מצווארו של מישהו, זה עניין חמור מאוד. ... רבים אשמים בכך."

אמין ג'רג'ורה, ח"כ מטעם הרשימה הדמוקרטית של נצרת (הערבית), שהייתה קשורה למפא"י, דיווח: "יומיים לאחר תפיסת ג'ש (גוש חלב), במחוז צפת, כיתר הצבא את הכפר וביצע חיפושים. במהלך החיפוש שדדו חיילים כמה מהבתים וגנבו 605 לירות, תכשיטים וחפצי ערך אחרים. כשהאנשים שנשדדו התעקשו לקבל קבלות על רכושם, הם שנלקחו למקום מרוחק ונורו למוות. תושבי הכפר מחו בפני המפקד המקומי, מנו פרידמן, שהחזיר את הגופות לכפר. אצבעו של אחד המתים נכרתה כדי להסיר טבעת. ..." בארכיון המדינה ישנם תיקים רבים המכילים מידע על השוד והביזה, כולל מעשיהן של כנופיות שודדים ערביות. חלק מתיקים אלה עדיין סגורים בפני חוקרים. עם זאת, ניתן ללמוד משהו מכותרות האינדקס: ביזת רכוש ערבי נטוש; שוד; החזקה ללא היתר; גזל. יוסף לם, ח"כ (מפא"י) הצהיר: "אף אחד מאיתנו לא התנהג במהלך המלחמה כפי שהיינו מצפים מהעם היהודי להתנהג, הן ביחס לרכוש והן ביחס לחיי אדם, וכולנו צריכים להתבייש."

כעבור זמן מה החל האפוטרופוס עצמו לחלק את הרכוש המוחרם. ראשית, דיווח שפריר מאוחר יותר, סחורות, חומרים וציוד הועברו לצבא, ישירות מהחנויות בערים שנכבשו. סחורה שהצבא לא נזקק לה הוצעה למכירה. המכירה נוהלה על ידי מחלקות מיוחדות שהוקמו לצורך כך, שהורכבו, ככל שתנאי המלחמה אפשרו, מצוות שהוכשר בענפי המסחר העיקריים. סחורות אחרות נמכרו באמצעות משא ומתן עם סוחרים או תעשיינים, בהתאם לסוג החומרים. "לצבא הייתה הזכות הראשונה לבחור כל סחורה וחומרים שיידרשו לו," אמר שפריר. "אחריו היו משרדי הממשלה, נכי המלחמה, הסוכנות היהודית, הרשויות המקומיות וגופים ציבוריים, כמו הדסה." הצבא נזקק גם למרבית הציוד של בתי המלאכה כמו נגריות, מסגריות, מחרטות, מפעלים לעבודות ברזל, פחחיות וכדומה. מפעלי תעשייה שניתן היה להפעילם באתרים הקיימים שלהם הוחכרו בחוזה, "ככל שהתאפשר," לפי שפריר. מפעלים שאף אחד לא רצה להחכיר נמכרו למרבה במחיר.

מכירת הרהיטים, אמר שפריר, "הייתה עסק מורכב וקשה במיוחד ואורכה זמן רב." הצבא הוציא מהבתים והשיג מהמחסנים רהיטים בשווי עשרות אלפי לירות עבור משרדיו, בתיו ומועדוניו. ועדת שרים החליטה שיתרת הרהיטים, שהייתה בעיקרה מהמחסנים, תוערך על ידי מקצוענים וסוחרי רהיטים, ותימכר לקונים שונים במחיר הערכה זה. אם נותרו רהיטים כלשהם לאחר המכירה הכללית, האפוטרופוס יקבע את שיטת מכירתם. רשימת העדיפויות לקונים הייתה כדלקמן: משפחות נכי המלחמה, משפחות חיילים, עובדי מדינה שהועברו מירושלים, אזרחים שנפגעו במלחמה, ואחרונים חביבים, אזרחים רגילים. "במציאות," נזכר האפוטרופוס מאוחר יותר, "הקטגוריה האחרונה מעולם לא זכתה לרכוש משהו מהרהיטים, מכיוון שהקטגוריות הגבוהות יותר קנו למעשה את כולם."

יוסף יעקובסון - פרדסן, ומאוחר יותר יועץ למשרד הביטחון - הציע לבן-גוריון להפקיע מפעל לנעליים מבעליו ביפו ולהעבירו למפעל הנעליים "מנעאל" של קיבוץ גבעת השלושה. בן-גוריון נועץ בשר האוצר, וקפלן הביע את הדעה כי אין להפקיע את רכושם הפרטי של ערבים שנשארו ביפו. בן-גוריון לא הסכים; לדעתו רק הרכוש שנמצא בתוך בתי מגורים פרטיים לא צריך להפקיע. יעקובסון סיפר לו כי הצבא מוציא סחורות מרכוש ביפו המוערכות ב-30,000 לירות מדי יום. עורך הדין נפתלי ליפשיץ מחיפה יידע אותו כי בבנקים של אותה עיר היו פיקדונות בסך 1,500,000 לירות השייכים לערבים. "הבנקים מוכנים למסור את הרכוש הזה," ציין בן-גוריון, וכך גם הממשלה לקחה חלק בחלוקת השלל.

שר החקלאות אהרן ציזלינג כתב לבן-גוריון :

פעם אחר פעם בישיבותינו אנו דנים בסוגיית הרכוש הנטוש. כולם מביעים זעזוע, מרירות ובושה, אך עוד לא מצאנו פתרון. ..עד כה טיפלנו בבוזזים בודדים, הן חיילים והן אזרחים. כעת, לעומת זאת, ישנם עוד ועוד דיווחים על מעשים שאם לשפוט לפי אופיים והיקפם, יכלו להתבצע רק לפי פקודה (ממשלתית). אני שואל. ..על איזה בסיס ניתנה ההוראה (שמעתי שעוכב פירוק כל משאבות המים בפרדסים הערביים). ...אם יש יסוד לדיווחים שהגיעו אליי, האחריות מוטלת על סוכנות ממשלתית....בינתיים, גם הביזה הפרטית נמשכת.(1)

ציזלינג עצמו ייצג אינטרסים מוגדרים היטב. שר המשפטים רוזן הציע שיפנה לקיבוצים, כולל אלה של תנועתו שלו, ויבקש מהם לשתף פעולה עם האפוטרופוס על הרכוש הנטוש בהתאם לתקנות, הקובעות כי כל מי שמחזיק ברכוש נטוש חייב ליידע את הרשויות תוך שבועיים. שר החקלאות, חבר קיבוץ עין חרוד, השיב כי זה "לא בנוח" עבורו לפנות לקיבוצים בעניין זה. בישיבת ועדת השרים לענייני רכוש נטוש, הומלץ על ידי ציזלינג שלא לנקוט בצעדים נגד אותם קיבוצים ש"איחרו" לדווח על החזקתם ברכוש נטוש. המלצתו התקבלה. עמיתיו החליטו כי יתייעץ עם המזכוריות הארציות של תנועות הקיבוצים, יחד עם שר האוצר, "כדי לדון בסוגיה."(2)

כעבור זמן מה, הורה בן-גוריון על ביקורת בכל הקיבוצים והמושבים (הכפרים) של הגליל התחתון והעליון לצורך רישום מלאי של "עדרים [בקר, צאן נטוש], ורכוש אחר 'שנלקח' מהכפרים הערביים במהלך המלחמה ולאחריה; יבולים, רהיטים וכל שאר החפצים, היו אמורים להיות מוגשים לשר הביטחון."

ימים ספורים לאחר כיבוש יפו, יצא גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, לבדוק כמה עולים חדשים ניתן ליישב בעיר. רחובות רבים היו ריקים כשהגיע, הבתים נטושים והחנויות מוגפות. ריח המלחמה עוד עמד באוויר לצד שרידי ריחות החיים שהתקיימו שם קודם לכן. יוספטל, יקה גבוה, יסודי וישר דרך, הקפיד להשיג מסמכים המראים כי הוא פועל בהתאם למדיניות הרשמית. המסמכים כללו אחד מהאפוטרופוס ואחד מבן-גוריון עצמו, המאשרים כי יפו יועדה ליישוב עולים חדשים. "יפו תהיה עיר יהודית," כתב בן-גוריון ביומנו, "מלחמה זו מלחמה." יוספטל הקים "ועדת דיור" במחלקתו, והטיל עליה את המשימה לחלק את הבתים בין העולים, בהתאם לכישורים ולקריטריונים שקבע בעצמו. אך התקופה לא הייתה מטיבה עם ועדות וקריטריונים - הבתים ביפו נפלו בידי כל מי שתפס אותם ראשון.

שפריר כתב:

עם הגברת העלייה בקיץ 1948, החלו המוסדות שטיפלו בעולים עצמם לתבוע כי חלקים מהעיר שעדיין היו תחת כיבוש יועמדו לרשותם. הרכוש כלל מחסנים וחנויות שטרם פונתה מהם הסחורה, כמו גם בתי מלאכה ומפעלים מצוידים במלואם. בחיפה החל משרד המפקח להקצות דירות למחלקת הקליטה כבר ביולי. הכוונה הייתה להמשיך ברחבי העיר, רובע אחר רובע, תוך הקצאת הדירות ובתי העסק, לאחר שהסחורות כבר יוצאו מהם. אך ההוראה לא קוימה. מאות משפחות עולים נשלחו לתפוס חזקה על דירות, ודבר זה גרם לבלבול הן באיסוף הסחורות והן בחלוקת הדירות. ביפו המצב היה גרוע בהרבה. חלק מסוים מהעיר מתוכנן היה להיפתח ב-10 בספטמבר, ולמעשה הוסכם על הקצאה מסוימת של בתים - שיינתנו למחלקת הקליטה, לצבא, לפקידי הממשלה שהועברו מירושלים, ולילדי היישובים שפונו במהלך המלחמה והתגוררו בבתי ספר בתל אביב, כמו גם למשפחות חיילים. מחלקת הקליטה בתל אביב התעלמה מהסכם זה והמשיכה וארגנה פלישה המונית של מאות משפחות. ..לפני התאריך שהוסכם עליו במקור לפתיחת העיר לאזרחים. הממשלה מינתה ועדה לטיפול בחלוקת הדירות ביפו. הוועדה התכנסה והגיעה למסקנות מוסמכות. אך שוב לא הוקדשה תשומת לב להסכם הראוי. הפעם פקידי הסעד שלחו מאות משפחות חיילים. כך הושג אכלוסה של יפו באמצעות פלישות ופלישות-נגד נמשכות [של עולים ללא היתר]." (3)

לפי המנהג שהשתרש, כל מי שהצליח להציב מיטה בחדר ולבלות בו את הלילה, רכש את זכות החזקה. יום אחד נכנס אברהם אמסלם, בן 19, לביתו של מוחמד אבו סירה בשכונת עג'מי [ביפו], ותוך איום על הערבי בתת-מקלע שלו, פלש ותפס את פרוזדור ביתו. האיש הובא למשפט ובבית המשפט הסביר כי עמד להתחתן ולא היה לו היכן לגור. הוא נידון לחמישה ימי מאסר. שבועות ספורים קודם לכן, כמה עשרות חיילים, חלקם נכים, פלשו לבתים ערביים בואדי ניסנאס וברחוב עבאס בחיפה. כשהם נושאים נשק, הם הופיעו בשעה שש בבוקר ופינו בכוח את התושבים. לאחר מכן זרקו את חפציהם והכניסו את חפציהם שלהם. המשטרה הגיעה ופינתה אותם, אך עד הערב הם כבר פלשו לבתי אנשים אחרים. גם להם לא היה היכן לגור.

לא רק ערבים היו נתונים לאלימות כזו. משה יופיטר, עולה ישראלי, קיבל את דירתו מהאפוטרופוס, אך היה נתון להצקות מתמידות מצד אנשים שהציגו את עצמם, בזוגות ובשלשות, כפקידי הסוכנות היהודית, דרשו לבדוק את חדריו, לבדוק את חוזה החכירה ולשאול שאלות אחרות הנוגעות לדירה. יופיטר חש שהם אינם פקידי הסוכנות היהודית, ויותר מפעם אחת "ביקורים" אלה הסתיימו באיומים וקללות. הוא חש פחד. "לא היה למי לפנות," התלונן. "אין משטרה אזרחית והמשטרה הצבאית רחוקה מכאן." האפוטרופוס שפריר אישר כי "המשטרה עוזרת מעט והמשטרה הצבאית כלל לא." לאחר שקיבל אישור ממשרד המשטרה, הצליח שפריר לגייס כמה שוטרים משלו שיעבדו עבור משרדו.

בסך הכל, בין 140,000 ל-160,000 עולים יושבו בבתים נטושים: ביפו כ-45,000, במרכז חיפה כ-40,000, ובעכו כ-5,000. האיש שהיה ממונה על יישוב עכו מחדש היה מרדכי שריד. "עיינו במפה," נזכר מאוחר יותר. "ידעתי אילו בתים אני מקבל ועבדתי עם מהנדסים כדי לקבוע מה נעשה בכל דירה. מקום אחד היה זקוק להתקנת כיורים, אחר היה זקוק לשכבת צבע, בעוד שמקומות אחרים היו זקוקים לריצוף וביוב." ההוצאות כוסו על ידי הסוכנות היהודית. יום אחד שאל שריד על כמה עולים ונאמר לו שהם "מסתדרים" ["מתארגנים"]. "מצוין," אמר, "שיתארגנו." אחד עוזריו הסביר למה הייתה הכוונה בביטוי. "הם גונבים שולחנות וארונות מבתים נטושים." כפי שתיאר זאת שריד, הוא היה "מוטרד נורא"; הוא זימן את האנשים המשפיעים ביותר מבין העולים ודרש שכולם יחזירו את הרכוש הנגנוב. לדבריו, "כמעט הכל" הוחזר.

מרדכי אלקיים הופקד על יישוב עולים ברמלה. צעדו הראשון היה לסייר בעיר, בליווי שתי עובדות סוציאליות. לאחר מכן תכנן את אכלוסה מחדש של העיר, רובע אחר רובע, בשיתוף עם המושל הצבאי. "החלטנו להתחיל ברובע מסוים אחד," סיפר מאוחר יותר. "לא היה חשמל, אך היו מים זורמים. הבתים היו במצב סביר. לא נדרשה עבודה רבה." שלושה ימים לאחר מכן הגיעו העולים הראשונים - 36 משפחות מבולגריה. אלקיים הגיע לרמלה עם שני עוזרים בלבד. הוא גייס את הצוות שלו מבין העולים עצמם. תפקידם היה לבדוק את הבתים הריקים וללקבוע כמה משפחות יתגוררו בהם. כשהגיעו העולים, צוותו של אלקיים היה לוקח אותם לדירות ומחלק ביניהם את החדרים ואת השימוש במתקנים. אלקיים נזכר: "הם היו מדביקים על הדלתות הקדמיות את שמות המשפחות ואת מספר החדרים שהיו זכאים להם, כדי שלא 'יפלשו' לחדרים נוספים (מעבר לאלה שניתנו להם)." הוא אמר שהעולים קנו רהיטים מהאפוטרופוס, וחלקם הביאו איתם כמה חפצים מחו"ל. אך כשנשאל אם גנבו רהיטים מהרכוש הערבי, השיב: "נו, בטח, היה בלגן גדול. קנו, לקחו, מכל מקום, הסתדרו. המגיעים הראשונים עוד מצאו כמה רהיטים פה ושם. המגיעים המאוחרים לא מצאו כלום." במקרים מסוימים, עולים פלשו לחדרים שלא הוקצו להם ונאלצו להיות מפונים בכוח על ידי הצבא.

עד סוף השנה חולקו כ-600 חנויות ברמלה לעולים. לאלקיים לא היה מושג למה עיר זקוקה, אז הוא נסע לתל אביב. "עברתי ברחובות ועשיתי רשימה של כל סוגי החנויות," סיפר מאוחר יותר. "הערכתי פחות או יותר כמה חנויות מכולת דרושות, כמה אטליזים, כמה מספרות וכמה בתי קפה." החנויות חולקו אז, כפי שתיאר זאת, על ידי ועדה מיוחדת, תוך מתן עדיפות ראשונה לנכים. אך חלק מהחנויות הוחכרו לאנשים שיכלו לשלם עבורן. עד מאי 1949 יושבו כ-8,000 איש ברמלה. בלוד יושבו גם כן כ-8,000 איש. באותה עת עדיין לא היה חשמל בלוד, והיה מחסור במים. עם זאת, מרבית המפלגות הפוליטיות כבר פתחו סניפים ומועדונים בעיר. מבין הנכסים הנטושים שהועברו לעולים, אלה שכבר פעלו היו: מפעל וכפתורים; מפעל למשקאות מוגזים; מפעלי נקניק, קרח, טקסטיל ומקרוני.

בירושלים המצב היה זהה. באפריל הוחלט להקצות 400 דירות לפקידי ממשלה שיעברו לירושלים. הייתה להם בחירה של בתים בשכונות הטובות יותר של בקעה, "המושבה הגרמנית" ו"המושבה היוונית". מחלקת הקליטה קיבלה את הבתים העניים יותר של מוסררה וליפתא. שאול אביגור, אחד מיועציו הקרובים ביותר של בן-גוריון, אמור היה להיות הבורר הבלעדי בכל סכסוך. המסמך המפרט חלוקת רכוש זו אינו מזכיר את השכונה היוקרתית טלביה. הבתים שם ניתנו לפקידים בכירים, מקורבים ואנשים בעלי קשרים חשובים - פקידי ממשל, שופטים, פרופסורים באוניברסיטה העברית וכדומה. גם בירושלים נשלחו אנשים לתפוס חזקה בבתים ריקים. מרכז העולים בבקעה שלח אותם לאייש דירות שהוקצו לפקידי ממשל.

מאות אנשים עברו לגור ביוזמתם. בתיקי מחלקת הקליטה ישנן רשימות של פולשים כאלה יחד עם המלצות לאפשר להם להישאר בדירות שתפסו, כאילו השיגו אותן כחוק:

קליין, משה. תאריך עלייה: 22.7.49. ארץ מוצא: הונגריה .מספר נפשות: ארבע. פלש ב-1.12.49 בגוש #160, חלקה #302, מספר חדרים: 2. תאריך המלצה 25.1.50. מסעוד, עמרם. תאריך עלייה: 3.1.49. ארץ מוצא: אלג'יריה. מספר נפשות: 8. פלש ב-23.8.49 בגוש #112, חלקה #13, מספר חדרים: 2. תאריך המלצה:
24.1.50.

נראה שההמלצה הייתה פורמליות גרידא. יצחק בן-צבי הזהיר:

אם נלך למנהיגי הקהילות היהודיות בחו"ל גם הם ישאלו כיצד אוכלסו בתי המגורים הערביים הריקים. כאשר יותר מ-400,000 איש פונו ורק 70,000 יושבו, הדבר עלול להתפרש כרשלנות מצדנו. הניצול הראוי של בתי המגורים הנטושים הוא חיוני!

וכך עשרות אלפי ישראלים, חיילים ואזרחים, כיבדו את עצמם בשלל. אחד לקח כורסה, אחר שטיח, שלישי לקח מכונת תפירה ורביעי – קומביין; אחד לקח דירה ואחר לקח כרם. במהירות רבה ובקלות הופיע מעמד שלם – אם כי קטן – של עשירים חדשים: סוחרים, ספקולנטים, קבלנים, סוכנים מכל הסוגים, תעשיינים וחקלאים. חלקם גנבו רכוש ככל שיכלו, אחרים קיבלו את שלהם כחוק. חלק ניכר מהעסקאות נפל לאותו שטח אפור שבין מה שהחוק התיר לבין מה שנחשב בלתי חוקי, בין שוד גלוי להפקעה רשמית.

לפני מינוי האפוטרופוס הייתה ועדה לרכוש ערבי, שהוקמה על ידי צבא המדינה שבדרך, ההגנה. לאחר תפיסת הרובעים הערביים של חיפה, טבריה, צפת, עכו וירושלים, מונו עורכי דין מקומיים לפקח על הרכוש הנטוש. ההחלטה לרכז ולממסד את הנהלים לטיפול ברכוש באה כתוצאה מהגידול בכמות הרכוש והעלייה בשכיחות הביזה. תחת השלטון הבריטי היה גם כן אפוטרופוס – לרכוש גרמני ולרכוש נתיני אויב אחרים. בתחילה נתפס האפוטרופוס כנאמן זמני לרכוש שהותירו הפליטים מאחור, רכוש שיהיה צורך לתחזקו עד לחזרתם. תקנות לשעת חירום, ששימשו כמסגרת המשפטית לתפקידי האפוטרופוס, הציבו סייגים לסמכויותיו: הוא לא היה רשאי למכור את הנכסים שהיו באחריותו, אלא רק להחכירם לתקופה שלא תעלה על חמש שנים. לרוב הפליטים לא הותר לחזור, ולמעט חריגים מעטים, ישראל לא החזירה להם את נכסיהם, אף שלא הפקיעה אותם רשמית. הממשלה אמנם הצהירה על נכונותה לפצות את הפליטים, אך רק כחלק מהסדר שלום כולל. השאלה מה יעשה ברכוש האויב העסיקה את בן-גוריון עוד לפני הכרזת העצמאות. "הרכוש שייך לממשלה," פסק. ראש הממשלה היה מעוניין עמוקות בשיטות להפקעת הבעלות על הרכוש הנטוש.

החל מהמחצית השנייה של 1948, עבד משרד המשפטים על ניסוח חוק נכסי נפקדים, המעניק לאפוטרופוס חלק בבעלות על הרכוש שעד כה ניהל כנאמן, ומסמיך אותו להעבירו ל"רשות פיתוח" שהוקמה מקרוב. טיוטת המשרד הציעה הגדרה מילולית למונח "נפקד", דהיינו מי שאינו נמצא עוד בשטח המדינה. כשהובאה הטיוטה בפני ועדת השרים, דרש משה שרת לשנות את ההגדרה כדי להגדיר כל מי שעזב את ביתו לאחר תאריך מסוים (29 בנובמבר 1947), ללא קשר למקום מגוריו מאז. הוא הפנה את תשומת הלב לאלפי פליטים שעזבו את כפריהם והשתקעו בנצרת. אם הם לא יוגדרו כנפקדים, יהיה צורך להתיר להם לחזור לבתיהם. שרת העלה גם את האפשרות שישראל תתפוס יום אחד את שכם בגדה המערבית, דבר שהיה "סבירות סבירה" לדעתו. במקרה כזה אלפי פליטים יבואו תחת תחום שיפוטה של ישראל והם ידרשו לחזור לבתיהם ולקחת בחזרה את הנכסים שנטשו. הסתייגותו של שרת התקבלה. כתוצאה מכך, שונתה ההגדרה בחוק כדי להקיף את כל מי שנזטש את "מקום מגוריו הרגיל", גם אם הוא עדיין מתגורר בישראל. כעבור זמן מה, הוסמך האפוטרופוס למכור את הרכוש הנטוש לרשות הפיתוח, וממשלת ישראל הסמיכה את האחרונה למכור אותו לקרן קיימת לישראל. למעלה מחצי מיליון אקרים הופקעו כך מבעליהם. כמה אלפים מבעלים אלה התגוררו למעשה בישראל, אך החוק הגדיר אותם כנפקדים, גם אם עזבו את בתיהם רק לימים אחדים ושהו אצל קרובים בכפר או בעיר סמוכים, בהמתנה לתום הקרבות. מאוחר יותר הם מכונים "נפקדים נוכחים". למרביתם לא הותר לחזור לבתיהם. אותם פליטים שהותר להם לחזור לישראל לאחר המלחמה היו גם הם נפקדים רשמית ורכושם לא הוחזר להם.

באחד מתיקי משרד ראש הממשלה ישנה התכתבות בין מספר שרי ממשלה, שנבעה מפנייתו של עורך דין ערבי מחיפה, אליאס כוסא, לחבר הכנסת דוד הכהן. עורך הדין ביקש לדעת מהי ההלכה במקרה של נפקד שהותר לו לחזור לישראל במסגרת הסכם איחוד משפחות, ולאחר חזרתו קיבל נכסים שלא היו שייכים לו לפני עזיבתו, בין אם בדרך של רכישה, ירושה או כל אמצעי אחר. שר המשפטים הביע את הדעה כי נפקד נשאר נפקד לנצח, גם כאשר הותר לו לחזור, וכל עוד הוא נפקד רכושו שייך לאפוטרופוס, ללא קשר מתי או כיצד רכש את הרכוש. שר המשטרה שטרית לא הסכים. בסופו של דבר שונה החוק כדי לאפשר ל"נפקדים נוכחים" לרכוש רכוש חדש.

לחוק היו היבטים מוזרים נוספים. יוחנן בדר, ח"כ (חרות) הצהיר: "לפי חוק זה, צבא הגנה לישראל מלא נפקדים. ...כל אדם שיצא למלחמה ב-29 בנובמבר או לאחר מכן, כלומר עזב את עירו – הוא נפקד, אלא אם כן יש לו תעודה המוכיחה שאינו נפקד."

סמכותם של המושלים הצבאיים נוצלה אף היא להפקעת אדמות. המושל הצבאי היה מוציא צו לגרש כפריים מבתיהם, או לאסור עליהם את הכניסה לשדותיהם ובכך למנוע מהם לעבדם. לאחר מכן היה שר החקלאות מכריז על האדמות כבורות ומשתמש בסמכותו למסור אותן לאחרים לעיבוד. בדרך זו חקלאים ערבים איבדו את אדמותיהם מבלי לאבד בפועל את הבעלות הרשמית עליהן. חוקים נוספים ששירתו את אותה מטרה חוקקו מאוחר יותר. נכסי הווקף (הרשות הדתית המוסלמית) הוקפאו אף הם כאילו היו שייכים לנפקדים. לפי הדת המוסלמית, נכסי הווקף שייכים לאל. "אלוהים הפך לנפקד!" כתב המשורר ראשיד חוסיין באחד שירי המחאה שלו.(4)

בספטמבר 1951 שלח האפוטרופוס מ' פורת – שהחליף את שפריר – דוח סודי לשר האוצר. הוא כתב:

"העובדה שאנו מחזיקים ברכושם של תושבים חוקיים של המדינה, שנהנים מכל שאר זכויות האזרחות הרגילות, היא מקור למרירות רבה והתססה מתמדת בקרב הערבים שנפגעו מכך. מרבית התלונות של ערבים נגד המחלקה שלנו מוגשות על ידי 'נפקדים' הרואים את רכושם בידי אחרים ואינם יכולים לשאת זאת. נפקדים אלה מנסים בכל אמצעי לקבל את אדמותיהם בחזרה, ומציעים לחכור אותן אף בדמי חכירה מופקעים. בהתאם לכלל הכללי שהוטל במקור... משרדנו אינו מחכיר את האדמות שהופקעו על ידי הממשלה לנפקדים הנוכחים, כדי לא להחליש את שליטתנו בנכסים שבאחריותנו, ודבר זה מעורר תלונות ומרירות. ברור שמדיניות זו אינה מפתחת רוח של אזרחות טובה בקרב הערבים שחזרו, ועולה השאלה האם המדינה, לאחר שהתירה לערבים מסוימים לחזור, או אישרה את הסתננותם דה פקטו, צריכה לעורר את תרעומתם הקיצונית ולחשוף אותם להסתתה המופרזת של אלמנטים פוליטיים מסוימים. לדעתי, לא כדאי. כלומר – מדיניות הממשלה צריכה להביא לכך שההגדרה המשפטית של 'נפקד' תתאים למשמעות הרגילה של המילה, כלומר אדם נעדר. זו צריכה להיות המדיניות. השאלה נותרה, כיצד תיושם המדיניות. נראה לי כעת כי אין דרך מעשית לבצע את המדיניות שהצעתי, לפחות בכל הנוגע למקרקעין. מספר ה'נפקדים הנוכחים' מגיע לאלפים, רובם בעלי מקרקעין. ישנם כבר אנשים חדשים המתגוררים בחלק מנכסים אלה, במיוחד ביישובי הספר. כל ניסיון להחזיר את הנכסים לנפקדים אלה יפגע אפוא לרעה באלפי, או עשרות אלפי, מתיישבים, שלא לומר על מחנות ומתקנים צבאיים."

כדי להקל על תרעומתם של ה"נפקדים הנוכחים", הציע האפוטרופוס שחשבונות הבנק שלהם ישוחררו לידיהם
, ושיימצאה דרך לפצות אותם על נכסיהם. היועץ המשפטי לממשלה שפירא הציע את אותה המלצה מזמן, אם כי ללא אשליות: "בסופו של דבר גם נשלם פיצויים וגם נחשב לגנבים," חזה באוגוסט 1949. וכך היה. הממשלה הציעה לפצות רק מעטים מבעלי הרכוש והצעותיה בקושי היו מפתות. רק מעטים קיבלו אותן, והפיצוי נתפס באופן כללי כבלתי הוגן. (8)

בדיוון בכנסת על עבודת האפוטרופוס, טען חבר הכנסת יעקב גיל, מהציונים הכלליים ממרכז המפה הפוליטית, כי 90 אחוזים מהרכוש הנטוש ניתנו לחברי מפא"י. "מפלגות אחרות, ויהודים סתם שאינם שייכים לשום מפלגה," אמר, "נותרו בחוץ ולא קיבלו כל הנאה מרכוש זה. האפוטרופוס מטפל ברכוש כראות עיניו, כדי להשביע את רצונו ואת רצון המפלגה שאליה הוא שייך, ידידיו ומקורביו. . . . המדינה כולה הפכה לפוליטביורו אחד." אך חלק מהרכוש הוקצה למפלגות ולארגונים פוליטיים שונים אחרים.

הרכוש הנטוש בכפרים חולק בצורה דומה למדי לזו שבערים. בעוד המלחמה בעיצומה, יצא לוי שקולניק (אשכול), ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, לסיר בכפרים הערביים שננטשו ונכבשו מקרוב. כפי שהגדיר זאת, הוא ראה "את עקבות מה שהיה ואיננו עוד" --- הבתים הפרוצים, שנבזזו ונשרפו. "המראה שקע דרך עיני ונחירי לתוך ראשי, מוחי, דמי ולבי . . . " יום אחד, במחצית השנייה של 1948, נהג אשכול לירושלים. עמו היו נהגו ורענן ויץ, עוזרו. הם עברו ליד אל-בריה, כפר קטן השוכן על ראש גבעה סלעית מדרום-מזרח לרמלה, המשקיף על הדרך ללטרון. "עדיין לא ידעתי את הפרטים," סיפר מאוחר יותר, "אבל האמנתי שהמקום השומם והנטוש עשוי לפתור את בעיית התיישבות האומה." הוא עצר את המכונית והוא וויץ יצאו לסיור ברגל בכפר. כשהמשיכו לירושלים הציעו תוכנית. אשכול סיפר: "באותו ערב . . . שלחתי לקרוא למהנדסים, ביקשתי עזרה מחיל ההנדסה והתחלתי לסובב את הגלגל הגדול שאיפשר לנו באותו חורף ממש להפוך יותר מ-45 כפרים נטוש למשתקעים חדשים ותוססים." (5)

במחצית השנייה של 1948, הכינה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית רשימה של כמה עשרות כפרים ערביים שהציעה לאכלס מחדש בעולים חדשים. מרבית הכפרים ננטשו, אך מעטים לא היו ריקים לחלוטין. חלקם יועדו להריסה ואדמותיהם יועדו ליישובים חדשים. חלק משרי הממשלה ביקרו את הצבא על הריסת חלק מהכפרים שכבש. הנושא הועלה פעם אחר פעם על ידי השרים שטרית, בנטוב וציזלינג. "כשאני נוסע בסביבה אני שומע שמועות על הרס רכוש והייתי רוצה לדעת מי נתן את ההוראה לעשות זאת," אמר ציזלינג באחת הישיבות. "הייתי בבית שאן ונאמר לי על ידי אנשים שאני סומך עליהם שמפקד הצבא קיבל הוראה להרוס את המקום. ...אלה עובדות על כפרים שראיתי שנהרסו. בעמק חפר ראיתי כפרים ערביים שננטשו על ידי תושביהם ולא נהרסו במהלך המבצע. עכשיו הם בחורבות ומי שעשה זאת צריך להידרש להסביר. ..." בן-גוריון השיב: "כשאתה אומר בית שאן, זה מקום מסוים. אבל כשאתה מזכיר באופן כללי 'כפרים נחרבים' - אינני יכול לשלוח אנשים לחפש כפרים נחרבים." ציזלינג שאל: "מי הרס את הכפר צ'רקס בעמק חפר? בישיבה מוקדמת יותר הזכרתי את מוסה גולדנברג שדיווח על הוראה להרוס 40 כפרים וציין אותך כמקור להוראה זו. ציינתי אז שאינני מאמין שזה נעשה באמת בשמך. אינני מדבר עכשיו על ההיבט הפוליטי, אלא על דברים שנראים כאילו הם קורים מעצמם, ללא שליטה. גם אם הייתי מסכים למעשה מסוים - לא הייתי מקבל שזה ייעשה מעצמו."

לא הכל קרה "מעצמו": בספטמבר יידע בן-גוריון את ועדת השרים לענייני רכוש נטוש כי מפקד חזית המרכז, צבי איילון, ראה צורך "להרוס חלקית" 14 כפרים ערביים, מסיבות ביטחוניות. "מאחר שקשה ביותר לכנס את הוועדות," כתב בן-גוריון לשריו, "האם תואילו להעביר לי את דעתכם [על הרסת הכפרים הערביים] בכתב. אמתין לתשובתכם תוך שלושה ימים. ... חוסר תגובה ייראה כהסכמה." השרים דרשו מידע נוסף. בספטמבר 1949 דנה הממשלה בהריסת העיר העתיקה של טבריה. יגאל ידין צוטט כממליץ להרוס את העיר כולה, למעט המקומות הקדושים, כדי למנוע מתושביה הערבים לחזור.

הרשויות כללו בתוכניותיהן גם אדמות בבעלות יהודים. הן נטו להדגיש כי מרבית האדמות הערביות שהציעו להפקיע לא עובדו, וכי גם לאחר ההפקעות עדיין יהיו לכפרים הערביים מספיק אדמות לקיומם. התכנון נעשה בשיתוף פעולה הדוק עם הצבא. הצבא המליץ על מיקומים מסוימים ולעיתים קרובות דרש ליישבם. ההנחה הייתה שהיישובים החדשים ישמשו לביצור גבולות המדינה ולמניעת חזרת הכפריים שנמלטו וגורשו במהלך המלחמה ותוצאותיה.

יוסף ויץ, מהקרן הקיימת לישראל, ראה בתוכניות החדשות המשך ישיר למאמצים שעשתה התנועה הציונית במהלך השנים שעברו, באמצעות הקרן הקיימת לישראל, "לגאול" את האדמה. מאות אלפי אקרים נרכשו מבעליהם הערבים לאורך השנים, דונם אחר דונם. התהליך נמשך לאחר הכרזת העצמאות. "סימנתי על המפה שלי שטחי אדמה של כפר אחר כפר," רשם ויץ ביומנו, "והייתי רוצה לבלוע את הכל." ויץ בילה את מרבית זמנו בנסיעות ברחבי הארץ. הכפרים הנטושים הציתו את דמיונו. בלילה, כשהם עומדים ריקים ובלתי מוארים, הוא כתב שהכפרים "הפחידו" אותו. ביום, כשרק ראה אותם נראים ציוריים ופורחים כל כך, אך עדיין ריקים, הוא "התבייש" שהם עדיין לא יושבו על ידי יהודים: "זו מדינה רחבה," כתב, "תחושת מרחביה גורמת לאדם להרגיש בטוח כל כך." בן-גוריון חשב שרכישת אדמות היא בזבוז כסף. הוא העדיף להפקיע את האדמה וחשב שנכונותה של הקרן הקיימת לשלם רק מייקרת את האדמות. ויץ המשיך לרכוש, בין השאר משום שחשש שהקרן וכל צוותה ייהפכו למיותרים ויסגרו. "צורת החשיבה של בן-גוריון היא שהמדינה מעל הכל, והסתדרות הציונית נמצאת שם רק כדי לשרת אותה, וצריכה להתקיים רק כל עוד היא נדרשת," ציין במרירות.

ללא שיהוי, החליטה הממשלה לקדם את יישוב העולים בכפרים הנטושים בגליל. באוגוסט 1948 דנה ועדת השרים בהקמת 61 יישובים חדשים. רשויות ההתיישבות המליצו לבנות לעת עתה רק 32 מהם, על כ-30,000 אקרים. מתוך אדמות אלה כ-14,500 אקרים היו בבעלות ערבים, 5,000 בבעלות הממשלה, 5,000 בבעלות בעלים אחרים, בעיקר גרמנים, ובמקרה אחד בבעלות הווקף; כ-5,000 אקרים היו בבעלות יהודים. השרים שקלו את עתידם של התושבים הערבים והציעו הצעות להעברתם כחוק. שר החקלאות תיאר את ההסדרים המשפטיים כ"פיקציה".

כמה ימים לאחר מכן יצאו פקידי מחלקת הבריאות לבדוק כפר ערבי נטוש בפאתי ירושלים. אליהם נלוו נציגי הממשל הצבאי ומחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. מפקחי הבריאות מצאו בכפר יתושי אנופלס - יתושי מלריה, וציינו כי בטרם ניתן יורשה ליישבו מחדש יהיה צורך לחרף ולרסס את הבתים ב-DDT ולטהר את בארות המים. זו הייתה בעיה תקציבית, ומחלקת הבריאות הציעה להשתמש בעבודת מתנדבים. זו הייתה עבודה קלה, הבטיחה המחלקה, והציעה למתנדבים כפפות מגן לצורך כך. הממונה על מחוז ירושלים יידע את המחלקה כי עדיין אין תוכנית ליישוב מחדש של הכפר, אך בינתיים כבר יצא צוות מדור ההתיישבות של הסוכנות היהודית לבדוק את המקום. בחזרתם דיווחו:

". ..אין לנו נתונים לגבי גודל האדמות, שכן אין מפות מדויקות של הכפר והסביבה, אך ככל שיכולנו לדעת מבדיקת האתר, האדמות המעובדות הן ניכרות, ומתפרסות על פני כמה מאות אקרים. אדמות אלה עובדו במשך שנים רבות על ידי תושבי הכפר לשעבר. מסביב לבתים ישנם מטעים, עצי פרי ועצי זית, שיתאימו לקיומם של מתיישבים עתידיים. לאור האמור לעיל, אנו ממליצים ליישב את הכפר בשתי דרכים שונות. 1. בתים עם משקי עזר, כל אחד בשטח כולל של 1.25 אקרים, האדמה תיועד לגידול ירקות ועצי פרי. בנוסף, כל מתיישב יגדל בין 500 ל-1,000 ראשי עופות. מרכז הכפר ישמש ליישוב בעלי מלאכה, שיהיו להם שם בתי מלאכה ומחצבות, שישרתו הן את האוכלוסייה המקומית והן את זו של ירושלים. שתי הקבוצות יכולות להגיע בסך הכל ל-150 עד 200 משפחות -- כלומר, 50 יחידות של בתים עם משקי עזר, והשאר למגורים בלבד. המבנים בנויים בדרך כלל היטב ואינם דורשים תיקון רב. לצד כל בית ישנה באר מים, וקרבת צינור המים המרכזי המספק את ירושלים הופכת אספקת מים נוספת לחלופה אפשרית. אין שירותים מודרניים, אך ניתן לספקם. בכפר ישנם מבני קהילה, כגון בית ספר, מבנה מרכזי למוסדות ציבוריים וכו' . . ."

אי-הבנה קלה התעוררה בשבועות הבאים בין שתי מחלקות של הסוכנות היהודית, שכל אחת מהן רצתה לקבל אחריות על הכפר. בינואר הוחלט שהכפר יועבר למחלקת הקליטה, שתקים מחנה עולים באתר. ההחלטה התקבלה בישיבה שבה נכח גם שאול אביגור, אחד מעוזריו הבכירים של בן-גוריון. בפרוטוקול של אותה ישיבה נכתב כי אישורו של אביגור שקול לאישורו של בן-גוריון עצמו. לפיכך, הוקם בכפר מחנה עולים. בשבועות הבאים הם חיפשו קבלן שהצעתו תהיה נמוכה מזו של סולל בונה (חברת הבנייה של ההסתדרות); הם גם שכנעו את חברת התחבורה "המקשר" לפתוח קו אוטובוס לכפר, ואת הדואר לחבר אותו לרשת הטלפון. ראש עיריית ירושלים, דניאל אוסטר, נקרא לתרום את חלקו - הוא הציע צינור מים של ארבעה אינץ'. במקביל, הם יישבו בכפר עולים מפולין, רומניה וסלובקיה, חברי אגודה שהייתה קשורה לתנועה האורתודוקסית פועלי אגודת ישראל. חנות צרכנייה שיתופית, מרפאה ובית כנסת נפתחו. משרד החינוך בירר אם יש צורך לפתוח כיתות לימוד בכפר. עד קיץ 1949, 5 אקרים של כרמי זיתים כבר נחרשו ו-300 ארגזי שזיפים שווקו ממטעי הכפר. בציר הענבים החל והתיישבות חדשה כבר הייתה בעיצומה. לכפר ניתן כעת השם גבעת שאול ב'. בעבר הוא היה ידוע כ-דיר יאסין.

במשרד ראש הממשלה ישנו תיק העוסק בהתיישבות הכפרית של עולים, ובו מכתב חתום על ידי מרטין בובר ושלושה מלומדים ידועים נוספים, ארנסט סימון, ורנר סנאטור וססיל רות. הם ביקשו מבן-גוריון שדיר יאסין יישאר בלתי מיושב, או לפחות שיישובו יידחה עד שהפצעים יספיקו להגליד. "אנו ערים היטב לקשיים שסבלו אחינו, העולים החדשים, שהגיעו למולדתם לאחר שנות נדודים רבות וכליאה במחנות ריכוז, וגם כאן הם עדיין ללא קורת גג הולמת," כתבו המלומדים. "יתרה מזאת, אנו מבינים לחלוטין שממשלת ישראל חייבת לכלכל את דיורם כמיטב יכולתה. עם זאת, אנו מרגישים שדיר יאסין אינו מקום מתאים, או, מכל מקום, שעדיין לא הגיע הזמן להחליט על הקמת יישוב יהודי בכפר זה. שמו של כפר זה הפך למושצה בכל העולם היהודי, בעולם הערבי ובעולם כולו. בדיר יאסין נטבחו מאות גברים, נשים וילדים חפים מפשע. פרשת דיר יאסין היא כתם שחור על כבודה של האומה היהודית. התנועה הציונית, הצבא וממשלתנו דאז (הנהלת הסוכנות היהודית), כולנו חשינו זאת בחריפות וגינינו את המעשה בצורה החד-משמעית ביותר בזמנו.

"ישנם מעשים סמליים מסוימים בחיי אומה שיש להימנע מהם, וישנם ערכים חינוכיים מסוימים שיש לשמרם. במקרה של אומה גדולה ועתיקה זו, ומדינה זו, כל כך קטנה וכל כך צעירה, הדבר חיוני עוד יותר. אנו מקווים שהזמן ומעשי ידידות בונים ירפאו אפילו פצע כואב זה, שהוא טרי מדי - טרי בדיוק כמו זיכרוננו מדברי הטרגדיה של 13 באפריל, כאשר השיירה הרפואית להדסה על הר הצופים נטבחה (124 שעות לאחר הטבח בדיר יאסין). יבוא יום שבו ניתן יהיה להעלות על הדעת מעשה כלשהו בדיר יאסין, מעשה שיסמל את שאיפת עמנו לצדק ואחווה עם העם הערבי. אנו מציעים כבר עכשיו מעשה כזה. אך בינתיים, עדיף להניח לאדמות דיר יאסין לשכב בור ולבתי דיר יאסין לעמוד בלתי מיושבים, מאשר לבצע מעשה שהשפעתו הסמלית השלילית גדולה לאין ערוך מהפתרון המעשי שהוא יכול להציע. יישוב דיר יאסין מחדש תוך שנה מהפשע, ובמסגרת התיישבות רגילה, משמעותו תהיה מתן גושפנקה, או לפחות השלמה, עם הטבח. יישאר נא הכפר דיר יאסין בלתי מיושב לפי שעה, ויהא שממונו סמל נורא וטרגי למלחמה, ואזהרה לעמנו שום צרכים מעשיים או צבאיים אינם יכולים להצדיק מעשי רצח כאלה ושהאומה אינה חפצה להרוויח מהם." (6)

כעבור כמה חודשים הוזכר הכפר שוב. היה זה במהלך דיון בכנסת על החלטת הממשלה להתיר את חזרתם של 100,000 פליטים ערבים לישראל.

יעקב מרידור (חרות): "רוסיה הסובייטית ידעה כיצד לפתור את בעיית הגרמנים של הוולגה במהלך המלחמה. היו 800,000 גרמנים באותו חבל ארץ. ...הם העבירו אותם למזרח, מעבר לאוראל. אם סיבוב שני של לחימה יתרחש, לאן נעביר את הטור החמישי הזה? כשרצועת החוף היא ברוחב 10 מיל בלבד, כיצד נעשה זאת? או שאולי נצטרך לפנות את תל אביב כדי ליישב אותם שם ולפקוח עליהם עין."
תאופיק טובי (קומוניסט): "אתם מכינים עוד דיר יאסין!"
מרידור: "בזכות דיר יאסין ניצחנו במלחמה, אדוני!"
א' בן-אליעזר (חרות): "אל תהיה עצוב כל כך."
א' ציזלינג (מפ"ם): "אל תתפאר בדיר יאסין."
א' רזיאל-נאור (חרות): "אין במה להתבייש ...!"
זלמן ארן (מפא"י): "כחבר כנסת עלי להעיר על קריאת ביניים אחת שנשמעה כאן אתמול מספסלי חרות. קריאת הביניים הייתה, איננו מתביישים בדיר יאסין."
א' בן-אליעזר: "על כמה דיר יאסין אתם הייתם אחראים?"
ארן: "למענכם, הייתי רוצה לומר שאינני מאמין שאינכם מתביישים בדיר יאסין."
בן-אליעזר: "אינך צריך להעלות משהו שביצעתם בעצמכם."
ארן: "אינני יודע שביצענו דיר יאסין כלשהו."
בן-אליעזר: "אם אינך יודע, אתה יכול לשאול את שר הביטחון!"
ארן: ". ..אילו חשבתי שמדינת ישראל תהיה מסוגלת לדיר יאסין, לא רק שלא הייתי רוצה להיות ערבי כאן - לא הייתי רוצה להיות יהודי כאן!"

בארכיון הציוני המרכזי ובארכיון המדינה ישנם תיקים רבים העוסקים ביישובה מחדש של גבעת שאול ב'. שמו הקודם של הכפר נתון בסוגריים, ככל הנראה ללא כל סימן למבוכה. העיתונות, אף היא, דיווחה על היישוב מחדש כאילו היה זה כפר רגיל, כמו כל כפר אחר. כמה מאות אורחים באו לטקס הפתיחה, ובהם השרים קפלן ושפירא, כמו גם הרבנים הראשים וראש עיריית ירושלים. הנשיא חיים ויצמן שלח ברכות בכתב. תזמורת בית הספר לעיוורים ניגנה וכיבוד הוגש.(7)

בין היומנים, המכתבים, המברקים, התזכירים, הדוחות, הפרוטוקולים, המסות, השירה, הפרוזה, מאמרי העיתונות והנאומים שנכתבו באותם חודשים, בולטות כמה שורות שנרשמו מתוך נאום שנשא בכנסת ד"ר זרח ורהפטיג, במהלך דיון על רכוש הנפקדים:

...מי יותר מאיתנו, עם ללא אדמה, שבמשך דורות רבים כל כך לא יכול היה לקרוא אפילו לאמות אדמה מעטות שלו, יכול לדעת וחייב לדעת להעריך אדמה. המילה לאדם בעברית ('אדם') נגזרת מהמילה העברית לאדמה ('אדמה'). חז"ל אמרו, "אדם ללא אדמה אינו אדם." רק עכשיו שיש לנו מדינה ואדמה משלנו, אנו יכולים להיקרא הן אומה והן בני אדם.

עם העלייה ההמונית של יהודים, במיוחד מארצות ערב, נטו העיתונים לתאר את יציאת הערבים כחלק מחילופי אוכלוסין ורכוש כלליים בין היהודים הנכנסים לערבים היוצאים: עולים יהודים מארצות ערב הותירו את בתיהם מאחור, בדיוק כפי שעשו הערבים בישראל, טענו העיתונים.

העיתון היומי הָאָרֶץ דאג יותר בשאלה אם הכפרים הנטושים יספקו מספיק דיור. "אנו על סף משבר חמור בכל הנוגע לקליטת עולים," התריע העיתון המוערך. "בעוד חודש נוסף האדמות הנטושות לא יכילו עוד מקום לעולים חדשים."

הערות שוליים קשורות

1) בדוח האפוטרופוס צוין כי "מבצע נרחב של פירוק מנועי (משאבות המים) בוצע ברחבי הארץ. הדבר נעשה כדי לאסוף את כל המנועים בפרדסים הנטושים בגלל מעשי השוד הרבים, וכדי שניתן יהיה לעשות בהם שימוש כשיזדקקו להם." ציזלינג העלה את סוגיית ביזת הפרדסים גם בממשלה.

2) עד שהגיע שפריר לבאר שבע, יומיים לאחר כיבושה, כבר הוציא הצבא כמה טרקטורים מהעיר, אך הותיר כמה אחרים במקומם. צוות האפוטרופוס הוציא את הנותרים ומיקם אותם בקיבוצים בסביבה ל"אחסון". שפריר כתב לוועדת השרים: "ככל הנראה משרד החקלאות לא ירצה להוציא אותם מהנגב, ויהיה צורך לחלק אותם בין הקיבוצים." בדוח שלו ציין כי ציוד כבד וחקלאי נמכר בהמלצת משרד החקלאות.

3) מחלקת הקליטה הכחישה בתוקף האשמות אלה. לפי דוברה, משרד הביטחון הוא שניסה לתפוס בתים שיועדו לעולים.

4) כשהגיש שר האוצר את חוק נכסי נפקדים לכנסת הוא הזהיר את החברים שלא לדבר בקלות ראש: "אנו מדינה קטנה," אמר, "אבל העניין של העולם בכל מה שקורה ונאמר כאן הוא עצום. זה כאילו עיני העולם נשואות אלינו בעקביות, צופות, חוקרות, מנתחות כל צעד, כל מעשה, כל מילה." כדי להציג את מעשי ישראל באור טוב יותר בפני עיני העולם, הקפיד קפלן לציין, בהתנצלות, כי גם בהודו ובפקיסטן הפקיעו הממשלות את הרכוש שהותירו הפליטים מאחור. דוח פנימי, שלא פורסם, ציין תקדימים נוספים: טורקיה הפקיעה את רכוש היוונים והארמנים; בולגריה הפקיעה את רכוש היוונים; עיראק של האשורים; צ'כוסלובקיה, רומניה ויוגוסלביה הפקיעו את נכסי המיעוטים הגרמניים.

5) אך בסוף נובמבר הוא אמר לעמיתיו בסוכנות היהודית שהוא ער לכך שהערבים עשויים עוד לחזור לאזורים שנכבשו. "מאחר שהחקלאות שלנו היא אינטנסיבית," אמר, "ייתכן שנוכל לתת להם חלק מהאדמות לעיבוד." הוא הביע את הדעה שלא רצה לאכלס את העולים באופן קבוע בבתים ערביים, אלא התכוון לבנות להם בתים חדשים.

6) בן-גוריון לא ענה למכתב זה. בובר ועמיתיו שלחו לו עותק נוסף ועוד עותק, עד שמזכירי ראש הממשלה כתבו בחזרה כי הוא עסוק מדי כעת מכדי לקרוא את מכתבם.

7) העיתונות לא הביעה כל נקיפות מצפון בדיווח על יישובם מחדש של כפרים נטוש אחרים, סך הכל 350. הדיווחים משקפים אמונה איתנה בזכות ובהצדקה של היישוב מחדש. דבר: " ...לקול צעדת החיילים הישראלים, אחזה בערבים חרדה גדולה והם עזבו את בתיהם, עם גמליהם וחמוריהם העמוסים לעייפה, בדרכם לגבול.
...ועכשיו בג'מסין - ששונה שמה לגבעת עמל - מתגוררים תושבים חדשים, שהגיעו מקרוב דרך קפריסין, ניצולי המחנות של אירופה. ...הם יושבים סביב שולחן ארוך, עם שריד אחד מהרהיטים הנטושים, ומספרים את סיפוריהם. ..." הארץ: " ...כתמים של ירוק מרהיב מקיפים כעת את הבתים בכפרים הנטושים, הודות לפעילות משרד החקלאות המסייע לעולים החדשים לפתח את משקי העזר שלהם. ..." דבר השבוע: " ...לא תכירו את עאקיר! יותר מאלף עולים התיישבו בכפר הנטוש. ..." תיאורים דומים פורסמו על דיר יאסין. מחנה העולים הועבר מאוחר יותר למשרד הבריאות, שהפך אותו לבית הבראה לחולי נפש. חלקים מהכפר הפכו לאחת השכונות של העיר החדשה ירושלים, חלקים אחרים נותרו שוממים.

8) באחד מתיקי משרד החוץ ישנו רישום של התכתבות הקושרת בין האפשרות שישראל תשלם פיצויים לפליטים הערבים לבין האפשרות שגרמניה המערבית תפצה את היהודים על פשעי הנאצים. בשלב מסוים הועלה גם הרעיון שרכוש הערבים בישראל יוחזק כבטוחה כנגד רכוש היהודים בארצות הערביות. זו הייתה הצעתו של בכור שטרית. היועץ המשפטי למשרד החוץ דחה אותה. כשהותרה לבסוף מכירת הרכוש הערבי הנטוש, טילגרף סוכן העלייה הסמוי של ישראל בעיראק בחרדה: "מה יקרה לרכוש היהודי כאן?!"

---

קישורים קשורים

• גלריה: מאות תמונות מלפני הנכבה המציגות יהודים ציונים בוזזים בתים ואדמות פלסטיניות.
• אל-ג'זירה: שוד הספרים הגדול
• ציטוטים ציוניים: "טרנספר" (טיהור אתני)
• ציטוטים ציוניים: רוב יהודי בכל המחירים
• לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים מאת ההיסטוריון הישראלי בני מוריס