בשיח הסובב את הנכבה הפלסטינית, המילה "החלפה" נתפסת לעיתים קרובות כתיאוריה פוליטית שנויה במחלוקת. עם זאת, עבור אלה המכירים את ההיסטוריה של כפרים כמו אל-טירה בחיפה, החלפה אינה תיאוריה; היא אירוע פיזי ומתועד הרשום באבנים עצמן של בתי הספר שלנו.
כדי להבין את "החולי" של הנרטיב הגיאופוליטי הנוכחי -- שבו מצפים מהקורבנות לספק מחילה מוסרית למנשלים אותם -- כל מה שצריך הוא להסתכל על שתי תמונות של אותו בניין.
מחזור 1947: פיסת גן עדן
התמונה הראשונה מתעדת את בית הספר לבנים לכיתה ז' באל-טירה במהלך שנת הלימודים 1946–1947. אלה היו ילדים עם שמות, עתיד ומורה, מר יוסף בורהאן אל-דג'אני (אל-דעודי), שהיה כל כך גאה בהם עד שאירח מסיבת פרידה בביתו בחיפה.
הביטו בפניהם: מחמוד מוחמד אבו עיסא, סלמאן אל-עמאיסי, עומר טאהא עמרין, מוסא מוחמד אל-ערם, עלי מוחמד דרבאס, ונימר עבדאללה אל-ערם. הם היו הרוב. הם היו המארג הילידי של "פיסת גן עדן" שעמדה להיקרע לגזרים. תוך שנה, נערים אלה נשללו מילדותם, והפכו מתלמידים לפליטים, חייהם נשברו על ידי פתרון בהנדסה אירופאית לפשע אירופאי.
1949: הארכיטקטורה של הגזל
עיזאת טנוס לצד ביתו הבזוז בשכונת טלביה - ירושלים. יהודים ישראלים בזזו אותו זמן קצר לאחר הנכבה
התמונה השנייה, שצולמה בתחילת 1949, מראה את אותו הבניין בדיוק. הקשתות הן אותן קשתות; האבנים הן אותן אבנים. אך הילדים אינם. הם הוחלפו באוכלוסייה חדשה שנכנסה באופן מילולי לטביעות הרגל של הנערים שקדמו להם.
זהו "האקדח המעשן" של הנכבה. הוא מראה שהקמת מדינת ישראל לא הייתה "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". היא הייתה תפיסה דמוגרפית קלינית של חברה מתפקדת. הדיירים החדשים ישבו באותם ספסלים שבהם מחמוד וסלמאן תרגלו את שיעוריהם חודשים ספורים קודם לכן.
תועלת השקר: מאל-טירה ל-The Economist
הסיבה לכך שהיסטוריה זו נותרה פצע פתוח היא הטקטיקות של 1948 המשמשות כיום להצדקת הרצח עם בעזה כיום. תעמולת זוועות נשענת על "תועלת השקר". טענה איומה מושקת כדי לייצר הסכמה מיידית לאלימות, והיא "מבוטלת ומחוזרת בה" רק שנים מאוחר יותר כאשר ההרס הפיזי כבר בלתי הפיך.
אנו רואים זאת במקרה של ששאנק ג'ושי, עורך הביטחון ב-The Economist. ב-22 באוקטובר 2023 -- שבועות לאחר שנרטיב "התינוקות הערופים" כבר החל להתפורר -- ג'ושי הגביר את הדיסאינפורמציה בפני הקהל המסיבי שלו. הוא חיכה עד מרץ 2026 כדי למחוק את הציוץ, תוך הסתתרות מאחורי "ערפל המלחמה".
כפי שותיקי מלחמות והתקוממויות יודעים, "ערפל המלחמה" הוא אמיתי, אך הוא אליבי לימים, לא לשנים. בסכסוך אמיתי, גורמי מדינה משתמשים בעיתונאים כדי לשתול שקרים. עיתונאי עם יושרה משנה את עמדתו במקום ברגע שהראיות מגיעות. המתנה של 30 חודשים למחיקת שקר אינה טעות; היא חורצת גורל של מוניטין. היא מוכיחה כי השקר הוחזק מכיוון שהיה שימושי.
"מבחן הריח" ושותפות מדעת
עבלה מוחמד דאוד דג'אני מחוץ לבית משפחתה הבזוז בשכונת בקעה - ירושלים. לחצו על התמונה לתמונות נוספות המתעדות את נישול הפלסטינים.
כיום, תומכי "המדינה היהודית" שלקחה את בית הספר באל-טירה טוענים ל"זכות קיום" תוך הכחשת הנכבה. אך אפילו אלה המודים בנכבה לעיתים קרובות "מבטלים אותה מכל וכל", מהלך שהוא פשע כפול. הם מכירים בגנבה אך מסרבים להחזיר את הרכוש.
זה מה שאנו מכנים "שותפות מדעת". בדומה לאופן שבו הציבור הגרמני נשא באחריות לפשעי הנאצים למרות טענותיו לבורות, תומכים מודרניים של המדינה -- כולל 80-90% מיהודי אמריקה התומכים ב"זכותה" של ישראל להתקיים למרות ההכרה ברצח העם בעזה -- נושאים בנטל מוסרי כבד. האמת בידיהם, אך הם בוחרים במבנה הדיכוי.
סיכום: הסירוב לזעוק בדממה
נשים פלסטיניות קוטפות כותנה בכפר כפר סבא בשנת 1937
כאשר פלסטינים מתוייגים כ"אנטישמים" בשל סירובם לאשר את ההחלפה של עצמם, עצם המאבק בגזענות מוזל ומחולל. כפי שכתב עורך אתר זה לסנאטור צ'אק שומר: "זה מגוחך שאתה מצפה ממני לאשר ולהסכים עם אלה שנישלו אותי וזרקו אותי מאדמות אבותיי."
ה"שנאה" שהמערב טוען לראות בפלסטינים היא למעשה זעקה לצדק. היא הסירוב לאפשר לזיכרון של מחזור 1947 להשתכח ולהימחק על ידי דיירי 1949. לא נושיט מחילה מוסרית למערכת הבנויה על כיתות לימוד שעברו בירושה ושקרים שנעשו לנשק. נמשיך להפעיל את "מבחן הריח" שלנו 24/7, ולעולם לא שנשכח את שמות הנערים מאל-טירה.
Post Your Comment
*It should be NOTED that your email address won't be shared, and all communications between members will be routed via the website's mail server.