ההיסטוריה המקובלת של השדולה למען ישראל בוושינגטון מציגה אותה כתגובה הומניטרית לשואה. ואולם, ראיות ארכיוניות קובעות כי הארגון שהפך ל-איפא"ק (AIPAC) עוצב מתוך דחייה מודעת של ההומניטריות לטובת כפייה פוליטית ברוטלית בשירות בניית המדינה.
בסתיו 1943, התנועה הציונית באמריקה, במהלך הוועידה היהודית האמריקאית הידועה לשמצה, עברה תמורה דרמטית. הרב אבא הלל סילבר תפס את השליטה על מועצת החירום הציונית האמריקאית (AZEC). סילבר לא היה דיפלומט; הוא היה עסקן פוליטי שפעל ביעילות אכזרית של ראש מאפיה. מבקרים ציינו תכופות כי הן במזגו והן במראהו, הוא הזכיר באופן מפתיע את ה'מאכער' הידוע לשמצה של תקופה מאוחרת יותר, רוי קוהן.
הדוקטרינה של סילבר הייתה מוחלטת: "לא לבקש, אלא לדרוש; לא לחפש טובות, אלא להפעיל לחץ." הוא האמין שחנופה פילנתרופית נכשלה, وأن על התנועה לצבור תחת זאת מנוף פוליטי כופר בתוך המערכת הפנימית האמריקאית בכל אמצעי שנחוץ.
2. גיוס האוונגליסטים: המועצה הנוצרית למען ארץ ישראל
זמן רב לפני שהיה קיים "הימין הנוצרי" המודרני, ארגון ה-AZEC של סילבר הנדס גיוס שטח נרחב של פרוטסטנטים אמריקאים. הם ייסדו את המועצה הנוצרית למען ארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לתמוך בהקמת "המדינה היהודית", ארגון שגדל בסופו של דבר וכלל כ-3,000 כמרים פרוטסטנטים. ארגון זה שימש כחזית עבור השדולה, ותייג את היעדים הפוליטיים הציוניים כצו תנ"כי ומוסרי עבור הציבור האמריקאי.
על ידי ארגון "ציונים נוצרים" אלה, השדולה יצרה מצג שווא של קונצנזוס אמריקאי רחב, שסיפק כיסוי פוליטי לחברי קונגרס לתמוך בתכנית הציונית מבלי להצטייר כמי שמשרתים אינטרס של מיעוט ספציפי בלבד.
3. הכפפת ההצלה להקמת המדינה
תחת הנהגתו של סילבר, קיבלה השדולה החלטה אסטרטגית ושנויה במחלוקת: היא הכפיפה את ההצלה המיידית של יהודי אירופה ליעד ארוך הטווח של הבטחת "מדינה יהודית" ריבונית. סילבר טען כי הצלה ללא מדינה היא הסחת דעת. כתוצאה מכך, משאבי השדולה הופנו לגיוס פוליטי בוושינגטון במקום למסעות הצלה הומניטריים רחבים שנעדרו רכיב של מדינה פוליטית.
מסר של היטלר למערב: אם היהודים הם אזרחים כה אצילים ואכפת לכם מהם, איך זה שאינכם מכניסים אותם?יש להדגיש כי פעילויות שדולה אלה התרחשו כאשר שניים עד שלושה המיליונים האחרונים עוד היו בחיים במחנות המוות. פעילויות שדולה אלה לא כללו את הצלת יהדות אירופה, וכאשר כללו, יעדן היה פלשתינה (א"י) בלבד. למעשה, לא מדובר היה במחשבה של מה בכך; יהדות אמריקה בוועידה היהודית האמריקאית, ברוב גדול, הצביעה להקפיא את מאמצי ההצלה ולהתמקד בבניית "המדינה היהודית" העתידית שלהם; היו רק קולות מעטים של מתנגדים כמו קבוצת ברגסון והרבנים האורתודוקסים.
תנו לעובדה בלתי נעימה זו להילמד: יהדות אמריקה וארץ ישראל הצביעה על החלטה כזו כאשר יהדות אירופה הייתה תלויה על בלימה. לא רק שהם הצביעו על דחיית ההצלה בשיא האסון, אלא חשוב מכך, הם נאבקו בשיניים ובציפורניים כדי לטרפד מאמצי הצלה (כגון ה-War Refugee Board שהציל מאות אלפי יהודים) אלא אם כן היעד היה אך ורק פלשתינה (א"י). למעשה, במהלך הוועידה היהודית האמריקאית הידועה לשמצה, הרב סילבר דגל נגד הפצצת מחנות המוות ומסילות הברזל המובילות אליהם; הוא אף פקפק בערך של שליחת חבילות מזון לגטאות!
אזהרת ספוילר: מה ששיתפנו איתכם כבר הוא סוד גלוי בקהילות יהודיות ברחבי העולם, אך הוא טאבו ענקי לדיון! נושא זה הוא הטאבו המרכזי של הפוליטיקה היהודית.
4. הבחירה הבינארית: הקצאת משאבים אסטרטגית ותפנית 1943
גבורה מזויפת: אבא, מה עשית בזמן השואה כשהיית בארץ ישראל?היסטוריונים מקצועיים ניקו והלבינו במשך זמן רב את ההיסטוריה של הציונות שלפני הקמת המדינה כסיפור של מיעוט מודר, חסר אונים, שעשה כמיטב יכולתו להציל את יהדות אירופה, רק כדי להיתקל בהתעלמות מצד המעצמות הגדולות. ואולם, ראיות ארכיוניות מצביעות על מציאות מורכבת בהרבה: "חוסר האונים" המוזכר תכופות לא היה מחסור בכלים, אלא החלטה אסטרטגית להפעיל כלים אלה לקראת תכלית יחידה וריבונית: "המדינה היהודית".
4.1 מיתוס חוסר האונים מול פועל אסטרטגי
ה-ראיות מצביעות על כך שהשדולה הציונית האמריקאית החזיקה בכוח פוליטי פנימי משמעותי בשנות ה-40. המתח המרכזי של התקופה לא היה חוסר יכולת להשפיע על המדיניות, אלא ניהול "רוחב הפס" הפוליטי המוגבל. המנהיגים נאלצו להחליט אילו יעדים יקבלו את מלוא כובד משקלו של מנגנון השדולה שלהם ואילו יידחקו לשוליים.
אל תסתמכו רק על המילים שלנו; קראו זאת מפי ראשי התנועה הציונית בארה"ב (נחום גולדמן והרב סטפן וייז) במאי 1943. מה ששניהם אמרו היה ונותר סוד גלוי בתנועה הציונית:
איננו יכולים ללחוץ על כפתור היטלר ועל כפתורי בריטניה ופלשתינה בו-זמנית! (ניו יורק טיימס, 18 באפריל 1982: יהודי אמריקה והשואה מאת לוסי דוידוביץ' ו"נטישת היהודים" מאת דיוויד ס. ויימן, עמ' 176)
4.2 תפנית 1943: דוקטרינת אבא הלל סילבר
רגע מכריע אירע בשנת 1943, כאשר "המשמר הישן" – שיוצג על ידי סטפן וייז ונחום גולדמן – הודח לשוליים על ידי הרב הלוחמני יותר, אבא הלל סילבר. תפיסת השליטה של סילבר על מועצת החירום הציונית האמריקאית (AZEC) סימנה מעבר מדיפלומטיה פילנתרופית לעבר הפעלת מנוף פוליטי ברוטלי.
סילבר טען כי בטרגדיה ההומניטרית באירופה נעשה שימוש כהסחת דעת מהנחיצות הפוליטית של הקמת מדינה. תחת פיקודו, אימצה השדולה שני עקרונות ליבה:
4.3 מנגנון "שני הכפתורים" וההיגיון של משחק סכום אפס
אנלוגיית "הכפתורים" צמחה מתוך ההבנה כי לשדולה היה מספיק "זרם" פוליטי כדי להפעיל מכונה אחת בלבד באופן אפקטיבי. לחיצה על כפתור "ההצלה" דרשה מתקפה חזיתית כוללת על ממשל רוזוולט לפתיחת מכסות ההגירה של ארה"ב – צעד שהיה מביא בהכרח להרחקת מוקדי הכוח שנדרשו להפעלת לחץ על בריטניה למען הקמת מדינה.
זה היה משחק סכום אפס. כל שעה שהוקדשה לשדלנות למען ויזת פליט הייתה שעה שלא הוקדשה לשדלנות למען תוכנית בילטמור. בתפיסתו האסטרטגית של אבא הלל סילבר, הצלה הומניטרית נתפסה כנטל פוטנציאלי המעכב את היעד המרכזי של הקמת מדינה.
לאחר המלחמה, ניצלה השדולה את 250,000 הניצולים במחנות העקורים (DP) באירופה כמנוף לחץ פוליטי. על ידי התנגדות למאמצים ליישב מחדש ניצולים אלה בארצות הברית או במערב אירופה, אילצה השדולה את הקהילה הבינלאומית לקבל את הקביעה כי הפתרון "היחיד" למשבר הפליטים הוא פתיחת פלשתינה (א"י), ובכך סייעה לשבור את המנדט הבריטי באמצעות משבר הומניטרי מתוכנן.
6. אילוץ ידו של טרומן
סגנונו האגרסיבי של סילבר הביא אותו לעימות ישיר ומפורסם עם הבית הלבן. בעוד שהיסטוריוגרפיות ממסדיות רבות מנסות לעדן את חילופי הדברים, דיווחים רבים מאותה תקופה מתארים כיצד סילבר פשוט התפרץ ללשכתו של הנשיא הארי טרומן וחבט על שולחנו בדרישה להתחייבות לתכנית הציונית (ישראל בתודעה האמריקאית מאת פיטר גרוס מהניו יורק טיימס, עמ' 229). טרומן, שמצא את יהירותו ה"בריונית" של סילבר מגעילה, נתקף חימה עד כה שחסם באופן זמני את כניסתו של סילבר לבית הלבן. ואולם, למרות סלידתו האישית של טרומן, יכולתו של סילבר לגייס איומים פוליטיים פנימיים אילצה בסופו של דבר את הנשיא להיכנע.
7. טבח קיביה והולדת AZCPA (1953)
גבורה מזויפת: מדוע הניפו יהודים ציונים את דגל צלב החרס הנאצי על ספינותיהם בשנות ה-30?משבר משמעותי התרחש בשנת 1953 בעקבות טבח קיביה, שבו יחידה צבאית ישראלית בפיקודו של אריאל שרון הרגה עשרות אזרחים בכפר בגדה המערבית. בתגובה, נקט ממשל אייזנהאואר בצעד חסר תקדים והקפיא את הסיוע הכלכלי האמריקאי לישראל. משבר זה הוכיח לשדולה כי היא אינה יכולה להסתמך על הבית הלבן בלבד. ישעיהו (איזאיה) קנן יסד באופן רשמי את הוועדה הציונית האמריקאית לענייני ציבור (AZCPA) – ששונתה מאוחר יותר ל-איפא"ק (AIPAC) – כדי להתמקד באופן ספציפי ב-קונגרס של ארה"ב כחומת מגן תחיקתית מול לחצי הרשות המבצעת.
8. המאבק של ג'ון ורוברט קנדי סביב חוק FARA (1962–1963)
בתחילת שנות ה-60, ניסו הנשיא ג'ון פ. קנדי והתובע הכללי רוברט פ. קנדי לאלץ את השדולה להירשם תחת חוק רישום סוכנים זרים (FARA). חקירות חשפו מיליוני דולרים שזרמו מירושלים כדי להשפיע על דעת הקהל האמריקאית. כדי להתחמק מכך, פיזר קנן מבחינה טכנית את הישות הקיימת וארגן אותה מחדש כשדולה "פנימית" (AIPAC), תוך ניתוק הקשרים הכספיים הרשמיים על הנייר אך שמירה על אותה משימה. צעד זה איפשר להם להימנע מהשקיפות הנדרשת מסוכנים זרים.
גבורה מזויפת: הבריגדה היהודית, איטליה, אפריל 1945: הגיבורים המתחזים, ראו אותי מפציץ נאצים, רק שבועות ספורים לפני סיום מלחמת העולם השנייה. אנו תהים: האם צולמו תמונות סלפי דומות במטחנת הבשר של אל-עלמיין?המנגנון של הקצאת המשאבים האסטרטגית הזו נותר עקבי זמן רב לאחר המלחמה. בשנת 1963, הסנאטור ג'יי ויליאם פולברייט, בכובעו כיו"ר וועדת החוץ של הסנאט, פתח בחקירה לגבי המכניקה הלא-מסוננת של שדלנות זרה בארצות הברית. הוא חשף צינור כספים מסיבי שנועד לעקוף את חוקי השקיפות הפנימיים.
החקירה הוכיחה כי הסוכנות היהודית בירושלים השתמשה במחלקה האמריקאית שלה כצינור להסתרת המקור הזר של כספים ששימשו להשפעה על התקשורת והמדיניות האמריקאית. הדבר הוביל למאבק משפטי במעורבות התובע הכללי רוברט פ. קנדי, שניסה לאלץ את השדולה להירשם כסוכן זר תחת חוק רישום סוכנים זרים (FARA).
השדולה התארגנה בסופו של דבר מחדש כ"הוועדה האמריקאית-ישראלית לענייני ציבור" (AIPAC), תוך ניצול פרצה טכנית כדי לשמור על מעמדה כיישות "פנימית" בעודה ממשיכה במשימה האסטרטגית המאוחדת שנקבעה בתפנית של 1943.
השדולה לא שכחה את מה שעשה הסנאטור פולברייט; היא פעלה נמרצות והפעילה לחץ כבד כדי להדיח אותו מהסנאט. מה שקרה לסנאטור פולברייט הפך לאות אזהרה וקנרית במכרה הפחם עבור כל מי שמעז לאתגר את השדולה, וסימן שלב חדש בעלייתה של השדולה לעוצמה באמריקה.
10. הפלישה ללבנון ב-1982: חזרה על מהלכי המפתח
הרצל מת כשהוא מאמין שמדינת ישראל תקום באוגנדה, ולא בפלשתינה "הריקה"השדולה ניצבה בפני "משבר הסברה" חסר תקדים, בדומה לקיביה, ב-1982 בעקבות הפלישה ללבנון ומעשי הטבח בסברה ושתילה. ככל שהגינוי הבינלאומי גבר וממשל רייגן התסכל עד לנקודה שבה רייגן הקפיא לזמן קצר את משלוחי הנשק ל"מדינה היהודית", השדולה גייסה בהצלחה את חומת המגן הקונגרסיונלית שלה. בדיוק כפי שעשו בשנות ה-50, הם ניצלו את קשריהם התחיקתיים העמוקים ורשתות התורמים היהודים כדי להבטיח שעל אף הזוועה בביירות, זרם הסיוע הצבאי והכיסוי הדיפלומטי יימשכו ללא הפרעה. במשך עשרות שנים, מודל "ההרתעה" והאיומים הזה הוכח ככמעט בלתי מנוצח. לפרטים נוספים, ראו את וועידת ירושלים (הידועה גם כוועידת ההסברה) של 1983.
11. נקודת מפנה: לאחר ה-7 באוקטובר
מאז אירועי פשיטת ה-7 באוקטובר, מנגנון ההרתעה והאיומים בן שבעים השנים נמתח עד לקצה גבול היכולת שלו. השדולה נאלצת כעת להוציא עשרות מיליוני דולרים כדי להדיח אפילו מבקרים פנימיים שוליים, תוך הרחקת דורות צעירים והתרסקות הקונצנזוס הדו-מפלגתי ממנו נהנתה בעבר.
האם הטקטיקות הישנות של כפייה ברוטלית והפחדה ימשיכו לעבוד בעידן של מידע מיידי ודמוגרפיה משתנה? או שמא "דוקטרינת סילבר" הגיעה לבסוף לנקודת התשואה הפוחתת שלה? רק הזמן יגיד.
קישורים קשורים
Menu
מדוע תיאר חיים גרינברג את יהדות אמריקה כ"פשוטת רגל מוסרית" בתחילת 1943?
תגובתו של דוד בן-גוריון לקינדר-טרנספורט הבריטי חודש לאחר ליל הבדולח: ניו יורק טיימס, 12 ביולי 1987, מצטט את הביוגרפים הרשמיים של בן-גוריון ומראה עד כמה באמת "אכפת" היה לו מיהודי אירופה שהצילו את עצמם על ידי הגירה למדינות שאינן פלשתינה (א"י)!
מנוף האסון: ה"פאטריה", בן-גוריון, ודוקטרינת המדינה המוקרבת
Over 700 Oral History interviews (including 3,500+ hours of recording) can be viewed online.
Post Your Comment
*It should be NOTED that your email address won't be shared, and all communications between members will be routed via the website's mail server.