Haavara FAQs: יחסי הציונות עם גרמניה הנאצית (גרסת הרשת / HTML)

מרידות הגטאות

ההיסטוריה אינה מתעדת כל כרוז של מרד מטעם התנועה הציונית נגד הנאציזם באירופה. מן הראוי לשאול מדוע. כפי ששאל כותב יהודי, "מדוע לא אורגנה הגנה עצמית יהודית שהייתה מוכנה לפעולה? היו גם עשרות אלפי חיילים יהודים בצבא הרפובליקה הפולנית. מדוע לא הייתה יד מכוונת שתורה לפחות לחלקם להביא את נשקם הביתה, לאחסן אותו... כך שמאוחר יותר, כשיקומו ארגוני הלוחמים היהודיים, יהיה להם לפחות ציוד כלשהו שבו יוכלו להתמודד מול הנאצים?" (44)

יש לציין כי יהודי פולין היווו כמחצית מששת מיליוני היהודים המוערכים כמי שטובחו בידי הנאציזם. למרות ההיעדר של כל הכנה מסוג זה, הופלו יהודי אירופה לטובה במעשי התנגדות נועזים רבים נגד מעניהם, שפותחו ותועדו היטב על ידי היסטוריונים יהודים כמו ראובן איינשטיין (Reuben Ainsztein), שכתב חיבור מקיף ויסודי בנושא. מספרים גדולים של יהודים הצטרפו לתנועות פרטיזנים, בייחוד באזורים הכבושים בידי הנאצים בברית המועצות, וגם ביצעו התקוממויות מרשימות בגטאות ואף במחנות ריכוז. אך במחקרו השקדני בן 849 העמודים, איינשטיין אינו מצטט מקרה יחיד של סיוע צבאי למרידות אלו מצד המנגנון הכלל-עולמי המאורגן היטב של התנועה הציונית מחוץ לאירופה הכבושה בידי הנאצים. למעשה, הוא מציין שוב ושוב כי בעלי הברית היחידים שהיו ללוחמי הגטאות מחוץ לחומות גטאותיהם היו קבוצות מקומיות של אנשי שמאל או אנטי-נאצים אחרים, כדוגמת "משמר העם" (גווארדיה לודובה - ומאוחר יותר "צבא העם", ארמיה לודובה) של מפלגת הפועלים הפולנית הקומוניסטית. (45)

הדבר תמוה עוד יותר בהתחשב בכך שאיינשטיין עצמו הינו פרו-ציוני וספרו רצוף הן בהערות אנטי-סובייטיות והן בהאדרת אותם יחידים וקבוצות קטנות ציוניות שנלכדו בשואה לאחר 1941 ולעיתים קרובות לא הייתה להם כל ברירה אלא להתנגד. לאחר התמוטטות הסכמי ההגירה הציוניים באותה עת, מספר קבוצות ציוניות, בעיקר בפולין, מצאו את עצמן ללא יכולת לתקשר עם ההנהגה הציונית מחוץ לשטח המוחזק בידי הנאצים. כפי שכתב מנהיג אחת מקבוצות אלו, במכתב הדוחק בצבא המולדת הפולני הימני (ארמייה קראיובה - AK) לספק נשק לגטו ורשה: "כמה אנו מצרים על כך שאין לנו כל אפשרות למגע ישיר עם ממשלות מדינות בעלות הברית, עם הממשלה הפולנית ועם ארגונים יהודיים בחו"ל." (46)

מרידות הגטאות מהוות צורה מרשימה, ואף ייחודית, של התנגדות מצד היהודים באזורי מזרח אירופה. הן פרצו כאשר תושבי הגטאות הבינו כי המטרה הנאצית היא השמדתם. כמה גטאות למדו זאת מוקדם יותר מאחרים. "העובדה שמטרת הגרמנים הייתה השמדה טוטאלית של כל היהודים שביכולתם לשים עליהם את ידם הפכה גלויה להמוני יהודי ורשה רק בקיץ 1942, כאשר בתוך שלושה חודשים שולחו 300,000 איש לתאי הגזים של טרבלינקה ולמקומות טבח אחרים. אפילו בביאליסטוק, למרות מעשי הטבח שבאו בעקבות כיבוש העיר על ידי הוורמאכט, היה באפשרותו של יהודי לאשליות את עצמו כי שארית מיהודי הגטו עשויה לקבל רשות מהגרמנים לשרוד. אך בווילנה האמת על אופייה של שנאת היהודים הנאצית הפכה ברורה לאלה שהיה להם האומץ המוסרי והפיזי להתמודד עמה עוד לפני סוף 1941." (47)

העובדה שתוכניות ההשמדה הנאציות נודעו ברבים ליהודים באירופה זמן קצר לאחר שיישומן החל מאושרת גם על ידי יוסף טננבאום, שציין כי הנאצים לא יכלו להסתיר לאורך זמן את החדשות על מחנות המוות שלהם. "החדשות על מחנה הרצח טרבלינקה ניחתו כרעם ביום בהיר. כמה מהם שמעו על כך קודם לכן; הם התלחשו על כך. היו חדשות מחלמנו על ההשמדה ההמונית של יהודים במשאיות גז. היו חדשות נוראות שהביאו פליטים מווילנה על מעשי טבח ביהודים בסלונים, ברנוביץ' ומקומות אחרים. אך מי יכול היה להאמין שזוועות כאלו אפשריות? ואולם, מהר מאוד הגיעו הוכחות שאינן משתמעות לשתי פנים.

ביולי 1942, 'זיגמונט' (זיגמונט פרידריך) הוסמך לאמת את הסיפור על טרבלינקה. הוא הגיע למלקיניה. שם פגש את עזריאל וואלאך, אסיר שנמלט מטרבלינקה, שאשר את השמועות הגרועות ביותר. פרידריך הביא את הבשורה העצובה בחזרה לוורשה, וממנה היא התפשטה ברחבי פולין הכבושה. המחתרת היהודית צופפה שורות. הם הפיצו את החדשות על טרבלינקה והביאו מידע זה לתשומת לבם של הכל." (48)

"כבר בדצמבר 1941 נשלחו אדק בוראקס, ישראל קמפנר ופינצ'בסקי לוורשה עם החדשות על פונאר. צוות אחר, חייקה גרוסמן ותמרה שניידרמן, נשא מידע מאומת על ההתפתחויות בווילנה. בלה חזן, תחת השם הבדוי והדרכון של ברוניה לימנובסקי, יצרה מגע אישי עם גרודנו. לא היו חומות גטו עבור שליחים מכונפים אלה. 'בלדרת' מווילנה שהייתה בתנועה מתמדת הייתה לאה (לאוניה) קז'יברודסקה. היא נתפסה והוצאה להורג באפריל 1942. פרומקה פלוטניצקה, שנשאה כספים שהוקצו על ידי מנהל הג'וינט בוורשה לשימוש ארגוני הנוער בווילנה, הביאה גם היא את החדשות על טרבלינקה. מאוחר יותר נסעה לקובל, שם אירגנה תנועת מחתרת וכיננה קשרים עם ביאליסטוק. בין הבלדרים הלא-יהודים ששירתו את העניין בהצטיינות היו אירנה אדמוביץ' וידז'יה דודז'ייץ." (49)

היסטוריונים מסכימים ככלל כי וילנה (הידועה גם כווילנו או וילנה) הייתה העיר שבה הפכו היהודים לראשונה מודעים לתוכניות ההשמדה הגרמניות לאחר שמספרים גדולים הוצאו להורג באתר הסמוך של פונאר, וגם המקום שבו החל הניסיון הראשון לארגן תנועת התנגדות יהודית. בקריאתה הראשונה, תנועה זו הצהירה: "אל נלך כצאן לטבח! אמת היא שאנו חלשים ואין לנו מי שיעזור לנו. אך תשובתנו המכובדת היחידה לאויב חייבת להיות התנגדות." 50 יהודי וילנה ביצעו פעולות חבלה נגד הנאצים, אך תקוותיהם למרד המוני לא התממשו.

גורם מרכזי בכישלון זה היה תפקידו של יעקב גנס, משתף פעולה ציוני מוביל עם הנאצים, שהפכו אותו בסופו של דבר לראש כוח משטרה יהודי בווילנה. "הוא ניצב בודד לחלוטין משום ששום מנהיג גטו אחר לא הרחיק לכת כל כך בשירות הנאצים כמו גנס: שום מנהיג גטו אחר לא השתמש בכוח המשטרה שלו כדי לבצע את הרצח בפועל של יהודים. גם שום מנהיג גטו אחר לא שיחק תפקיד אפקטיבי כל כך בחבלה בהשתתפות היהודית בתנועת הפרטיזנים... הוא שילב לאומיות ליטאית עם הזרם הפשיסטי של הציונות שיוצג על ידי חסידי ז'בוטינסקי בהיותו חבר ב'ברית החייל' הרוויזיוניסטית... "ברגע שהיהודים השורדים בווילנה נדחסו לשני גטאות ב-6 ו-7 בספטמבר 1941, הפך גנס לסגן מפקד משטרת הגטו שמפקדה, מושקט, היה עורך דין מוורשה וגם הוא רוויזיוניסט. תוכניתו והפילוסופיה שלו לא היו שונות מאלו של ברש, רומקובסקי, מרין או מנהיגי גטו מנמיכי ברך אחרים: גם הוא טען כי שארית מיהודים עשויה לשרוד אם יהפכו את עצמם למועילים כלכלית למכונת המלחמה הגרמנית. ואולם, לא הצלחתו בבניית בתי מלאכה בגטו היא שחבבה אותו על הגסטפו, אלא אכזריותו במסירת קורבנות יהודים ותועלתו במניעת בריחתם של צעירים יהודים ליערות כדי להצטרף לפרטיזנים...

"לאחר שאימץ הן כיהודי והן כליטאי אידיאולוגיה שרוממה את מעלות המנהיגות, הוא מצא לנכון להאמין כי מילא שליחות וכי ידע מה טוב לנתיניו היהודים. מאחר שעבודה לבדה לא הספיקה להבטיח את הישרדותם של היהודים שלו, הוא היה מוכן לקחת על עצמו את האחריות לבחירת הקורבנות שהיו חייבים להזין את המולך הנאצי. והוא עשה זאת במידה מספקת עד שבסתיו 1942 הפך אותו הגסטפו לדיקטטור לא רק של גטו וילנה אלא גם של כל הגטאות הכפריים השורדים באזור וילנה." באוקטובר 1942 אמרו הנאצים לגנס כי הם מבקשים 1,500 יהודים שיירצחו בגטו אושמיאנה. מאוחר יותר "הסכימו להפחית את מספר הקורבנות ל-400 בתנאי שנבחרו ונרצחו על ידי שוטריו של גנס." גנס הסכים ושלח את מפקד המשטרה שלו סאלק דסלר (גם הוא רוויזיוניסט) עם 30 שוטרים. הם בחרו מעל 410 חולים וזקנים אותם רצחו בעצמם. גנס הגן על מעשהו בטענה כי "חובתנו היא להציל את החזקים והצעירים ולא להרשות לעצמנו להיכבש על ידי רגשות." (51)

"ב-5 באפריל 1943 הופיעה הודעה על חומות הגטו, הקוראת ליהודים שיש להם קרובי משפחה בקובנה להצטרף למשלוחים מהכפרים הסמוכים, בעיקר משניפישוק, כביכול בדרכם לקובנה. ההודעה ניסחה בלשון מפתה, כשהיא מתארת תנאי מחיה טובים יותר וסידורי דיור קלים יותר מאשר אלה שהיו זמינים בגטו וילנה הצפוף. גנס יצא מגדרו למען תוכנית קובנה, וקורבנות תמימים רבים התנדבו להצטרף לשיירת קובנה. בסך הכל כ-5,000 יהודים עלו על הרכבות... מהר מאוד התברר כי במקום להמשיך לקובנה הרכבות נפרקו בפונאר והקורבנות נקצרו במכונות ירייה. כמה מהקורבנות, מכל מקום, יכלו לירות." (52) נמלטו וסיפרו את סיפורם.

גנס שיחק תפקיד בוגדני במיוחד בהסגרת מנהיג ההתנגדות בגטו וילנה, איציק ויטנברג, שהיה קומוניסט ובכך מטרה מיוחדת לשנאתם של הרוויזיוניסטים אנשי הימין. "לילה אחד נעצר ויטנברג בתחבולה של המשטרה היהודית, אך חולץ על ידי חבריו המוזעקים וחזר למטה ללא פגע... לרוע המזל, גנס ההפכפך ומפקד המשטרה האכזרי שלו, סאלק דסלר, הערימו על כולם, כולל על עצמם. הם שלחו מיד את כלבי המשטרה שלהם, באיסוף האספסוף של הגטו, לקבץ את הקהל לאסיפה דחופה. האנשים נהרו בציות. מול אסיפה עצומה, הפגין גנס את חושו המופלא לפנות ליצר הפחד של המון רועד. הוא נאם בפני הקהל באזהרות לא להרשות לביטחונו האישי של אדם אחד לסכן את ביטחונם של הכל, והוא העביר את התוכניות כביכול של הגסטפו למחות את הגטו במכה אחת עם פצצות, טנקים, ארטילריה וכל אש הגיהנום, אלא אם כן ייענה האולטימטום של הסגרת ויטנברג. "תחת סחיטה זו, "בשעה המיועדת הסגיר ויטנברג את עצמו לדסלר הצמא לדם, שהסגיר אותו לגסטפו... עמוד השדרה של התנועה נשבר. מסך של טרור הוטל על הכל. ללא הועיל היה להכחיש כי הגסטפו נחל ניצחון מכריע ללא קרב." (53)

לאחר מותו של ויטנברג, הצליחו הציונים להבטיח שאחד מחבריהם, אבא קובנר, יירש אותו. "קובנר, נציג 'השומר הצעיר', הצליח למנות את עצמו למפקד כוחות הלחימה במחתרת בווילנה, שאגרה תחמושת וגייסה יחידים חזקים ומאומנים, המוכנים לקרב. אך היא מעולם לא השתמשה במשאביה נגד הגרמנים בגטו, וכתוצאה מכך, הגיע קובנר להסכם עם ראש הגטו (גנס) ומנהיג המשטרה היהודית (דסלר), שלפיו הם היו מחויבים, בתמורה להבלגת הפעולה של המחתרת, לא לפגוע בשום חבר מחבריה - וגם להבטיח להם יציאה מהגטו על סף חורבנו הסופי. שלושת אלה - גנס, דסלר וקובנר - החזיקו בדעה משותפת, שהייתה גם גישתם של ד"ר ויצמן ונתן שוואלב, נציג הסוכנות היהודית בשווייץ: להקריב את הזקנים וההמון, ולהציל את קבוצת ה'עילית' של הנוער 'חברינו'...

"כשהגיעו נציגי הפרטיזנים לווילנה, עם חדשות הפתרון הסופי ועצה ליהודי וילנה להציל את עצמם ביערות ולהצטרף למחנות הפרטיזנים, מה עשה קובנר?

"את נציגי הפרטיזנים השאיר קובנר מבודדים כדי שלא יבואו במגע עם ההמונים בגטו ולא יארגנו קבוצות של יהודים פשוטים לברחיה ליערות.

"ואולם, בריחה ליער אינה נותרה סוד לתושבים. בכל פעם שקבוצה עוזבת, המונים רצים אחריהם ורוצים להצטרף אליהם. אך, לפי פקודותיו של קובנר, חיפוש יסודי מבוצע בזמן היציאה והיהודים מגורשים מהשער. רק לעיתים נדירות מצליח אחד מהם להתערבב עם הלוחמים ולצאת עימם. דבר מעניין הוא שדווקא 'בלתי חוקיים' אלה הפכו מאוחר יותר ללוחמים הטובים ביותר ביערות. "היהודים מתחילים לקרקץ על ראש הארגון, קובנר: במה הוא טוב יותר ממפקד המשטרה? אחד מחליט מי ימות, והשני בוחר מי מורשה לחיות. הם התירו למאות יהודים להישחט שבוודאי היו מצליחים להרים תרומה חשובה בלחימה נגד האויב, ויהודים הם אלה שנועלים את שערי ההצלה בפניהם. "גורלו של גטו וילנה נחתם. היום שלפני החיסול הסופי הגיע, קובנר בוגד בחוקת ארגון המחתרת שלו. הסעיף ה-22 בחוקה קובע, 'נצא ליער רק כתוצאה מקרב, לאחר שהשגנו את מטרתנו. ניקח עימנו את המספר הגדול ביותר של יהודים האפשרי, ונפנה נתיב ליער, ממנו נמשיך בקרבנו נגד הכובשים הרצחניים.'

"במציאות, קובנר מבטיח יציאה ל-50 מחבריו מהארגון בלבד. למרות כל אמצעי הזהירות, נודע בגטו כי הלוחמים מתאספים לעזוב. עשרות צעירים, בריאים, אנשים חזקים מתאספים בחצר ומתחננים בפני קובנר שיתיר להם להצטרף לעוזבים, אך קובנר מקשה את ליבו, מאיים עליהם באקדחו, ומגרש אותם. פתח הביוב נשמר בקפדנות על ידי אנשיו של קובנר עצמו כדי ששום 'בלתי חוקי' לא יתפלח דרכו.

"גם ביערות, כמפקד הפרטיזנים, קובנר ממשיך למנוע הצלה ושולח למוות כל יהודי שלא נמנה עם חבריו - חברי 'השומר הצעיר'." (54)

המרד ההמוני הראשון נחשב כמי שהתחולל בגטו לאחווה (Lachwa) שבבילורוסיה, ב-4 באוגוסט 1942. מאפיין מרשים של מרד זה היה שהוא הוצא לפועל ללא נשק חם כלל. "אנשי ה-SS נכנסו לגטו והורו לכולם להסתדר בשורה. במקום זאת, רצו היהודים לבתיהם והעלו אותם באש...

"יצחק רוכצ'ין תקף את מפקד ה-SS בגרזן. קצין ה-SS נפל ארצה, מתבוסס בדמו. בהיעדר כל דרך מילוט קפץ רוכצ'ין לנהר הסמוך. הוא הוכרע על ידי כדור. באותו זמן, איש SS אחר הופל בשער על ידי חיים חפץ והאחים אשר ומשה-לייב חפץ. גרמני נוסף נפל בידיו של משה קלופניצקי.

"כעת ההמון התעורר והסתער על שער הגטו. אלה שיכולים היו לרוץ רצו, כשהם מותירים מאחוריהם גטו עולה בלהבות. הם נרדפו ונורו. רבים נפלו. העיר הייתה זרועה גוויות. אנשים רצו בכוחותיהם האחרונים ליערות הסמוכים לנהר פריפיאט, במטרה למצוא שם מחסה. מתוך 2,000 היהודים, כ-600 הצליחו להגיע ליעדם. אך המשטרה והבילורוסים של אותו אזור, שרדפו אחריהם, רצחו את רובם באכזריות...

"הגרמנים הצליחו להוביל רק מעטים מהם לקבר, משום שצעירים וזקנים כאחד ניסו לברוח. הם העדיפו למות מכדור תוך כדי ריצה מאשר להיות מובלים למותם.

"ימים אחדים לאחר מכן נאספו 120 מיהודי לאחווה ביער חובוט, כ-20 קילומטרים מהעיר, והצטרפו לפרטיזנים, כשהם נלחמים כתף אל כתף עימם, ומאוחר יותר עם הצבא האדום, ובכך נקמו את נקמת יקירם.

תפקיד מפתח בתוכנית ההשמדה שוחק על ידי היודנראטים, או המועצות היהודיות, שהנאצים מינו לנהל כל גטו.

"היודנראט שימש כמכשיר לשמירה על השקט. הוא הרדים הן את הנוער והן את המבוגרים בתחושת ביטחון מוטעית כדי שלא יחשבו על פעולות הצלה. לרוע המזל, רוב חברי היודנראטים היו ציונים. הם סברו כי בשיתוף פעולה עם הגרמנים הם עושים דבר טוב. בהכנת רשימות היהודים שנשלחו למותם, הם סברו כי הם מצילים יהודים אחרים. ראשי היודנראט סבלו מתסביך עליונות, כשהם חושבים שהם עושים דבר היסטורי כדי לפדות את האומה, וכל האוכלוסייה היהודית חרדה מפניהם."

כך, "הדבר הראשון שעשו הנאצים גם בשלזיה עילית המזרחית היה להקים 'מועצת זקנים' (יודנראט), וכמו בכל מקום, הם מינו פעילים ציונים לעמוד בראש המועצה. הנאצים מצאו ב'זקנים' אלה את מה שקיוו לו: משרתים נאמנים וממושמעים אשר בשל תאוותם לכסף ולכוח הובילו את המוני היהודים לאבדנם.

"מוניק (משה) מרין, אחד הפעילים הציונים בקהילת סוסנוביץ, הורם על ידי הנאצים כ'קיסר' של כל 'מועצות הזקנים', והוא מינה את מנהיגי המועצות האלו בכל קהילה. כמובן, הוא מינה לתפקידים מבישים אלה רק את חבריו לאידיאולוגיה מהמחנה הציוני. התוכנית השטן של הנאצים הבטיחה שגורלו האישי של כל יהודי - בין לחיים ובין למוות - יופקד בלעדית בידי החלטותיהן של 'מועצות הזקנים'. הנאצים, מעת לעת, החליטו על מכסה כללית לעבודת המחנות ולהשמדה, אך הסלקציה האישית הושארה בידי 'מועצות הזקנים', כאשר אכיפת החטיפות והמעצרים הופקדה גם היא בידי המשטרה היהודית (קאפואים). בשיטה עורמומית זו הצליחו הנאצים במידה רבה להשיג רצח המוני ולהרעיל את אווירת הגטו באמצעות הידרדרות מוסרית ושחיתות." יהודי דתי בולט בבנדז'ין, רב בונים, "הזהיר את יהודי העיר, כשהוא חושף בפניהם כי הם יישרפו בכבשנים וכי עליהם להציל את עצמם על ידי אי-התייצבות לגירוש כשהם נקראים על ידי המועצה. רב בונים ידע שמרין יתנקם בו באכזריות, במיוחד מכיוון שסירב להשתתף בתככים של שתי השנים הקודמות של מועצת הזקנים. נקמתו של מרין לא איחרה לבוא. הוא הלשין לגסטפו שבניו של רב בונים שייכים למחתרת, והם נעצרו מהר מאוד ונשלחו לאושוויץ. כעבור זמן קצר נעצרו גם רב בונים ואשתו ונשלחו לאושוויץ" (56)

ניסיונות לארגן התנגדות בגטו ביאליסטוק לא צלחו במידה רבה. הדבר נבע בחלקו מחישוב טקטי מוטעה של הנהגת ההתנגדות, שניסתה הן להילחם בגטו והן לחזק את הפרטיזנים הכפריים, אך היו לה מעט מאוד משאבים להשיג את שתי המשימות כראוי. הם עורערו גם על ידי שיתוף הפעולה של היודנראט בהנהגת הציונים עם הנאצים. "מדיניות היודנראט בביאליסטוק הייתה משכנעת עוד יותר מכיוון שהתומך והמוציא לפועל הראשי שלה היה אפרים ברש, מהנדס במקצועו וציוני ליברלי באמונותיו הפוליטיות." לברש היה קודם לכן שם של "אדם ישר", דבר שאיפשר לו להרדים ביתר אפקטיביות את תושבי הגטו בתחושת ביטחון מוטעית.

בפברואר 1943 דרשו הנאצים את מסירתם של 6,300 מיהודי ביאליסטוק להשמדה. "היודנראט נענה על ידי הכנת רשימות של אנשים שחטאם היה שהיו עניים או שנמלטו לביאליסטוק מהגטאות המחוזיים שחוסלו. העסקה אורגנה בסודיות מוחלטת, ללא כל אזהרה או רמז מברש או מחברי יודנראט אחרים לאוכלוסיית הגטו על מה שמצפה לה. "ואולם, גוש הלוחמים המאוחד האנטי-פשיסטי מנע מרוב האנשים ברשימות להתייצב לתחבורה למותם, ותושבי הגטו נלחמו בחזרה כשהגרמנים באו לאספם. ב-15 באוגוסט 1943 הודיעו הנאצים לברש כי בכוונתם לחסל את הגטו. "ברש חזר לגטו ולא הזהיר איש כי נותרו שעות אחדות בלבד ליותר מ-40,000 היהודים" שנותרו עדיין שם, וגם לא עודד אותם למרוד. הגוש האנטי-פשיסטי הצליח מכל מקום לחמש 300 לוחמים בנשק חם וברמונים ועוד 200 בבקבוקי מולוטוב, פצצות תוצרת בית, סכינים וגרזנים. כלי נשק אלה, שרבים מהם הוברחו לגטו בדרכים הנועזות ביותר, היו בלתי מספקים לחלוטין למרד בקנה מידה רחב, אך ההתנגדות נמשכה מכל מקום עד 26 באוגוסט והנאצים נאלצו להשתמש בארטילריה ובמטוסים כדי להכניעה. כ-100 נאצים נהרגו. (57)

ציוני בולט נוסף שהעניק לנאצים סיוע ניכר בקמפיין ההשמדה שלהם היה חיים רומקובסקי, מנהיג גטו מגלומן שאפילו הורה להנפיק בולי דואר עם דיוקנו לשימוש תושבי הגטו.

"רומקובסקי, שכיהן עשרות שנים כיושב ראש הציונים בלודז', הומלך על עצמו, בחסות נאצית, כ'מלך הגטו'. הוא התייחס ל'מצביאיו' באכזריות של עריץ מטורף, כשהוא מפקח על גזירות נאציות בעזרת גזירות משלו, מארגן בדיוק מתודי וללא רחמים את כל משלוחי המוות, כשהוא ממנה את עצמו למשיא היחיד של זוגות צעירים. אלפרד נוסיג, המנהיג הציוני הישיש וידידו האישי של הרצל, הכתים את זקנתו בהלשנה וריגול בגטו ורשה, מעשה שעליו נשפט ונדון למוות על ידי המחתרת.

"שמות אלה מוזכרים כדוגמאות בולטות, אך הרשימה המושמצת עצמה ארוכה ומשתרעת על פני ערים וכפרים רבים ברחבי פולין, ליטא, הונגריה ורומניה." (58)

על אף העזרה שהושיטה ההנהגה הציונית למאמצים הנאציים למחוץ כל התנגדות יהודית, יהודים אנטי-גזעניים השתמשו בתושייה רבה כדי לספק לעצמם את האמצעים להגן על עצמם. בנקודה מסוימת, נשק הוברח לגטאות המתנגדים בארונות מתים בעלי תחתית כפולה. "לאחר מכן, במשך זמן מה, נערות הביאו נשק, כשהוא תלוי בין רגליהן בעת שחזרו מהמפעלים שבחוץ." מאוחר יותר, ובפרט בוורשה, "מערכת הביוב הייתה עתידה להפוך למסלול היחיד החשוב ביותר שדרכו נכנס נשק לגטו ואנשים יצאו ממנו." בגטו דניפרופטרובסק, 150 קילוגרמים של דינמיט תעשייתי הוברחו "כשהם מוחבאים בתוך נבלה מבאישה של סוס נרקב", בעוד שבנווילנה, "אחיות מנזר סנט קתרינה הביאו רימונים ורובים לתוך הגטו והחביאו את מבריחי הנשק במנזר." אך עם משאביהם המועטים, הנשק שהשיגו לוחמי הגטו "מעולם לא היה מספיק ומעולם לא מהסוג הנכון; ללא מקלעים כבדים, ללא מרגמות, ללא מוקשים, ללא נשק נגד טנקים, ללא עפרונות ג'ליגניט או חומרי נפץ פלסטיים." התושייה היהודית הצליחה אפילו לתפוס או לייצר נשק או להבריח כלי נשק ורכיבים לתוך מחנות המוות טרבלינקה וסוביבור, שבהם נערכו מרידות נואשות." (59)

התנגדות הגטאות הגיעה לשיאה בוורשה בשנת 1943. שם "תנועת ההתנגדות היהודית קיבלה את התמיכה לא רק מהקומוניסטים החלשים צבאית, אלא משלושה ארגוני התנגדות פולניים קטנים אך משפיעים וממספר אישיויות אצילות, ששיחקו תפקיד מכריע בגרימה למפקדת צבא המולדת (ארמייה קראיובה) לספק לארגון היהודי הלוחם כמה כלי נשק." "משמר העם" (גווארדיה לודובה) שלח כמה אקדחים, אף ש"עד כמה היו משאביהם מוגבלים ניתן ללמוד מהדוח של מפקדת אזור ורשה של 'משמר העם' מ-27 בדצמבר 1942, שהעריך את כמות הנשק שברשותה ב-13 אקדחים ו-17 רימונים, ומזה של 1 בינואר 1943, שנקב במספרים של 24 אקדחים ו-18 רימונים." (60)

כאשר הפעולה הידועה כ"החיסול הגדול" (שבה הושמדו כ-300,000 יהודים) החלה בוורשה ב-22 ביולי, לקבוצות ההתנגדות היהודיות היו מעט כלי נשק ולפיכך לא יכלו לנהל קרב. ואולם, החיסול הגדול גלגל את הגטו לחמש את עצמו ככל האפשר, וגם לבנות מערכת מודיעין מעולה. "מקורות המודיעין הפולניים והיהודיים מחוץ לגטו יכלו לגלות מה מתוכנן על ידי הגרמנים מכיוון שלא רק כוח ההשמדה המיוחד אלא כל חיל המצב הגרמני בוורשה הוזעק להתמודד עם מרד כולל אפשרי." (61)

"ביום ראשון, 18 באפריל 1943, מפקדי המשטרה ומנהיגי ה-SS קיימו ועידה שבה עובדה בפירוט התוכנית להתקפה על הגטו. היא הייתה אמורה להתקיים למחרת עם שחר. בשעה 14:00 באותו יום קיבלו ה-SS והמשטרה הגרמנית את פקודות הגיוס שלהם. פקודה דומה התקבלה על ידי המשטרה הפולנית, שהטילה סגר כבד סביב הגטו כולו בסביבות השעה 18:00. שעה מאוחר יותר הובאו מפקדי המטה של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) ושל הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) בסוד ההכנות של האויב." (62)
לוחמי הגטו פתחו במרד ביום למחרת. לפי איינשטיין, הרכב לוחמי הגטו היה כדלקמן: ל"ארגון הצבאי היהודי" (אצ"י) של הרוויזיוניסטים היו כ-400 לוחמים, ל"ארגון היהודי הלוחם" (אי"ל - קואליציה של קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים אנשי הבונד וציונים, שבהם השומר הצעיר שיחק את התפקיד הבולט ביותר) היו בין 600 ל-800, בעוד שהרוב, כ-2,000, לא היו קשורים בשום ארגון פוליטי ונודעו כ"קבוצות פראיות". האחרונות למעשה החזיקו מעמד זמן רב יותר מאשר הקבוצות המאורגנות פוליטית." (63)

בלחימה מרחוב לרחוב, מבית לבית, מבונקרים תת-קרקעיים, מחורבות ואף מתעלות ביוב, מתנגדי גטו וורשה החזיקו את הנאצים במצור או בלמו אותם במשך חודשים במה שתואר כמעשה ההתנגדות היחיד הגדול והממושך ביותר באירופה הכבושה, מלבד יוגוסלביה. הוא גרם למאות נפגעים נאצים, אף שהצבא הגרמני הפגיז את הגטו בארטילריה והלופטוואפה הובא לתקיפות אווירות נגדו. הנאצים ניסו להשמיד אף את החורבות שסיפקו מחסה לגרילה עירונית ביולי, ובספטמבר 1943 שלחו כוחות גדולים כדי לטהר את שרידי הגטו. מכל מקום, מעשה ההתנגדות האחרון שנרשם על ידי קבוצת גטו וורשה, הריגתם של שלושה ז'נדרמים גרמנים, התרחש מאוחר כיוני 1944.(64)

בנוסף לנאצים, מתנגדי הגטו נאלצו להילחם בבוגד מסוכן ביותר, אברהם גנצוויך, שהיה מנהיג "השומר הצעיר" (קבוצה ציונית "שמאלית", הידועה כיום כמשמר/מפ"ם) בצ'נסטוחובה. בוורשה באביב 1940, "נשא נאום שבו אמר כי הסדר החדש הנאצי בא כדי להישאר וכי על היהודים להסתגל אליו... בסיוע הגסטפו, הוא קיבץ מטה של משתפי פעולה שגויסו מבין בני משפחתו, חבריו ומכריו." הנאצים התירו לו להקים "כוח משטרה" משלו בן 300 איש (ה"אחד עשר") אשר "ביצע את תפקידיהם של בריוני גנגסטר אמריקאי ובעזרתם אילץ גנצוויך את כל אנשי העסקים החשובים בגטו, ללא קשר לשאלה אם היו ישרים או לא ישרים, לשלם לו דמי חסות (פרוטקשן), אותם חלק עם פטרוניו בגסטפו... הגורם החשוב ביותר היה תועלתו של גנצוויך והמאפיה שלו כמנגנון ריגול וחתרנות - בקיצור, כטור חמישי קלאסי... שני רבנים השייכים למפלגת אגודת ישראל, בלומנפלד וגליצנשטיין, עשו תעמולה מטעמו בקרב האלמנטים החסידיים ודאגו לכך ששום רעיונות התנגדות לא יכו שורש בבתי הספר ובמכללות הדתיים." גנצוויך הקים "שירות אמבולנסים" שסייע לקבץ קורבנות עבור הנאצים, וגם מדי יום שלישי מסר דוח מודיעין אשר "התרברב כי הגסטפו המתין לו בחוסר סבלנות מכיוון שראו בו את ההערכה המהימנה היחידה של המתרחש בגטו." מפלגת אגודת ישראל, כיום אחת המפלגות הפוליטיות המכובדות בישראל, סייעה לנאצים לדכא התנגדות "על ידי כך שאמרה לחסידיה הרבים כי הגטו אינו רק עונשו של ה' על נטישת היהודים את האורתודוקסיה והאתאיזם, אלא ברכה בתחפושת שנועדה להחזיר את היהודים למצב של חסידות." (65) היכולת של לוחמי הגטו לארגן התנגדות למרות משתפי פעולה אלה הייתה הישג מרשים.

זמן קצר לפני מותו בקרב בגטו, מנהיג הארגון היהודי הלוחם מרדכי אנילביץ' כתב לממלא מקומו: "במודעות כי יומנו האחרון קרוב, אנו תובעים מכם לזכור כיצד נבגדנו. יום התשלום עבור דמנו הנקי שנשפך יבוא. שלחו עזרה לאלה שבקרב האחרון עשויים להימלט מידי האויב, כדי שיוכלו להמשיך בקרב." (66) אף שאינו נוקב במפורש בשמו של מי שבגד ביהודי גטו ורשה, מעניין לציין כי אנילביץ' היה יוצא מן הכלל נדיר המוכיח את הכלל, בכך שהיה ציוני, באורח אירוני מאותו ארגון "השומר הצעיר" שאליו השתייך גנצוויך.

קישורים רלוונטיים

• הפולמוסים על אייכמן: חנה ארנדט ומבקריה מאת מייקל עזרא
• שיתוף הפעולה הציוני-נאצי והשואה: סטייה היסטורית? לני ברנר במבט מחדש מאת טוני גרינשטיין
• סקירת ספרים בניו יורק טיימס, 19 בדצמבר 1965: מחבר ומבקר ועל העקוב יהיה למישור: משפט אייכמן, האסון היהודי ונראטיב חנה ארנדט מאת יעקב רובינסון
• קרבות הגטו מאת מרק אדלמן
• שאלות ותשובות בנושא 'העברה': כיצד יכלו ציונים להוציא לפועל מדיניות פרו-היטלראית כשהיו אלה הם ששלחו עשרות אלפים להילחם בנאצים באירופה?
• מכתביו של לותר הרמן, האיש העיוור שצד את המנהיג הנאצי אדולף אייכמן בבואנוס איירס נראה כי חלק גדול מהסיפור הישראלי על אופן לכידתו של אייכמן בויים מכלום, אנו ממליצים לכם לקרוא את סיפורו המרתק של לותר הרמן נעצר במחנה הריכוז דכאו (גרמניה) בשנת 1934 על התנגדות להסכם 'העברה'! (בספרדית, אך גוגל מתרגם מצוין)
• שרשור ב-Quora: האם נכון שקומנדר קוסטו היה משתף פעולה של הנאצים בתקופת הכיבוש?

חזרה לראש הדף

פרק ו': המדיניות הציונית לגבי השואה

תיאוריהם של היסטוריונים יהודים על סבלם של יהודי מזרח אירופה תחת הכיבוש הנאצי מכילים סיפור בעל שני פנים: גבורת ההתנגדות מזה, וחרפת השיתוף פעולה מזה. מה בדיוק היה תפקידה של התנועה הציונית, כתנועה, בכל זה? האם המנהיגים הציונים הרבים ששיתפו פעולה עם הנאציזם בדרכים שונות פעלו כאינדיבידואלים, או כפקידים המוציאים לפועל מדיניות ציונית? במילים אחרות, מי היה טיפוסי יותר לתנועה הציונית, אנילביץ' או גנס?

כאשר פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות הכניסה את מרבית יהדות מזרח אירופה לתוך טבעת ברזל של שליטה נאצית, תגובתם של ציונים יחידים שנלכדו במלכודת זו הייתה שונה. כמה מהם הבינו שגרמניה הנאצית נחושה להפוך את אירופה ל"יודנריין" (נקייה מיהודים), ולפיכך האמינו כי קיים סיכון להשמדה עבור כל יהודי שלא נמלט או שלא הוצא מאירופה על ידי הציונים במסגרת הסכמי 1938. אלה, ובהם אנילביץ', הצטרפו ליהודים לא-ציונים כדי להתנגד. אחרים, במיוחד אלה כמו גנצוויך וגנס שהיו מנהיגים בתנועה הציונית, הוסיפו לקוות שיוכלו להציל את עצמם ואת חסידיהם הנבחרים באמצעות עסקאות עם הנאצים, על חשבון אחיהם היהודים.

ואולם, בדרגים הגבוהים יותר של התנועה הציונית, ובפרט בסוכנות היהודית שמנהיגיה עברו את המלחמה במקלטים בטוחים כדי להפוך לממשלת ישראל העתידית, לא הייתה מחלוקת כזו. שום קריאה עזה למרד נגד הנאציזם לא יצאה ממנהיגים אלה, וגם לא נרשם כי עשו ניסיון כלשהו, למשל, להבריח נשק ללוחמי הגטאות שהיו זקוקים לו נואשות.

התנועה הציונית אכן עסקה בפעילות צבאית מוגבלת מסוימת במלחמת העולם השנייה, אך זו נועדה במהותה לקדם את מטרת המדינה הציונית ולא להילחם בנאציזם כשלעצמו או לסייע ליהודים הנרדפים להתנגד לו. כך הקימו הציונים את "הבריגדה היהודית" [רק מעטים מבני מה שנקרא היישוב ראו קרב חמישה שבועות לפני תום מלחמת העולם השנייה] בצבא הבריטי, שמטרותיה האמיתיות היו להעניק אמינות לבדיה כי היהודים מהווים ישות לאומית ולרכוש הכשרה ומומחיות צבאית עבור הצבא הישראלי העתידי.

לפי ההיסטוריון היהודי יוסף טננבאום, "אליהו גולומב, מנהיג ה'הגנה', פנה לצבא הבריטי לבקש להעמיד לרשות המתנדבים היהודים מטוסים ותחמושת לטיסה, לחימה והצלה, אך דבר לא ניתן עד תחילת 1944." לא ברור מדוע הבריטים היו נמנעים משיתוף פעולה בפרויקט כזה אילו נועד ברצינות לחזק את מאמץ המלחמה של בעלות הברית ואילו היו להם המשאבים הפנויים לכך, וגם לא מדוע הציונים לא פנו בפנייה כזו לארצות הברית, המעצמה בעלת המשאבים הגדולים ביותר שבה החזיקה התנועה הציונית גם בהשפעה הפוליטית החזקה ביותר. לבסוף, כשהמלחמה הייתה בשלביה האחרונים, הצניחו הציונים סך הכל 31 צנחנים במדינות הכבושות בידי הנאצים, אך תפקידם היה לארגן הגירה נוספת לפלשתינה (ארץ ישראל) ולא התנגדות לנאציזם. (67) [כאן נמצאת עבודת התזה של מ. היבארד שמצאנו בנושא זה; מפורטת ומלמדת מאוד על 31 עד 33 הצנחנים -- עלה התאנה של מאמץ, עמ' 27–28, 31, 32, ו-33]

הטענה כי הממשלה הבריטית הזניחה כביכול פניות ציוניות לסייע לקורבנות היהודים של הנאציזם הופרכה על ידי הרב ד"ר סלומון שונפלד, שכיהן כיושב ראש ועד הצלה שהוקם על ידי הרב הראשי של בריטניה. לפי הרב שונפלד, "ניסיוני בשנים 1942–1943 היה כולו לטובת הנכונות הבריטית לסייע, בגלוי, באופן בונה ובאופן מוחלט, ונכונות זו נתקלה בהתנגדות מצד מנהיגים ציונים שהתעקשו על הצלה לפלשתינה (ארץ ישראל) כצורת הסיוע המקובלת היחידה." הרב שונפלד נזכר כי 277 חברי פרלמנט בריטים חתמו על הצעה הקוראת לממשלה להעניק מקלט בשטחים שבשליטה בריטית לקורבנות הרדיפה הנאצית, ו"ממשלת הוד מלכותו אכן הנפיקה כמה מאות אישורי הגירה למאוריציוס ולאזורים אחרים לטובת כל משפחה יהודית מאוימת שיוכלנו לנוקב בשמה." ואז, "בישיבת הפרלמנט שנערכה ב-27 בינואר 1943, כאשר הצעדים הבאים קודמו בנמרצות על ידי מעל 100 חברי פרלמנט ולורדים, הודיע דובר מטעם הציונים כי היהודים יתנגדו להצעה מתוך נימוק שהיא משמיטה התייחסות לפלשתינה. כמה קולות הורמו בתמיכה בעמדה הציונית, התנהל דיון ניכר, ולאחר מכן ההצעה מתה. אפילו היוזמים קראו בייאוש: אם היהודים אינם יכולים להסכים בינם לבין עצמם, כיצד נוכל אנו לסייע?" (68)

ביולי 1944, המנהיג היהודי-סלובקי הרב דוב מיכאל וייסמנדל, במכתב לפקידים ציונים האחראים על ארגוני "הצלה", המליץ על שורת צעדים להצלת חייהם של אלפי יהודים המאוימים בחיסול באושוויץ. הצעותיו היו:
"1) בעזרת מיפוי מדויק של מסילות הברזל, להפציץ את הפסים שבהם הובלו יהודי הונגריה למשרפות;
"2) להפציץ את הכבשנים של אושוויץ;
"3) להצניח תחמושת ל-80,000 אסירים באושוויץ;
"4) להצניח חבלנים שיפוצצו את כל אמצעי ההשמדה, ובכך יגרמו להפסקה בתהליך שריפת 13,000 יהודים מדי יום;
"5) במקרה של סירוב בעלות הברית, להשיג מטוסים ולגייס מתנדבים יהודים שיבצעו את החבלה.

"למכתבו הוסיף את שאלותיו מנקרות הלב: 'מדוע לא נעשה הדבר עד כה? מדוע אינו נעשה כעת? מי אשם בהזנחה איומה זו? האם אינכם אשמים, אחינו היהודים: אתם שנהנים מהמזל הגדול ביותר בעולם - החירות?' ספק רב, למעשה, אם הציונים עשו אי פעם פנייה רצינית כלשהי לבעלות הברית לסייע ליהודים הנרדפים תחת הכיבוש הנאצי. "במהלך משפט קסטנר, עלתה שוב ושוב השאלה מדוע מנהיגי הסוכנות היהודית לא פנו בדרישה זו (להפציץ את מתקני ההשמדה באושוויץ) לבעלות הברית. לא ניתן היה לקבל מהם כל תשובה. בן-גוריון ושרת אף התחמקו מלהופיע בפני בית המשפט כדי להסביר את ההיעדר של פעולה משמעותית כלשהי. רק כעבור ארבע שנים, במשפט נגד אייכמן, הסוכנות היהודית, בציפייה לקשיים מביכים נוספים, הביאה מיוזמתה מסמכים בפני בית המשפט המעידים כי הוגשו פניות לממשלה הבריטית בנושא הפצצת אושוויץ. איזה פלא! כל כך הרבה שנים לא נודע דבר על מסמכים אלה ופתאום הם התגלו בארכיוני הסוכנות היהודית! אך גם כעת, בן-גוריון ושרת נמנעו מלתת הסברים בעל פה לבית המשפט, והתובע הכללי התפתל והסתובב, בוירטואוזיות מדהימה, כדי שלא נזדקק להם." (69) [ראו The Holocaust Victims Accused לתיאורו המפורט של הרב וייסמנדל שבו סיפק את תוכניות המתאר של מחנות המוות]

מוצדק לשאול, אף שמעטים העזו לעשות כן, מדוע התנועה הציונית לא עשתה דבר כדי לסייע למרידות הגטאות ההרואיות ולניסיונות הנואשים לארגן התנגדות אפילו במחנות ההשמדה, ומדוע עשתה מעט מאוד כדי לסייע ליהודי אירופה באופן כללי, למעט ארגון סידורי הגירה עבור חבריה שלה. האם ההנהגה הציונית לא ידעה שיהודי מזרח אירופה מושמדים? לפי הסופר הציוני הידוע מייקל אלקינס, קורבן אחד בשם משה פודחלבניק ניצל בדרך נס ממוות והצליח לברוח מחלמנו, מרכז ההשמדה הראשון בתאי גזים, ולהביא את השמועה על המתרחש לעולם החיצון כבר ב-18 בדצמבר 1941. "בתחילת אוגוסט 1942, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ בשם גרהארט ריגנר הביא דוח לנציגות האמריקאית בברן" שהתבסס על עדויותיהם של פודחלבניק ואחרים. הנציגות דיווחה ב-17 באוגוסט למחלקת המדינה כי קיימת תוכנית לפיה כל היהודים תחת השלטון הנאצי "יושמדו במכה אחת". (70) לפיכך, לפחות עד לאותו תאריך, התנועה הציונית מחוץ לשטחים שהוחזקו בידי הנאצים ידעה מה מתרחש.

האם חסרו לתנועה הציונית המשאבים לסייע ליהודים הנרדפים? הדבר בקושי ניתן להאמנה. הציונות הייתה אז התנועה היהודית היחידה המאורגנת על בסיס כלל-עולמי, בעלת משאבים כספיים ומגעים משפיעים בעמדות כוח ברחבי העולם המערבי. אין לשכוח כי שנת 1942 הייתה שנת תוכנית בילטמור, שסימנה את ביסוס ההשפעה הציונית המכרעת על המדיניות בארצות הברית. בוודאי שהציונות לא הייתה חלשה מדי מכדי לסייע ליהודי אירופה המדוכאים, בייחוד כאשר אנו נזכרים כי ברגע שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, "מתוך ה'הגנה', הצבא היהודי המחתרתי בפלשתינה (ארץ ישראל), הסתננו מאה שליחים לתוך אירופה" כדי להעביר את היהודים השורדים לפלשתינה ולהגדיל את כוח האדם הציוני. אך עד אז, כשישה מיליון קורבנות לפי ההערכות כבר נטבחו. ארגון המודיעין הציוני ה'מוסד' [לעלייה ב'] "פרש רשת של ה'הגנה' על פני אירופה מקונסטנצה שעל הים השחור ועד פור דה בוק הזעיר בקצה חוף הים התיכון של צרפת, ומעט מאוד ממה שיהודי יכול היה לעשות באופן משמעותי בכל אותם אלפי מיילים נעלם מעיניהם." (71) היכן היו משאבים אלה כאשר יהודי אירופה נטבחו במיליוניהם?

ד"ר חיים ויצמן, שהפך מאוחר יותר לנשיאה הראשון של מדינת ישראל, ציין כבר בשנת 1937 כי היה לו מושג טוב מה עשוי להיות גורלם של יהודי אירופה, וגם הצהיר חד-משמעית מה תהיה המדיניות הציונית הרשמית כלפיהם. "תקוותיהם של ששת מיליוני יהודי אירופה מרוכזות בהגירה", הצהיר. "נשאלתי: 'האם אתה יכול להביא שישה מיליון יהודים לפלשתינה (ארץ ישראל)?' השיבותי: ממעמקי הטרגדיה אני רוצה להציל שני מיליון צעירים... הזקנים יעברו [מן העולם]. הם יישאו את גורלם או שלא יישאו אותו. הם היו אבק, אבק כלכלי ומוסרי בעולם אכזר... רק ענף הצעירים ישרוד... עליהם לקבל זאת." (72)

הציונים היו אכן ממוקדי מטרה באופן קיצוני. דאגתם היחידה הייתה הבטחת מטרתם להקמת מדינה בפלשתינה (ארץ ישראל). אחד ממנהיגיהם, יצחק גרינבוים, שמונה ליושב ראש ועדה שהקימו הציונים כביכול למען הצלת יהודי אירופה, הצהיר כי אין להרשות לדבר, אף לא להצלת יהודי אירופה, לטשטש מטרה זו. בלשונו, "כשבאים אלינו בשתי תוכניות: הצלת המוני היהודים באירופה או גאולת הארץ - אני מצביע, ללא מחשבה שנייה, בעד גאולת הארץ. ככל שמדברים יותר על שחיטת עמנו, כך קטן המאמץ שלנו לחזק ולקדם את העבריות של הארץ. אם הייתה קיימת היום אפשרות לקנות חבילות מזון (עבור יהודים מורעבים תחת השלטון הנאצי) בכספי קרן היסוד כדי לשלוח אותן דרך ליסבון - האם היינו עושים דבר כזה? לא! ושוב פעם לא!" (73) תמוה שמעטים האנשים ששאלו האם אדם שהביע תחושות כאלו היה האדם המתאים לעמוד בראש גוף שתפקידו התיאורטי היה עבודת הצלה.

מעניין לציין כי בנו של יצחק גרינבוים, אליעזר, היה משתף פעולה ידוע לשמצה עם הנאצים באושוויץ. הסופר היהודי ק. צטניק, בספרו "קראו לו פייפל", התייחס ל"אליעזר גרינבוים (שלו קרא פרוכטנבוים בספר) אשר הודות לטקטיקות שלו לפעול כמשתף פעולה ולהפגין אכזריות - במידה שהשתוממה אפילו את הגרמנים - הועלה לדרגת מפקד בלוק (בלוקאלטעסטר)." (74)

ז. קסטנר ויהודי הונגריה

ההסכמים בין התנועה הציונית לגרמניה הנאצית נותרו בסוד שמור היטב במשך שנים רבות. אך ברגע שהתפרצה השערורייה הידועה כמשפט קסטנר בשנת 1953, החלו הפרטים להיחשף בהדרגה. ההסכם הסודי הראשון שנחשף במלואו היה זה שהושג בין ד"ר רודולף (ישראל) קסטנר מוועד ההצלה של הסוכנות היהודית בבודפשט לבין קולונל (אוברשטורמבאנפיהרר) אדולף אייכמן (שחתם על הסכם ההגירה ב-1938 עם משה בר-גלעד), הפקיד האחראי לפתרון "השאלה היהודית" בהונגריה, בשנת 1944. הסכם קסטנר-אייכמן נוגע לגורלם של כ-800,000 יהודים בהונגריה.

"הרוב המכריע של יהודי הונגריה היו ללא ארגון. הם לא השתייכו לציונות ולא לסוכנות היהודית. הם השתייכו רק להונגריה, לבתיה, לרחובותיה, לבית המלאכה שלה, למגרשי הספורט ולבתי הקפה שלה. מי יכול היה לדבר בשם יהודים מתבוללים אלה, יהודים אלה ללא יושבי ראש? ... היהודים המאורגנים לקחו על עצמם את כל עבודת ההצלה עבור כל 800,000 הנידונים." (75) היהודים המאורגנים היו הציונים, שהקימו את ועד ההצלה של הסוכנות היהודית. קסטנר ושאר פקידי ועד זה, כמו גינזבורג ובר-גלעד, הוכרו רשמית על ידי הנאצים כנושאים ונותנים וכנציגי התנועה הציונית.

האמת על פעולותיו של מה שנקרא "ועד ההצלה" לא החלה לצאת לאור עד שאזרח ישראלי בשם מלכיאל גרינוואלד הוקיע בפומבי את קסטנר כמשתף פעולה עם הנאציזם, בטענה כי "מעשיו של קסטנר בבודפשט עלו לנו בחייהם של מאות אלפי יהודים." (76) גרינוואלד נתבע על הוצאת דיבה לא על ידי קסטנר אלא על ידי ממשלת ישראל, שמנהיגיה היו ממוניו של קסטנר והתוו את המדיניות שביצע.

המשפט לא התנהל היטב עבור ממשלת ישראל. גרינוואלד זוכה מאשמת הוצאת דיבה, דבר שהצביע על כך שהיה בסיס איתן להאשמתו כי ועד ההצלה של קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים וסייע להם להשמיד את מרבית יהדות הונגריה בתמורה לכך שהותר לו להציל מעל 600 מיוחסים ופעילי ציונות ולהביאם לפלשתינה (ארץ ישראל). לפי השופט במשפט קסטנר, בנימין הלוי: "יהודי הגטאות לא היו מאמינים לשליטים הנאצים או ההונגרים. אך היה להם אמון במנהיגיהם היהודים. אייכמן ואחרים השתמשו בעובדה ידועה זו כחלק מתוכניתם המחושבת להטעות את היהודים. הם יכלו לגרש את היהודים להשמדתם בעזרת המנהיגים היהודים... אותם יהודים שניסו להזהיר את חבריהם על האמת נרדפו על ידי המנהיגים היהודים הממונים על 'עבודת ההצלה' המקומית. אמונם של היהודים במידע המטעה וחוסר ידיעתם כי נשותיהם, ילדיהם והם עצמם עומדים להיות מגורשים לתאי הגזים של אושוויץ הובילו את הקורבנות להישאר פסיביים בגטאותיהם... חסות הנאצים על קסטנר, והסכמתם לאפשר לו להציל 600 יהודים מיוחסים, היו חלק מהתוכנית להשמדת היהודים... ההזדמנות להציל אנשים מיוחסים קסמה לו מאוד. הוא ראה בהצלת היהודים החשובים ביותר הצלחה אישית גדולה והצלחה לציונות...

"הקרבת האינטרסים החיוניים של רוב היהודים, כדי להציל את המיוחסים, הייתה האלמנט הבסיסי בהסכם בין קסטנר לנאצים. הסכם זה קיבע את חלוקת האומה לשני מחנות בלתי שווים, שבר קטן של מיוחסים, שהנאצים הבטיחו לקסטנר להציל, מצד אחד, והרוב הגדול של יהודי הונגריה שהנאצים יייעדו למוות, מצד שני. תנאי הכרחי להצלת המחנה הראשון על ידי הנאצים היה שקסטנר לא יתערב בפעולת הנאצים נגד המחנה השני ולא יפריע להם בהשמדתו. קסטנר מילא תנאי זה... שיתוף הפעולה בין ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לבין משמידי היהודים התגבש בבודפשט ובווינה. חובותיו של קסטנר היו חלק בלתי נפרד מה-SS. בנוסף למחלקת ההשמדה ומחלקת הביזה שלו, פתח ה-SS הנאצי מחלקת הצלה בראשותו של קסטנר." (77)

סנגורו של גרינוואלד, שמואל תמיר (כחבר תנועת החרות, קיווה להפיל את ממשלת מפלגת מפא"י שאליה השתייך קסטנר) ביקש לאחר מכן להעמיד את קסטנר לדין באשמת שיתוף פעולה עם הנאציזם. לשם כך אסף תמיר "מזוודה מלאה בראיות חדשות נגד ד"ר קסטנר, ואלוהים יודע נגד מי עוד." ואולם, לפני שניתן היה לקיים משפט שני זה, נרצח קסטנר על ידי זאב אקשטיין, שהיה בעבר "סוכן סמוי בתשלום של שירות הידיעות/המודיעין של ממשלת ישראל", ובכך הושם קץ לסכנה שהופעתו בבית המשפט תחשוף פרטים מביכים נוספים.(78)

במקביל לביצוע עסקתו של קסטנר עם הנאצים, כתב הרב וייסמנדל לתנועה הציונית: "אנו שולחים לכם הודעה מיוחדת זו כדי ליידע אתכם כי אתמול החלו הגרמנים בגירוש יהודי הונגריה... המגורשים נוסעים לאושוויץ כדי להיות מומתים בגז ציאניד... לוח הזמנים של אושוויץ, מאתמול ועד הסוף, הוא: 12,000 יהודים - גברים, נשים וילדים, זקנים, תינוקות, בריאים וחולים - אמורים להיחנק מדי יום...

"ואתם, אחינו בפלשתינה (ארץ ישראל), בכל ארצות החופש, ואתם, שרי כל הממלכות, איך אתם מחשים מול הרצח הגדול הזה? מחשים בעוד אלפים על אלפים, המגיעים כעת ל-6 מיליון יהודים, נרצחו. ומחשים כעת כשרבבות עודם נרצחים ומחכים להירצח? לבבותיהם המרוסקים זועקים אליכם לעזרה בעודם מבכים את אכזריותכם. אכזריים אתם וגם רוצחים אתם, בגלל קור הרוח של השתיקה שבה אתם צופים. כי אתם יושבים בחיבוק ידיים ואינכם עושים דבר, אף על פי שביכולתכם להפסיק או לעכב את רצח היהודים בשעה זו ממש... אתם, אחינו, בני ישראל, האם נטרפה דעתכם? האם אינכם יודעים את הגיהנום שסביבנו? עבור מי אתם שומרים את כספכם? רוצחים. מטורפים. מי הוא זה שנותן צדקה? אתם המטילים פרוטות מעטות מבתיכם המוגנים? או אנו הנותנים את דמנו במעמקי הגיהנום?" (79)

חשיפה מעניינת נוספת במשפט הדיבה של קסטנר הייתה שקסטנר התערב כדי להציל את גנרל ה-SS קורט בכר מהעמדה לדין על פשעי מלחמה. בכר היה אחד מהנושאים ונותנים הנאצים המובילים בעסקאות עם הציונים בשנת 1944. קסטנר אמר לטריבונל נירנברג: "אין כל ספק בכך שבכר שייך למעטים מאוד ממנהיגי ה-SS שהיו בעלי האומץ להתנגד לתוכנית ההשמדה של היהודים, ולנסות להציל חיי אדם... לדעתי, כאשר עניינו נשפט על ידי הרשויות של בעלות הברית או הגרמניות, קורט בכר ראוי להתחשבות המלאה ביותר האפשרית... אני מוסר הצהרה זו לא רק בשמי שלי אלא גם מטעם הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי. על החתום, ד"ר רודולף קסטנר, פקיד, הסוכנות היהודית בז'נבה. יו"ר לשעבר של ההסתדרות הציונית בהונגריה, 1943–1945. נציג הג'וינט (Joint Distribution Committee) בבודפשט." (80)

כתוצאה מהתערבותו האישית של קסטנר שוחרר בכר מהכלא בנירנברג. איזה סוג אדם היה זה שאותו קסטנר, "מטעם הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי", היה כה להוט להציל? "קורט בכר, תמיר, נאה, סוחר חיטה מצליח, הצטרף למפלגה הנאצית ב-1934. הוא שירת כמייג'ור (שטורמבאנפיהרר) ב-SS בפולין, והיה חבר ביחידות המוות שעבדו מסביב לשעון ברצח יהודים. הוא ענד גולגולת על כובע המדים שלו ועקבי מגפיו שוקללו בלוחיות פלדה כדי להשמיע נקישה מפחידה יותר כשהתהלך בין האסירים היהודים הממתינים למותם... בכר הצטיין כטבח יהודים בפולין וברוסיה." (81) הוא מונה על ידי הימלר לקומיסר של כל מחנות הריכוז הנאציים.

"והיכן קורט בכר כעת? באיזה מקום גלות, תחת איזה שם בדוי הוא מסתתר כפי שהסתתר שותפו הנאצי אייכמן? שום גלות, שום שם בדוי ושום חששות אינם נחלתו של בכר... עושרו הוא ברובו ביזה שנלכדה והוצאה בעינויים מרבבות יהודים לפני טבחם. הוא נשיא של תאגידים רבים ועמוס בכבוד. בין המיזמים הרבים שביראשם הוא עומד נמצאת מכירת חיטה לישראל. חברתו של בכר, 'קלן-האנדל גזלשאפט' (Cologne-Handel Gesellschaft), מנהלת עסקים מצוינים עם ממשלת ישראל." (82)

עיתונאי ישראלי, משה קרן, כתב סדרת מאמרים על משפט קסטנר, והעלה מספר שאלות מביכות עבור הרשויות בישראל. לפני רצח קסטנר כתב קרן: "יש להעמיד את קסטנר לדין כמשתף פעולה נאצי. ובמשפט זה, קסטנר צריך להגן על עצמו כאזרח פרטי ולא להיות מוגן על ידי ממשלת ישראל... הדי משפט קסטנר ימשיכו להדהד בינינו שנים רבות מספור. הם ימשיכו להרעיל את האוויר מעלינו, כמו אותם משפטים היסטוריים מפורסמים שבעקבותיהם נפלו ממשלות ישנות וקמו ממשלות חדשות. מדינת ישראל לעולם לא תהיה לאחר פסק דין זה מה שהייתה לפני פסק הדין." (83)

בהמשך, "ד"ר קרן טס לגרמניה. כוונתו הייתה לראיין את קורט בכר. ימים אחדים לאחר הגעתו לגרמניה, העיתונאי קרן נמצא מת במלון גרמני. הדיאגנוזה הייתה 'התקף לב'." (84)

משפט קסטנר חשף גם, לראשונה, פרטים על פרשיית "דם תמורת משאיות", שבה הציע אייכמן לשחרר את הקהילה היהודית בהונגריה בתמורה ל-10,000 משאיות וסחורות אחרות. נודע כי ההנהגה הציונית, כולל ד"ר חיים ויצמן, מנעה מעסקה זו להצלת חיים לצאת לפועל וחיבלה בשליחותו של המתווך היהודי בעסקה, יואל ברנד, על ידי כך שדאגה שהרשויות הבריטיות יעצרו אותו כנתין מדינת אויב. (85) "מיקוח זה הגיע למבוי סתום והסתיים בהשמדת יהדות הונגריה, בעוד ההנהגה הציונית סיכלה בכוונה את שליחותו של יואל ברנד." ניסיונות אחרים נעשו להצלת חיי יהודים בתמורה לכספי כופר לנאצים. הרב וייסמנדל עמד בחזית מאמצים אלה. בשנת 1942, "ויסליצני והוכברג הגיעו להסכם עם הרב וייסמנדל להפסיק את גירוש יהודי סלובקיה תמורת סכום של 50,000 דולר", אך סאלי מאייר, הנציג הציוני הבכיר בשווייץ, סירב לספק סכום כזה.

במאי 1943 הגיע וייסמנדל להסכם נוסף בעקרון עם ויסליצני, נציגו של הימלר, שלפיו יופסקו גירושי יהודים להשמדה בכל האזורים הכבושים באירופה למעט גרמניה המורחבת ופולין תמורת כופר של 3 מיליון דולר. ואולם, "סאלי מאייר ונתן שוואלב (נציג הסוכנות היהודית) לא התרגשו מהזעקה הנוקבת. שלושה מיליון דולר, שאיפשרו להציל מיליון יהודים, נאספים כיום בחגיגה עליזה בארצות הברית, עבור מכון ויצמן. אך באותה עת של חירום, לאומיים אלה שהיו בידיהם ההשפעה והכסף? סירבו לתת אותו למטרה הנעלה ביותר עבורה נאסף הכסף: פדיון הנידונים למות...

"רק במקרה אחד מצא מאייר לנכון לפתוח את ארנקו בנדיבות. הוא נתן כסף לקסטנר כדי לפדות 1,700 יהודים הונגרים, ש-688 מהם קנה קסטנר מאייכמן, ואשר הועברו מהונגריה, דרך ברגן-בלזן, לשווייץ. כאן, כשהדבר היה כרוך בהצלת העילית - ברובה פעילים ציונים וקרובי משפחה של קסטנר - סאלי מאייר שכח את העיקרון של אי-מתן כסף לאויב. הרב וייסמנדל התחנן לשווא להציל מיליון יהודים תמורת 3 מיליון דולר, בעוד ש-1,000 דולר לראש הוענקו ללא הוסס. גם במקרה זה פעל סאלי מאייר בהתאם להנחיות שהיו אבן פינה במדיניות הציונית: סלקטיביות." (86)

שנים רבות לאחר מכן נעשה ניסיון לזכות את קסטנר על ידי אדם שעבד כעוזרו בבודפשט, אנדרה ביס. הספר שכתב לא הצליח למוטט את גוש הראיות המוצק נגד קסטנר שחשף משפט הדיבה, אך הוא כן חשף חשיפה מעניינת נוספת: ש"ועד ההצלה" של קסטנר, מלבד יחסיו האחרים, שיתף פעולה הדוקות גם עם המודיעין הצבאי הגרמני (אבווהר), בראשותו של אדמירל קנריס. "מזה זמן רב (אנשי קנריס) היו במגע עם חוגים יהודיים ובייחוד עם הציונים ונציג ארגון הסיוע היהודי-אמריקאי הידוע כג'וינט (American Joint Distribution Committee).

"בשנת 1943, שמואל שפרינגמן, שהיה משתף הפעולה הקרוב ביותר של קסטנר, קיבל הזמנה מחבריו בפלשתינה (ארץ ישראל) לבוא לראותם ולמסור דוח מפורט על המצב. הוא היה זה שיצר וקיים את המגעים שהוזכרו כבר בין ציונים לבין חברי רשת הריגול הנגדי הגרמנית של קנריס. שפרינגמן, בעבודה סולידית ויעילה, השיג תוצאות חשובות." (87)

קישורים קשורים

• פרדישן (Perdition - אבדון), מחזה על משפט קסטנר שבוטל תחת לחץ ציוני.
• פודקאסט דוקומנטרי של ה-BBC: משפט קסטנר (בשני חלקים, כמעט שעה בסך הכל. שימו לב מדקה 22:00 בחלק 1)
• Perfidy (בוגדות) ספר מאת איש האצ"ל בן הכט. לחץ כאן אם ברצונך להוריד גרסת PDF.
• ווידאו: משפט קסטנר
• ווידאו: לני ברנר על שיתוף הפעולה של ד"ר קסטנר עם הנאצים (9 דקות)
• המשפט מאת אורי דיוויס חלק 1 ואיזה חלק 2
• העימות בטלוויזיה הבריטית ב-1987 על המחזה האנטי-ציוני "Perdition" (אבדון).

חזרה לראש הדף

 

VIII. הסתרת הראיות

כפי שהעיר עיתון ישראלי אחד על משפט קסטנר: "הציבור רוצה לדעת את העובדות האמיתיות על קסטנר, ולא עליו בלבד. הדרך היחידה לברר את האמת היא להעמיד את כל ועד ההצלה לדין ולתת להם הזדמנות להציג את הגנתם." (88)

ואולם, הרשויות בישראל לא הראו כל התלהבות לספק את רצונו של הציבור שלהן לדעת את האמת. מרגע שהתפרצה שערוריית קסטנר לראשונה, הם למעשה יצאו מגדרם כדי לזכות אותו, עד כדי מינויו של היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן להציג את עניינו. הדבר הוביל את סנגורו של גרינוואלד, שמואל תמיר, להעלות מספר שאלות: "את מי מייצג היועץ המשפטי לממשלה זה - את אזרחי מדינתנו או את האינטרסים הפרטיים של כמה פקידים במדינה? זו אינה שאלה קשה מדי למענה. היועץ המשפטי לממשלה אינו יחיד בחיפוי על קסטנר. מוסדות רבים עשו את אותו חיפוי לפניו. ב-1946 הקונגרס הציוני בבזל, משפט ה'הגנה' בעניין הצנחנים, ומשטרת ישראל ב-1951, כולם בחנו את פעולותיו של קסטנר וחיפו על מה שראו. וכאשר כל המנהיגים היהודים וכל סמכויות הממשל חיפו על קסטנר, איש זקן אחד (גרינוואלד) צועד קדימה כדי לחשוף את האמת... ממשלה וכל מנהיגיה לא פעלו כלפי אדם זה קסטנר, כפי שהייתה פועלת כל חברה הגונה. לאחר שבעה ימי חקירה נגדית, השקרים והנבלות של קסטנר היו ברורים לכל. במקום לנטוש את ההגנה על יצור כזה ולהסגירו לבית המשפט תוך אמירה, 'בואו נבחן את הסיוט הזה בעצמנו', הם משליכים את כל סמכותם הגדולה, את כל היוקרה והעורמה של פקידיהם לתוך התיק כדי להציל אותו. וכל פקידי ממשלת ישראל האלה באו לכאן, איש מושך את רעהו, כולם קושרים קשר להסתיר מבית משפט זה ומהאומה את האמת על אופן התרחשות האסון שפקד את יהודי הונגריה." (89)

ואולם, הניסיונות להסתרה במשפט הדיבה נכשלו, והוא הסתיים בספקות קשים בלב הציבור בישראל, עם התפיסה ששמה של ממשלת ישראל יוכתם עוד יותר בחשיפות עתידיות אם קסטנר יעמוד לדין באשמת שיתוף פעולה. סכנה זו דהתה עם רצח קסטנר, כמו גם מותו המוזר של העיתונאי החטטן מדי ד"ר משה קרן. אך שחקן חשוב מאוד בכל הדרמה עדיין היה חי וחופשי, עד חופשי ומסוכן פוטנציאלית: אדולף אייכמן, שהיה קצין הקישור במימה מההסכמים הציוניים-נאציים הרגישים ביותר. לכידתו ומשפטו בסופו של דבר של אייכמן עוררו דיונים לוהטים במיוחד בחוגים יהודיים. "ביסודו של דבר, בן-גוריון, אדריכל משפט אייכמן בישראל, ביקש לנצל אותו כדי לשרת את מטרותיו הפוליטיות ה'יהודיות'.

"איש לא יערער על כך שהקניבל הדמוני והסדיסטי אדולף אייכמן, בתוספת האייכמנים הגדולים והקטנים שעדיין חופשיים בגרמניה ומסתתרים במקומות אחרים, היו חייבים להיות מובאים לדין. אך הדבר שהיו צריכים להילכד כולם ולהיות נדונים בפני טריבונל לא-פוליטי וללא משוא פנים, כדי לחשוף בפני העם הגרמני עצמו את השפלתו המוחלטת בתקופת היטלר, ובכך לאפשר לאנושות, לתרבות -- ולאקסיומות המשפט הבינלאומי להרוויח מזה -- טורפד על ידי הלאומן ה'יהודי' השבטי והצר-אופקים פוליטית בן-גוריון והחונטה שלו." (90)

כובד הראיות בנוגע לאשמתו של אייכמן היה עצום, ואין ספק כי הגיע לו להישפט ולהענש. השאלות המועלות בצדק אינן נוגעות לכך, אלא לעניינים אחרים, ובייחוד: מדוע התעקשו הישראלים שפושע מלחמה ספציפי זה, אייכמן, חייב להישפט בבית משפט ישראלי ולא, למשל, בטריבונל בינלאומי כמו זה של נירנברג ששפט פושעים נאצים אחרים? מדוע יצאו הישראלים למאמצים עצומים כאלה לתפוס פושע מלחמה ספציפי זה בעוד אחרים, אשמים לא פחות, יכלו להילכד בקלות רבה בהרבה ועדיין לא הובאו לדין? מדוע חטפו אותו מארגנטינה כשיכולים היו כמעט בוודאות להסדיר את הסגרתו? שאלות אלו יכולות להישאל בצדק.

בואו נבחן תחילה את התשובות הרשמיות שהציגו דוברים ישראלים. בית המשפט הישראלי ששפט את אייכמן טען: "הקשר בין העם היהודי למדינת ישראל מהווה חלק בלתי נפרד ממשפט העמים... הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי אינו נזקק להסבר... זוהי המדינה הריבונית של העם היהודי." בלשונו של בן-גוריון, "רק מדינה יהודית יכולה לשפוט אותו; מנקודת מבט מוסרית ישראל היא היורשת היחידה." התובע הישראלי, היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, הרחיק לכת עוד יותר כשטען כי "לא אדם יחיד עומד על ספסל הנאשמים במשפט היסטורי זה ולא המשטר הנאצי לבדו, אלא האנטישמיות לאורך כל ההיסטוריה." (91)

כך תכלית משפט אייכמן, לפי דוברים ציונים אלה, הייתה לביים תעלול תעמולתי לטענות הציוניות כי היהודים הם אומה החבה נאמנות למדינה הישראלית, ולחזור על הטיעון שמה שנקרא אנטישמיות נצחית מצדיק את קיומה של מדינה זו. זו הייתה בוודאי אחת הסיבות לשפיטת אייכמן בבית משפט ישראלי, כפי שברור מהעובדה שהישראלים עשו בו שימוש תעמולתי ניכר. התמסרות כזו לתעמולה היא מובנת וצפויה; כל אידיאולוגיה מנסה להפיץ את רעיונותיה. ואולם, סיבה זו אינה עונה על כל השאלות. היא מסבירה מדוע התעקשו הישראלים לשפוט את אייכמן בעצמם אך לא מדוע בחרו לחטוף אותו ולא להסגירו, וגם לא מדוע נזקקו דווקא לו, בפרט, עבור משפט ראווה ייחודי זה. מדוע, למשל, הם לא חטפו ושפטו את גנרל בכר, שהיה בכיר מאייכמן ולא פחות אחראי לטבח היהודים?

נקודת מפתח שיש להבינה בהקשר למשפט אייכמן היא התפקיד ששיחקו קסטנר וציונים אחרים ביחסיהם עם אייכמן. "מרחפת מעל אולם בית המשפט... הייתה רוחו של ד"ר ישראל קסטנר... קסטנר היה הדמות המרכזית במשפט מסעיר בישראל ב-1953. היועץ המשפטי לממשלה באותה עת, קודמו של האוזנר, יזם תביעה על הוצאת דיבה פלילית נגד אדם שטען כי מגעיו של קסטנר עם ה-SS בבודפשט, שבהם ביקש להקל את גורל היהודים, עלו למעשה כדי שיתוף פעולה." (92)

לאור הדרך שבה התנהל משפט קסטנר, משפט אייכמן היה חייב להיות מנוהל באופן חלק מאוד כדי למנוע חשיפות מביכות. ככלל, הוא התנהל באופן חלק, אף שהייתה תקרית אחת במהלך עדותו של פינחס פרוידיגר, שהיה בעבר חבר במועצה היהודית המרכזית בהונגריה ששיתפה פעולה עם הנאצים. "הייתה הפרעה בבית המשפט במהלך עדותו של פרוידיגר שהעלתה בדעתו של כל אדם את סוגיות משפט קסטנר. צופה באולם קם פתאום על רגליו והצליח, לפני שהוצא החוצה, לצרוח לעד בהונגרית, 'הולכתם אותנו שולל כדי שתוכלו להציל את עצמכם ואת משפחותיכם. אך המשפחות שלנו נרצחו.' הוא כנראה תקף את פרוידיגר לא באופן אישי אלא כנציג המועצה היהודית המרכזית, שכן הוסיף, בהתייחסו לנציג אחר, 'הוא נתן לנו זריקות כדי לטשטש את מוחנו. אך הוא הוציא את הוריו שלו... והשאיר את שלי שם למות.'" (93)

שוטרי משטרת ישראל באולם בית המשפט היו בעירנות מתמדת במקרה שייאלצו "להוציא בחיפזון" כל מי שאיים להכניס צליל בלתי רצוי למשפט מבוים ומתוכנן בקפידה זה. ואולם, לפרוידיגר הותר בטעות לחשוף את רוח התבוסתנות שהפיצה הציונות בקרב יהודי אירופה, אותם עודדה שלא להתנגד לנאציזם. פרוידיגר פלט: "אבל מה יכולנו לעשות? מה יכולנו לעשות? כיום, כמה מיהודי הונגריה מתלוננים שלא אמרנו להם לברוח. אבל 50 אחוזים מהאנשים שנמלטו נתפסו ונרצחו." (94) למותר לציין כי שיעור הנרצחים מבין אלה שנתפסו ולא ניסו לברוח עמד על כמעט 100 אחוזים.

רישומי משפט קסטנר מספקים רמז חיוני לשאלה מדוע נאלצו הישראלים לתפוס את אייכמן ולהוציאו להורג בעצמם. שכן משפט קסטנר חשף גם את פרטי העסקה שהגיעה בסיומו של שיתוף הפעולה הציוני הממושך עם הנאציזם, ובפרט שיתוף הפעולה של קסטנר בהונגריה עם גנרל בכר (שהיה אז קולונל / אוברשטורמבאנפיהרר) ושלושה קולונלים אחרים ב-SS: קרומיי, ויסליצני ואייכמן. "ארבעת הקולונלים מה-SS וראש הסוכנות היהודית קסטנר אירגנו את תוכנית המילוט שלהם במהלך תקופת רצח היהודים.

"לא בדיוק כפי שמארגנים מיזוג בנקים. היו יותר מדי תפניות בלתי צפויות לעלילה. אך אירגנו זאת כדפוס פעולה (מודוס אופרנדי) כולל. שלושה מהקולונלים יחזרו לגרמניה ויסתכנו במעצר ובמשפט כפושעי מלחמה. ד"ר קסטנר יחוש אז להצלת השלושה ויפליר למענם כמציל יהודים, כפקיד בכיר במועצות המנהל היהודי; והפצרותיו ישיגו חופש לשלושת המשמידים.

"שלושתם, וגם קסטנר, ישליכו את אשמת הרביעייה הבודפשטית על החבר החסר, לאחר שיסייעו לשעיר לעזאזל להשיג היעלמות. חבר הרביעייה שהסתתר, כדי להפוך לסמל היחיד של הרשע הנאצי בהונגריה, היה אדולף אייכמן." (95)

לאחר שהעובדות האלו פורסמו ברבים, קסטנר נרצח. על בכר, בעל המסחר המשגשג שלו עם ממשלת ישראל, ועל קרומיי, שאותו הציל קסטנר גם כן מציע העמדה לדין בנירנברג, ניתן היה לסמוך שלא יאמרו דבר. ויסליצני היה מת. אך אייכמן עדיין היה חופשי והיה צורך למנוע ממנו לספר אי פעם את סיפורו לציבור. במשפטו טען אייכמן כי סייע למטרה הציונית, אך באווירה הרגשית שעוררו הציונים בקמפיין יחסי ציבור עורמומי, מעטים הקשיבו לו.

משפט אייכמן הציע למנהיגי ישראל הזדמנות לקבור שוב את כל הדברים הבלתי נעימים שהעלתה פרשת קסטנר אל האור. כפי שהעיר כותב יהודי-אמריקאי אחד: "כאשר לוקחים בחשבון שרוב הישראלים ידעו על קסטנר ועל זיקתו למינהל הרשמי בישראל... אז מתחילים להכיר בסיבה נוספת להתעקשותו של בן-גוריון שמשפט אייכמן יתקיים בישראל. משפט זה אמר למעשה, 'אתם רואים, הנה השטן שלכם - הוא עשה זאת'." (96)

העדים במשפט אייכמן נבחרו בקפדנות. אבא קובנר העיד, אך חיים לזר, שחשף את יחסיו של קובנר עם הנאצים, לא הוזמן להעיד. (97) גם אנדרה ביס לא הוזמן, למרות התפקיד החשוב ששיחק כעוזרו של קסטנר. לטענתו, הסיבה לכך הייתה שביקש לנסות לטהר את שמו של קסטנר, ובשלב זה ההנהגה הציונית ביקשה למנוע כל דבר שעלול להזכיר לציבור את משפט קסטנר או אף להעלות עובדות חדשות לאור. ביס חשף מכל מקום כמה עובדות מעניינות על אלו שנקראו להעיד:

"אהרן קארי, שהופקד מטעם מחלקת התביעה הכללית לערוך חקירות באירופה בנוגע לאייכמן, הבטיח לי כי הייתי העד בעל המידע הטוב ביותר על אייכמן מכל אלה על קיומם ידע. הוא היה משוכנע שאהיה עד מרכזי של התביעה במשפט והפציר בי לא להמתין להזמנה רשמית לפני נסיעתי לירושלים. לפיכך יצאתי לישראל ב-9 באפריל 1961.

"במשפט אייכמן נשמעו 102 עדי תביעה. לפחות תשעים מהם לא רק שמעולם לא פגשו את אייכמן, אלא עד סוף המלחמה אפילו לא שמעו את שמו. אני עצמי ראיתי את האסיר מספר רב יותר של פעמים מכל שאר העדים יחד. איש לא הכיר אותו מקרוב כפי שהכרתיו אני.

"התאריך להופעתי בפני בית המשפט נקבע, אך לבסוף לא נשמעתי באופן רשמי. התובע הכללי, גדעון האוזנר, ביקש ממני להשמיט מעדותי כל אזכור של פעולתנו בבודפשט, ובפרט לעבור בשתיקה על מה שהיה אז בישראל 'פרשת קסטנר'. יתרה מזאת, לא היה עלי לדבר על פעולותיו של בכר לטובת היהודים. האוזנר סירב לחלוטין להאמין באלו. אמרתי לו שאיני יכול למסור עדות אלא אם כן אהיה חופשי לומר את האמת כולה. האוזנר העדיף לבסוף לוותר עלי כעד." (98)

בזמן לכידתו של אייכמן, השופט הבכיר בישראל היה בנימין הלוי, שיושרתו המופתית בטיפולו במשפט הדיבה של קסטנר הובילה למבוכה קשה עבור ממשלת ישראל. כדי למנוע הישנות של הדבר, שר המשפטים הישראלי פנחס רוזן והיועץ המשפטי לממשלה האוזנר פעלו באופן חסר תקדים כאשר העבירו חוק מיוחד בכנסת כדי לשלול מהשופט הלוי את הזכות לעמוד בראש הרכב השופטים במשפט אייכמן.

רוזן אירגן קמפיין לחץ שנועד להדיר את הלוי מהמשפט לחלוטין, אף שבסופו של דבר הותר לו להיות חבר אחד בהרכב השופטים ששפט את אייכמן. האוזנר, כפי שציינו, היה התובע במשפט. מלבד היותו הדגמה מעניינת לאופן שבו פועל המשפט הישראלי, יחסה של הממשלה להלוי מראה כי ההנהגה הציונית התכוונה שמשפט אייכמן יהיה תעלול תעמולתי ולא ניסיון הוגן וישר לברר את האמת כולה על פשעיו של אייכמן. (99)

כדמות מרכזית בכמה מעסקאות שיתוף הפעולה החשובות ביותר בין הציונים לנאצים, אייכמן, אף שאינו פושע המלחמה הנאצי הבכיר ביותר שנותר בחיים, היה ככל הנראה הנאצי בעל הידע פורט ביותר על מערכת היחסים של התנועה הציונית עם המשטר הנאצי.

כל הידע הזה מת עימו.

 

פרק ט'. האצ"ל והנאציזם

במאי 1977, כתוצאה מהבחירות הכלליות, עלה גוש הליכוד מהימין הקיצוני כקבוצה הפוליטית הציונית החזקה ביותר, והוביל את הקבינט הקואליציוני הישראלי החדש. ראש הממשלה מטעמו היה מנחם בגין, שהיה בעבר ראש ארגון הטרור [האצ"ל] הארגון הצבא הלאומי.

בתקופת משפט קסטנר, מפלגת חרות של בגין, המפלגה המרכזית שהרכיבה את הליכוד, הפנתה אצבע מאשימה כלפי מנהיגי יריבתה, מפלגת מפא"י השלטת, על שיתוף הפעולה שלהם עם הנאציזם. עורך הדין שמואל תמיר היה איש חרות (מאוחר יותר הצטרף לתנועה הדמוקרטית לשינוי - ד"ש), ותומך האצ"ל הוותיק בן הכט שיחק תפקיד חיוני במשיכת תשומת הלב ציבורית לסיפור קסטנר. אנשים רבים הסקו לפיכך כי למנהיגי האצ"ל/חרות היה רקורד נקי יותר מאשר לעמיתיהם במפא"י בכל הנוגע למגעים עם הנאציזם, למרות מקרים של אנשים כמו יעקב גנס וסאלק דסלר.

לאחרונה, מסמך שנשמר בסוד זמן רב ונחשף לבסוף על ידי הכותב הגרמני קלאוס פולקן שפך אור על עמדותיו האמיתיות של האצ"ל כלפי הנאציזם בשנת 1941. במסמך זה, פלג שטרן [לח"י] של האצ"ל הציע את הדברים הבאים:

"לעיתים מזומנות נטענות בנאומיהם ובאמירותיהם של מדינאים מובילים בגרמניה הנאציונל-סוציאליסטית הטענות כי סדר חדש באירופה מחייב כתנאי מוקדם פתרון רדיקלי של השאלה היהודית באמצעות פינוי ('אירופה נקייה מיהודים - Judenreines Europa').

"פינוי ההמונים היהודים מאירופה הוא תנאי מוקדם לפתרון השאלה היהודית; אך הדבר יכול להתאפשר ולהפוך למלא רק באמצעות יישוב המונים אלה בביתו של העם היהודי, פלשתינה (ארץ ישראל), ובאמצעות הקמת מדינה יהודית בגבולותיה ההיסטוריים.

"פתרון הבעיה היהודית באופן זה והבאת שחרורו של העם היהודי אחת ולתמיד יחד עמו הם היעד של הפעילות הפוליטית והמאבק רב-השנים של תנועת השחרור היהודית: הארגון הצבא הלאומי (אצ"ל) בפלשתינה (ארץ ישראל).

"האצ"ל, המכיר היטב את רצונה הטוב של ממשלת הרייך הגרמני ורשויותיה כלפי הפעילות הציונית בתוך גרמניה וכלפי תוכניות ההגירה הציוניות, סבור כי:
1) אינטרסים משותפים יכולים להתקיים בין הקמת סדר חדש באירופה בהתאם לתפיסה הגרמנית, לבין השאיפות הלאומיות האמיתיות של העם היהודי כפי שהן מגולמות על ידי האצ"ל.
2) שיתוף פעולה בין גרמניה החדשה לבין עבריות לאומית-עממית (völkisch-nationalen-Hebräertum) מחדשת יהיה אפשרי, ו-
3) הקמת המדינה היהודית ההיסטורית על בסיס לאומי וטוטליטרי וקשורה בחוזה עם הרייך הגרמני תהיה באינטרס של שמירה על מעמד הכוח העתידי של גרמניה במזרח הקרוב וחיזוקו.

"מתוך שיקולים אלה, מציע האצ"ל בפלשתינה (ארץ ישראל) לקחת חלק פעיל במלחמה לצדה של גרמניה, בתנאי שהשאיפות הלאומיות של תנועת השחרור היהודית המוזכרות לעיל יוכרו על ידי ממשלת הרייך הגרמני.

"הצעה זו של האצ"ל, שתקופת תוקפה משתרעת על פני המישורים הצבאיים, הפוליטיים והמודיעיניים, בתוך פלשתינה (ארץ ישראל) וגם לפי הכנות ארגוניות מסוימות מחוצה לה , תהיה קשורה להכשרה הצבאית ולארגון כוח האדם היהודי באירופה, תחת הנהגתו ומפקדתו של האצ"ל. יחידות צבאיות אלו ישתתפו בלחימה לכיבוש פלשתינה, במקרה שייווצר חזית כזו.

"השתתפותה העקיפה של תנועת השחרור הישראלית [העברית] בעיצוב הסדר החדש באירופה, כבר בשלב ההכנה שלו, תהיה קשורה לפתרון רדיקלי וחיובי של הבעיה היהודית באירופה בהתאם לשאיפות הלאומיות המוזכרות לעיל של העם היהודי. הדבר יחזק במידה יוצאת דופן את הבסיס המוסרי של הסדר החדש בעיני העולם כולו.

"שיתוף הפעולה של תנועת השחרור הישראלית [העברית] יהיה גם בקו אחד עם אחד מנאומיו האחרונים של קנצלר הרייך הגרמני שבו הדגיש מר היטלר כי כל שילוב וכל ברית ייכרתו כדי לבודד את אנגליה ולהביסה." (100)

פילוג התרחש בתוך האצ"ל ביחס לסוגיה זו. הפלג בהנהגת אברהם שטרן, שנודע ככנופיית שטרן [לח"י], פתח בלחימה מיידית נגד הבריטים בפלשתינה (ארץ ישראל). הפלג השני, שאותו עתיד היה להוביל בגין, התמהמה, וכמה מחבריו צידדו בבריטים למשך זמן מה. הסיבה העיקרית לעיכוב נראית כמי שהייתה המבוכה הזמנית באצ"ל לאחר הפילוג. בשנת 1943 הפך בגין לאיש הבכיר במפקדת האצ"ל, הארגון חומש מחדש וכל מבנהו אורגן מחדש. ברגע שהושלמה תקופת הכשרה זו, פתח האצ"ל של בגין בקמפיין הצבאי והטרוריסטי שלו נגד הבריטים בפלשתינה בינואר 1944, כאשר מלחמת העולם השנייה הייתה עדיין בעיצומה. לפיכך, ההבדל בין שני אגפי האצ"ל, שנפרדו והפכו למיינסטרים של האצ"ל ולכנופיית שטרן [לח"י], היה במהותו עניין של תזמון ולא של עיקרון.

אכן, לפני הפילוג, האצ"ל והמפלגה הציונית הרוויזיוניסטית שעמה איחד כוחות ראו בבריטניה בבירור את האויב ובממשלות ה"אנטישמיות" בעלות ברית. כפי שעשה הקיבוץ המאוחד עם גרמניה הנאצית, הרוויזיוניסטים-אנשי האצ"ל כיננו הסדרי שיתוף פעולה, כולל מחנות הכשרה לחלוצים ציונים, עם המשטר האנטי-יהודי הקיצוני בפולין. אברהם שטרן ניהל משא ומתן על שיתוף פעולה זה בשנת 1937, והוא כלל התחייבות פולנית לאספקת נשק לאצ"ל.

האצ"ל, בשיתוף פעולה עם תנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר, תכנן לארגן מרד בפלשתינה (ארץ ישראל) על ידי מהגרים ציונים מאירופה באוקטובר 1939, החודש שלאחר הכרזת מלחמת העולם השנייה. התוכנית הייתה לתפוס כמה שיותר מבני ממשל ולהכריז על "ממשלה זמנית" ציונית. התוכנית סוכלה כאשר הבריטים עצרו את כל חברי מפקדת האצ"ל. אפילו אילו הוצאה לפועל, היא הייתה מרוסקת ללא ספק במהירות, אך היא הייתה ממוטטת מכל מקום את מאמץ המלחמה הבריטי נגד הנאציזם. (101)

שטרן נהרג בשנת 1942 בהתנגשות עם המשטרה הבריטית. בסוף 1943 הקימו חסידיו ארגון נפרד, לוחמי חירות ישראל או "לח"י", ששיתף פעולה הדוקות עם האצ"ל של בגין. בשנת 1948 רצחו חברי לח"י את המתווך מטעם האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט, הומניטר שוודי ששיחק תפקיד חשוב במלחמת העולם השנייה בהצלת יהודים מהשלטון הנאצי ובהבטחת מקלט עבורם בשוודיה.

פרק י'. הערכת המדיניות הציונית כלפי הנאציזם

הראיות לעיל ממקורות יהודיים מדגימות מספר עובדות חשובות.

הציונות "קבעה את ההגירה לפלשתינה (ארץ ישראל) כתשובה היחידה לאנטישמיות, היא ביקרה ודחתה כל מאבק למען אמנציפציה, חקיקת זכויות אזרח וכו'. היא מצאה את עצמה במחנה אחד עם אותם אנטישמים שאמרו לקהילות היהודיות המקומיות, 'סעו לפלשתינה'. באופן טיפוסי, היוזמה במאבק היהודי נגד הנאציזם במהלך שנות ה-30 מעולם לא הגיעה מהארגון הציוני. היו אלה יחידים וארגונים יהודיים לא-ציונים שלקחו את היוזמה ואת נטל המאבק הזה על עצמם. ככל שהמאבק הזה הפך לעז יותר, כך עמדה ההסתדרות הציונית רחוק יותר משאר היהדות. השיקולים היסודיים מפורטים במכתב שכתב בן-גוריון להנהלה הציונית ב-17 בדצמבר 1938:

"הבעיה היהודית כעת אינה מה שהייתה בעבר, גורל היהודים בגרמניה אינו סוף אלא התחלה. מדינות אנטישמיות אחרות ילמדו מהיטלר. מיליוני יהודים עומדים בפני כליה, בעיית הפליטים לבשה ממדים ודחיפות כלל-עולמיים. בריטניה מנסה להפריד בין סוגיית הפליטים לבין סוגיית פלשתינה (ארץ ישראל). מסייעים בידה יהודים אנטי-ציונים. ממדי בעיית הפליטים תובעים פתרון טריטוריאלי מיידי; אם פלשתינה לא תבלע אותם, טריטוריה אחרת תעשה זאת. הציונות בסכנה. כל שאר הפתרונות הטריטוריאליים, שסופם בטוח להיכשל, יתבעו סכומי עתק של כסף. אם יהודים ייאלצו לבחור בין הפליטים, הצלת יהודים ממחנות ריכוז, לבין סיוע למוזיאון לאומי בפלשתינה, הרחמים יגברו וכל אנרגיית העם תתועל להצלת יהודים ממדינות שונות. הציונות תימחק מסדר היום לא רק בדעת הקהל העולמית, בבריטניה ובארה"ב, אלא גם במקומות אחרים בדעת הקהל היהודית. אם נרשה הפרדה בין בעיית הפליטים לבעיית פלשתינה, אנו מסכנים את עצם קיומה של הציונות."

"הצלת חיי יהודים מידי היטלר נחשבת כאן כאיום פוטנציאלי על הציונות, אלא אם כן הם מובאים לפלשתינה (ארץ ישראל). כשהציונות נאלצה לבחור בין העם היהודי לבין המדינה היהודית היא העדיפה ללא הוסס את האחרונה...

"הציונות מקבלת את האנטישמיות כעמדה הטבעית והנורמלית של העולם הלא-יהודי כלפי היהודי. היא אינה רואה בה תופעה מעוותת או מקולקלת, היא תגובה לאנטישמיות אך לא עימות, הוקעה או מאבק נגדה." (102)

"ציונים מקבלים ביסודו של דבר את האידיאולוגיה הגזעית של האנטישמים, אך מסיקים מסקנה שונה. במקום הטאוטון, זהו היהודי שהוא הגזע הטהור או העליון." (103)

מושג זה של גזע עליון ניכר בדגש ה"הצלה" של הנוער שהציבה הציונות על החלוצים להגירה לפלשתינה (ארץ ישראל), והזנחת הקשישים שלא יכלו להרים תרומה כזו לבניין המדינה הציונית. משתמע מכך קבלה של העיקרון הנאצי של קטגוריות עליונות ונחותות של בני אדם.

"הקטגוריות התקבלו ללא מחאה על ידי יהדות גרמניה מההתחלה ממש, והקבלה של קטגוריות מיוחסות - יהודים גרמנים לעומת יהודים פולנים, וטרנים של מלחמה ויהודים מעוטרים לעומת יהודים רגילים, משפחות שאבותיהן נולדו בגרמניה לעומת אזרחים מאוזרחים מקרוב וכו' - הייתה תחילת ההתמוטטות המוסרית של החברה היהודית המכובדת... מה שהיה הרסני מבחינה מוסרית בקבלת קטגוריות מיוחסות אלו היה שכל מי שדרש לעשות 'יוצא מן הכלל' במקרה שלו הכיר במשתמע בכלל, אך נקודה זו, כנראה, מעולם לא נתפסה על ידי 'אנשים טובים' אלה, יהודים ולא-יהודים, שהתעסקו בכל אותם 'מקרים מיוחדים' עבורם ניתן היה לבקש יחס מועדף. המידה שבה אפילו הקורבנות היהודים קיבלו את הסטנדרטים של הפתרון הסופי אינה ניכרת בגלוי בביטוי בולט יותר מאשר במה שנקרא דוח קסטנר. אפילו לאחר תום המלחמה, קסטנר היה גאה בהצלחתו להציל 'יהודים מיוחסים', קטגוריה שהוכנסה רשמית על ידי הנאצים ב-1942 כאילו גם לדעתו, היה מובן מאליו שליהודי מפורסם יש יותר זכות להישאר בחיים מאשר ליהודי רגיל."

השליחים הציונים שניהלו את המשא ומתן על הסכמי ההגירה של 1938 "דיברו בשפה שלא הייתה שונה לחלוטין מאייכמן... אכן, הם היו בעמדה שאיפשרה להם להתמודד עם הרשויות הנאציות על בסיס השווה לכדי שוויון, מה שהיהודים המקומיים לא יכלו, מכיוון שנהנו מהגנת המעצמה המנדטורית; הם היו ככל הנראה מבין היהודים הראשונים שדיברו בגלוי על אינטרסים משותפים, ובוודאי הראשונים שקיבלו רשות 'לבחור חלוצים יהודים צעירים' מבין היהודים במחנות הריכוז. כמובן, הם לא היו מודעים להשלכות הזדוניות של עסקה זו, שעדיין שכנו בעתיד; אך גם הם האמינו איכשהו שאם מדובר בשאלה של סלקציית יהודים להישרדות, היהודים עצמם הם שצריכים לבצע את הסלקציה. שגיאה יסודית זו בשיפוט היא שהובילה בסופו של דבר למצב שבו הרוב הלא-נבחר של היהודים מצא את עצמו באופן בלתי נמנע ניצב מול שני אויבים: הרשויות הנאציות והרשויות היהודיות." (104)

הציונים הפגינו נחישות ומיקוד יוצאי דופן ברדיפת מטרתם להבטיח את מדינתם בפלשתינה (ארץ ישראל) תוך הכפפת כל השיקולים האחרים לכך. "התערבות התנועה הציונית בשאלת האפשרות של הגירת יהודים לאמריקה היא דוגמה קלאסית לציניות של 'הציונות האכזרית'. בתקופת מלחמת העולם השנייה מאות אלפי יהודים אירופאים עדיין יכלו להימלט מהנאצים באמצעות הגירה למדינות אחרות. ארה"ב ובריטניה סירבו לאפשר ל-500,000 פליטים יהודים להיכנס ולקבל מקלט מדיני, ודבר זה איפשר לנאצים להרוג אותם בתאי הגזים. קמפיין נרחב אורגן בארה"ב בתביעה לפתוח את השערים להגירה חופשית של יהודי אירופה בתמיכה במה שנודע כ'תוכנית רוזבלט' - פרויקט שנועד לאפשר לכמה מאות אלפי יהודים להיכנס לארה"ב ולבריטניה.

"אין כל ספק שנציגי התנועה הציונית בארה"ב ניסו לחבל בתוכנית להצלת פליטים יהודים באמצעות הבאתם לארה"ב או לכל מקום אחר פרט לפלשתינה (ארץ ישראל). למעשה, רוזבלט עצמו השתמש בלחץ הציוני נגד ההגירה כתירוץ לאי-מתן היתר להגירה חופשית. מוריס ל' ארנסט, עורך דין ניו-יורקי מפורסם ואחד הפעילים המסורים ביותר בניסיון לפתוח את שערי ארה"ב בפני יהודים, מסכם את תגובת המנהיגים הציונים למאמציו ההומניטריים: 'נדהמתי ונעלבתי שמנהיגים יהודים פעילים הוקיעו, לגלגו ואז תקפו אותי כאילו הייתי בוגד. בארוחת ערב אחת הואשמתי בגלוי בקידום תוכנית זו להגירה חופשית נוספת כדי לערער את הציונות המדינית. אותן קבוצות יהודיות שתמכו בפתיחת שערינו שילמו מס שפתיים בלבד לתוכנית רוזבלט. חברים ציונים שלי התנגדו לה.'" (105)

"הן לפני המלחמה והן אחריה היו הציונים חזקים דיים כדי לטרפד מאמצים למצוא מקלטים עבור הנרדפים מחוץ לפלשתינה (ארץ ישראל). על שר הפנים של ארה"ב הופעל לחץ בשנות השלושים להתנגד ליישוב פליטים יהודים כמתיישבים באלסקה, ולאחר מכן הופעל לחץ על ממשלת אוסטרליה לנטוש את פרויקט 'קימברלי' ליישוב פליטים יהודים במערב אוסטרליה, שזכה לחסות ליגת הטריטוריאליסטים (Freeland League) ולאישור חלקי. ליגת הטריטוריאליסטים שאלה מאוחר יותר בפרסומה: 'מי יכול לדעת כמה אלפי חיי יהודים יכלו להינצל מציפורניו של היטלר אילו לחצים אנטי-יהודיים אלה שהופעלו על ידי יהודים לא היו יוצאים לפועל? מי יכול לדעת כמה אלפים יכלו להתחיל חיים חדשים בקימברלי במקום לסיים את חייהם באושוויץ?'" (106)

תוך הודאה שיהודי אירופה סבלו מעבר לכל ביטוי, מדוע בשם אלוהים יש להכפיף את גורלם של כל האנשים האומללים האלה לזעקה היחידה של מדינה? איני יכול להשתחרר מההרגשה ש היהודים האומללים במחנות העקורים באירופה הם בני ערובה חסרי ישע שמדינה הפכה לכופר היחיד עבורם." (107)

מדיניות שיתוף הפעולה הציוני עם הנאציזם נשאה פרי מימיו הראשונים של עליית היטלר לשלטון, בנתוני ההגירה הציונית לפלשתינה (ארץ ישראל). "בשנת 1932 נכנסו לפלשתינה 9,000 יהודים גרמנים. בשנת 1933 - 30,000; בשנת 1934 - 40,000; בשנת 1935 - 61,000. בשנת 1931 היו רק 174,616 יהודים בפלשתינה, אך עד 1939 עלה המספר ל-445,457" (108)

המנהיגים הציונים היו עתידים לקצור הטבות כספיות חשובות ממדיניותם גם לאחר המלחמה. "לאחר שהפנו את גבם ליהודים הנידונים לכלייה, אותם מנהיגים השתמשו מאוחר יותר בהשמדה לצורך גיוס מיליונים על גבי מיליונים, ולגביית מיליארדים בפיצויים (שלומים) מהגרמנים." (109)

בהינתן רווחים ברורים אלה שקצרה הציונות, כיצד הסכימו הציונים לכך שהקהילות היהודיות באירופה ישלמו מחיר כבד כל כך עבורם, המוערך כב-6 מיליון נרצחים? יש לציין כי הרוב המכריע של אלה היו ממזרח אירופה, כאשר כמחצית מהסך הכולל היו מפולין בלבד. ההיסטוריון היהודי-פולני יצחק דויטשר עשוי לספק את התשובה לשאלה זו: "יש להבין כי הרוב הגדול של יהודי מזרח אירופה היו, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, מתנגדים לציונות. זוהי עובדה שרוב היהודים והלא-יהודים במערב נדיר שמודעים לה. הציונים בחלק העולם שלנו היו מיעוט משמעותי, אך הם מעולם לא הצליחו למשוך את רוב בני דתם. האויבים הפנאטיים ביותר של הציונות היו בדיוק הפועלים, אלה שדיברו יידיש, אלה שראו את עצמם כיהודים; הם היו המתנגדים הנחושים ביותר לרעיון ההגירה ממזרח אירופה לפלשתינה (ארץ ישראל)." (110)

הפילוסופיה של אותם ציונים במזרח אירופה, כמו גנס וקסטנר, שעשו עסקאות עם הנאצים לא הייתה סטייה אינדיבידואלית אלא השתקפות של מדיניות ציונית רשמית. סגן יושב הראש הביצועי של המגבית היהודית המאוחדת (UJA), הנרי מונטור, ביטא זאת כך: "סלקטיביות היא גורם בלתי נמנע בטיפול בבעיית ההגירה לפלשתינה (ארץ ישראל). ב'סלקטיביות' המכוון הוא לבחירת צעירים וצעירות המוכשרים באירופה למטרות פרודוקטיביות בחקלאות או בתעשייה והמוכשרים בדרכים אחרות לחיים בפלשתינה, הכרוכים בקשיים ומצוקות שעליהם להיות מוכנים לקראתם פיזית ופסיכולוגית... לא תחמושת קטלנית יותר מזו הייתה נמסרת לידי אויבי הציונות, בין אם הם בשורות הממשלה הבריטית או הערבים, ואפילו בשורות העם היהודי, אילו פלשתינה הייתה מוצפת באנשים ישישים מאוד או בבלתי רצויים שהיו הופכים את תנאי החיים בפלשתינה לבלתי אפשריים ומשמידים את הסיכוי ליצור נסיבות כלכליות כאלו שיבטיחו את המשכיות ההגירה." (111)

תוצאות שיתוף הפעולה הציוני עם הנאציזם היו הרסניות עבור המוני יהודי אירופה. "בכל מקום שבו חיו יהודים, היו מנהיגים יהודים מוכרים ומנהיגות זו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שיתפה פעולה עם הנאצים. האמת הבלתי מסויגת הייתה שאילו העם היהודי היה באמת בלתי מאורגן וללא מנהיגים, הנה היה תוהו ובוהו וסבל רב, אך המספר הכולל של הקורבנות בקושי היה עומד על בין ארבעה וחצי לשישה מיליון איש." (112)

הסיפור המלא על תפקידה של הציונות בתקופת היטלר עדיין אינו ידוע ברבים, לא רק בקרב העולם הרחב, אלא גם בקרב הקהילות היהודיות. האפקטיביות שבה הוא הוסתר, והמיתוס שלפיו הציונים הם מגיני היהדות הופץ, מהווים אינדיקציה לעד כמה הצליחה התנועה הציונית באמנות התעמולה.

חזרה לראש הדף

מקורות והערות

המחבר

פארס גלאב (הכותב גם תחת שם העט פארס יחיא) הוא היסטוריון בריטי. פארס נולד בשם גודפרי פיטר מנלי בירושלים בשנת 1939 לגלאב פאשה הידוע לשמצה (המכונה אבו חניכ) ובילה את מרבית שנותיו המוקדמות בירדן. בגיל 18 התאסלם ושינה את שמו לפארס. הוא התגורר בלבנון מאז 1970, ונראה כי בחר בנתיב שונה מזה שבחר אביו (שהיה נוצרי אוונגליסטי, דבר המרמז כי היה ציוני נוצרי). מאוחר יותר, הפך לחבר פעיל בחזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית, שבהמשך מילאה תפקיד מרכזי בפיתוח מערך הגלשנים (שאחת מפעולותיה הציתה את האינתיפאדה הראשונה).

מצאנו כי סרט תיעודי זה של אל-ג'זירה סייע מאוד לגבי פארס; סיפורו באמת מדהים. אף שמעט מאוד נכתב עליו, עבודתו הוכרה וצוטטה על ידי רבים עוד מוקדם יותר (כולל לני ברנר). למרות שהסרט התיעודי של אל-ג'זירה הוקלט בערבית, יוטיוב יכול לתרגם אוטומטית בזמן אמת. סמכו עלינו, הצפייה בו תהיה שווה את זמנכם. כמו כן, מצאנו הספד ישן זה על פארס שנכתב על ידי הגרדיאן, ייתכן שתמצאו אותו מועיל.

פארס גלאב היה גם מחברם של שני ספרים נוספים: "השאלה הפלסטינית והמשפט הבינלאומי" (שפורסם על ידי מרכז המחקר של אש"ף ב-1970) ו"ציונות: האם היא גזענית?" (שפורסם ב-1975). עם זאת, ספר זה (יחסי הציונות עם גרמניה הנאצית) היה הראשון או השני שנכתב בנושא מודר זה. מאמרו של קלאוס פולקן ב-IPS משנת 1976 אולי היה הראשון, אך נראה כי פארס לא קרא אותו בזמן פרסומו.