Zionist Quotes: ציטוטים ציוניים על ביזה, שוד והרס

מבוסס על מסמכים ישראליים שהותר פרסומם ויומנים אישיים

השוד והביזה של בתים, חוות, מטעים, בנקים, מכוניות, נמלים, מסילות ברזל, בתי ספר, בתי חולים, משאיות, טרקטורים... וכו' פלסטיניים במהלך מלחמת 1948 היו פשע בקנה מידה עצום. לדוגמה, ביזת העיר לוד תוארה על ידי ועדת השרים הישראלית לענייני רכוש נטוש באמצע יולי 1948:

"מלוד לבדה הוציא הצבא 1,800 משאות משאית של רכוש." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 69)

יש לציין כי הרוב המכריע של העם הפלסטיני נושל במהלך חמשת העשורים האחרונים, בעוד שנכסיהם משמשים בעיקר יהודים אירופאים (שהיו קורבנות של פשעי מלחמה דומים שבוצעו על ידי אירופאים אנטישמים). לפני שעברו טיהור אתני ב-1948, העם הפלסטיני החזיק בבעלותו וניהל 93% מאדמות פלשתינה/ארץ ישראל, ותחם עד 55%–60% מהתוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג) שלה.

קישורים קשורים

• מפה: חלוקת הבעלות על הקרקע הפלסטינית והציונית נכון ל-1945
• ביזה, ביזה ועוד ביזה מאת תום שגב (העיתונאי-היסטוריון הישראלי הנודע)

ציטוטים מפורסמים

בן-גוריון היה מוכה תדהמה מה"שוד ההמוני" הנרחב של רכוש פלסטיני על ידי אזרחי "המדינה היהודית". הוא אמר בישיבת ממשלה:

"הדבר היחיד שהפתיע אותי, והפתיע אותי מרה, היה גילוי כשלים מוסריים כאלה בתוכנו [יהודים], שלא חשדתי בהם מעולם. אני מתכוון לשוד ההמוני שבו השתתפו כל חלקי האוכלוסייה [היהודית]." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 69)

במהלך מלחמת 1948, כתב המושל הצבאי של ירושלים, דב יוסף, לבן-גוריון כשהוא מתאר את "ביזת" הרכוש הפלסטיני:

"הביזה מתפשטת פעם נוספת. ...אינני יכול לאמת את כל הדוחות המגיעים אליי, אך נותר בי הרושם הברור שהמפקדים אינם להוטים מדי לתפוס ולהעניש את הגנבים. ...אני מקבל תלונות מדי יום. כדוגמה, אני מצרף עותק ממכתב שקיבלתי ממנהל נוטרדאם דה פראנס (מנזר). התנהגות כזו במנזר יכולה לגרום לנו נזק חמור למדי. עשיתי כמיטב יכולתי לשים קץ לגניבות שם, שכולן נעשות על ידי חיילים, שכן לאזרחים אין היתר להיכנס למקום. אך כפי שאתה יכול לראות ממכתב זה, מעשים אלה נמשכים. אני חסר אונים." בן-גוריון הבטיח כי ידון עם משה דיין בצעדים האפשריים שיונקטו כדי לשים קץ לשוד. הנושא הטיריד אותו מאוד. לפני כיבוש נצרת הוראה לידין "להשתמש בתת-מקלעים על החיילים אם יראה ניסיון כלשהו לשוד." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 70)

ב-8–9 באפריל 1948 אמר בן-גוריון לנציגי משמר העמק להעלות באש ולהרוס את הכפרים השכנים, הוא אמר:

"[הם] אמרו כי הכרחי לגרש את הערבים [באזור] ולהעלות באש את הכפרים. עבורי, העניין היה קשה מאוד. [אבל] הם אמרו שאינם בטוחים [שהקיבוץ יוכל להמשיך להתקיים] אם הכפרים יישארו שלמים ואם התושבים הערבים לא יגורשו, שכן הם [כלומר תושבי הכפרים הערבים הפלסטינים] [מאוחר יותר] יתקיפו אותם [כלומר את משמר העמק]." (בני מוריס, עמ' 116)

"הם [אנשי משמר העמק] עמדו בפני מציאות אכזרית ... [ו]ראו שיש [רק] דרך אחת והיא לגרש את התושבים הערבים ולהעלות באש את הכפרים. והם עשו זאת. והם היו הראשונים לעשות זאת." (בני מוריס, עמ' 116)

כשנאמר לבן-גוריון ב-7 בפברואר 1948 כי "ליהודים אין אדמה בפרוזדור ירושלים", הוא השיב ביהירות:

"המלחמה תיתן לנו את האדמה. המושג 'שלנו' ו'לא שלנו' הם רק מושגים לזמן שלום, ובעת מלחמה הם מאבדים את כל משמעותם." (בני מוריס, עמ' 170 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 180)

ברוח דומה, שאל בן-גוריון את יוסף ויץ בתחילת פברואר 1948 אם הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) מוכנה לקנות "ממנו" אדמה ב-25 לירות פלשתינאיות לדונם. ויץ השיב:

"אם האדמה בבעלות ערבית ונקבל את שטר הבעלות והחזקה - אזי נקנה. אז הוא [כלומר, בן-גוריון] צחק ואמר: שטר בעלות - לא, חזקה - כן."
למחרת, סעדו ויץ וגרנובסקי צהריים עם בן-גוריון, שחזר על:
"תוכניתו . . . צבאנו יכבוש את הנגב, יקח את האדמה לידיו וימכור אותה לקק"ל ב-20–25 לירות פלשתינאיות לדונם. וזהו מקור . . . של מיליוני [לירות]. גרנובסקי השיב בהלצה שאיננו חיים בימי הביניים והצבא אינו גונב אדמה. לאחר המלחמה הבדואים [של הנגב] יחזרו למקומם---אם יעזבו בכלל-- ויקבלו [בחזרה] את אדמתם."
כעבור שבוע, הציע בן-גוריון לויץ להתפשט מ:
"מושגים מוסכמים . . . בנגב לא נקנה אדמה. אנו נכבוש אותה. אתה שוכח שאנו במלחמה." (בני מוריס, עמ' 170)

יהודים ישראלים בוזזים את השכונה הפלסטינית אל-מוסררה, ירושלים 1948

לא זו בלבד שבן-גוריון חזה מלחמה כמכשיר לשינוי תמונת הדמוגרפיה לטובת המיעוט היהודי, הוא חזה גם מלחמה ככלי לנשל פלסטינים ולגייס "מיליוני" לירות בהון.

ב-16 ביוני 1948, היו קריאות של חברי מפלגת מפ"ם להחזרת הפליטים הפלסטינים "רודפי השלום" של יפו, ובתגובה, הצהיר בן-גוריון במהלך ישיבת ממשלה:

"אינני מקבל את הגרסה [כלומר, המדיניות] לפיה [עלינו] לעודד את חזרתם. . . אני מאמין שעלינו למנוע את חזרתם . . . עלינו ליישב את יפו, יפו תהפוך לעיר יהודית. . . . חזרת הערבים [הפלסטינים] ליפו [תהיה] לא רק שטותית." אם יורשה לערבים [הפלסטינים] לחזור, ליפו ולמקומות אחרים, "והמלחמה תתחדש, סיכויינו לסיים את המלחמה כפי שאנו רוצים לסיים אותה יפחתו. . . . בינתיים, עלינו למנוע בכל מחיר את חזרתם," אמר, וכשהוא לא מותיר ספק בלבות השרים בנוגע להשקפותיו על גורלם הסופי של הפליטים [הפלסטינים], הוסיף: "אני אהיה בעד כך שלא יחזרו לאחר המלחמה." (בני מוריס, עמ' 141 ו-1949, הישראלים הראשונים, עמ' 75)

משה סמילנסקי תיאר את הביזה שאחזה באזרחי "המדינה היהודית" מכל הקשת של החברה הישראלית במהלך מלחמת 1948:

"הדחף לחטוף אחז בכל אחד, יחידים, קבוצות וקהילות, גברים, נשים וילדים, כולם נפלו על השלל. דלתות, חלונות, משקופים, לבנים, רעפים, מרצפות, גרוטאות וחלקי מכונות. ..." הוא יכול היה להוסיף לרשימה גם אסלות, כיורים, ברזים ונורות חשמל. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 70)

במהלך מלחמת 1948, דיווחים על פשעי מלחמה שבוצעו על ידי חיילים ישראלים הגיעו לקבינט הישראלי. מעשי זוועה אלה זעזעו את אהרון ציזלינג, ובמהלך ישיבת ממשלה הוא אמר:

"קיבלתי מכתב בנושא. עלי לומר שידעתי איך נראים הדברים כבר כמה זמן והעליתי את הנושא כבר כמה פעמים כאן. ואולם לאחר קריאת המכתב הזה לא יכולתי לישון אמש. הרגשתי שהדברים שמתרחשים פוגעים בנשמתי, בנשמת משפחתי ובכולנו כאן. לא יכולתי לדמיין מאיפה באנו ולאן אנו הולכים. . . . לעיתים קרובות אינני מסכים כאשר המונח נאצי יושם לגבי הבריטים. לא הייתי רוצה להשתמש במונח, אף על פי שהבריטים ביצעו פשעים נאציים. אבל כעת גם יהודים התנהגו כמו נאצים וכל ישותי הזדעזעה. . . . ברור שעלינו להסתיר מעשים אלה מהציבור, ואני מסכים שאפילו אסור לנו לחשוף שאנו חוקרים אותם. אבל חייבים לחקור אותם. . . ." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 26)

ב-16 ביוני 1948 דיבר אהרון ציזלינג באריכות על הרס הכפרים הפלסטיניים בישיבת ממשלה:

"[הרס של אתר במהלך קרב] הוא דבר אחד. אבל [אם אתר נהרס] חודש מאוחר יותר, בדם קר, מתוך שיקול פוליטי . . . זהו דבר אחר לגמרי . . . מסלול זה [של הרס כפרים] לא יפחית את מספר הערבים [הפלסטינים] שיחזרו לארץ ישראל. הוא [רק] יגדיל את מספר אויבינו." (בני מוריס, עמ' 163)

אהרון ציזלינג המשיך לתאר את תדהמתו מביזת העיר רמלה (אך לא ממקרים מדווחים של אונס). הוא אמר:

". ..נאמר כי . 'היו מקרים של אונס ברמלה. אני יכול לסלוח על אונס, אך לא אסלח על מעשים אחרים שנראים לי גרועים בהרבה. כשהם נכנסים לעיר ומסירים בכוח טבעות מהאצבעות ותכשיטים מצווארו של מישהו, זהו עניין חמור מאוד. ... רבים אשמים בכך." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 71–72)

עד כמה נרחבת הייתה הביזה?

זמן קצר לאחר מלחמת 1948, לפי תום שגב (העיתונאי-היסטוריון הישראלי הנודע):

• [הביזה] כללה בסך הכל 45,000 בתים ודירות, כ-7,000 חנויות ובתי עסק אחרים, כ-500 בתי מלאכה ומפעלי תעשייה, ומעל 1,000 מחסנים. במקביל, היה נחוץ להמשיך בקציר היבולים ובמסיק הזיתים, באיסוף הטבק והפירות במטעים-בסך הכל מעל 800,000 אקר (כ-3.2 מיליון דונם). (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 69)
  
• דוח סודי, שנכתב על ידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים ניסה להסביר כיצד אנשים "נכנעים להתפתות החמורה של ביזה," ומדוע. ראשית הייתה הבריחה המסיבית של ערבים מוכי פאניקה שנטשו אלפי דירות, חנויות ובתי מלאכה כמו גם יבולים ומטעים. שנית, הרכוש הנדון היה בעיצומו של אזור הלחימה בחזית במהלך המעבר משלטון מנדטורי לישראלי. פירוש הדבר היה שלא הייתה סמכות יציבה שניתן לקחת בחשבון. " ...החוש המוסרי של המעטים שהותקפו על ידי הרבים והצליחו לשרוד, הצדיק את ביזת רכוש האויב," דיווח האפוטרופוס. "יצרי נקמה והתפתות התגברו על מספרים גדולים של אנשים. בתנאים אלה רק פעולה תקיפה ביותר של הרשויות הצבאיות, המנהליות האזרחיות והשופטות יכלה להציל, לא רק את הרכוש, אלא גם אנשים רבים, מפשיטת רגל מוסרית. פעולה תקיפה כזו לא התרחשה, ואולי לא יכלה, בהתחשב בנסיבות, וכך הדברים המשיכו להדרדר ללא ריסון." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 70–71)
  
• ביתו שנבזז של ההיסטוריון הפלסטיני הנודע עארף אל-עארף בבאר שבע
  שנים מאוחר יותר הסיר האפוטרופוס את מסווה הסודיות: "המפקחים מצאו את מרבית הבתים פרוצים, ורגש שהיה משהו מרהיט שנשאר," כתב בזכרונותיו. "בגדים, חפצי בית, תכשיטים, כלי מיטה-מלבד מזרנים-מעולם לא הגיעו למחסני רשות האפוטרופוס. ..." מעל 50,000 בתים ערביים ננטשו, אך רק 509 שטיחים הגיעו למחסני האפוטרופוס. האפוטרופוס ייחס זאת כולו ל"חולשה ולתאווה של ישראלים רבים, שבנסיבות רגילות מעולם לא היו מתירים לעצמם לפעול כך ביחס לרכושם של אנשים אחרים." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 70–71)
  
• יוסף יעקובסון-פרדסן, ומאוחר יותר יועץ למשרד הביטחון-הציע לבן-גוריון להפקיע מפעל לנעליים מבעליו ביפו ולהעבירו למפעל הנעליים מנעל של קיבוץ גבעת השלושה. בן-גוריון התייעץ עם שר האוצר וקפלן הביע את הדעה שאין להפקיע את רכושם הפרטי של ערבים שנשארו ביפו. בן-גוריון לא הסכים; לדעתו רק הרכוש שנמצא בתוך מקומות מגורים פרטיים אינו צריך להפקעה. יעקובסון סיפר לו כי הצבא מוציא סחורות מרכוש ביפו בשווי מוערך של 30,000 לירות מדי יום. עו"ד נפתלי ליפשיץ מחיפה יידע אותו כי בבנקים באותה עיר היו 1,500,000 לירות [פלשתינאיות] בפיקדונות השייכים לערבים. "הבנקים מוכנים להעביר רכוש זה," ציין בן-גוריון, וכך גם הממשלה לקחה חלק בחלוקת השלל. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 73) יש לציין כי עלות בניית נמל חיפה באמצע שנות ה-30 הייתה 1,250,000 לירות פלשתינאיות (א"י). יש לציין כי נמל חיפה היה השני בגודלו בים התיכון לאחר נמל מרסיי הצרפתי.
  
• יהודים ציונים מעבדים את האדמות הגזולות של הכפר יאג'ור ממזרח לחיפה
  בסך הכל, בין 140,000 ל-160,000 מהגרים יושבו בבתים נטושים: ביפו כ-45,000, במרכז חיפה כ-40,000, ובעכו כ-5,000. האיש שהופקד על יישוב מחדש של עכו היה מרדכי שריד. "נועצנו במפה," נזכר מאוחר יותר. "ידעתי אילו בתים אני מקבל ועבדתי עם מהנדסים כדי לקבוע מה נעשה בכל דירה. מקום אחד דרש התקנת כיורים, אחר דרש שכבת צבע, בעוד מקומות אחרים דרשו ריצוף וביוב." ההוצאות כוסו על ידי הסוכנות היהודית. יום אחד שאל שריד על כמה מהגרים ונאמר לו שהם "מסתדרים/מארגנים את עצמם." "מצוין," אמר, "תנו להם להסתדר." אחד מעוזריו הסביר מה פירוש הביטוי. "הם גונבים שולחנות וארונות מבתים נטושים." כפי שניסח זאת שריד, הוא היה "מוטרד נורא"; הוא זימן את האנשים המשפיעים ביותר מבין המהגרים ודרש מהם להחזיר את כל הרכוש הגנוב. לדבריו, "כמעט הכל" הוחזר. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 73)

למה בשם אלוהים ביזזו האזרחים היהודים של "המדינה היהודית" בתים, חוות ועסקים פלסטיניים?

האפוטרופוס על נכסים "נטושים", השתמש פילוסופית בתנ"ך כדי להצדיק את ביזת הבתים, החוות והעסקים הפלסטיניים. הוא הצהיר:

"אכן, ההיסטוריה חוזרת על עצמה בכל הנוגע לטבע האדם. בדברי הימים שלנו קבוע פשוט ובמפורש ללא כל עקלקלות: 'וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם' (שלל קדוש) (יהושע ז', א'). כשתטייל ברחבי הארץ כיום, הערים ובמקומות מיושבים במהגרים חדשים ובחיילים משוחררים כשתתבונן בחוקים התוססים...שמחתך מעורבת בעצב, עצב צלו של עכן, שלקח מן החרם." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 71)

כיצד חולק השלל?

המכירה נוהלה על ידי מחלקות מיוחדות שהוקמו למטרה זו, מאוישות, ככל שהתירו תנאי המלחמה, בכוח אדם שהוכשר בענפי המסחר העיקריים. סחורות אחרות נמכרו באמצעות משא ומתן עם סוחרים או תעשיינים, בהתאם לסוג החומרים. לפי האפוטרופוס על נכסים "נטושים", שפריר הצהיר:

• יהודים ציונים משפצים בית שנבזז בכפר דיר יאסין זמן קצר לאחר טבח תושבי הכפר ב-9 באפריל 1948
  "לצבא הייתה הבחירה הראשונה בכל סחורה וחומר שנדרש לו. הבאים בתור היו משרדי הממשלה, נכי המלחמה, הסוכנות היהודית, הרשויות המקומיות וגופים ציבוריים, כגון הדסה." הצבא נזקק גם למרבית ציוד בתי המלאכה כגון נגריות, מסגריות, מחרטות, מפעלים לעבודות ברזל, פחחיות וכיוצא באלה. מפעלי תעשייה שניתן היה להפעילם באתרים הקיימים שלהם הוחכרו בחוזה, "ככל שהתאפשר," לפי שפריר. מפעלים שאף אחד לא רצה לחכור נמכרו למרבה במחיר. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 72–73)
  
• "עם הגברת העלייה בקיץ 1948, המוסדות שטיפלו בעולים עצמם החלו לדרוש שחלקים מהעיר שעדיין היו תחת כיבוש יועמדו לרשותם. הרכוש כלל מחסנים וחנויות מהם טרם פונתה הסחורה, כמו גם בתי מלאכה ומפעלים מצוידים במלואם. בחיפה החל משרד המפקח להקצות דירות למחלקת הקליטה כבר ביולי. הכוונה הייתה להתקדם ברחבי העיר, רובע אחר רובע, תוך הקצאת הדירות ובתי העסק, לאחר שהסחורות כבר הוצאו מהם. אך ההוראה לא קוימה. מאות משפחות עולים נשלחו לתפוס חזקה על דירות, ודבר זה גרם לבלבול הן באיסוף הסחורות והן בחלוקת הדירות. ביפו המצב היה גרוע במידה ניכרת. חלק מסוים מהעיר מתוכנן היה להיפתח ב-10 בספטמבר, והקצאה מסוימת של בתים סוכמה למעשה-להינתן למחלקת הקליטה, לצבא, לפקידי הממשלה שהועברו מירושלים, ועבור ילדי ההתיישבויות שפוני במהלך המלחמה והתגוררו בבתי ספר בתל אביב, כמו גם למשפחות החיילים. מחלקת הקליטה בתל אביב התעלמה מהסכם זה והמשיכה וארגנה פלישה המונית של מאות משפחות. ..לפני התאריך שסוכם עליו במקור לפתיחת העיר לאזרחים. הממשלה מינתה ועדה לטיפול בחלוקת הדירות ביפו. הוועדה התכנסה והגיעה למסקנות מוסמכות. אך שוב לא שולם כל תשומת לב להסכם התקין. הפעם קציני הסעד שלחו מאות משפחות חיילים. כך אכלוסה של יפו הושג באמצעות פלישות ופלישות-נגד מתמשכות [של עולים בלתי מורשים]." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 75–76)

האם הייתה רומנטיקה בביזה?

העיר הפלסטינית הגזולה צפת כמה שנים לאחר הנכבה

לפי המנהג שהשתרש, כל מי שהצליח להציב מיטה בחדר ולבלות בו את הלילה, רכש את זכות החזקה. יום אחד אברהם אמסלם, בן 19, נכנס לביתו של מוחמד אבו סירה בשכונת עג'מי [ביפו], ותוך איום על הערבי בתת-מקלע, פלש ותפס את פרוזדור ביתו. האיש הובא למשפט ובבית המשפט הסביר כי עמד להינשא ולא היה לו היכן לגור. הוא נדון לחמישה ימי מאסר. כמה שבועות קודם לכן, כמה עשרות חיילים, חלקם נכים, פלשו לבתים ערביים בואדי ניסנאס וברחוב עבאס בחיפה. כשהם נושאים נשק, הופיעו בשעה שש בבוקר, ונישלו בכוח את התושבים. לאחר מכן השליכו את חפציהם והכניסו את חפציהם שלהם. המשטרה הגיעה ופינתה אותם, אך עד הערב הם פלשו לבתיהם של אנשים אחרים. גם להם, לא היה היכן לגור. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 76) אנו באמת איננו יכולים לחכות לראות את הוליווד וסטיבן ספילברג מבייימים ומממנים סרט לתאר סיפור רומנטי כזה.

האם הייתה מחלוקת כלשהי על מי ביזז מה?

בדיון בכנסת על עבודת האפוטרופוס, טען חבר הכנסת יעקב גיל, מהציונים הכלליים של המרכז, כי 90 אחוזים מהרכוש הנטוש ניתנו לחברי מפא"י. הוא הצהיר:

"מפלגות אחרות, ויהודים רגילים שאינם שייכים לשום מפלגה," אמר, "נותרו בחוץ ולא קיבלו שום טובת הנאה מרכוש זה. האפוטרופוס מטפל ברכוש כרצונו, כדי להתאים לעצמו ולמפלגה שאליה הוא שייך, לחבריו ולמקורביו. . . כל הארץ הפכה לפוליטביורו יחיד." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 83) האם לא כולנו יכולים פשוט להסתדר, מה ההבדל. שלל הוא שלל, הלא כולנו "עם נבחר" לפני אלוקים, שבח לאל!

האם לא היה די בביזת הפליטים הפלסטינים?

ביזת בתיהם, חוותיהם ועסקיהם של הפלסטינים לא הספיקה ל"מדינה היהודית", היא ניסחה גם חוק חדש ומוזר לביזת רכושם של הפלסטינים המוסלמים והנוצרים שהפכו לאזרחי "המדינה היהודית" לאחר מלחמת 1948. בתחילת שנות ה-50 חוקקה ממשלת ישראל את "חוק נכסי נפקדים" (נפקדים נוכחים), שהוא דבר והיפוכו (אוקסימורון) לפי הגדרה, כדי לבזוז את נכסיהם של הפליטים הפלסטינים הפנימיים שלא עברו טיהור אתני כך שיהיו מחוץ ל"מדינה היהודית".

ראוי לצטט את האפוטרופוס על נכסים נטושים, מ' פורת, ששלח דוח סודי לשר האוצר בספטמבר 1951, הוא כתב:

"העובדה שאנו מחזיקים ברכושם של תושבים חוקיים של המדינה, שבאופן אחר נהנים מכל זכויות האזרחות הרגילות, היא מקור למרירות גדולה והתססה מתמדת בקרב הערבים המוזנים מזה. מרבית התלונות המוגשות על ידי ערבים נגד המחלקה שלנו מוגשות על ידי 'נפקדים' הרואים את רכושם בידי אחרים ואינם יכולים לשאת זאת. נפקדים אלה מנסים בכל אמצעי לקבל את אדמותיהם בחזרה, ומציעים לחכור אותן אפילו בדמי חכירה מופרזים. בהתאם לכלל הכללי שנקבע במקור. ..משרדנו אינו מחכיר את האדמות שהופקעו על ידי הממשלה לנפקדים הנוכחים, כדי לא להחליש את שליטתנו ברכוש שבאחריותנו, ודבר זה מעורר תלונות ומרירות. ברור שמדיניות זו אינה מגבירה רוח של אזרחות טובה בקרב הערבים שחזרו, והשאלה מתעוררת אם המדינה, לאחר שהתרתה לערבים מסוימים לחזור, או אישרה את הסתננותם דה פקטו, צריכה לעורר את תרעומתם הקיצונית ולהחשיף אותם להסתה המופרזת של גורמים פוליטיים מסוימים. לדעתי, אינה צריכה. כלומר-מדיניות הממשלה צריכה לגרום להגדרה המשפטית של 'נפקד' להלום את ההוראה הרגילה של משמעות המילה, כלומר, אדם שנעדר. זו צריכה להיות המדיניות. השאלה נותרה, כיצד תיושם המדיניות. נראה לי כעת כי אין דרך מעשית לבצע את המדיניות שהצעתי, לפחות בכל הנוגע למקרקעין. מספר 'הנפקדים הנוכחים' מגיע לאלפים, מרביתם בעלי מקרקעין. כבר ישנם אנשים חדשים המתגוררים בחלק מנכסים אלה, בייחוד ביישובי הספר/הגבול. כל ניסיון להחזיר את הנכסים לנפקדים אלה, לפיכך, ישפיע לרעה על אלפי, או עשרות אלפי, מתיישבים, שלא לומר על מחנות ומתקנים צבאיים."

כדי להקל על תרעומת 'הנפקדים הנוכחים', הציע האפוטרופוס שחשבונות הבנק שלהם ישוחררו להם, ושתמצא דרך לפצות אותם על נכסיהם. היועץ המשפטי לממשלה שפירא המליץ את אותה המלצה זמן רב קודם לכן, אם כי ללא אשליות: "בסופו של דבר גם נשלם פיצויים וגם נחשב לגנבים," חזה באוגוסט 1949. וכך היה. הממשלה הציעה את הפיצויים רק למעטים מבעלי הנכסים והצעותיה בקושי היו מפתות. רק מעטים קיבלו אותן, והפיצוי נתפס באופן כללי כבלתי הוגן. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 82–83)

לפי ש"י (המודיעין הפנימי הישראלי) המפקד לוי דיווח ב-12 באפריל 1948 כי כיבוש דיר יאסין התנהל כדלקמן:

"כיבוש הכפר בוצע באכזריות גדולה. משפחות שלמות---נשים, קשישים, ילדים---נהרגו, והיו ערימות של מתים [במקומות שונים]. חלק מהאסירים שהועברו למקומות כליאה, כולל נשים וילדים, נרצחו באכזריות על ידי שוביהם." בדוח למחרת, הוסיף לוי: "חברי לחי [כנופיית שטרן בראשות יצחק שמיר] מספרים על ההתנהגות הברברית [Hitnahagut barbarit בעברית] של אצ"ל [כנופיית האצ"ל בראשות מנחם בגין] כלפי האסירים והמתים. הם מספרים גם שאנשי אצ"ל אנסו כמה נערות ערביות [פלסטיניות] ורצחו אותן לאחר מכן (איננו יודעים אם זה נכון)." איש הש"י שביקר בדיר יאסין שעות לאחר הטבח, מרדכי גיחון, דיווח ב-10 באפריל 1948: מפקדם [כלומר, של האצ"ל?] אומר שהפקודה הייתה: ללכוד את הגברים הבוגרים ולשלוח את הנשים והילדים למוצא. אחר הצהריים [של 9 באפריל 1948], הפקודה שונתה והפכה ללהרוג את כל האסירים. . . . הגברים הבוגרים נלקחו לעיר במשאיות והוצעדו במפגן בעיר, ואז הוחזרו לאתר [הכפר] ונהרגו בירי רובים ומקלעים. לפני שהועלו על המשאיות, אנשי אצ"ל ולח"י חיפשו על הנשים, הגברים והילדים [ו]לקחו מהם את כל התכשיטים וגנבו את כספם. ההתנהגות כלפיהם הייתה ברברית במיוחד [וכללה] בעיטות, דחיפות בקתות רובים, יריקות וקללות (אנשים מ[שכונת מערב ירושלים] גבעת שאול השתתפו בעינויים).

ביתו שנבזז של ההיסטוריון הפלסטיני הנודע עארף אל-עארף בבאר שבע

יש להדגיש כי המיינסטרים הישראלי מבודד בדרך כלל את לח"י ואצ"ל במעשי זוועה של פשעי מלחמה, אך להגנה היה חלק הארי בפשעי מלחמה מושתקים אחרים. לדוגמה, ההגנה עשתה מאמץ גדול להסתיר את חלקה בהתקפה (כמו אישורה ב-9 באפריל 1948, אספקת חיפוי מקלעים ושתי כיתות פלמ"ח במכוניות משוריינות) שכבשה את דיר יאסין, ובמהלך העשורים הבאים, מפלגת חירות של מנחם בגין וממשיכתה, הליכוד, ננזפו נמרצות על דיר יאסין בקטטות פוליטיות ישראליות פנימיות. (קורבנות צדיקים, עמ' 205–206)

זמן קצר לאחר מלחמת 1948, הצהיר יוסף לם, חבר כנסת (מפא"י):

"אף אחד מאיתנו לא התנהג במהלך המלחמה כפי שהיינו מצפים מהעם היהודי להתנהג, הן ביחס לרכוש והן ביחס לחיי אדם, וכולנו צריכים להתבייש." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 71)

במהלך מלחמת 1948, הוראה בן-גוריון לבצע ביקורת בכל הקיבוצים והמושבים (הכפרים) של הגליל התחתון והעליון לצורך מפתח של:

"עדרים [בקר, צאן נטוש], ורכוש אחר 'שנלקח' מהכפרים הערביים במהלך המלחמה ולאחריה; יבולים, רהיטים וכל השאר החפצים, היו אמורים להיות מוצגים בפני שר הביטחון." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 74)

בספטמבר 1948 יידע בן-גוריון את ועדת השרים לענייני רכוש נטוש כי מפקד חזית המרכז, צבי איילון, ראה כהכרחי "להרוס חלקית" 14 כפרים ערביים, מסיבות ביטחוניות, כתב בן-גוריון:

"מכיוון שקשה מאוד לכנס את הוועדות," כתב לשריו, "אנא העבירו לי את חוות דעתכם [על הריסת הכפרים הערביים] בכתב. אמתין לתשובתכם תוך שלושה ימים. ... חוסר תגובה ייחשב כהסכמה." השרים דרשו מידע נוסף. בספטמבר 1949 דן הקבינט בהריסת העיר העתיקה של טבריה. יגאל ידין (הרמטכ"ל) צוטט כמי שממליץ להרוס את העיר כולה, למעט המקומות הקדושים, כדי למנוע מהתושבים הערבים לחזור. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 84–85)

אהרון ציזלינג כתב לבן-גוריון על טירוף הביזה שאחז בישראלים (אזרחים וחיילים) :

"שוב ושוב בפגישותינו אנו דנים בסוגיית הרכוש הנטוש. כולם מביעים הלם, מרירות ובושה, אך עוד לא מצאנו פתרון. ..עד כה טיפלנו בבוזזים בודדים, הן חיילים והן אזרחים. כעת, ואולם, ישנם יותר ויותר דיווחים על מעשים שאם שופטים אותם לפי אופיים והיקפם, יכלו להתבצע רק לפי הוראה (ממשלתית). אני שואל. ..על איזה בסיס ניתנה ההוראה (אני שומע שנעצרו פירוק כל משאבות המים בפרדסי התפוזים הערביים). ...אם יש יסוד כלשהו לדיווחים שהגיעו אליי, האחריות מוטלת על סוכנות ממשלתית....בינתיים, ביזה פרטית עדיין נמשכת גם כן." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 73–74)

הרכוש הפלסטיני בכפרים חולק בערך באותו אופן כמו בערים. בעוד המלחמה עדיין נמשכת, לוי שקולניק (אשכול), ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, יצא לסיור בכפרים הפלסטיניים שעברו טיהור אתני מקרוב. כפי שניסח זאת, הוא ראה

"את עקבות מה שהיה ואיננו עוד" --- הבתים פרוצים, שנבזזו ונשרפו. "המראה שקע דרך עיניי ונחירי לראשי, מוחי, דמי ולבי . . . " יום אחד, בחצי השני של 1948, נסע אשכול לירושלים. עמו היו נהגו ורענן ויץ, עוזרו. הם עברו סמוך לביריה, כפר קטן השוכן בראש גבעה סלעית מדרום-מזרח לרמלה, המשקיף על הדרך ללטרון. "לא ידעתי את הפרטים, עדיין" סיפר מאוחר יותר, "אבל האמנתי שהמקום השומם והנטוש עשוי לפתור את בעיית התיישבות האומה." הוא עצר את המכונית והוא וויץ יצאו לטיול רגלי בכפר. כשהמשיכו לירושלים ערכו תוכנית. אשכול סיפר, "באותו ערב . . . שלחתי לקרוא למהנדסים, ביקשתי חיל הנדסה לסיוע והתחלתי לסובב את הגלגל הגדול שאיפשר לנו באותו חורף ממש להפוך למעלה מ-45 כפרים נטושים ליישובים חדשים ותוססים." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 83–84)

ב-16 ביוני 1948 ציין יוסף ויץ ביומנו בעת שצפה בהרס כפר פלסטיני (אל-מע'אר):

"שלושה טרקטורים מלימים את ההרס. הופתעתי ששום דבר לא זז בי למראה .... שום חרטה ושנאה, שכן כך דרכו של עולם. . . . שוכני בתי-הבוץ הללו לא רצו שנרצה להתקיים כאן." (בני מוריס, עמ' 162 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 190)

ובאותו תאריך גם כן, דיווח יוסף ויץ לבן-גוריון דוח התקדמות של הרס הערים/העיירות הפלסטיניות, הוא כתב:

"[אל-]מע'אר, פג'ה, ביאר עדס נהרסו. [הרס מתקדם ב-]מיסכה, בית דג'אן (ממזרח לתל אביב), [ב-]עמק החולה, [ב-]חוואסה ליד חיפה, א-סומיריה ליד עכו וגעתון [אולי ח'רבת געתון] ליד נהריה, מנשייה . . . ליד עכו. דאלית אל-רוחה נהרסה והעבודה עומדת להתחיל ב[אל-]בוטימאט וסבארין." (בני מוריס, עמ' 162)

באוגוסט 1948 הגיע דוח להנהגת מפלגת מפ"ם המתאר את הרסת הכפרים הפלסטיניים בהתבסס על הנחייתו של יוסף ויץ ו"וועדת הטרנספר", הדוח ציין:

"הרסת הכפרים הערביים [הפלסטיניים] נמשכת כבר כמה חודשים. אנו נמצאים בגבול סוריה וישנה סכנה שהערבים [הפלסטינים] ישתמשו [בכפרים הנטושים] לפעולה צבאית אם תנתן להם ההזדמנות. אך שוחחתי עם מספר חברים מ[קיבוץ] מעיין ברוך ומקיבוצים סמוכים וקיבלתי את הרושם שקיימת האפשרות שיש רצון להרוס את הכפרים ואת הבתים [הפלסטיניים] כדי שלא ניתן יהיה עבור הערבים [הפלסטינים] לחזור אליהם. לפני שבוע הגיע נציג של קק"ל [כנראה יוסף נחמני, מנהל משרד מחוז הגליל של קק"ל וסוכנו של ויץ באזור] לביקור. הוא ראה שבכפר [הפלסטיני הנטוש] א-סנבריה, הנמצא קילומטר ממעיין ברוך, כמה בתים עודם עומדים, אף כי ללא גגות. הוא אמר למזכירות הקיבוץ להרוס את הבתים מיידית והוא אמר בגלוי כי הדבר יאפשר לנו לקחת את אדמות הכפר, מכיוון שהערבים [הפלסטינים] לא יוכלו לחזור לשם. אני מצטער לומר שהקיבוץ הסכים מיידית מבלי לחשוב על מה שמה שהם עושים." (בני מוריס, עמ' 168)

בשלהי נובמבר 1948, רשם יוסף ויץ כי שניים מפקידיו בקרן הקיימת לישראל התלוננו כי "הצבא ממשיך להרוס כפרים בגליל, שאנו מעוניינים בהם [ליישוב מהגרים יהודים]". בהקשר זה, העיר ויץ בחודש שלאחר מכן במהלך ביקור בא-זיב (מצפון לעכו):

"[הכפר] שוטח לחלוטין וכעת אני תוהה אם היה טוב שהוא נהרס והאם לא הייתה זו נקמה גדולה יותר אילו יישבנו כעת יהודים בבתי הכפר. . . [הבתים הריקים] טובים ליישוב אחינו [היהודים] שנדדו דור אחר דור, פליטים. . . שקועים בסבל וביגון, כאשר הם, סוף סוף, מוצאים קורת גג לראשם. זו הייתה [הסיבה ל]מלחמתנו." (בני מוריס, עמ' 169)

כאשר מבצע חירם הגיע לסיומו בשלהי אוקטובר 1948, פליט פלסטיני משעב (ממזרח לעכו) תיאר את חוויותיו כדלקמן:

"היהודים קיבצו אותנו עם שאר התושבים [הערבים הפלסטינים], כשהם מפרידים אותנו מהנשים. נשארנו כל היום בחצר הכפר [אל-בענה] . . . היינו צמאים ורעבים." שני תושבים פלסטינים, נזכר, נלקחו הצידה ונורו למוות, והפליטים הפלסטינים האחרים נשדדו מחפצי הערך שלהם. כ-"200" גברים נבחרו והוסעו משם, ככל הנראה למחנה שבויים. הפליט המשיך לספר:
"היה כמעט לילה . . . מוכתר אל-בענה ביקש מהיהודים להרשות לנו להישאר ללילה . . . במקום לנסוע [צפונה] בלילה עם זקנינו, נשינו וילדינו. היהודים דחו את בקשת המוכתר ונתנו לנו [כלומר, לפליטים] חצי שעה לעזוב . . . כ שעברה חצי שעה, היהודים החלו לירות באוויר . . . הם פצעו את בני בן התשע ברך. צעדנו כמה שעות עד שהגענו לסאג'ור . . . היינו מבועתים, הדרך הייתה מלאה באנשים בכל כיוון שהבטת . . . כולם ממהרים להגיע ללבנון." כעבור כמה ימים, לאחר שהות קצרה בכפר הדרוזי הפלסטיני בית ג'ן, הם הגיעו ללבנון. (בני מוריס, עמ' 227–228)

כאשר נכנס הצבא הישראלי לעילבון (כפר נוצרי מרוניטי פלסטיני) ב-30 באוקטובר 1948, החיילים יצאו למסע השתוללות בכפר כשהם בוזזים רכוש פלסטיני. במכתב מתאריך 21 בינואר 1949 שנשלח למשרד המיעוטים הישראלי על ידי פרג' דיאב סרור, מוכתר עילבון, יחד עם מכובדי כפר אחרים המתאר את הביזה והטיהור האתני של כפרם על ידי החיילים הישראלים כדלקמן:

"כאשר המפקד [הישראלי] בחר 12 צעירים (שבאב) ושלח אותם למקום אחר, אזי הורה להוביל את התושבים הנאספים ל[אל-]מע'אר והכומר ביקש ממנו להשאיר את הנשים והתינוקות ולקחת רק גברים, אך הוא סירב, והוביל את התושבים הנאספים---כ-800 במספר--- ל[אל-]מע'אר כשרכבים צבאיים מקדימים אותם. . . . הוא עצמו נשאר עם עוד שני חיילים עד שהרגו את 12 הצעירים ברחובות הכפר ואז הצטרפו לצבא שנסע ל[אל-]מע'אר. הוא הוביל אותם ל[אל-]פראדיה. כשהגיעו לכפר ענאן הצטרף אליהם רכב משוריין שיירה עליהם [על הפליטים] . . . כשהוא הורג אחד הזקנים, סמעאן א-שופאני, בן 60, ופוצע שלוש נשים . . . ב[אל-]פראדיה [החיילים הישראלים] שדדו מהתושבים 500 לירות ישראליות מהנשים את תכשיטיהן, ולקחו 42 צעירים ושלחו אותם למחנה מעצר, והשאר למחרת הובלו למיירון, ולאחר מכן לגבולות לבנון. במהלך כל הזמן הזה ניתן להם אוכל רק פעם אחת. תארו לכם אפוא כיצד התינוקות צרחו ואת זעקות המניקות והאימהות ההרות."

בהמשך, הצבא הישראלי ביזז את הכפר המרוניטי הפלסטיני עילבון. בתחילת 1949, לערבים רבים מפליטים אלה הותר לחזור לבתיהם לאחר שדלנות בלתי פוסקת של אהרון ציזלינג (שר החקלאות הישראלי) בקבינט הישראלי. ראוי לציין כי חוזרים אלה היו בין המאות הבודדות שהותר להם לחזור לבתיהם, חוותיהם ועסקיהם, ואולם, הרוב הגדול של העם הפלסטיני עודנו מנושל וחסר בית והיה כך מאז מלחמת 1948. (בני מוריס, עמ' 229–230)

כאשר הישראלים השתוללו בכפר הפלסטיני הידידותי הוג' (מצפון-מזרח לעזה), יצחק אבירה (קצין שירות הידיעות של ההגנה ותיק) רשם תלונה נגד ההרס המתמשך של הכפר. הוא כתב לעזרא דנין (חבר וועדת הטרנספר הראשונה והשנייה ועדת הטרנספר וקצין מודיעין בהגנה) ב-16 באוגוסט 1948 כי:

"לאחרונה החלה לרווח דעה בתוכנו שהערבים [הפלסטינים] אינם נחשבים לדבר. כל ערבי [פלסטיני] הוא רוצח, את כולם יש לשחוט, את כל הכפרים [הפלסטיניים] שנכבשו יש להעלות באש . . . אני . . . רואה סכנה בהתפשטות גישה לפיה יש לרצוח, להרוס ולהעלים כל דבר שלהם."

בית אבן שנבזז בכפר אל-ג'אעונה, מדרום-מזרח לצפת

דנין השיב: "מלחמה היא מסובכת ונעדרת סנטימנטליות. אם המפקדים מאמינים שבאמצעות הרס, רצח וסבל אנושי הם יגיעו למטרתם מהר יותר---לא הייתי עומד בדרכם. אם איננו ממהרים ועושים [דברים]---אויבינו יעשו דברים אלה לנו." (בני מוריס, עמ' 167)

ראוי לציין כי התושבים הפלסטינים של הוג' שיתפו פעולה בגלוי עם ההגנה והצבא הישראלי לפני ומהלך מלחמת 1948. ואולם, רצון טוב כזה לא הציל אותם מעקירה וטיהור אתני. בדומה לכך, תושבי זרנוקה (עיירת הולדתו של מייסד הג'יהאד האסלאמי פתחי שקאקי) חוו חוויה דומה עם הישראלים, ושילמו את מחיר שיתוף הפעולה שלהם בגרושם מכפרם תחת איומי אקדח לעבר הכפר השכן יבנא. למרבה הצער, אנשי יבנא, שטרם נכבשה, גרשו אותם בחזרה לזרנוקה הכבושה בידי ישראל זרנוקה. בקליפת אגוז, הם הפכו לאנשים לא רצויים על ידי שני הצדדים שחנו בוואדיות בין שתי העיירות. זהו סיפור טיפוסי של משתפי פעולה ששרדו את מועילותם. (ראו בני מוריס, עמ' 127 לפרטים)

זמן קצר לאחר מלחמת 1948, השווי הכולל של היצוא הישראלי ב-1949 היה 40 מיליון דולר בלבד. היצוא העיקרי של ישראל היה פרי הדר ויהלומים מלוטשים, שביניהם היוו 80% מהיצוא ב-1949 (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 297). ראוי לציין כי הפלסטינים החזיקו בבעלותם וניהלו את הרוב המכריע של הפרי ההדר המפורסם של יפו כולל פרדסי הדרים, אריזה, ויצוא לאירופה, לחצו כאן להוכחה. ביזה נעימה!!!

לפי בני מוריס, ההיסטוריון הישראלי הנודע, הימים הראשונים לאחר כיבוש רצועת עזה (במהלך הפלישה הישראלית לסיני ב-1956) התנהלו כדלקמן:

"הכיבוש הישראלי ואחריתו התאפיינו בהרג רב ללא הצדקה, במיוחד של חיילים מצרים נסוגים או שבויים. בסך הכל, חיילים ישראלים הרגו כחמש מאות אזרחים פלסטינים במהלך כיבוש הרצועה ולאחריו. כמאתיים מאלה נהרגו במהלך הטבח בח'אן יונס (ב-3 בנובמבר) ובריח [רפיח] (ב-12 בנובמבר). עשרות חשודים כפדאיונים שנפלו לידיים ישראליות הוצאו להורג ללא משפט. במהלך הכיבוש ומיד אחריו, הייתה ביזה רבה. לפחות קצין בכיר אחד, אל"ם אורי בן-ארי, מפקד חטיבה 7, נשפט והודח מתפקידו כתוצאה מכך (קצין שריון מוכשר, ואולם, הוא הוחזר לשירות פעיל ביוני 1967 ושוב באוקטובר 1973, ופרש כתת-אלוף)." (קורבנות צדיקים, עמ' 295) ומי אמר שפשע אינו משתלם?

תיאור מפורט של האופן שבו בדיוק רכוש פלסטיני "נטוש" סייע לקליטת המהגרים היהודים החדשים הוכן על ידי ג'וזף שכטמן, מומחה לטרנספר אוכלוסייה שסייע ליצור את המיתוס של יציאה פלסטינית "מרצון". הוא כתב ב-1952:

"היקף רכוש זה ניכר מאוד: 2,990,000 דונם מתוך אדמות שהיו בבעלות ערבית [פלסטינית] לשעבר, כולל מטעי זיתים ותפוזים, כרמים, פרדסי הדרים ומטעי עצים מגוונים, הפכו נטושים לחלוטין כתוצאה מהמנוסה הערבית [הפלסטינית] המסיבית. מאדמה ערבית זו, 2,070,270 דונם היו באיכות טובה, 136,530 באיכות בינונית, 751,730 דונם היו אדמה ענייה. בנוסף, 73,000 חדרי מגורים בבתים ערביים נטושים ו-7,800 חנויות, בתי מלאכה ומחסנים הפכו ללא בעלים בערים ובכפרים." (שמחה פלאפן, עמ' 107)

יש לציין כי שטח ישראל הוא 20,660,000 דונם ש-17% ממנו הם אדמה הניתנת לעיבוד, ועל פי התיאור לעיל, אדמות בבעלות פלסטינית היוו 60% מכלל האדמות הניתנות לעיבוד. לחצו כאן לצפייה בפרופיל ישראל בספר העובדות העולמי של ה-CIA. באירוניה, לעיתים מזומנות יהודים ברחבי العالم משתבחים באיך שיהודים ישראלים הפריחו את המדבר, לחצו כאן לקריאת תגובתנו לטיעון זה.

חשבונות בנק המוערכים בסך כולל של 5 מיליון לירות פלשתינאיות (א"י) שהושארו בבנקים ערביים ולא-ערביים פלסטיניים הוקפאו על ידי ממשלת ישראל. כל הרכוש הנפקד הפלסטיני הזה, המטלטלין והמקרקעין, הופקד בידי "אפוטרופוס" רשמי. שכטמן המשיך לפרט כיצד נוצל הרכוש:

"קשה להגזים בהערכת התפקיד העצום ששיחק שפע רכוש ערבי [פלסטיני] נטוש זה בהתיישבותם של מאות אלפי מהגרים יהודים שהגיעו לישראל מאז הכרזת המדינה במאי 1948. ארבעים ושבעה יישובים כפריים חדשים שהוקמו באתרי כפרים ערביים [פלסטיניים] נטושים קלטו עד אוקטובר 1949 כבר 25,255 מהגרים חדשים. עד באביב 1950 מעל מיליון דונם הוחכרו על ידי האפוטרופוס ליישובים יהודיים ולחקלאים בודדים לגידול יבולי תבואה.

שטחי אדמה גדולים השייכים לנפקדים ערבים [פלסטינים] הוחכרו גם כן למתיישבים יהודים, ותיקים וחדשים, לגידול ירקות. בדרום לבדו, 15,000 דונם של כרמים ועצי פרי הוחכרו להתיישבות שיתופית; שטח דומה הושכר על ידי התאחדות התימנים, התאחדות האיכרים, והוועד ליישוב ושיקום חיילים. הדבר חסך לסוכנות היהודית ולממשלה מיליוני דולרים. בעוד העלות הממוצעת של הקמת משפחת מהגרים ביישוב חדש הייתה בין $7,500 ל-$9,000, העלות בכפרים [פלסטיניים] נטושים לא עלתה על $1,500 ($750 לתיקוני מבנים ו-$750 למקנה וציוד).

מגורי ערבים [פלסטינים] נטושים בערים לא נותרו גם הם ריקים. עד סוף יולי 1948, 170,000 איש, בעיקר מהגרים [יהודים] חדשים וחיילים משוחררים, בנוסף לכ-40,000 דיירים לשעבר, הן יהודים והן ערבים, שוכנו במבנים תחת שליטת האפוטרופוס; ו-7,000 חנויות, בתי מלאכה ומחסנים הושכרו בשכירות משנה לבאים החדשים. קיומם של בתים ערביים [פלסטיניים] אלה---פנויים ומוכנים לאכלוס---פתר, במידה רבה, את הבעיה המיידית הגדולה ביותר שעמדה בפני הרשויות הישראליות בקליטת המהגרים. הוא גם הקל במידה ניכרת את הנטל הפיננסי של הקליטה." (שמחה פלאפן, עמ' 107–108)

אליעזר באואר, חבר השומר הצעיר והמחלקה הערבית של המפלגה, תיאר בזעם את מה שמתרחש בשטח, הוא הצהיר:

"מובן מאליו שחומרי מלחמה חייבים להיחלץ/להיות מוחרמים, אך הכל נלקח---מתכת, עץ, חומרי בנייה, מכוניות, מכשירי חשמל ביתיים, מכונות תפירה וכו'. לאחר שבוצעה החרמה, מפורסמות תקנות שלא לתפוס חזקה על רכוש הערבים [הפלסטינים] שנשארים בבתיהם." (שמחה פלאפן, עמ' 111)

בדומה לכך, יעקב חזן, אחד המנהיגים הבולטים של השומר הצעיר ומפ"ם, גינה בלהט את היחס הבלתי אנושי לערבים הפלסטינים. הוא הצהיר:

"תופעת הפלאחים הבורחים מאדמתם היא חסרת תקדים ולא התרחשה [במלחמה] בקרב הרוסים, הפולנים או הגרמנים. כל חלקי הציבור הישראלי, מחבר קיבוץ ועד האזרח הפשוט ביותר, מעורבים ואנו נשלם מחיר פוליטי ומוסרי כבד על מה שנעשה." הוא התייחס לכפר אבו שושה, בסמוך לקיבוצו, משמר העמק, שבו כל בית היה מוכר לו. היו שם כמה פרובוקטורים, אך היו אחרים שנשארו נאמנים לישראל, אמר. "מדוע לא חסו על בתיהם?" (שמחה פלאפן, עמ' 111–112)

לאחר הפלישה והכיבוש של סיני, ישראל הייתה נתונה תחת לחץ אמריקאי ובינלאומי כבד לסגת במהלך השבוע האחרון של נובמבר 1956. מאחורי הצבא הישראלי, לפי הנחיותיו של בן-גוריון, הוא הותיר אדמה חרוכה. כל המחנות והמבנים הצבאיים נהרסו; מסילות ברזל פורקו והועברו בחזרה לישראל; כבישים נחרשו ואזורים מסוימים מוקשו. (קורבנות צדיקים, עמ' 299)

זמן קצר לאחר מלחמת 1967, כתב משה דיין בזכרונותיו בנוגע לטיהור האתני וההרס של עמואס, בית נובא, יאלו, וחלק גדול מהעיר קלקיליה שבגדה המערבית:

"[בתים נהרסו] לא בקרב, אלא כעונש . . . וכדי לגרש/להבריח את התושבים . . . בניגוד למדיניות הממשלה." (קורבנות צדיקים, עמ' 328)