Zionist Quotes: ציטוטים שונים מציונים ושאינם ציונים

באוקטובר 1882, כתב ולדימיר דובנוב, אחד החלוצים הציונים המוקדמים ביותר בפלשתינה/ארץ ישראל, לאחיו כשהוא מנסח את מטרותיה הסופיות של התנועה הציונית:

"המטרה הסופית . . . היא, במרוצת הזמן, לתפוס את ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות הפוליטית שנשללה מהם במשך אלפיים שנה אלה. . . . היהודים עוד יקומו ו, נשק ביד (אם יתרחש הצורך), יכריזו כי הם אדוני מולדתם העתיקה." (קורבנות צדיקים, עמ' 49)

באוקטובר 1882 כתבו בן-יהודה ויחיאל מיכל פינס, מעטים מבין החלוצים הציונים המוקדמים ביותר בפלשתינה/ארץ ישראל, כשהם מתארים את הפלסטינים הילידים:

". . . ישנם כעת רק חמש מאות [אלף] ערבים, שאינם חזקים מאוד, וממהם ניקח בקלות את הארץ אם רק נעשה זאת באמצעות תחבולות [ו-]מבלי לעורר עלינו את איבתם בטרם נהפוך לחזקים ומאוכלסים." (קורבנות צדיקים, עמ' 49)

ב-1914 יצחק בן-צבי (נשיאה השני של ישראל) דגל בהעסקת עבודה יהודית בלעדית בעסקים בניהול יהודי, הוא כתב:

"היה צריך להיות המקרה שהבורגנות היהודית תהיה שובניסטית ותדרוש רק עבודה יהודית. אנו, הסוציאליסטים, הנוטים לעבר בינלאומיות, היינו צריכים לדרוש שפועלים יועסקו ללא קשר להבדלים לאומיים ודתיים. במציאות, אנו רואים בדיוק את ההפך." (קורבנות צדיקים, עמ' 51)

ב-1909 מאיר דיזנגוף, שהפך לראש עיריית תל אביב הראשון, שאל:

"כיצד יכולים יהודים, הדורשים אמנציפציה ברוסיה, לגזול את זכויותיהם של פועלים אחרים, ולנהוג באנוכיות כלפיהם, עם בואם לארץ ישראל." (קורבנות צדיקים, עמ' 51)

במרץ 1911, 150 נכבדים פלסטינים שלחו מברק לפרלמנט הטורקי במחאה על מכירת קרקעות ליהודים ציונים. מושל ירושלים, עזמי ביי, השיב:

"איננו קסנופובים; אנו מברכים את כל הזרים. איננו אנטישמים; אנו מעריכים את העליונות הכלכלית של היהודים. אך שום אומה, שום ממשלה לא יכלה לפתוח את זרועותיה לקבוצות. . . . המכוונות לקחת את פלשתינה/ארץ ישראל מאיתנו." (קורבנות צדיקים, עמ' 62)

ב-1916 הכריז לורד בלפור כי הוא "ציוני" במהלך ישיבת קבינט בריטית. במפגש בין וייצמן לבלפור:

"[וייצמן] פרש את טיעונו שנשנה תכופות -- כי האינטרסים הציוניים והבריטיים זהים. התנועה הציונית דיברה, אמר וייצמן, באוצר המילים של מדינאות מודרנית, אך הונעה על ידי תודעה דתית עמוקה. בלפור, בעצמו מדינאי מודרני, ראה גם הוא בציונות חלק בלתי נפרד מאמונתו הנוצרית. . . . זמן קצר לאחר מכן, הכריז בלפור בישיבת קבינט, אני ציוני." (ימי הכלניות, עמ' 41)

ובאותה שנה, בלפור ציין גם כן:

"[הוא ולויד ג'ורג' הושפעו] מהרצון לתת ליהודים את מקומם הראוי בעולם; אומה גדולה ללא בית אינה דבר נכון." (קורבנות צדיקים, עמ' 72)

ב-1917, ההסתדרות הציונית, שהיו לה משרדים הן במעצמות הברית והן במעצמות המרכז, הייתה ניטרלית, והיה חשש שגרמניה עשויה להקדים את מעצמות הברית בהצהרה פרו-ציונית משלה. ביקור בפריז של הציוני הרוסי נחום סוקולוב סייע לשכנע את משרד החוץ הצרפתי שהגיעה השעה להצהרה פרו-ציונית. בתמורה הסכים סוקולוב לגייס תמיכה יהודית להמשך השתתפות רוסיה במלחמה. ב-4 ביוני 1917, המנהל הכללי של משרד החוץ הצרפתי, ז'ול קמבון, הוציא את ההצהרה ששימשה כתקדים ובסיס להצהרה המשמעותית יותר הצהרת בלפור:

"אתה [סוקולוב] . . . מחשיב כי, אם הנסיבות יאפשרו, ועצמאות המקומות הקדושים תישמר . . . . זה יהיה מעשה של צדק ותיקון לסייע, תחת הגנת מעצמות הברית, בתחיית הלאום היהודי בארץ זו ממנה הוגלה עם ישראל לפני מאות שנים רבות כל כך.
ממשלת צרפת, שנכנסה למלחמה הנוכחית להגן על עם שהותקף שלא בצדק [הבלגים], ושממשיכה לנאבק להבטיח את ניצחון הצדק על הכוח, אינה יכולה אלא לחוש סימפתיה למטרתכם, שניצחונה קשור בזה של מעצמות הברית." (קורבנות צדיקים, עמ' 74)

בראש המבקרים היהודים הציונות עמד סר אדווין מונטגיו, מזכיר המדינה לענייני הודו והחבר היהודי היחיד בקבינט הבריטי. הסתייגותו מאופייה הפוליטי של המטרות הציוניות נבעה מהכרה שיהדות היא אמונה אוניברסלית, נפרדת מלאום, וכי בעידן מדינת הלאום המודרנית העם היהודי אינו מהווה אומה. הוא הטיל ספק בסמכותה של ההסתדרות הציונית לדבר בשם כל היהודים. בתזכירים סודיים (שפורסמו מאוחר יותר) כתב:

"הציונות נראתה לי תמיד תפיסה פוליטית מזיקה, בלתי ניתנת להחזקה על ידי כל אזרח פטריוטי של הממלכה המאוחדת ... הבנתי תמיד כי אלה שהתמסרו לתפיסה זו הונעו בעיקר מההגבלות על היהודים והסרבות להעניק להם חירות ברוסיה. אך בדיוק בזמן שבו יהודים אלה הוכרו כרוסים יהודים וניתנו להם כל החירויות, נראה בלתי נתפס שהציונות תוכר באופן רשמי על ידי הממשלה הבריטית, וכי למר בלפור יורשה לומר כי פלשתינה/ארץ ישראל תוקם מחדש כ'בית לאומי לעם היהודי'. אינני יודע מה זה כולל, אך אני מניח שפירושו של דבר שמוסלמים ונוצרים צריכים לפנות מקום ליהודים, וכי יש לשים את היהודים בכל עמדות העדיפות ולהיות קשורים באופן ייחודי לפלשתינה/ארץ ישראל באותו אופן שאנגליה קשורה לאנגלים או צרפת לצרפתים, שטורקים ומוסלמים אחרים בפלשתינה/ארץ ישראל ייחשבו כזרים, בדיוק באותו אופן שיהודים יטופלו מכאן ואילך כזרים בכל מדינה מלבד פלשתינה/ארץ ישראל ... כאשר נאמר ליהודים כי פלשתינה/ארץ ישראל היא ביתם הלאומי, כל מדינה תרצה מיידית להיפטר מאזרחיה היהודים, ותמצא אוכלוסייה בפלשתינה/ארץ ישראל המגרשת את תושביה הנוכחיים, לוקחת את כל הטוב שבמדינה ...

"אני שולל את הטענה כי פלשתינה/ארץ ישראל קשורה כיום ליהודים או נחשבת בצדק כמקום ראוי עבורם לחיות בו. עשרת הדיברות ניתנו ליהודים בסיני. זה נכון לחלוטין שפלשתינה/ארץ ישראל משחקת תפקיד גדול בהיסטוריה היהודית, אך כך היא עושה בהיסטוריה המוסלמית המודרנית, ולאחר זמנם של היהודים, בוודאי היא משחקת תפקיד גדול יותר מכל מדינה אחרת בהיסטוריה הנוצרית ...

"... כאשר ליהודי יש בית לאומי, בוודאי מתבקש מזה כי הדחף לשלול מאיתנו את זכויות האזרחות הבריטית חייב לגדול עצומה. פלשתינה/ארץ ישראל תהפוך לגטו של העולם. מדוע שהרוסי ייתן ליהודי זכויות שוות? ביתו הלאומי הוא פלשתינה/ארץ ישראל". (האו"ם: המקורות וההתפתחות של בעיית פלשתינה/ארץ ישראל, חלק ב')

כאשר שאלת המנדט הבריטי על פלשתינה/ארץ ישראל נידונה בפרלמנט הבריטי בשלהי שנות ה-10, התברר כי הדעה בבית הלורדים הייתה מנוגדת בחריפות להצהרת בלפור, כפי שהומחש במילותיו של לורד סידנהאם בתשובה ללורד בלפור:

"... הנזק שנגרם על ידי הצפת אוכלוסייה זרה על מדינה ערבית - ערבית מכל סביבתה בעורף - עשוי מעולם לא להיתקן ... מה שעשינו הוא, על ידי ויתורים, לא לעם היהודי אלא לפלג ציוני קיצוני, להתחיל פצע פתוח במזרח, ואיש אינו יכול לומר עד כמה רחוק פצע זה יתרחב." (האו"ם: המקורות וההתפתחות של בעיית פלשתינה/ארץ ישראל, חלק ד')

בעוד ההנהגה הציונית דנה במוסריות של "טרנספר" העם הפלסטיני בדצמבר 1918, יצחק אביגדור וילקנסקי, אגרונום ויועץ במשרד הארץ-ישראלי ביפו, הרגיש כי מסיבות מעשיות הדבר היה:

"בלתי אפשרי לפנות את הפלאחים [האיכרים הערבים הפלסטינים], אפילו אילו רצינו. עם זאת, אילו הדבר היה אפשרי, הייתי מבצע עוול כלפי הערבים [הפלסטינים]. ישנם בינינו כאלה המתנגדים לכך מנקודת המבט של צדקנות ומוסריות עליונה. . . .[אבל] כשאתה נכנס לתוך האומה הערבית ואינך מרשה לה להתאחד, גם כאן אתה נוטל את חייה. . . . מדוע המוסרנים שלנו אינם מתעכבים על נקודה זו? עלינו להיות או צמחונים מוחלטים או אוכלי בשר: לא חצי, שליש, או רבע צמחוני." (קורבנות צדיקים, עמ' 140–141 ו-אמריקה והקמת ישראל, עמ' 71)

אדוארד מנדל האוס, עוזרו של נשיא ארצות הברית וילסון, כתב ללורד בלפור כשהוא חוזה מראש את הציפייה ליישום העתידי של הצהרת בלפור:

"הכל רע ואמרתי זאת לבלפור. הם הופכים את [המזרח התיכון] לחממה למלחמה עתידית." (קורבנות צדיקים, עמ' 73)

בעוד ועידת השלום התכנסה ורסאי בתחילת 1919, התפרץ ויכוח האם להעניק את המנדט על פלשתינה/ארץ ישראל לאמריקאים או לבריטים. הציונים התנגדו לשליטה אמריקאית במדינה על הבסיס שהדמוקרטיה האמריקאית (שבה שלטון הרוב) עמדה בסתירה לתוכנית ל"בית לאומי" בפלשתינה/ארץ ישראל. פרסום שהוציאה ההסתדרות הציונית בלונדון כתב:

"הדמוקרטיה באמריקה פירושה בדרך כלל שלטון הרוב ללא התחשבות בגיוון של סוגים או שלבים של ציוויליזציה או הבדלים של איכות. דמוקרטיה במובן זה נקראה כור ההיתוך שבו הקטן מבחינה כמותית נטמע בגדול יותר מבחינה כמותית. הדבר ללא ספק טבעי באמריקה, ועובד ככלל טוב מאוד. אך אילו הרעיון האמריקאי היה מיושם כפי שמנהל אמריקאי היה עשוי להחיל אותו על פלשתינה/ארץ ישראל, מה היה קורה? הרוב המספרי בפלשתינה/ארץ ישראל כיום הוא ערבי [פלסטיני], לא יהודי. מבחינה איכותית, זוהי עובדה פשוטה שהיהודים כעת שולטים בפלשתינה/ארץ ישראל, ובהינתן התנאים הראויים הם יהיו שולטים כמותית גם כן בעוד דור או שניים. אך אילו התפיסה האריתמטית הגולמית של דמוקרטיה הייתה מוחלת כעת, או בשלב מוקדם בעתיד על התנאים בפלשתינה/ארץ ישראל, הרוב שישלוט ירצה הרוב הערבי, והמשימה של הקמת ופיתוח פלשתינה/ארץ ישראל יהודית גדולה הייתה הופכת לבלתי אפשרית הרבה יותר." הבעיה בלב הטיעון הציוני נוסחה נדירות בבהירות כה רבה: החלום הציוני עמד בסתירה לעקרון הדמוקרטיה. (ימי הכלניות, עמ' 119)

ב-2 בנובמבר 1918, במצעד יום בלפור בירושלים היהודית, מוסא כאזם אל-חוסייני, ראש עיריית ירושלים באותה עת, מסר למושל הבריטי של פלשתינה/ארץ ישראל, סטורס, עצומה ממעל 100 נכבדים פלסטינים שבה צוין:

"הבטנו אתמול בהמון רב של יהודים הנושאים שלטים ומציפים את הרחובות כשהם צועקים מילים שפגעו ברגש ופצעו את הנשמה. הם [היהודים הציונים] טוענים בקול גלוי כי פלשתינה/ארץ ישראל, שהיא הקודש של אבותינו ובית הקברות של אבות אבותינו, שאוכלסה על ידי הערבים במשך עידנים ארוכים, שאהבו אותה ומתו בהגנה עליה, היא כעת בית לאומי עבורם." (קורבנות צדיקים, עמ' 90)

ב-1919 לורד בלפור, אבי הצהרת בלפור, הצדיק את גזלת זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים כדלקמן:

"הציונות, בין אם היא צודקת או מוטעית, טובה או רעה, מושרשת במסורות עתיקות יומין, בצרכים בהווה, בתקוות בעתיד, בעלות חשיבות עמוקה הרבה יותר מהרצונות והדעות הקדומות של 700,000 הערבים שמאכלסים כעת את הארץ העתיקה." (קורבנות צדיקים, עמ' 75)

כבר ב-25 באוקטובר 1919 חזה וינסטון צ'רצ'יל כי הציונות פירושה טיהור האוכלוסייה הילידית, הוא כתב:

"ישנם היהודים, שאנו התחייבנו להכניס לפלשתינה/ארץ ישראל, והלוקחים זאת כמובן מאליו כי האוכלוסייה המקומית [הפלסטינית] תטוהר/תפונה כדי להתאים לנוחיותם." (גירוש הפלסטינים, עמ' 15)

במרץ 1921 וינסטון צ'רצ'יל, ציוני לאורך כל חייו, הבטיח לערבים כי היהודים לא ינשלו אותם יום אחד:

"זה נכון בעליל כי ליהודים המפוזרים צריך להיות מרכז לאומי ובית לאומי ולהתאחד מחדש והיכן עוד אלא בפלשתינה/ארץ ישראל שעימה במשך 3,000 שנה היו קשורים באופן אינטימי ועמוק? אנו חושבים כי הדבר יהיה טוב לעולם, טוב לאימפריה הבריטית, אך גם טוב לערבים השוכנים בפלשתינה/ארץ ישראל. . . . הם ישתתפו ביתרונות ובקידמה של הציונות." (קורבנות צדיקים, עמ' 99)

וגם ב-1921 הבטיח צ'רצ'יל למשלחת הפלסטינית בראשות כאזם אל-חוסייני כי זכויות הפלסטינים יישמרו:

"[היהודים לא] יקחו אדמה של שום אדם. הם אינם יכולים לנשל שום אדם מזכויותיו או מרכושו. . . . יש מקום לכולם." (קורבנות צדיקים, עמ' 100)

ובאוקטובר 1941, כתב צ'רצ'יל בתזכיר קבינט סודי בתמיכה בחלוקת פלשתינה/ארץ ישראל לשתי מדינות (בניגוד לספר הלבן מ-1939):

"אוכל לומר מיד כי אם בריטניה וארצות הברית יצאו מנצחות מהמלחמה, הקמת מדינה יהודית גדולה בפלשתינה/ארץ ישראל המאוכלסת במיליוני יהודים תהיה אחת מהתכונות המובילות של דיוני ועידת השלום." (קורבנות צדיקים, עמ' 167–168)

ב-1936 הסביר מנהיג מפא"י דוד הכהן כיצד הסוציאליזם הציוני צריך להיות עבור יהודים ולא ערבים, הוא אמר:

"אני זוכר שהייתי אחד הראשונים מחברינו [מאחדות העבודה] שנסעו ללונדון לאחר מלחמת העולם הראשונה. ... שם הפכתי לסוציאליסט. ... [בפלשתינה/ארץ ישראל] נאלצתי להילחם בחבריי בסוגיית הסוציאליזם היהודי, להגן על העובדה שאינני מקבל ערבים לאיגוד המקצועי שלי, ההסתדרות; להגן על ההטפה לעקרות הבית שלא יקנו בחנויות ערביות [פלסטיניות], למנוע עובדים ערבים [פלסטינים] מלקבל משרות שם. .... לשפוך נפט על העגבניות הערביות [הפלסטיניות]; לתקוף עקרות בית יהודיות בשווקים ולנפץ את הביצים הערביות שקנו; להלל עד השמיים את הקרן הקיימת לישראל ששלחה את חנקין לביירות לקנות אדמה מאפנדים [בעלי אדמות] נעדרים ולהשליך את הפלאחים [האיכרים] מהאדמה-- לקנות עשרות דונמים-- מבר ערבי מותר, אך למכור, חס וחלילה, דונם יהודי אחד לערבי אסור." (גירוש הפלסטינים, עמ' 25) רגש גזעני כזה היה הנורמה בקרב המנהיגים הציונים המוקדמים, הצהרות דומות נשנו גם על ידי בן-גוריון וז'בוטינסקי.

ב-1938 ברל כצנלסון, מנהיג מפא"י המשפיע, הצהיר את דעתו על ההרכב הדמוגרפי של המדינה היהודית בעקבות יישום החלוקה המוצעת על ידי ועדת פיל:

"ישנה השאלה כיצד הצבא, המשטרה, והשירות האזרחי יתפקדו וכיצד מדינה יכולה להתנהל אם חלק מאוכלוסייתה אינו נאמן .....[והערבים הפלסטינים יקבלו זכויות שוות כיהודים] ... רק מיעוט קטן של הערבים [הפלסטינים] יישאר במדינה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 115)

ב-9 ביוני 1942 לורד מוין (שנרצח מאוחר יותר ב-6 בנובמבר 1944 על ידי כנופיית שטרן/לח"י בקהיר) אמר בבית הלורדים בלונדון:

"[היהודים האירופאים היו] לא רק זרים בתרבות אלא גם בדם. הגירה בהיקף כזה [3 מיליון יהודים אירופאים מנושלים] תהיה טעות אסונית ובעצם חלום בלתי מעשי. הערבים [הפלסטינים] שחיו וקברו את מתיהם במשך חמישים דורות בפלשתינה/ארץ ישראל, לא יוותרו מרצון על אדמתם והמשל התקני שלהם ליהודים." (ישראל: היסטוריה, עמ' 113)

באפריל 1943 אמר צ'רצ'יל בניגוד לספר הלבן הבריטי מ-1939:

"אינני יכול להסכים כי הספר הלבן הוא המדיניות הבלתי המעורערת של הממשלה הנוכחית. תמיד ראיתי בו הפרת אמונים גסה שבוצעה על ידי ממשלת צ'מברליין בנוגע להתחייבויות שבהן הייתי באופן אישי צד." (קורבנות צדיקים, עמ' 166)

ב-12 בינואר 1944 כתב צ'רצ'יל לעמיתיו הבכירים בקבינט המלחמה בניגוד לספר הלבן הבריטי מ-1939:

"צורה כלשהי של חלוקה היא הפתרון היחיד." ושלושה עשר ימים מאוחר יותר יידע את וועדת ראשי המטות: "בבירור איננו נמשיך עם שום צורה של חלוקה שיהודים אינם תומכים בה." (ישראל: היסטוריה, עמ' 116)

במרץ 1944 נשיא ארצות הברית, פרנקלין ד' רוזוולט (תיאר את עצמו כציוני ליוסף סטלין ב-1945), הבטיח ליהודים תמיכה אמריקאית מלאה בהקמת "בית לאומי יהודי", הוא אמר:

"צדק מלא ייעשה [לאחר המלחמה] עם אלה המבקשים בית לאומי יהודי, שעבורו לממשלתנו ולעם האמריקאי הייתה תמיד הסימפתיה העמוקה ביותר וכיום יותר מתמיד לאור המצוקה הטרגית של מאות אלפי פליטים יהודים חסרי בית." (קורבנות צדיקים, עמ' 171)

ב-4 בנובמבר 1944, אמר צ'רצ'יל לחיים וייצמן בניגוד לספר הלבן מ-1939:

"[אם היהודים יוכלו] לקבל את כל פלשתינה/ארץ ישראל, הדבר יהיה דבר טוב, אך אם זה יגיע לבחירה בין הספר הלבן [מ-1939] לחלוקה, אזי עליהם לקחת חלוקה." צ'רצ'יל אמר גם לוייצמן כי "גם הוא היה בעד הכללת הנגב" במדינה היהודית העתידית. (ישראל: היסטוריה, עמ' 118)

ב-22 במרץ 1945 מדינות ערב, זמן קצר לאחר פגישה של הליגה הערבית, פרסמו את "פרוטוקול אלכסנדריה" שבו צוין:

"זכויות הערבים [של פלשתינה/ארץ ישראל] אינן יכולות להיפגע מבלי לפגוע בשלום וביציבות בעולם הערבי. . . [מדינות ערב היו] אינן פחותות מאף אחד בצער על התלאות שנגרמו ליהודי אירופה. . . . אך אין לבלבל את שאלת היהודים הללו עם הציונות, שכן לא יכול להיות עול ותוקפנות גדולים יותר מאשר לפתור את בעיית יהודי אירופה על ידי . . . גרימת עול לערבים הפלסטינים." (קורבנות צדיקים, עמ' 172)

במרץ 1948 עזרא דנין, חבר בכיר במחלקה הערבית של המחלקה המדינית בהגנה, תיאר את דפוס טיפול ההגנה בפלסטינים, הוא אמר:

"כתוצאה ממספר מבצעים מיותרים [של ההגנה], שפגעו בעיקר בערבים 'טובים' שהיו במגע איתנו .... המנוסה ההמונית [הערבית פלסטינית] מכל המקומות נמשכה. הערבים פשוט איבדו את אמונם [ברצוננו הטוב]?" (בני מוריס עמ' 41)

יעקב שמעוני, חבר בכיר במחלקה הערבית של המחלקה המדינית בהגנה, ציטט מפקד ההגנה במרץ 1948:

"מלחמה היא מלחמה ולא הייתה שום אפשרות להבחין בין ערבים טובים לרעים." (בני מוריס, עמ' 41)

בניגוד לגרסה הציונית של האירועים, המלך עבדאללה ציווה על הפלסטינים הנותרים בחיפה להישאר במקומם, הוא הצהיר ב-5 במאי 1948:

"כל איש כוח וחכמה, כל אדם צעיר של כוח ואמונה [מפלשתינה/ארץ ישראל], שעזב את המדינה, יחזור נא לנקודה היקרה. איש אינו צריך להישאר מחוץ למדינה מלבד העשירים והזקנים." המלך עבדאללה המשיך והודה: "לאלה מכם . . . שנשארו היכן שהם למרות העריצות השוררת כעת," והרחיק לכת וציטט את גינויה של הסוכנות היהודית לטבח שבוצע בדיר יאסין ב-9 באפריל 1948. (בני מוריס, עמ' 134)

ב-10 במאי 1948, אהרון כהן, מנהל המחלקה הערבית של מפלגת מפ"ם שהוקמה מקרוב במהלך המלחמה, כתב בתזכיר לוועדה המדינית של המפלגה:

"יש יסוד להאמין כי מה שנעשה . . . נעשה מתוך יעדים פוליטיים מסוימים ולא רק מתוך צרכים צבאיים, כפי שהם טוענים לעיתים. למעשה, הטרנספר של הערבים [הפלסטינים] מגבולות המדינה היהודית מיושם . . . הפינוי/ניקוי של כפרים ערביים [פלסטיניים] אינו נעשה תמיד מתוך צורך צבאי. ההרס המלא של הכפרים אינו נעשה תמיד רק משום שאין מספיק כוחות להחזיק חיל מצב." (גירוש הפלסטינים, עמ' 181)

זמן קצר לאחר כיבוש חיפה, מרבית ההנהגה האזרחית היהודית המקומית (כגון ראש העיר שבתי לוי) לא התנגדה לחזרה פלסטינית, שינוי גדול בחשיבה התרחש במהלך מאי 1948. עד 6 ביוני 1948 הלך הרוח בפגישה בבית העירייה בחיפה היה, בלשונו של משתתף אחד:

"אין סנטימנטים במלחמה . . . עדיף לגרום להם עוול מאשר ש[אנו נסבול] אסון . . . אין לנו עניין בחזרתם." (בני מוריס, עמ' 134)

מתווך האו"ם הרוזן ברנדוט דיווח ב-16 בספטמבר 1948 (יום אחד לפני רציחתו בירושלים על ידי כנופיית הטרור שטרן/לח"י שהונהגה באותה עת על ידי ראש ממשלתה העתידי של ישראל יצחק שמיר) כי הפליטים הפלסטינים חייבים לחזור לבתיהם, חוותיהם ועסקיהם:

"בתאריך המוקדם ביותר האפשרי. [שום] הסדר 'צודק ומלא' לא היה אפשרי, כתב המתווך, אם זכות החזרה לא תוכר. 'זו תהיה פגיעה בעקרונות הצדק הבסיסי אם לקורבנות תמימים אלה של הסכסוך תישלל זכות החזרה לבתיהם בעוד מהגרים יהודים זורמים לפלשתינה/ארץ ישראל, ובפועל, לפחות מציעים איום של החלפה קבועה של הפליטים הערבים [הפלסטינים]', כתב. במקביל, ואולם, ברנדוט היה מודע לחלוטין לכך שהנסיבות ששתנו ומשתנות באופן דרמטי בישראל (כולל זרם מהגרים) פועלות בחריפות נגד חזרה המונית עתידית של פליטים. 'אין להניח', כתב, 'שביסוס זכות הפליטים לחזור . . . מספק פתרון לבעיה. לרוב המכריע של הפליטים ייתכן שאין עוד בתים לחזור אליהם ושיקומם במדינת ישראל מציב בעיה כלכלית וחברתית במורכבות מיוחדת.' (בני מוריס, עמ' 151)

ב-24 ביולי 1948 קים מרכז מפא"י דיון בהיקף מלא בנוגע לסוגיה הערבית הפלסטינית על רקע הטיהור الأתני של רמלה ולוד. הרוב ככל הנראה תמך במדיניותו של בן-גוריון לגבי טרנספר אוכלוסייה או טיהור אתני. שלמה לביא, אחד המנהיגים המשפיעים של מפלגת מפא"י, אמר כי:

"ה ... טרנספר של הערבים [הפלסטינים] אל מחוץ למדינה בעיניי הוא אחד מהמוסריים, המוצדקים והנכונים ביותר שניתן לעשות. חשבתי על כך במשך שנים רבות." (גירוש הפלסטינים, עמ' 192)

לתמיכה זו הצטרף אברהם קצנלסון, מנהיג מפא"י משפיע אחר, שאמר גם הוא:

"מוסרי יותר, מנקודת המבט של מוסר אנושי אוניברסלי, מאשר ריקון המדינה היהודית מהערבים [הפלסטינים] וטרנספר שלהם למקום אחר .... הדבר דורש [שימוש ב]כוח." (גירוש הפלסטינים, עמ' 192)

קצין במטה הארצי של המשטרה, שביקר בכפרים עילבון ומע'אר (בגליל) בנובמבר 1948, דיווח:

"כל תושבי עילבון גורשו, למעט ארבעה כפריים שהם יוונים-אורתודוקסים, ומספר קטן של זקנים וילדים. סך כל התושבים שנותרו בכפר הוא 52. הכמרים התלוננו במרירות על גירוש הכפריים ודרשו את חזרתם. . . . במע'אר, מרבית התושבים נותרו, למעט רבים מהמוסלמים." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 28)

להלן דיון בין מזכירות מפא"י בנוגע להרכב הדמוגרפי של "המדינה היהודית" זמן קצר לאחר מלחמת 1948:

שלמה לביא, ח"כ: " . . . המספר הגדול של ערבים [פלסטינים] במדינה מדאיג אותי. יבוא זמן שבו נהיה המיעוט במדינת ישראל. ישנם כעת 170,000 ערבים [פלסטינים] במדינה, כולל 22,000 ילדים בגיל בית ספר. הריבוי הטבעי בקרב הערבים [הפלסטינים] גבוה וממשיך לגדול, בייחוד אם ניתן להם את כל היתרונות הכלכליים שאנו מתכוונים לתת: בריאות, חינוך והטבות גדולות. אין שיעור ריבוי טבעי כזה בשום מקום בעולם, ועלינו להקדיש מחשבה זהירה לסכנה הממשמשת ובאה זו. גידול כזה יכול להשתוות לעלייה שלנו. . . . אנו עשויים להגיע לנקודה שבה האינטרסים של הערבים [הפלסטינים] ולא של היהודים יקבעו את אופיה של המדינה. . . ."
אליהו הכרמלי, ח"כ: "אינני מוכן לקבל ערבי [פלסטיני] יחיד, ולא רק ערבי אלא כל גוי. אני רוצה שמדינת ישראל תהיה יהודית לחלוטין, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. . . ."
יחיאל דובדבני, ח"כ: "אילו הייתה דרך כלשהי לפתור את הבעיה בדרך של טרנספר [המונח התעמולתי הישראלי לטיהור אתני] של 170,000 הערבים [הפלסטינים] הנותרים היינו עושים זאת. . . ."
דוד הכהן, ח"כ: "לא תכננו את עזיבת הערבים [הפלסטינים]. זה היה נס. . . ."
ז. און: "הנוף יפה יותר----אני נהנה ממנו, בייחוד, כשאני נוסע בין חיפה לתל אביב, ואין ערבי [פלסטיני] יחיד שנראה לעין." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 46–47)

זמן קצר לאחר מלחמת 1948, "המדינה היהודית" הטילה ממשל צבאי נגד האזרחים הפלסטינים הנותרים במדינה. המטרה הפוליטית של הממשל הצבאי סוכמה בתזכיר סודי ביותר להלן:

"מדיניות הממשלה . . . ביקשה לפלג את האוכלוסייה הערבית [הפלסטינית] המעמד של הכפרים הערביים [הפלסטיניים], והרוח התחרותית של הבחירות המקומיות, העמיקו את הפילוגים בתוך הכפרים עצמם. המדיניות העדתית והפילוגים החמולתיים בכפרים מנעו אחדות ערבית [פלסטינית]. . . . הממשל הצבאי שלט כל הזמן הזה בסמכות מלאה ומוחלטת." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 65)

ב-1949 נשלח מברק על ידי שגריר ארצות הברית בדמשק לוואשינגטון בנוגע לדחיותיה של ישראל להצעה שנשלחה על ידי חוסני א-זעים (נשיא סוריה ב-1949) לכרות הסכם שלום מקיף עם ישראל:

"אלא אם כן ניתן להביא את ישראל להבין כי אינה יכולה לקבל את כל העוגה שלה (גבולות החלוקה) וגם את הרוטב (שטח שנכבש בהפרת ההפוגה, ירושלים ויישוב מחדש של פליטים ערבים [פלסטינים] במקום אחר) היא עשויה למצוא כי ניצחה במלחמת פלשתינה/ארץ ישראל אך הפסידה את השלום. זה צריך להיות גלוי כי התעקשותה המתמשכת של ישראל על ליטרת הבשר שלה ויותר מכך מביאה את מדינות ערב (וכימעט בבטחה) לאזור את מתניהן (פוליטית וכלכלית אם טרם צבאית) למאבק ארוך טווח." (קורבנות צדיקים, עמ' 264)

ב-5 במאי 1948 גולדה מאירסון [ששינתה מאוחר יותר למאיר] ביקרה בחיפה הערבית הפלסטינית לאחר שנכבשה על ידי הישראלים, וב-6 במאי 1948 דיווחה להנהלת הסוכנות היהודית:

"זהו דבר איום לראות את העיר המתה. מצאתי סמוך לנמל ילדים, נשים, זקנים [ערבים פלסטינים], הממתינים לדרך לעזוב. נכנסתי לבתים, היו בתים שבהם קפה ופיתות הושארו על השולחן, לא יכולתי להימנע מ[לחשוב] שזו, אכן, הייתה התמונה בערים יהודיות רבות [כלומר באירופה, במהלך מלחמת העולם השנייה].

שלושה שבועות לפני שהמלך עבדאללה נרצח ב-1951, אמר המלך:

"יכולתי להצדיק שלום על ידי הצבעה על ויתורים שנעשו על ידי היהודים. אך ללא ויתורים כלשהם מהם, אני מובס עוד בטרם התחלתי." (קורבנות צדיקים, עמ' 263)

פנחס לבון התפאר בפני המטה הכללי כי לא פחות מארבעים מבצעים צבאיים קטנים יזמו מאז הפך לשר ביטחון בתחילת שנות ה-50, הוא אמר:

"מעשי שוד, הטמנת מוקשים, הריסת בתים, ירי על כלי רכב, וכדומה. . . . במהלך שנים אלה נעשה יותר בחלק הצבאי מאשר בכל שנות המאבק." (קיר הברזל, עמ' 108) השימוש בטרור וצורות אחרות של ענישה קולקטיבית נגד אוכלוסייה אזרחית היה נורמלי בצבא הישראלי, משה דיין סיפק וידויים דומים, לחצו כאן לפרטים.

בראיון ל-סאנדיי טיימס הצהירה גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בין 1969 ל-1974, ביוני 1969:

"אין זה כאילו שהיה עם פלסטיני בפלשתינה/ארץ ישראל המחשיב את עצמו כעם פלסטיני ובאנו והשלכנו אותם החוצה ולקחנו את מדינתם מהם, הם לא היו קיימים." (קיר הברזל, עמ' 311)

מנהיגי ישראל הפיקו את הלקחים המוטעים ממלחמת ההתשה עם מצרים ב-1969. הם המשיכו להיאחז בתפיסה הצבאית ההגנתית ובתוצאתה הישירה, מערכת הגנה סטאטית, אף על פי שהמלחמה הראתה כי היא יקרה ובלתי אפקטיבית. בהקשר זה, מרדכי גור, שהפך לרמטכ"ל ב-1974, כתב בירחון צה"ל (מהדורת יולי 1987):

"אין ספק שניצחוננו במלחמת ההתשה היה חשוב מאוד, אך האם רק מסקנה אחת נבעה ממנו---לשבת ולא לעשות דבר? שאנו חזקים ואם הערבים רוצים שלום, עליהם לבוא אלינו על ברכיהם ולקבל את תנאינו? . . . זו הייתה הטעות הפוליטית והאסטרטגית הגדולה--- ההסתמכות על כוח כגורם הכמעט בלעדי בניסוח מדיניות." (קיר הברזל, עמ' 297) תכופות נטען בישראל כי ערבים מבינים רק את שפת הכוח, לחצו כאן לקרוא את תגובתנו.

בדומה לכך, אבא אבן, פקיד בכיר ותיק במשרד החוץ הישראלי, חזה מראש כי ערבים יפנו לכוח בתגובה לנוקשותה של ישראל בנתיב הפוליטי בין 1971 ל-1973. הוא חזה גם כן כי ערבים יצאו למלחמה אפילו אם ידעו כי הם עשויים להפסיד, הוא כתב:

"כל הזמן, אסטרטגיית ההגנה הישראלית הייתה לפיכך התשתית. ההיגיון היה שאם הערבים אינם מסוגלים לקבל את שטחיהם בחזרה במלחמה או בלחץ המעצמות הגדולות, הם ייאלצו לבקש משא ומתן ולספק חלק מאינטרס הביטחון של ישראל. תפיסה זו לא לקחה בחשבון את האפשרות הערבית השלישית---לא צייתנות ולא משא ומתן, אלא פנייה נואשת למלחמה בתקווה שאפילו התקפה בלתי מוצלחת תהיה מתגמלת יותר מאשר קבלה סבילה של קווי הפסקת האש." (קיר הברזל, עמ' 309)

השיחה הבאה התרחשה בין יצחק רבין למלך חוסיין לאורך השנים בין 1976 ל-1995:

רבין: "אתה עקשן מאוד."
המלך חוסיין: "כן, הייתי מכיוון שלא יכולתי לתת אינץ' של שטח פלסטיני או שמץ של זכויות פלסטיניות."
רבין: "ובכן, אין שום דבר שניתן לעשות. חכה עשר שנים; אולי הדברים ישתנו בשטח."
המלך חוסיין: "ובכן, חבל מאוד." (קיר הברזל, עמ' 334)

כאשר הגיע הזמן לפלסטינים לעזוב את ביירות הנצורה באוגוסט 1982, ולא היה להם לאן ללכת, אריאל שרון ביקש שמתווך מצרי ישכנע את ערפאת להוביל את אש"ף בחזרה לירדן ואמר שאם ערפאת יסכים, ישראל תכריח את המלך חוסיין לפנות מקום לארגון, שרון התפאר ואמר:

"נאום אחד שלי יגרום למלך חוסיין לתפוס שהגיעה השעה לארוז את מזוודותיו."

ערפאת השיב מיידית:

"1-ירדן אינה ביתם של הפלסטינים 2-אתה מנסה לנצל את יסוריו של העם הפלסטיני על ידי הפיכת סכסוך פלסטיני-לבנוני לסתירה פלסטינית-ירדנית." כאשר שרון שמע את תשובתו של ערפאת, הוא השיב בקללה מגונה בערבית. (קיר הברזל, עמ' 412)