Zionist Quotes: התפשטות (או ארץ ישראל השלמה) -- הגרסה הציונית של לבנסראום (מרחב מחיה)

מבוסס על מסמכים ישראליים שהותר פרסומם ויומנים אישיים

מפת ארץ ישראל השלמה כפי שהוגשה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה

ראוי להדגיש כי:

• "המדינה היהודית" הוקמה על בסיס מפה תנ"כית עתיקה, ועד עצם היום הזה, "המדינה היהודית" עדיין מסרבת להצהיר על גבולותיה לטובת התרחבות עתידית. אין דבר כמו מפה תנ"כית זו המעורר חרדה בקרב ערבים ומוסלמים שכן גבולותיה משתרעים על פני הגדה המערבית הכבושה (כולל מזרח ירושלים הכבושה), רצועת עזה הכבושה, דרום לבנון, החלקים המערביים של ירדן, ודרום סוריה, כולל רמת הגולן הכבושה.
• הסוכנות היהודית בוועידת אוויאן ב-1938 דרשה שגבולות "המדינה היהודית" העתידית יכללו גם את ירדן. כאשר ווינסטון צ'רצ'יל הסיר את הגדה המזרחית של נהר הירדן מהצהרת בלפור המובטחת, הציונים רשמו את התנגדותם החריפה ביותר, ואז נולדה התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. למעשה, הרב סטיבן וייז (ראש הקונגרס היהודי העולמי) רצה חלק נכבד מסוריה ולבנון גם כן!
• סמל ארץ ישראל השלמה של האצ"ל נמשך עד שנות ה-70
  מפלגת הליכוד השמיטה את ירדן מלהיות חלק מישראל רק בתחילת שנות ה-70; הנה סמלה הישן. באירוניה, בצלאל סמוטריץ' (שר האוצר של ישראל נכון למרץ 2023) הקים לתחייה את הסמל הישן! הרגלים ישנים מתים לאט!

אנו מפצירים בכם לצפות במשך שתי דקות בלבד בדניאלה וייס (מנהיגה ציונית של תנועת מתנחלים קולוניאלית) המסבירה את הגרסה הציונית של לבנסראום (מרחב מחיה), שהסבירה בגלוי את הגרסה הישראלית של שטיפת מוח (המכונה הסברה) לבני נוער יהודים כמו אף אחד אחר. אנא שימו לב ל-25 השניות האחרונות:

גבורה מזויפת: מדוע הניפו יהודים ציונים דגלי נאצים על ספינותיהם בשנות ה-30?

יש לציין כי הפחד העמוק ממדיניות ההתפשטות הישראלית היה המניע המרכזי מאחורי הדחייה הפלסטינית והערבית של תוכנית החלוקה המוצעת של עצרת האו"ם ב-1947.

קישורים קשורים

• שאלות נפוצות ציוניות: מדוע דחו הערבים את תוכנית החלוקה המוצעת של עצרת האו"ם ב-1947 לפלשתינה/ארץ ישראל?
• שאלות נפוצות ציוניות: מדוע ניסו שבעה צבאות ערביים חמושים היטב להשמיד את המדינה היהודית הדלה בחימוש ב-1948?

ציטוטים מפורסמים

מסרו של היטלר למערב: אם היהודים הם אזרחים אצילים כל כך ואתם דואגים להם, איך זה שאינכם מכניסים אותם?

עם סיום מלחמת העולם הראשונה, ניגש בן-גוריון לשרטט מפה של "המדינה היהודית" העתידית. מפה זו החריגה את דמשק (אף על פי שהייתה חלק מ"ארץ ישראל" התנ"כית) והגבילה את גבולותיה הצפוניים העתידיים של "המדינה היהודית" ל-20 ק"מ מדרום לבירה הסורית. הוא נימק החלטה זו כדלקמן:

Times Of Israel: לבנסראום (מרחב מחיה) נחוץ לישראל

"בלתי נתפס שמדינה יהודית, בימינו אלה, תוכל לכלול את העיר דמשק. . . . זוהי עיר ערבית גדולה, ואחד מארבעת מרכזי האסלאם. הקהילה היהודית שם קטנה. הערבים מעולם לא ירשו לדמשק, גאוותם, לבוא תחת שליטה יהודית, ואין ספק שהאנגלים, אפילו אילו היה הדבר בכוחם, היו מסכימים לדבר כזה." (שבתי טבת, עמ' 34)

אם כל אלה הן סיבות נכונות להחריג את דמשק משליטה יהודית, אזי מה גורם לציונים לחשוב שירושלים הכבושה שונה במשהו? אף על פי שדמשק מעולם לא נכבשה על ידי הצלבנים הנוצרים, ירושלים נכבשה ונבזזה, וכדי לשחררה כמעט מיליון מוסלמים וערבים נפלו על קידוש השם! פלסטינים, ערבים ומוסלמים תמהים לעיתים מזומנות היכן היו היהודים הציונים כשה"ארץ המובטחת" שלהם הייתה זקוקה להם במהלך רצח העם הצלבני!

פלסטינים שעברו טיהור אתני מפאלוג'ה במרץ 1949

מהתחלה, דגלו הציונים ב"מדינה יהודית" לא רק בפלשתינה/ארץ ישראל אלא גם בירדן, דרום לבנון ורמת הגולן גם כן. ב-1918, בן-גוריון תיאר את גבולות "המדינה היהודית" העתידית בפירוט כדלקמן:

"בצפון, נהר הליתני [בדרום לבנון], בצפון-מזרח, ואדי עוג'ה, עשרים מיל מדרום לדמשק; הגבול הדרומי יהיה נייד וידחוק לתוך סיני לפחות עד ואדי אל-עריש; ובמזרח, המדבר הסורי, כולל הקצה הרחוק ביותר של עבר הירדן" (גירוש הפלסטינים, עמ' 87) לחצו כאן לצפייה במפת "ארץ ישראל השלמה" שהוגשה על ידי הציונים לוועידת השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה.

אדולף אייכמן ושות' טבעו מדליון זהב מיוחד לכבוד יחסי העברה של הנאצים עם הציונים! כשהוא ביקר בפלשתינה/ארץ ישראל ב-1937, האם היה שם כדי להיפגש עם המופתי חאג' אמין? או כדי לתאם עם ההגנה?

באמצע שנות ה-30, פגש בן-גוריון את ג'ורג' אנטוניוס (יועץ למופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, שהיה אחד הפלסטינים הבודדים שלבן-גוריון היו מגעים איתם), והציע שהפלסטינים יסייעו לציונים להרחיב את גבולות "המדינה היהודית" העתידית שלהם כדי לכלול אזורים תחת שליטה צרפתית, כגון דרום לבנון ורמת הגולן. בתגובה, מר אנטוניוס פרץ בצחוק וענה:

"אם כן, אתה מציע שמה שאנגליה לא נתנה לכם [כפי שצוין בהצהרת בלפור], תקבלו מאיתנו." (שבתי טבת, עמ' 162)

הלבנסראום של הציונים עדיין חי ובועט

לפי בן-גוריון, אנטוניוס התלונן על ציונים ש"רוצים להביא לפלשתינה/ארץ ישראל את מספר היהודים הגדול ביותר האפשרי, מבלי לקחת בחשבון את הערבים [הפלסטינים] כלל. עם סוג כזה," אמר אנטוניוס, "אי אפשר להגיע להבנה. הם רוצים מדינה יהודית של 100%, והערבים [הפלסטינים] יישארו בצילם." בסוף שיחתם, אנטוניוס יכול היה, בצדק, להסיק שבן-גוריון שייך בדיוק לקטגוריה זו של ציונים. (שבתי טבת, עמ' 163)

לפי בן-גוריון, פלשתינה/ארץ ישראל הייתה "עניין של חיים ומוות" עבור היהודים. "אפילו פוגרומים בגרמניה או בפולין, ובפלשתינה/ארץ ישראל, אנו מעדיפים את הפוגרומים כאן." (שבתי טבת, עמ' 163)

ב-29 ביולי 1937, הצהיר בן-גוריון בפני הוועידה העולמית של איחוד פועלי ציון בציריך כי לבנון בשליטה מרוניטית תשרת את המיעוט הנוצרי טוב יותר אם תכרות ברית עם "המדינה היהודית" העתידית. הוא אמר:

הזכירו לנו מי ידחוף את מי לים? יפו מאי 1948, פלסטינים נדחקים לים על ידי כוחות יהודים ציונים.

"קיומה של לבנון כשכנה מבטיח למדינה היהודית בעלת ברית נאמנה מהיום הראשון להקמתה. כמו כן, אין זה בלתי נמנע שמעבר לצד הצפוני של גבול המדינה היהודית בדרום לבנון תעלה האפשרות הראשונה להתפשטותנו דרך הסכם, ברצון טוב, עם שכנינו הזקוקים לנו." (גירוש הפלסטינים, עמ' 88)

ג'ון פ' קנדי אמר זאת על הצד הטוב ביותר ב-1939: פלשתינה/ארץ ישראל בקושי הייתה של בריטניה כדי לתת אותה במתנה

בן-גוריון היה מוקסם מכך שהקהילות הפלסטיניות השכנות לירושלים התרוקנו. הוא הצהיר בפני מועצת מפא"י ב-8 בפברואר 1948:

"מכניסתכם לירושלים, דרך ליפתא, רוממה [שכונה פלסטינית במזרח ירושלים]. . . אין שום ערבי [פלסטיני]. מאה אחוז יהודים. מאז נחרבה ירושלים על ידי הרומאים, היא לא הייתה יהודית כפי שהיא כעת. בשכונות ערביות [פלסטיניות] רבות במערב אינך רואה אפילו ערבי [פלסטיני] אחד. אינני מניח שזה ישתנה. . . . מה שאירע בירושלים. . . . עשוי להתרחש בחלקים רבים של הארץ. . . בששת, שמונת, או עשרת חודשי המערכה יהיו בוודאי שינויים גדולים בהרכב האוכלוסייה בארץ." (גירוש הפלסטינים, עמ' 180–181)

במאי 1939, נסרבה הספינה סנט לואיס בהבאנה להוריד את נוסעיה היהודים בקובה ובארה"ב, והיא נאלצה לחזור לאנטוורפן. הסוכנות היהודית סירבה להעניק למי מנוסעיה אשרות עלייה לפלשתינה/ארץ ישראל. מעל 250 מהנוסעים נספו במהלך השואה.

בן-גוריון "חלם חלום" לספח את דרום לבנון ל"מדינה היהודית" ולהקים מדינה נוצרית מצפון לנהר הליתני. בתחילת מלחמת 1948, הוא הצהיר:

"השלטון המוסלמי בלבנון הוא מלאכותי וקל לערעור. יש להקים מדינה נוצרית שגבולותיה הדרומיים יהיו נהר הליתני. אזי נכרות איתה ברית." בשנים הבאות חזר על רעיון זה, ולפי משה שרת, משה דיין (שהיה הרמטכ"ל הישראלי בתחילת שנות ה-50) השיב בחיוב לרעיון זה ולפי שרת אמר: "לדעתו [של דיין], כל מה שעלינו לעשות הוא למצוא קצין לבנוני נוצרי, אולי לא מעל דרגת סרן, ולזכות בו או לקנות אותו בכסף, כדי שיכריז על עצמו כמושיע האוכלוסייה המרוניטית. אזי הצבא הישראלי יכנס ללבנון, יכבוש את השטח הנדון ויקים ממשלה נוצרית שתכרות ברית עם ישראל." שרת עצמו ראה בכך רעיון "נורא". (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 10 ו-קורבנות צדיקים, עמ' 497)

עיינו במאות תמונות המתארות פלסטינים העוברים טיהור אתני על ידי יהודים ציונים

מה שאירוני הוא שרעיון "נורא" זה יושם במדויק שלושים שנה מאוחר יותר על ידי מנחם בגין ואריאל שרון במהלך הפלישה והכיבוש הישראלי של לבנון בין 1982 ל-2000.

במכתב ששלח חיים וייצמן לנציב העליון הבריטי בפלשתינה בעת שוועדת פיל התכנסה ב-1937, הוא כתב:

"אנו נתפשט בכל הארץ במרוצת הזמן .....זהו רק הסדר ל-25 עד 30 השנים הבאות." (גירוש הפלסטינים, עמ' 62)

פורטרט משפחתי של משפחת אל-דג'אני בביתה בשכונת אל-בקעה ממש לפני הנכבה, ירושלים. זמן קצר לאחר צילום התמונה, הבית שנבזז.

ב-1938, הבהיר בן-גוריון את תמיכתו בהקמת מדינה יהודית בחלקים מפלשתינה/ארץ ישראל רק כשלב ביניים; הוא כתב:

"[אני] מרוצה מחלק מהארץ, אך על בסיס ההנחה לאחר שנבנה כוח חזק בעקבות הקמת המדינה--נבטל את חלוקת הארץ ונתפשט לכל ארץ ישראל." (גירוש הפלסטינים, עמ' 107, ימי הכלניות, עמ' 403)

בן-גוריון הדגיש כי קבלת וועדת פיל לא תהיה כרוכה בגבולות סטטיים עבור "המדינה היהודית" העתידית. במכתב ששלח בן-גוריון לבנו ב-1937, הוא כתב:

"שום ציוני אינו יכול לוותר על החלק הקטן ביותר של ארץ ישראל. [מ]דינה יהודית בחלק [מפלשתינה/ארץ ישראל] אינה סוף, אלא התחלה ..... החזקתנו אינה חשובה רק כשלעצמה ... דרך זו אנו מגבירים את כוחנו, וכל הגברת כוח מסייעת לתפוס את הארץ בשלמותה. הקמת מדינה [קטנה] .... תשרת כמינוף עז מאוד במאמצנו ההיסטורי לגאול את הארץ כולה." (קורבנות צדיקים, עמ' 138)

עיינו במאות תמונות המתארות פלסטינים העוברים טיהור אתני על ידי יהודים ציונים

באוגוסט 1937, דחה הקונגרס הציוני ال-20 את תוכנית החלוקה המוצעת של וועדת פיל מכיוון שהשטח שהוקצה ל"מדינה היהודית" היה קטן מהמצופה. מאידך גיסא, מושג חלוקת פלשתינה/ארץ ישראל לשתי מדינות התקבל כקרש קפיצה להתרחבויות ציוניות עתידיות וכדי להבטיח עלייה יהודית ללא מצרים. בספטמבר 1938, הסביר בן-גוריון מדוע דגל בחלוקת הארץ כעת, וללקבל את הצעת ועדת פיל:

"הסיבה היחידה שהסכמנו לדון בתוכנית החלוקה [המוצעת של ועדת פיל]," כתב בן-גוריון למשה שרת, "היא עלייה המונית. לא בעתיד, ולא לפי נוסחה מופשטת, אלא עלייה גדולה כעת." (שבתי טבת, עמ' 184)

ובאוקטובר 1938, כתב לילדיו כי :

"אינני רואה במדינה בחלק מפלשתינה/ארץ ישראל את המטרה הסופית של הציונות, אלא אממצעי לקראת מטרה זו." (שבתי טבת, עמ' 188)

שוק שנבזז בעיר צפת

בספטמבר 1937, הצהיר בפני קבוצה של מנהיגי פועלים יהודים אמריקאים בניו יורק:

"גבולות [המדינה היהודית] לא יהיו קבועים לנצח נצחים." (שבתי טבת, עמ' 188)

ב-30 ביולי 1937, הצהיר יוסף בנקובר, חבר מייסד ומנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד וחבר הפיקוד האזורי של ההגנה של מחוזות החוף והמרכז, כי בן-גוריון יקבל את תוכנית החלוקה המוצעת של ועדת פיל תחת שני תנאים: 1) עלייה יהודית ללא מצרים 2) טרנספר בכפייה לפלסטינים. הוא הצהיר כי :

"בן-גוריון אמר אתמול כי היה מוכן לקבל את הצעת [החלוקה של ועדת] המלכותית אך בשני תנאים: ריבונות [יהודית] וטרנספר בכפייה ..... באשר לטרנספר בכפייה-- כחבר קיבוץ רמת הכובש [שהוקם ב-1932 במרכז פלשתינה/ארץ ישראל] הייתי שמח מאוד אילו ניתן היה להיפטר מהשכנות הנעימה של אנשי מיסכה, טירה וקלקיליה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 70)

תמונה מתקופת שלפני הנכבה של נערה נוצרייה פלסטינית מבית לחם שלכאורה "לא הייתה קיימת," אומרים הציונים!

בדומה לכך, הצהיר גם לבנו עמוס באוקטובר 1937 כי "מדינה יהודית" בחלק מפלשתינה/ארץ ישראל הייתה:

"לא הסוף, אלא רק ההתחלה." הקמתה תעניק "דחיפה עוצמתית למאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ כולה." שכן ל"מדינה היהודית" יהיה "צבא מעולה-- אין לי ספק שצבאנו יהיה בין המעולים בעולם--ולכן אני בטוח שלא נמנע מלהתיישב בשאר חלקי הארץ, אם בהסכם והבנה הדדית עם שכנינו הערבים, ואם בדרך אחרת. . . . . אני עדיין מאמין . . . . שלאחר שנהפוך לרבים וחזקים, הערבים יבינו שטוב להם לכרות איתנו ברית, ולהרוויח מעזרתנו, בתנאי שיקבלו/ירשו לנו מרצונם הטוב להתיישב בכל חלקי פלשתינה/ארץ ישראל." (שבתי טבת, עמ' 188)

בנוגע ליישוב מדבר הנגב, שהוקצה למדינה הפלסטינית לפי ועדת פיל, הצהיר בן-גוריון:

ביתו שנבזז המפורסם של א-שייח' עלי, יפו

"סביר מאוד שבבתמורה לסיוענו הפיננסי, הצבאי, הארגוני והמדעי, הערבים [הפלסטינים] יסכימו שנפתח ונבנה את הנגב [שנכון ל-2002, הנגב עדיין מאוכלס בעיקר באזרחים פלסטינים-ישראלים]. סביר גם שהם לא יסכימו. שום עם אינו פועל תמיד לפי היגיון, שכל ישר ואינטרסים מיטביים." אם הערבים הפלסטינים "יפעלו לפי רגש לאומני עקר," וידחו את רעיון ההתיישבות היהודית, כשהם מעדיפים שהנגב יישאר שומם, אזי הצבא היהודי יפעל. "מכיוון שאיננו יכולים לעמוד לראות שטחים גדולים של אדמה בלתי מיושבת המסוגלת לקלוט אלפי יהודים נשארים ריקים, או לראות יהודים אינם חוזרים לארצם מכיוון שהערבים [הפלסטינים] אומרים שאין מספיק מקום עבורם ועבורנו." (שבתי טבת, עמ' 188–189) ראוי לציין כי הנגב הוא עדיין מדבר שומם, ודל אוכלוסין ביהודים ישראלים.

במהלך הרצאה בתל אביב בפני פעילי מפא"י ב-1938, חילק בן-גוריון את הגשמת "המטרה ההיסטורית של המדינה היהודית" לשני שלבים. לשלב הראשון, שיימשך עשר עד חמש עשרה שנים, קרא "תקופת הבנייה והנחת היסודות". זה יכין את המדינה לשלב השני, "תקופת ההתפשטות". המטרה של שני השלבים הייתה "קיבוץ גלויות בכל פלשתינה/ארץ ישראל". ולכן "מהרגע שהמדינה תקום, עליה לחשב את פעולותיה במבט לעבר מטרה רחוקה זו."

עיינו במאות תמונות המתארות פלסטינים העוברים טיהור אתני על ידי יהודים ציונים

כאשר דנו הציונים בתוכנית החלוקה של ועדת פיל, ייעץ בן-גוריון לעמיתיו לקבל את קונספט החלוקה רק כשלב הראשון של כיבוש מלא. הוא הצהיר ב-1937:

"כשם שאינני רואה במדינה היהודית המוצעת פתרון סופי לבעיות העם היהודי, כך אינני רואה כעת בחלוקה פתרון סופי לשאלת פלשתינה/ארץ ישראל. אלה הדוחים את החלוקה צודקים בטענתם שלא ניתן לחלק ארץ זו מכיוון שהיא מהווה יחידה אחת, לא רק מנקודת מבט היסטורית אלא גם מזו של הטבע והכלכלה" (ההדגשה הוספה). (שמחה פלאפן, עמ' 22)

ובעודו נואם בפני הנהלת הציונות, הוא שוב הדגיש את האופי הטקטי של תמיכתו בחלוקה ואת הנחתו כי:

"לאחר הקמת צבא גדול בעקבות הקמת המדינה [היהודית], נבטל את החלוקה ונתפשט לכל פלשתינה/ארץ ישראל" (ההדגשה הוספה). (שמחה פלאפן, עמ' 22)

מפת או"ם רשמית: שעודכנה באוגוסט 1950 המראה כי הפלסטינים עדיין מחזיקים בבעלות על 94% מהאדמות

בדומה לכך, הצהיר גם:

"קבלת החלוקה אינה מחייבת אותנו לוותר על עבר הירדן. אין דורשים מאיש לוותר על חזונו. נקבל מדינה בגבולות הקבועים כיום--אך גבולות השאיפות הציוניות הם עניינו של העם היהודי ושום גורם חיצוני לא יוכל להגבילם." עד 1949 הוכיח בן-גוריון שהוא עומד בדברו. (שמחה פלאפן, עמ' 52–53)

זמן קצר לאחר ועידת בילטמור בניו יורק במאי 1942, חזר בן-גוריון על מחויבותו ל"מדינה יהודית" בכל פלשתינה/ארץ ישראל ההיסטורית, כפי שהסביר בישיבת מועצת ההסתדרות:

"משום כך ניסחנו את דרישתנו לא כמדינה יהודית בפלשתינה/ארץ ישראל אלא פלשתינה/ארץ ישראל כמדינה יהודית" (ההדגשה הוספה), והמליץ "שלא לזהות את תוכנית בילטמור עם מדינה יהודית בחלק מפלשתינה/ארץ ישראל." (שמחה פלאפן, עמ' 23–24)

ביתו שנבזז של ההיסטוריון הפלסטיני הנודע עארף אל-עארף בבאר שבע

כדי להוכיח שקבלת הציונים את תוכנית החלוקה המוצעת של האו"ם הייתה לא יותר מתחבולה וכי מושג ארץ ישראל השלמה היה תמיד במרכז חשיבתם, ראוי לצטט את פיטר גרוס (ראש משרד ה-ניו יורק טיימס הווותיק בירושלים): רעיון החלוקה היה רדום בתחילת שנות ה-40. בועידת בילטמור, דוד בן-גוריון דיבר על פלשתינה/ארץ ישראל בלתי מחולקת, שכן לא היה טעם לוותר על דבר בשלב זה. חיים וייצמן, עם זאת, שמח על תקוותיו הפרטיות. "אינו יכול לשכוח את תוכנית החלוקה שלו," דיווח משה שרת לישיבה ציונית ב-1943. "אילו ניתנה לנו חלק כלשהו מפלשתינה/ארץ ישראל למדינה יהודית, אני חושב שהיינו מקבלים זאת." מר שרת צדק. בראיון גלוי לב במידה מרשימה עם אחד ממזכיריו הפרטיים של צ'רצ'יל באוקטובר, הבהיר וייצמן את תיאוריית דריסת הרגל שאותה פחדו הערבים כל כך. הפקיד הבריטי רשם את הערותיו של וייצמן:

הוא הבהיר כי אינו רואה כבלתי אפשרי לתכנן צורה כלשהי של חלוקה שתהיה מקובלת, ונתן בגילוי לב את סיבתו בכך שאפשר לקחת שני ביסים מהדובדבן. כל עוד ניתן מרחב תמרון מספיק בהתחלה, הוא לא ראה מדוע כל הנטל צריך ליפול על הדור הנוכחי ומדוע אי אפשר לצפות לאפשרות של התפשטות עתידית באמצעים אלה או אחרים.

בית אבן שנבזז בעיר צפת

והוא חידד את הנקודה במישרין במכתב לוולס:

מורשתנו בפלשתינה/ארץ ישראל קוצצה עד עצם הבשר כאשר עבר הירדן הופרד ב-1922. מה שנשאר הוא בבירור יחידה אחת, וחלוקה נוספת שלה תשלול מההסדר סופיות. (ראו ישראל בתודעה של אמריקה מאת פיטר גרוס, עמ' 238)

בן-גוריון כתב ביומנו ב-30 בנובמבר 1947, לאחר הצבעת האו"ם לחלוקת פלשתינה/ארץ ישראל לשתי מדינות:

"בלבי, הייתה שמחה מעורבת בעצב: שמחה על כך שהאומות הכירו לבסוף שאנו אומה עם מדינה, ועצב על כך שהפסדנו מחצית מהארץ, יהודה ושומרון, וכן, שבנוסף, יהיו לנו [במדינתנו] 400,000 ערבים [פלסטינים]." (קורבנות צדיקים, עמ' 190)

עיינו באלפי תמונות מתקופת שלפני הנכבה

זמן קצר לאחר שהאו"ם הציע את חלוקת פלשתינה/ארץ ישראל בנובמבר 1947, דחק בן-גוריון במפלגתו לקבל את החלוקה מכיוון שמעולם לא תהיה סופית,

"לא בנוגע למשטר, לא בנוגע לגבולות, ולא בנוגע להסכמים בינלאומיים." (שמחה פלאפן, עמ' 32)

בדומה לכך, אפילו מרבית מפלגות השמאל אישרו מחדש את מחויבותן לגאולה המלאה של "ארץ ישראל" התנ"כית, תנועת אחדות העבודה הצהירה:

"החלוקה היא הדרך הטובה או הקצרה ביותר להגשמת ציונות גדולה יותר" והכריזה כי חבריה "לא יחדלו לשאוף לשלמות המולדת." (שמחה פלאפן, עמ' 33)

תושבי רמלה עוברים טיהור אתני בהתבסס על פקודות מרבין; יולי 1948

כאשר פנחס רוזן, שהפך לשר המשפטים הישראלי הראשון של ישראל, דרש שהכרזת העצמאות של ישראל תציין את גבולות המדינה, התנגד בן-גוריון, ושניהם החליפו את הנקודות הבאות:

רוזן: "ישנה שאלת הגבולות, ואסור להתעלם ממנה."
בן-גוריון: "הכל אפשרי. אם נחליט כאן שלא יצוינו גבולות, אזי לא נציין אותם. שום דבר אינו פריורי [הכרחי]."
רוזן: "זה איננו פריורי, אך זוהי סוגיה משפטית."
בן-גוריון: "החוק הוא מה שמבני אדם קובעים שהוא." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' xviii)

עיינו במאות תמונות המתארות פלסטינים העוברים טיהור אתני על ידי יהודים ציונים

בן-גוריון בבירור מעולם לא האמין בגבולות סטטיים אלא בגבולות דינמיים, כפי שמתואר בתנ"ך. הוא הצהיר במהלך דיון עם עוזריו:

"לפני הקמת המדינה, בערב הקמתה, האינטרס המרכזי שלנו היה הגנה עצמית. במידה רבה, הקמת המדינה הייתה מעשה של הגנה עצמית. . . . רבים חושבים שאנו עדיין באותו שלב. אך כעת העניין העומד על הפרק הוא כיבוש, לא הגנה עצמית. באשר לקביעת הגבולות---זהו עניין פתוח. בתנ"ך כמו גם בהיסטוריה שלנו, ישנם כל מיני הגדרות של גבולות הארץ, כך שאין גבול אמיתי. שום גבול אינו מוחלט. אם זה מדבר---זה יכול באותה מידה להיות בצד השני. אם זה ים, זה יכול להיות גם מעבר לים. העולם היה תמיד כזה. רק המונחים השתנו. אם ימצאו דרך להגיע לכוכבים אחרים, ובכן, אולי כל כדור הארץ כבר לא יספיק." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 6)

היה זה מנהג מקובל בקרב כל מנהיגי הציונות להשתמש בתנ"ך כדי להצדיק ביצוע פשעי מלחמה. ללא קשר לשיטות ששימשו לבניית "המדינה היהודית", הציטוט לעיל הוא דוגמה קלאסית לאופן שבו התנ"ך משמש להשגת מטרות פוליטיות.

במהלך מלחמת 1948, הגיש יגאל אלון תוכנית מפורטת לבן-גוריון לכיבוש צבאי של הגדה המערבית, כשהוא טוען שנהר הירדן יספק את הגבול האסטרטגי הטוב ביותר. הוא האמין שחלק ניכר מהאוכלוסייה הפלסטינית יימלט מזרחה בשל המבצעים הצבאיים, הוא הצהיר:

עיינו במאות תמונות המתארות פלסטינים העוברים טיהור אתני על ידי יהודים ציונים

"המתקפה שלנו חייבת להותיר את הדרך פתוחה לצבא ולפליטים לסגת. אנו נמצא בקלות את הסיבה או, ליתר דיוק, את האמתלות, להצדקת המתקפה שלנו, כפי שעשינו עד כה" (ההדגשה הוספה). (שמחה פלאפן, עמ' 114)

כאשר חתמה ישראל על הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, הצהיר בן-גוריון:

"החלטת [האו"ם ב-]29 בנובמבר [1947] העניקה למדינה היהודית 14,920,000 דונם; כעת יש בשליטתנו 20,662,000 דונם. בעוד האו"ם טרם הכיר בגבולותינו, מצרים, עבר הירדן, סוריה ולבנון עשו זאת." (שמחה פלאפן, עמ' 49)

במילים אחרות, ישראל הצליחה להרחיב את גבולותיה ב-38% יותר מהשטח שהוקצה ל"מדינה היהודית" על ידי תוכנית החלוקה של עצרת האו"ם ב-1947. יש לציין כי 60% מהחיילים הישראלים שנהרגו בקרב, נהרגו בפעולות התקפיות באזורים שנכבשו מעבר לאזורים שהוקצו על ידי האו"ם ל"מדינה היהודית". (שמחה פלאפן, עמ' 198–199)

ממשלת ישראל מצנזרת את הודאתו של יצחק רבין כי ביצע טיהור אתני לפלסטינים בהתבסס על פקודות מבן-גוריון, ניו יורק טיימס 22 באוקטובר 1979

יום אחד לאחר הצבעת האו"ם לחלוקת פלשתינה/ארץ ישראל, הכריז מנחם בגין, מפקד האצ"ל וראש ממשלתה העתידי של ישראל בין 1977 ל-1983:

"חלוקת פלשתינה/ארץ ישראל אינה חוקית. היא מעולם לא תוכר .... ירושלים הייתה ותהיה לנצח בירתנו. ארץ ישראל תוחזר לעם ישראל. כולה. ולנצח." (קיר הברזל עמ' 25)

יגאל אלון כתב במאמר שפורסם ממש לפני פרוץ מלחמת 1967:

"ב. . .מלחמה חדשה, עלינו להימנע מהטעות ההיסטורית של מלחמת העצמאות [מלחמת 1948]. . . ואסור לחדול מלהילחם עד שנשיג ניצחון מוחלט, הגשמה טריטוריאלית של ארץ ישראל." (קורבנות צדיקים, עמ' 321)

ב-1934, זאב ז'בוטינסקי הציג לחסידי תנועת הנוער שלו את שבועת ביתָ"ר:

"אני מקדיש את חיי לתחיית המדינה היהודית, עם רוב יהודי, משני עברי הירדן." (ישראל: היסטוריה, עמ' 76)