Zionist Quotes: יוסף ויץ - ביוגרפיה קצרה וציטוטים

מבוסס על מסמכים ישראליים שהותר פרסומם ויומנים אישיים

1890–1970
אדריכל ה"טרנספר"

יוסף ויץ היה יהודי פולני שהתיישב בפלשתינה/ארץ ישראל ב-1908. ויץ היה המניע המרכזי מאחורי ועדת הטרנספר הראשונה והשנייה (1937–1948), ובין 1932 ל-1948 היה המנהל רב-העוצמה של מחלקת ההתיישבות של הקרן הקיימת לישראל. תוכנית החלוקה שהציעה עצרת האו"ם והמעשי האיבה שבאו בעקבותיה סיפקו לויץ את ההזדמנות להוציא לפועל תוכניות מטופחות מזה זמן רב של "טרנספר" (טיהור אתני) של העם הפלסטיני מבתיהם, חוותיהם ועסקיהם. יומנו (הכולל חמישה כרכים הנמצאים בארכיון הציוני בירושלים, שהחל ב-1932 ונמשך עד מותו ב-1970) שופע צוואות והוראות שלא "להחמיץ את ההזדמנויות" שהציעה מלחמת 1948. היומן מתעד כמות גדולה של הודאות מרשיעות וראיות לפשעי מלחמה רבים, ביזה ומעשי זוועה שבוצעו על ידי צבאה של "המדינה היהודית".

מסרו של היטלר למערב: אם היהודים הם אזרחים אצילים כל כך ואתם דואגים להם, איך זה שאינכם מכניסים אותם?

לפי בני מוריס, יוסף ויץ תואר כדלקמן:

"במהלך 1948 הייתה לו גישה חופשית לשרי הקבינט .... ולעיתים מזומנות, הוא [בהתייחס לויץ] נפגש עם בן-גוריון ... קשריו של ויץ הקיפו גם את הפיקוד הצבאי הבכיר של היישוב, בייחוד ברמת מפקדי מחוזות, אזורים וגדודים, [בקיצור] ויץ היה ממוקם היטב לעצב ולהשפיע על קבלת ההחלטות בנוגע לאוכלוסייה הערבית ברמה הלאומית ולפקח על יישום המדיניות ברמה المקומית." (גירוש הפלסטינים, עמ' 182)

מצאנו סרטון קצר זה המסכם את התלהבותו של ויץ להרחיק פלסטינים מאדמותיהם:

קישורים קשורים

• תמונה מתקופת שלפני הנכבה של נערה נוצרייה פלסטינית מבית לחם שלכאורה "אינה קיימת," אומרים הציונים!
  ציטוטים ציוניים: ועדת הטרנספר ויוסף ויץ
• קק"ל: ממן גזענות ואפרטהייד

ציטוטים מפורסמים

יוסף ויץ לא רק דגל ב"טרנספר" העם הפלסטיני כדי ש"המדינה היהודית" תהפוך ל"רוב יהודי", הוא חזה גם את ה"טרנספר" ככלי שימושי שיוכל לנשל אותם מאדמותיהם. הוא הצהיר בישיבה עם ועדת הטרנספר ב-15 בנובמבר 1937:

"...טרנספר של האוכלוסייה הערבית [הפלסטינית] מאזור המדינה היהודית אינו משרת רק מטרה אחת--להפחית את האוכלוסייה הערבית. הוא משרת גם מטרה שנייה, לא פחות חשובה, שהיא לפנות אדמות המוחזקות ומעובדות כיום על ידי הערבים [הפלסטינים] ובכך לשחרר אותן עבור תושבים יהודים." (גירוש הפלסטינים, עמ' 94–95)

פלייליסט של סרטונים קצרים של יהודים המשתפים את תוצאות בדיקת ה-DNA שלהם

ויץ היה אובססיבי לגבי "טרנספר" העם הפלסטיני למדינות ערב השכנות בדרך שמילאה את כל מחשבותיו. הוא כתב ביומנו ב-20 בדצמבר 1940:

"חייב להיות ברור שאין מקום בארץ לשני העמים [הערבי והיהודי] . . . אם הערבים [הפלסטינים] יעזבו אותה, הארץ תהפוך לרחבה ומרווחת עבורנו . . . הפתרון היחיד [לאחר תום מלחמת העולם השנייה] הוא ארץ ישראל, לפחות ארץ ישראל המערבית [כלומר פלשתינה/ארץ ישראל שכן עבר הירדן הוא החלק המזרחי], ללא ערבים [פלסטינים]. אין מקום כאן לפשרות . . . אין דרך אלא לטרנספר את הערבים [הפלסטינים] מכאן למדינות השכנות, לטרנספר את כולם, מלבד אולי [הערבים הפלסטינים של] בית לחם, נצרת וירושלים העתיקה. אף כפר אחד אסור להשאיר, אף שבט [בדואי] אחד. הטרנספר חייב להיות מופנה לעיראק, סוריה, ואפילו עבר הירדן [החלק המזרחי של ארץ ישראל]. למטרה זו יימצאו כספים . . . ורק לאחר טרנספר זה תוכל הארץ לקלוט מיליונים מאחינו והבעיה היהודית תחדל מלהתקיים. אין פתרון אחר." (בני מוריס, עמ' 27 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 131–132)

תמונה מתקופת שלפני הנכבה של נערה פלסטינית מרמאללה שלכאורה "אינה קיימת," אומרים הציונים!

האובססיה של ויץ נמשכת; "טרנספר" היה על לשונו יומם ולילה. שימו לב כיצד ניסח את חשיבות "טרנספר" העם הפלסטיני מבתיהם וכיצד הצדיק זאת. ב-18 במרץ 1941, רשם יוסף ויץ ביומנו בעת שביקר במושבות יהודיות בעמק הירדן:

"פעם נוספת אני בא פנים אל פנים מול קשיי ההתיישבות הנובעים מקיומם של שני עמים בקרבה הדוקה . . . . יש לנו אינטרסים מנוגדים/מתנגשים עם הערבים [הפלסטינים] בכל מקום, ואינטרסים אלה ימשיכו ויתנגשו עוד ועוד. . . . ופעם נוספת התשובה מבפנים נשמעת: רק טרנספר של האוכלוסייה [הערבית הפלסטינית] ופינוי ארץ זו כדי שתהפוך בלעדית עבורנו [יהודים] היא הפתרון. רעיון זה אינו עוזב אותי בימים אלה ואני מוצא בו נחמה מול הקשיים העצומים בדרך לרכישת קרקעות והתיישבות." (גירוש הפלסטינים, עמ' 132)

אסירים פלסטינים שימשו ככלים לביזת חנות פלסטינית בחיפה באפריל 1948

ויץ ניסח את העמוד התווך הציוני החשוב ביותר, שהוא "רוב יהודי" בפלשתינה/ארץ ישראל. בביקור דומה בסמוך למשמר העמק (15 מיל מדרום לחיפה) כעבור כמה ימים, רשם ויץ:

"יאוש מכלה אותי יתר על המידה. הרעיון הציוני הוא התשובה לבעיה היהודית בארץ ישראל; רק בארץ ישראל, אך לא שהערבים [הפלסטינים] יישארו הרוב. פינויה המלא של הארץ מתושביה האחרים ומסירתה לעם היהודי היא התשובה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 132)

כאשר "רוב יהודי" בפלשתינה/ארץ ישראל לא היה ניתן להשגה על בסיס עלייה יהודית וריבוי טבעי של האוכלוסייה, דגלו הציונים בשימוש בכוח כדי לטהר אתנית ולנשל את העם הפלסטיני. לחצו כאן אם ברצונכם ללמוד עוד על נושא זה.

בשל אובססייתו ל"טרנספר" (טיהור אתני) של העם הפלסטיני מבתיהם, הוא היה מודע גם לכל הקשיים שעשויים לעלות. מאידך גיסא, הדבר לא עצר אותו, והוא השתמש בכך כתרוץ לעבוד קשה עוד יותר. ב-26 ביוני 1941, היה יוסף ויץ במסע סמוך לאל-קובאב במרכז פלשתינה/ארץ ישראל, והוא כתב ביומנו:

פליטים פלסטינים במנוסה ללבנון, אוקטובר 1948

"לאורך כל המסע הרהוריי היו ממוקדים בתוכנית זו, שעליה חשבתי במשך שנים; התוכנית . . . . של פינוי הארץ עבורנו [יהודים]. אני יודע שישנם קשיים . . . אך רק דרך טרנספר של האוכלוסייה תבוא הגאולה. . . . אין מקום עבורנו עם שכנינו. . . . פיתוח הוא תהליך איטי מאוד . . . . הם [הערבים הפלסטינים] רבים מדי ומושרשים מדי [בארץ] . . . . הדרך היחידה היא לקצוץ ולעקור אותם מהשורשים. אני מרגיש שזוהי האמת. . . . אני מתחיל להבין את מהות הנס שאמור להתרחש עם בוא המשיח; נס אינו מתרחש באבולוציה/התפתחות, אלא פתאום, ברגע אחד. . . . אני יכול לראות את הקשיים העצומים אך הדבר אסור שיסיט אותנו שמטרתנו; אדרבה, עלינו להכפיל את מאמצינו להתגבר על הקשיים ולמצוא אוזן קשבת, תחילה באמריקה, אחר כך בבריטניה ואז במדינות השכנות. שם הכסף יעשה זאת. אנשים וכסף יועברו לשם. נקים מנגנון מהיישוב המאוייש במומחים דגולים ואלה יפקחו על הטרנספר והיישוב מחדש של הערבים [הפלסטינים] ומנגנון שני יקבל את הגואלים [היהודים] ויטע אותם בארץ. . . . הרהרתי בצעדים אלה כל הדרך מתל אביב וגם במהלך ביקור סמוך לרמת השרון וכפר עז"ר. זוהי המטרה, הגאולה, והחלום." (גירוש הפלסטינים, עמ' 134)

פליטים פלסטינים במנוסה בגשר נהר הירדן (אלנבי), יוני 1967

בתשוקה דומה, הוא דיבר גם על הרחבת גבולות "המדינה היהודית" כדי לכלול אזורים בלבנון ובסוריה. בעת שפגש את מנחם אוסישקין ב-22 ביוני 1941, כתב יוסף ויץ:

"ארץ ישראל אינה קטנה כלל, אם רק הערבים יורחקו, ואם גבולותיה יורחבו מעט; לצפון כל הדרך עד הליתני [נהר בלבנון], ולמזרח כולל רמת הגולן . . . . בעוד הערבים [הפלסטינים] יועברו לצפון סוריה ועיראק. . . . מעתה ואילך עלינו לעבד תוכנית סודית המבוססת על הרחקת הערבים [הפלסטינים] מכאן . . . [ו-] . . . לכלול אותה בחוגים הפוליטיים האמריקאיים. . . . כיום אין לנו שום חלופה אחרת. . . . לא נחיה כאן עם ערבים." (גירוש הפלסטינים, עמ' 134–135)

גבורה מזויפת: מדוע שניהם מראשי הממשלה העתידיים של ישראל, מנחם בגין ויצחק שמיר, הפציצו מאמצי מלחמה במלחמת העולם השנייה בעוד משפחותיהם הומתו בגז בפולין?

בקיץ 1941, סייר יוסף ויץ באזורים הכפריים במרכז פלשתינה/ארץ ישראל, וביומנו רשם כי ראה:

"כפרים [ערביים פלסטיניים] גדולים דחוסים באוכלוסייה ומוקפים באדמה מעובדת שבה גדלים זיתים, ענבים, תאנים, שומשום ושדות תירס . . . . האם נוכל לתחזק יישובים מפוזרים בין כפרים [ערביים פלסטיניים] קיימים אלה שתמיד יהיו גדולים משלנו? והאם ישנה אפשרות כלשהי לקנות את [אדמתם]?. . . . . ופעם נוספת אני שומע את הקול הזה בתוכי הקורא: פנו את הארץ הזו." (גירוש הפלסטינים, עמ' 133)

כמו מרבית הציונים, חזה יוסף ויץ "מדינה יהודית" בחלקים מ"ארץ ישראל" כקרש קפיצה ל"גאולה שלמה". הוא כתב ביומנו יום אחד לאחר ההצבעה על החלטת תוכנית החלוקה של עצרת האו"ם בנובמבר 1947:

"הקמת המדינה העברית בחלק מהארץ [ארץ ישראל] היא התחלת הגאולה השלמה. ....כיצד עלינו לפתור את שאלת הערבים [הפלסטינים] המהווים מחצית מאוכלוסיית המדינה? ..... עבדתי יומם ולילה בימים אלה על חישוב האדמות במדינה העברית ..... אכן עלינו עוד לגאול הרבה עד שמרבית האדמה המעובדת תהיה רכושנו." (גירוש הפלסטינים, עמ' 182)

פליטים פלסטינים במנוסה בגשר נהר הירדן (אלנבי), יוני 1967

מאוחר ככל שיהיה ב-1947, לאחר כמעט חצי מאה של מאמץ בלתי נלאה ובלתי פוסק, הבעלות הציבורית של הקרן הקיימת לישראל (שהיוותה מחצית מכל בעלות הליבה והקרקע של הציונים והיהודים) הסתכמה ב-3.5% בלבד מפלשתינה/ארץ ישראל. יוסף ויץ היה בעמדה טובה לדעת כי:

"ללא נקיטת פעולה לטרנספר האוכלוסייה [הערבית הפלסטינית], לא נוכל לפתור את שאלתנו על ידי קניית [קרקעות]." (גירוש הפלסטינים, עמ' 133)

יוסף ויץ ציין גם באותו תאריך כי מרבית האדמה הניתנת לעיבוד ב"מדינה היהודית", שהוקצתה על ידי החלוקה המוצעת של עצרת האו"ם בדצמבר 1947, הייתה בבעלות העם הפלסטיני. הוא כתב:

"[מרבית האדמה היא] אינה בבעלות יהודית ואפילו אינה בקטגוריה של נכסי המדינה שבעלותם יכלה להילקח באופן אוטומטי על ידי ממשלה יורשת. כך, מתוך 13,500,000 דונם (ש-6,000,000 מהם היו מדבר ו-7,500,000 דונם של אדמה הניתנת לעיבוד) במדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה, רק 1,500,000 דונם היו בבעלות יהודית." (גירוש הפלסטינים, עמ' 183)

ב-13 בינואר 1948, שוחח ויץ עם עמיתיו בקרן הקיימת לישראל בחיפה על נקיטת צעדים לפינוי אדמות ואדי קבאני; הוא הצהיר:

"נתתי הוראות שלא להחמיץ את ההזדמנויות בשעה הסוערת." (גירוש הפלסטינים, עמ' 184)

פליטים פלסטינים במנוסה בדרך לעיראק אל-מנשייה, מרץ 1949

יוסף ויץ כתב ביומנו בינואר 1948 על תושבי דאלית אל-רוחה מדרום לחיפה

"האם איננו הזמן כעת להיפטר מהם? מדוע להמשיך להחזיק בתוכנו קוץ זה בזמן שהוא מהווה סכנה עבורנו? אנשינו שוקלים פתרון." (בני מוריס, עמ' 55)

יוסף ויץ כתב ביומנו ב-20 בפברואר 1948 על הבדואים שחוצים את עמק בית שאן לעבר עבר הירדן

"ייתכן שכעת הוא הזמן לבצע את תוכניתנו המקורית: לטרנספר אותם לשם." (בני מוריס)

מדוע הגישה בריטניה הגדולה כתבי אישום נגד שניים מראשי הממשלה העתידיים של ישראל באשמת טרור? הבריטים הרעים הללו ודאי היו אנטישמים "שונאי יהודים"!

יוסף ויץ כתב ביומנו על תושבי קומיה וא-טירה בעמק בית שאן:

"אינם לוקחים על עצמם את האחריות למנוע הסתננות של כוחות בלתי סדירים .... חייבים לאלץ אותם לעזוב את כפריהם עד שיבוא השלום." (בני מוריס, עמ' 56)

באפריל, החל ויץ לשדל את הקבינט הישראלי לטובת האובססיה שלו ("טרנספר"). הוא פגש את בן-גוריון בתל אביב ב-4 באפריל 1948, וביקש פגישה לדון ב:

"שאלת פינוי/ניקוי הערבים [הפלסטינים]. ...[עשרה ימים מאוחר יותר] [אנו] חייבים לכוון את מלחמתנו לעבר הרחקת כמה שיותר ערבים מגבולות מדינתנו. שמירת רכושם לאחר הרחקתם היא שאלה משנית, [ויץ רשם] לבסוף סוכם שאגיש הצעה להרחקת [הערבים הפלסטינים] ממקומות בהתבסס על שיקוליי." (גירוש הפלסטינים, עמ' 186)

ב-18 באפריל 1948, החל לבנות רשימה של אילו כפרים יש לטהר אתנית תחילה. הוא כתב:

"ערכתי סיכום של רשימת הכפרים הערביים [הפלסטיניים] שלפי דעתי יש לנקותם כדי להשלים אזורים יהודיים. ערכתי גם סיכום של המקומות שיש בהם סכסוכי קרקעות ויש להסדירם באמצעים צבאיים." (גירוש הפלסטינים, עמ' 186)

פליטים פלסטינים עברו טיהור אתני מאל-טנטורה במאי 1948. נשים וילדים הורשו לעזוב; מעל 200 גברים נטבחו, והשאר נשלחו למחנות עבודה במשך שנים לאחר הנכבה

ויץ הסביר מדוע נמלטו הפלסטינים. לפי דבריו, כל מה שהיה נחוץ היה "כמה פגזים ... שורקים מעליהם", וזה הספיק. ב-21 באפריל 1948, כתב ויץ ביומנו:

"צבאנו כובש בהתמדה כפרים ערביים [פלסטיניים] ותושביהם מפוחדים ובורחים כמו עכברים. אין לכם מושג מה אירע בכפרים הערביים [הפלסטיניים]. מספיק שבמהלך הלילה כמה פגזים ישרקו מעליהם והם בורחים על נפשם. כפרים מתרוקנים בהתמדה, ואם נמשיך במסלול זה --ואנו בוודאי נעשה זאת ככל וכוחנו יגדל-- אזי כפרים יתרוקנו מתושביהם." (ישראל: היסטוריה, עמ' 174)

ויץ תיאר גם כיצד פחד שימש מפקדים בהגנה "ללדרבן" פלסטינים לבריחה. ב-24 באפריל 1948, כתב ויץ ביומנו בנוגע לטיהור האתני של כמה כפרים פלסטיניים באזור חיפה:

"שמחתי לשמוע ממנו [מקצין הגנה] שקו זה מאומץ על ידי המפקד . . . להפחיד את הערבים [הפלסטינים] כל עוד פחד שנגרם מבריחה היה עליהם." (ישראל: היסטוריה, עמ' 173)

פליטים פלסטינים עוברים טיהור אתני מאל-פאלוג'ה, מרץ 1949

באירוניה, ישראלים, ציונים ויהודים רבים עדיין מאמינים (או אולי רוצים להאמין) שהעם הפלסטיני נטש מרצונו את בתיהם, חוותיהם ועסקיהם. לידיעתכם, מחבר "ישראל: היסטוריה", מרטין גילברט, הוא ציוני נלהב, אז אל תמהרו להסיק מסקנות על ידי קריאה לו אנטי-ציוני. לחצו כאן אם תלמדו את תגובתנו לטיעון זה.

ב-28 באפריל 1948, הוא כתב גם:

"גם אל-ח'ירייה וסאקיה [שני כפרים ערביים פלסטיניים במישור החוף] נוקו. תוכניתי הולכת ומתממשת." (גירוש הפלסטינים, עמ' 186)

בציטוט הבא, שימו לב כיצד ויץ הלוחץ על מנהיגים מקומיים לעודד בריחה פלסטינית. ב-4 במאי 1948, כתב ביומנו בנוגע לעמק בית שאן:

"עמק בית שאן הוא השער למדינתנו בגליל .... אמרתי להם [בהתייחס לנציגים היהודים של עמק בית שאן] שניקויו [מהערבים הפלסטינים] הוא צו השעה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 187)

פליטים פלסטינים עברו טיהור אתני מאל-טנטורה במאי 1948. נשים, ילדים וקשישים הורשו לעזוב; מעל 200 גברים נטבחו והשאר נשלחו למחנות עבודה במשך שנים לאחר הנכבה

באוגוסט 1948, הצהיר יוסף ויץ על התנגדותו לכל חזרה פלסטינית עתידית לבתיהם, חוותיהם ועסקיהם, הוא כתב:

"אם המדיניות המבוקשת היא שלא יורשו לחזור, [אזי] אין צורך לעבד אדמה מעבר למה שנחוץ לקיומנו. ייתכן שיהודים ישוונו בכמה כפרים [נטושים] ושישנם כפרים [פלסטיניים] שצריכים להיהרס כדי שלא ימשכו את פליטיהם [הפלסטינים] לחזור. מה שניתן לקנות [מהפלסטינים] יש לקנות . . . [אבל] תחילה עלינו לקבוע מדיניות: ערבים [פלסטינים] שנפטרו מ[בתיהם, חוותיהם ועסקיהם] אסור [שיורשו] לחזור." (בני מוריס, עמ' 148–149)

אדולף אייכמן ושות' טבעו מדליון זהב מיוחד לכבוד יחסי הנאצים עם הציונים!

בשלהי נובמבר 1948, רשם ויץ כי שניים מפקידיו בקרן הקיימת לישראל התלוננו כי "הצבא ממשיך להרוס כפרים בגליל, שאנו מעוניינים בהם [ליישוב מהגרים יהודים]". בהקשר זה, תהה ויץ אם זו אינה "נקמה גדולה יותר" אילו הרכוש הפלסטיני "הנטוש" יכל לשמש פליטים יהודים "חסרי בית". הוא כתב בחודש שלאחר מכן במהלך ביקור בא-זיב (14 ק"מ מצפון לעכו):

"[הכפר] שוטח לחלוטין וכעת אני תוהה אם היה טוב שהוא נהרס והאם לא הייתה זו נקמה גדולה יותר אילו יישבנו כעת יהודים בבתי הכפר. . . [הבתים הריקים] טובים ליישוב אחינו [היהודים] שנדדו דור אחר דור, פליטים. . . שקועים בסבל וביגון, כאשר הם, סוף סוף, מוצאים קורת גג לראשם. זו הייתה [הסיבה ל]מלחמתנו." (בני מוריס, עמ' 169)

אנו תמהים מה עשו פלסטינים כדי להגיע לרגשות הנקם של ויץ?

פליטים פלסטינים עוברים טיהור אתני מאל-טנטורה, מאי 1948. נשים, ילדים וקשישים הורשו לעזוב; מעל 200 גברים נטבחו והשאר נשלחו למחנות עבודה במשך שנים לאחר הנכבה

זמן קצר לאחר סיום המלחמה ב-1949, התחנן יוסף ויץ בפני בן-גוריון לנקוט עמדה תקיפה ובלתי משתמעת לשתי פנים נגד כל אפשרות של החזרת הפליטים הפלסטינים לבתיהם. בספטמבר, הציע סדרת צעדים שירחיקו את הפליטים הרחק מאזורי הגבול, עמוק לתוך העורף הערבי. הוא התעקש כי פליטים פלסטינים:

". . . חייבים להיות מציקים להם באופן מתמיד." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 29–30)

כאילו עצם קיומם הוא איום "ביטחוני" על "המדינה היהודית"?

JTA 3 בספטמבר 1933 מצטט את נחום סוקולוב: "ההיטלריזם מאפשר לנו להמיר את כל היהודים לציונות."

באמצע 1949 המליצה ועדת הטרנספר (שיוסף ויץ היה אחד משלושת חבריה המשפיעים) שאם ישראל תהיה אמורה להשלים את החזרת הפליטים הפלסטינים בעתיד, עליה לסרב באופן חד משמעי להחזירם לכפריהם--- רק לערים, שבהן לא יעלו על 15% מהאוכלוסייה היהודית. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 29–30)

באירוניה, האוכלוסייה הפלסטינית ב"מדינה היהודית" צומצמה למספר זה לאחר מלחמת 1948. השאלה המתבקשת היא: האם זו הייתה מקריות? או שהייתה זו עבודתו של הקדוש ברוך הוא/האל?

ב-1949 תיאר יוסף ויץ את תדהמתו מהגדלת המספר של היהודים המזרחים. הוא הצהיר:

"אתם יודעים שאין לנו שפה משותפת איתם. רמת התרבות שלנו אינה שלהם. אורח חייהם הוא ימי-ביניימי. . . . בעוד שוחחתי עם יוסף שפרינצק, הוא הביע חרדה משימור אמות המידה התרבותיות שלנו לאור העלייה המסיבית מהמזרח. יש אכן סיבות לחרדה, אך מה הטעם? האם נוכל לעצור זאת?" יעקב זרובבל, ראש המחלקה למזרח התיכון בסוכנות היהודית, הסכים. "אולי אלה אינם היהודים שהיינו רוצים לראות באים לכאן [למדינה היהודית], אך בקושי נוכל לומר להם שלא לבוא. . . ." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 156)

17 ביוני 1967. שימו לב לקצין הישראלי משמאל המכוון את הפלסטינים אל מחוץ לכפריהם 'עמואס, בית נובא ויאלו

לעיתים מזומנות אנשים גזענים מציגים את הדפוס הבא:
לא זו בלבד שהם גזענים נגד גזעים אחרים, הם גזענים גם בתוך הקבוצה הגזעית או הדתית שלהם עצמם.
ויץ, בן-גוריון, שרת וז'בוטינסקי היו גזענים גם כן. לפי שרת, הוא העדיף יהודים אירופאים על פני יהודים ערבים מכיוון שהיו "מלח הארץ", לחצו כאן אם ברצונכם ללמוד עוד על נושא זה.

"דוח על מצב פלשתינה/ארץ ישראל" שפורסם ב-28 במרץ 1921 על ידי הקונגרס הערבי הפלסטיני השלישי לווינסטון צ'רצ'יל

ויץ היה צהל על כך שהפלסטינים אינם עוד רוב ב"ארץ ישראל"; לבסוף האובססיה אינה שם עוד. הוא כתב ב-1949:

"[במהלך תקופת המנדט הבריטי, הקרן הקיימת לישראל רכשה אדמה] פירור אחר פירור. אך כעת שינוי גדול אירע נגד עינינו. רוחה של ישראל, בדחיפה ענקית, פרצה דרך המכשולים, וכבשה את המפתחות לארץ, והדרך להגשמה שוחררה מכבליה ומאויביה-שומריה [בהתייחס לפלסטינים]. כעת, רק כעת, הגיעה השעה לתכנון תוכניות [אזוריות] שקולות . . . האדמות הנטושות מעולם לא יחזרו לבעליהן [הערבים הפלסטינים] הנפקדים." (בני מוריס, עמ' 179)

עם סיום המלחמה ב-1949, יוסף ויץ חשש כי הפליטים הפלסטינים ה"מסתננים" (מונח ישראלי נפוץ המתייחס לחוזרים) חוזרים לבתיהם. הוא כתב למשה שרת כי "בעיה" זו גורמת לו ל"חרדה גדולה". הוא כתב:

"בכל יום פוגשים אנשינו פנים מוכרות, אנשים שנעדרו, וכעת הם מתהלכים בחופשיות, צעד אחר צעד, חוזרים לכפריהם. אני חושש שבעודכם דנים בסוגיה בלוזאן ובמקומות אחרים, הבעיה (למרבה הצער) פותרת את עצמה---הפליטים חוזרים! והממשלה שלנו לא נקטה שום פעולה לעצור את ההסתננות. נראה שאין שום סמכות, לא צבאית ולא אזרחית. שחררנו את החבל, והערבי, בעורמתו הערמומית, חש בכך ויודע כיצד לנצל זאת." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 31)

  17 ביוני 1967. שימו לב לג'יפ הישראלי המכוון את הפלסטינים אל מחוץ לכפריהם 'עמואס, בית נובא ויאלו
למרות שיוסף ויץ שיחק תפקיד מרכזי בניסוח ויישום "פתרון הטרנספר" ל"בעיה הערבית הפלסטינית", ראוי לציין שהוא היה בין הבודדים (יחד עם משה שרת ואהרון ציזלינג) שהזהירו כי "בעיית הפליטים הפלסטינים" לא תפתור את עצמה במרוצת הזמן, בניגוד למנהיגים ציונים אחרים כגון בן-גוריון, בגין וגולדה מאיר. הוא חשש כי:

"טבעת הערבים [הפלסטינים] הממורמרים המקיפה אותנו בשנאה ונקמה מכל הצדדים לא תשתחרר במשך שנים רבות לבוא, ואנו נשמש כמחסום לשלום אמיתי בינינו לבין שכנינו." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 31) בחלק המאוחר של 1949, הציע ויץ פרויקט נרחב של סיוע לערבים פלסטינים נוצרים להגר לדרום אמריקה. הוא רצה לרכוש עבורם אדמות במחוז מנדוסה. למעשה, הוא נסע לארגנטינה לבחון את היתכנות הפרויקט באופן מידי, ואולם, מאוחר יותר ציין כי שום דבר לא יצא מהצעתו מכיוון שממשלת ישראל לא הצליחה לגבש את דעתה. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 63–64)

 גבורה מזויפת: הבריגדה היהודית, איטליה אפריל - 1945: הגיבור המתחזה, תראו אותי בעודי מפציץ נאצים. אנו תמהים: האם צולמו סלפיס דומים כלשהם במטחנת הבשר של אל-עלמיין?
כשהדבר היה אפשרי יוסף ויץ העדיף לעיתים מזומנות לרכוש אדמות ערביות פלסטיניות מאשר להפקיעֶן (לחצו כאן לצפייה במפה המאיירת את התפלגות הבעלות על הקרקע לפי מחוז נכון ל-1945). מאידך גיסא, בן-גוריון חשב תמיד שמדיניות כזו הייתה בזבוז כסף ובסופו של דבר תעלה את מחיר הקרקע. ויץ המשיך לרכוש קרקעות אף לאחר תום המלחמה, בין שאר הסיבות, מכיוון שחשש שהקרן הקיימת לישראל וכל צוותה יהפכו למיותרים ויסגרו. הוא ציין במרירות ביומנו:

"דרך החשיבה של בן-גוריון היא שהמדינה [היהודית] היא מעל הכל, ושהסתדרות הציונית נמצאת שם רק כדי לשרת אותה, וצריכה להתקיים רק כל עוד היא נחוצה." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 85–86)

 איזה נאום שטנה היה גרוע יותר: נאום השטנה של היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939, או נאומו של בן-גוריון (חודשיים בלבד לפני נאומו של היטלר) כשהסית לרצח יהודי גרמניה חודש לאחר פוגרום ליל הבדולח?
כאשר הכנסת הישראלית הראשונה התכנסה ב-1949, שני חברי כנסת ערבים-ישראלים פלסטינים שנבחרו היו נוכחים כשהם עוטים את כיסוי הראש המסורתי שלהם, הוא כתב ביומנו:

"זה הקפיא את הלב והכעיס את הנפש," ואז שאל את עצמו כיצד הרגישו חברי הכנסת הערבים-ישראלים הפלסטינים הללו כשנשבעו אמונים ל"מדינה היהודית". הוא ציין ביומנו, "האם הדבר אינו מלא שקרים ורמאות? לא. עם זאת, אינני רוצה שיהיו רבים מהם. אולי הם ישתלבו בחברה. אך זה יקח כמה דורות בטרם יהפכו לנאמנים ל[מדינה היהודית]." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 43)