הזכירו לנו, בבקשה: מי ידחף את מי לים? יפו, מאי 1948, פלסטינים נדחפו לים על ידי כוחות יהודיים ציוניים.חוקרים היסטוריים ואנליסטים פוליטיים רבים כיום נופלים למלכודת קוגניטיבית הידועה כ-"אנכרוניזם". שמשמעותה שפיטת אירועי העבר דרך עדשת ההווה והשלכת המציאות של היום על נתיבים היסטוריים שהיו מורכבים וסותרים לחלוטין. התוצאה הבלתי נמנעת והתמיכה המוחלטת שיהודים וארגונים מערביים עשירים מספקים לישראל כיום היו רק תוצאה של תמורות מאוחרות מאוד. המציאות ההיסטורית מאשרת כי הציונות לא פתרה עניין זה והטילה שליטה מלאה על קבלת ההחלטות הפיננסיות היהודיות עד עשור או שניים לאחר הנכבה. לפני מלחמת העולם הראשונה ואפילו מלחמת העולם השנייה, לעומת זאת, המתרחש היה שונה לחלוטין.
חשדנות וספקנות: עמדתן של משפחות העלית העשירות כלפי הרצל
17 ביוני 1967: קצין ישראלי, משמאל, מורה לפלסטינים לצאת מכפרם 'עמואס.
כאשר תיאודור הרצל השיק את הפרויקט הציוני שלו בסוף המאה התשע-עשרה, הוא לא רק מצא את דלתותיהם של סולטנים וקיסרים סגורות בפניו, אלא גם נתקל בדחייה ובניכור קשים עוד יותר מצד המשפחות הפיננסיות היהודיות הכבדות באירופה, ובמיוחד משפחות רוטשילד וורבורג.
עשירים אלה לא היו ציונים במובן האידיאולוגי; מנגד, רובם התבוננו בתנועה הציונית בחשדנות ובספקנות. המוטיבציה המניעה של אנשי כספים אלה התבססה על שני דברים:
דוד בן-גוריון חזה שחוקי הגזע בנירנברג של הנאצים יהפכו למינוף שיביא בסופו של דבר להקמת "המדינה היהודית", אבל כיצד? לחצו על התמונה לפרטים
- חשש למעמדם: הם חששו שקריאות ציוניות להקמת "בית לאומי" יובילו להאשמות ב-"נאמנות כפולה" במדינות האם האירופיות שלהם (צרפת, בריטניה, גרמניה), שבהן שואפים היו לשילוב מלא.
- הטיה אליטיסטית וגזעית: יהודים עשירים במערב אירופה הביטו בסוג של התנשאות וגזענות חברתית על יהודי מזרח אירופה (רוסיה ופולין) שנמלטו מהפוגרומים הצאריים. המוטיבציה של העשירים לא הייתה "לאומית", אלא "הומניטרית-סיועית", מהולה ברצון עז ליישב מהגרים עניים אלה בכל מקום בעולם, ובלבד שלא יגיעו למערב אירופה או לאמריקה ויפגעו ביציבות החברתית והכלכלית של העשירים שם.
הצהרת בלפור ומשפחת רוטשילד: הגזמה נפוצה ועוול היסטורי לעובדות
תושבי אל-רמלה עברו טיהור אתני על פי פקודותיהם של דוד בן-גוריון ויצחק רבין ביולי 1948שיא "האנכרוניזם" והבלבול ההיסטורי טמון בקריאה הרווחת של הצהרת בלפור מ-1917. רבים מאמינים כי הפניית המכתב ל-"לורד ליונל וולטר רוטשילד" משקפת שותפות אידיאולוגית מלאה וציונות מושרשת עמוק בתוך המשפחה, או שהמשפחה "קנתה" הבטחה זו בכספה. זוהי קריאה העושה עוול לעובדות ההיסטוריות ומתעלמת מהפילוג החריף בתוך המשפחה ובתוך הקהילה היהודית הבריטית באותה תקופה.
סוכנות הידיעות היהודית (JTA) 3 בספטמבר 1933 ציטוט של נחום סוקולוב: "ההיטלריזם מאפשר לנו להמיר את כל היהודים לציונות."האמת היא ש-וולטר רוטשילד, שקיבל את המכתב, היה יוצא דופן בתוך משפחתו ולא ייצג את הכיוון הכללי של המוסד הפיננסי של משפחת רוטשילד. הבטחה זו נתקלה בהתנגדות עזה ואלימה מצד מגזרים רחבים בתוך המשפחה והאליטה היהודית הבריטית השלטת. בראש מתנגדים אלה עמד אדווין מונטגיו, בן דודו של וולטר רוטשילד והשר היהודי היחיד בממשלת בריטניה באותה תקופה (מזכיר המדינה לענייני הודו).
מונטגיו כתב מזכר מפורסם לממשלת בריטניה שבו תיאר את הציונות כ"אמונה פוליטית מזיקה" המכוננת אנטישמיות והופכת את היהודי לזר בארץ מולדתו. ממשלת בריטניה לא הוציאה את ההבטחה כדי לרצות את בני רוטשילד, אלא השתמשה בשמו של וולטר רוטשילד כחזית וכערוץ תקשורת לשרת את האינטרסים של האימפריה הקולוניאלית הבריטית ממזרח לתעלה, תוך ניצול רצונה לזכות בתמיכת היהודים ברוסיה ובאמריקה במהלך מלחמת העולם הראשונה, תוך עקיפת הסירוב המוחלט של רוב משפחת רוטשילד והאליטה העשירה כלפי המדיניות הציונית.
גאוגרפיית ההצלה: מארגנטינה ואוקראינה ועד טורקיה
תנועת הכספים ההיסטוריים מוכיחה כי היעד של יהודים עשירים לא היה פלשתינה כאינטרס יחיד או מועדף. הבארון דה הירש ומשפחת רוטשילד תמכו בפרויקטי התיישבות גדולים ליישוב מחדש של יהודים בארגנטינה באמצעות חברת יק"א (החברה להתיישבות יהודית). הם גם ביקשו ליישב קבוצות אחרות בשטחי האימפריה העות'מאנית (טורקיה) מחוץ לפלשתינה.
בהקשר קשור, משפחת הבנקאים המפורסמת ורבורג, באמצעות הג'וינט (JDC), ריכזה מאמצים אדירים ומיליוני דולרים ביישוב ופיתוח מאות אלפי יהודים מחינוך מזרח אירופה במסגרת פרויקטים חקלאיים באוקראינה ובחצי האי קרים בשנות ה-20 וה-30. פלשתינה הייתה רק "פרויקט משני" מבין חלופות גאוגרפיות מרובות, ומעטים מאוד מתוכם תמכו פוליטית בתנועה הציונית, תוך סטייה מהקו הכללי של המשפחות העשירות.
התנחלויות מוקדמות: המודל של יפו וסביבותיה
אפילו ההשקעות והאדמות שנרכשו בפלשתינה לפני מלחמת העולם הראשונה נשאו אופי התיישבותי חקלאי ומסחרי גרידא, ולא כוונו באותה תקופה למחוק או להשמיד את האוכלוסייה הילידית של ערביי פלשתינה.
התנחלויות מוקדמות אלו דמו מאוד למושבות הגרמניות הנוצריות שהוקמו על ידי הטמפלרים ביפו וחיפה (כמו הכפרים שרונה ווילהלמה ביפו). המתיישבים היהודים בשלב מוקדם זה התמודדו עם הסביבה הערבית כמציאות דמוגרפית וכלכלית; הם לא היססו לעבוד עם ערבים, לסחור ולהעסיק כוח אדם מקומי. אף על פי שהיחסים לא היו 100% ידידותיים וחוו מתיחויות בשטח, הם לא היו חיסוליים ועוינים כפי שהפכו להיות מאוחר יותר לאחר השתלטות המחשבה הצבאית הציונית.
סף הקריסה הפיננסית ועסקת "העברה"
גבורה מזויפת: מדוע יהודים ציונים הניפו את דגל הנאצים על ספינותיהם בשנות ה-30?הפרדוקס ההיסטורי המרכזי מתגלה בשנות ה-30: עם עליית הנאציזם בגרמניה, הסוכנות היהודית והתנועה הציונית עמדו בפני משבר פיננסי מחניק שכמעט מחה את הפרויקט כולו והוביל לקריסתו בפועל. הסיבה לכך הייתה שיהודי אמריקה והאליטה העשירה שלהם הפסיקו או צמצמו בחדות את תמיכתם הכספית בשל השפל הגדול מחד גיסא, ומחוסר שיוך ואמונה בהיתכנות הפרויקט הציוני מאידך גיסא.
ברגע קריטי זה, ההצלה הפיננסית לפרויקט הציוני הגיעה מפרדוקס היסטורי אפל: "הסכם ההעברה" ב-1933 בין הסוכנות הציונית לבין הממשלה הנאצית בראשות היטלר. במסגרת עסקה זו, המשטר הנאצי אפשר למהגרים יהודים מגרמניה להעביר חלק מעושרם לפלשתינה בצורת סחורות ומוצרים גרמניים, בתמורה לכך שהתנועה הציונית תרסן את תנועות החרם הכלכלי הבינלאומי שאורגנו על ידי יהודי אמריקה ואירופה נגד גרמניה הנאצית. היטלר--ולא יהודים עשירים--הוא שהציל את הכלכלה הציונית הצעירה באמצעות עסקה זו, כשהוא מספק לה צינור חמצן פיננסי ויכולת מדעית בתקופה שבה יהודים עשירים מסורתיים הפנו עורף לפרויקט.
מסקנה
לומר שיהודים עשירים היו תמיד המוחות והמימון המוחלט של הציונות זוהי קריאה שטוחה המשליכה את "הציונות הפיננסית" של ימינו על היסטוריה שבה עשירים אלה היו הספקנים הגדולים ביותר כלפי הציונות. המתרחש לא השתנה לטובת הגמוניה ציונית מלאה על מוסדות פיננסיים יהודיים עד כבכחצי יובל (שני עשורים) לאחר הנכבה, לאחר שמלחמת העולם הראשונה ריסקה חלופות אחרות, והציונות עיצבה מחדש את הנרטיב ההיסטורי כדי לגרום לו להיראות כאילו היא הייתה המטרה היחידה של הכסף היהודי מהתחלה.
Menu
מכתבו של אלברט איינשטיין מ-10 באפריל 1948 חזה שהציונים שביצעו את הטבח ב-דיר יאסין יביאו נכבה על היהודים
החלפת האוכלוסייה הפלסטינית בתמונה אחת: בית הספר של אל-טירה לפני ואחרי הנכבה. אותו מקום אך אנשים שונים
גבורה מזויפת: מדוע שניים מראשי הממשלה העתידיים של ישראל, מנחם בגין ויצחק שמיר, הפציצו/חבלו במאמצי מלחמת העולם השנייה בעוד משפחותיהם הומתו בגז בפולין?
מדוע תיאר חיים גרינברג את יהדות אמריקה כ"פושטת רגל מוסרית" בתחילת 1943?
Over 700 Oral History interviews (including 3,500+ hours of recording) can be viewed online.
Post Your Comment
*It should be NOTED that your email address won't be shared, and all communications between members will be routed via the website's mail server.