Menu
בשל ההרכב הדמוגרפי ושיעור הבעלות הגבוה על הקרקע בקרב העם הפלסטיני, ראו הציונים כהכרחי ל"טרנספר" ולנשל בכוח את העם הפלסטיני; אחרת, הציונות מעולם לא הייתה יכולה להתממש, לפחות לא בפלשתינה/ארץ ישראל. כבר באמצע שנות ה-20, הכירו ציונים מוקדמים רבים בכך שהגשמת הציונות מהווה עוול לעם הפלסטיני. עדיין, הם הגיעו למסקנה כי הצדק היהודי גדול יותר. נקודת מבט זו נוסחה ברהיטות על ידי זאב ז'בוטינסקי (מייסד הימין הפוליטי הישראלי), שכתב ב-1926:
קישורים קשורים
ציטוטים מפורסמים
פליטים פלסטינים במנוסה ללבנון, אוקטובר 1948
17 ביוני 1967. שימו לב לקצין הישראלי משמאל המכוון את הפלסטינים אל מחוץ לכפרם 'עמואסזמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה (המרד הערבי הגדול) ב-1936, ניסח בן-גוריון את חרדותיהם של הפלסטינים כשהוא כתב:
"פחד הערבים מעוצמתנו מתגבר, [הפלסטינים] רואים בדיוק את ההפך ממה שאנו רואים. זה לא משנה אם שוררת בצדק השקפתם ואם לאו.... הם רואים עלייה [יהודית] בקנה מידה ענק .... הם רואים את היהודים מתבצרים מבחינה כלכלית .. הם רואים את האדמות הטובות ביותר עוברות לידינו. הם רואים את אנגליה מזדהה עם הציונות. ..... [הערבים] נלחמים בנישול ... הפחד אינו מאובדן אדמה, אלא מאובדן המולדת של העם הערבי, שאחרים רוצים להופכה למולדת של העם היהודי. ישנו סכסוך יסודי. אנו והם רוצים את אותו הדבר: שנינו רוצים את פלשתינה/ארץ ישראל ..... בעצם נוכחותנו והתקדמותנו כאן, הבשלנו את התנועה [הערבית]." (קורבנות צדיקים, עמ' 136)
ב-16 באפריל 1936, יידע בן-גוריון את מפלגת מפא"י כי הגיע למסקנה הבאה בנוגע ליחסים בין היהודים לפלסטינים:
". . . . אין שום סיכוי להבנה עם הערבים [הפלסטינים] אלא אם כן נגיע תחילה להבנה עם הבריטים, לפיה נהפוך לכוח מכריע בפלשתינה/ארץ ישראל. מה יכול להניע את הערבים [הפלסטינים] להבנה הדדית איתנו? . . . עובדות [כלומר השגת רוב יהודי באמצעות עלייה והגברת העוצמה הצבאית] רק לאחר שנצליח להקים עובדה יהודית גדולה בארץ זו . . . רק אז יתקיים התנאי المוקדם לדיון עם הערבים [הפלסטינים]." (שבתי טבת, עמ' 155)
באוגוסט 1937, דחה הקונגרס הציוני ה-20 את תוכנית החלוקה המוצעת של וועדת פיל מכיוון שהשטח שהוקצה ל"מדינה היהודית" היה קטן מהמצופה. עם זאת, מושג חלוקת פלשתינה/ארץ ישראל לשתי מדינות התקבל כקרש קפיצה להתרחבויות עתידיות וכדי לקיים עלייה יהודית ללא מצרים. בספטמבר 1938, הסביר בן-גוריון מדוע דגל בחלוקת הארץ כעת:
"הסיבה היחידה שהסכמנו לדון בתוכנית החלוקה [המוצעת של ועדת פיל]," כתב בן-גוריון למשה שרת, "היא עלייה המונית. לא בעתיד, ולא לפי נוסחה מופשטת, אלא עלייה גדולה כעת." (שבתי טבת, עמ' 184)
ובאוקטובר 1938, כתב לילדיו כי:
"אינני רואה במדינה בחלק מפלשתינה/ארץ ישראל את המטרה הסופית של הציונות, אלא אמצעי לקראת מטרה זו." (שבתי טבת, עמ' 188)
ובספטמבר 1937, הצהיר בפני קבוצה של מנהיגי פועלים יהודים אמריקאים בניו יורק:
"גבולות [המדינה היהודית] לא יהיו קבועים לנצח נצחים." (שבתי טבת, עמ' 188)
בדומה לכך, הצהיר גם לבנו עמוס באוקטובר 1937 כי "מדינה יהודית" בחלק מפלשתינה/ארץ ישראל הייתה:
"לא הסוף, אלא רק ההתחלה." הקמתה תעניק "דחיפה עוצמתית למאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ כולה." שכן ל"מדינה היהודית" יהיה "צבא מעולה-- אין לי ספק שצבאנו יהיה בין המעולים בעולם--ולכן אני בטוח שלא נמנע מלהתיישב בשאר חלקי הארץ, אם בהסכם והבנה הדדית עם שכנינו הערבים, ואם בדרך אחרת. . . . . אני עדיין מאמין . . . . שלאחר שנהפוך לרבים וחזקים, הערבים יבינו שטוב להם לכרות איתנו ברית, ולהרוויח מעזרתנו, בתנאי שיקבלו/ירשו לנו מרצונם הטוב להתיישב בכל חלקי פלשתינה/ארץ ישראל." (שבתי טבת, עמ' 188)
בנוגע ליישוב מדבר הנגב שהוקצה למדינה הפלסטינית לפי ועדת פיל, הצהיר בן-גוריון:
"סביר מאוד שבבתמורה לסיוענו הפיננסי, הצבאי, הארגוני והמדעי, הערבים [הפלסטינים] יסכימו שנפתח ונבנה את הנגב [שנכון ל-2002, הנגב עדיין מאוכלס בעיקר באזרחים פלסטינים-ישראלים]. סביר גם שהם לא יסכימו. שום עם אינו פועל תמיד לפי היגיון, שכל ישר ואינטרסים מיטביים." אם הערבים הפלסטינים "יפעלו לפי רגש לאומני עקר," וידחו את רעיון ההתיישבות היהודית, כשהם מעדיפים שהנגב יישאר שומם, אזי הצבא היהודי יפעל. "מכיוון שאיננו יכולים לעמוד לראות שטחים גדולים של אדמה בלתי מיושבת המסוגלת לקלוט אלפי יהודים נשארים ריקים, או לראות יהודים אינם חוזרים לארצם מכיוון שהערבים [הפלסטינים] אומרים שאין מספיק מקום עבורם ועבורנו." (שבתי טבת, עמ' 188–189) ראוי לציין כי הנגב הוא עדיין מדבר שומם, ודל אוכלוסין ביהודים ישראלים.
במהלך הרצאה בתל אביב בפני פעילי מפא"י ב-1938, חילק בן-גוריון את הגשמת "המטרה ההיסטורית של המדינה היהודית" לשני שלבים. לשלב הראשון, שיימשך עשר עד חמש עשרה שנים, קרא "תקופת הבנייה והנחת היסודות". זה יכין את המדינה לשלב השני, "תקופת ההתפשטות". המטרה של שני השלבים הייתה "קיבוץ גלויות בכל פלשתינה/ארץ ישראל". ולכן "מהרגע שהמדינה תקום, עליה לחשב את פעולותיה במבט לעבר מטרה רחוקה זו".
17 ביוני 1967. שימו לב לג'יפ הישראלי מימין המכוון את הפלסטינים אל מחוץ לכפריהם: עמואס, בית נובא ויאלו
למרות כל המדיניות ההתפשטותית הציונית, הרוב המכריע של הציונים והיהודים (תחת השפעת מסעות תעמולה אפקטיביים) תמהים מדוע דחו הפלסטינים את תוכנית החלוקה המוצעת של האו"ם ב-1947? לחצו כאן לתגובה מפורטת.
במאי 1944 (במהלך דיון סגור) בן-גוריון, המשיך להביע ללא ריסון את שכונועו כי טרנספר ערבי טבוע בעצם תפיסת הציונות; הוא אמר:
"הציונות היא טרנספר של היהודים. בנוגע לטרנספר של הערבים [הפלסטינים] זה קל בהרבה מכל טרנספר אחר. ישנן מדינות ערביות [פלסטיניות] בסביבה . . . . וברור שאם הערבים [הפלסטינים] יורחקו/יועברו [למדינות אלה] הדבר ישפר את מצבם ולא להפך." (גירוש הפלסטינים, עמ' 159)
בן-גוריון כתב ביומנו ב-30 בנובמבר 1947 לאחר הצבעת האו"ם על חלוקת פלשתינה/ארץ ישראל לשתי מדינות:
"בלבי, הייתה שמחה מעורבת בעצב: שמחה על כך שהאומות הכירו наконец שאנו אומה עם מדינה, ועצב על כך שהפסדנו מחצית מהארץ, יהודה ושומרון, וכן, שבנוסף, יהיו לנו [במדינתנו] 400,000 ערבים [פלסטינים]." (קורבנות צדיקים, עמ' 190)
ב-8 בפברואר 1948, בן-גוריון הצהיר גם בפני מועצת מפא"י:
"מכניסתכם לירושלים, דרך ליפתא, רוממה [שכונה פלסטינית במזרח ירושלים]. . . אין שום ערבי [פלסטיני]. מאה אחוז יהודים. מאז נחרבה ירושלים על ידי הרומאים, היא לא הייתה יהודית כפי שהיא כעת. בשכונות ערביות [פלסטיניות] רבות במערב אינך רואה אפילו ערבי [פלסטיני] אחד. אינני מניח שזה ישתנה. . . . מה שאירע בירושלים. . . . עשוי להתרחש בחלקים רבים של הארץ. . . בששת, שמונת, או עשרת חודשי המערכה יהיו בוודאי שינויים גדולים בהרכב האוכלוסייה בארץ." (גירוש הפלסטינים, עמ' 180–181)
בנאום בפני הוועד المרכזי של ההסתדרות ב-30 בדצמבר 1947, בן-גוריון אמר:
"באזור שהוקצה למדינה היהודית אין יותר מ-520,000 יהודים וכ-350,000 לא-יהודים, ברובם ערבים. יחד עם יהודי ירושלים, כלל האוכלוסייה של המדינה היהודית בעת הקמתה, יהיה כמיליון איש, כולל כמעט 40% לא-יהודים. הרכב [אוכלוסייה] כזה אינו מספק בסיס יציב למדינה יהודית. עובדה [דמוגרפית] זו חייבת להיראות בכל בהירותה וחריפותה. עם הרכב [אוכלוסייה] כזה, לא יכולה להיות אפילו ודאות מוחלטת שהשליטה תישאר בידי הרוב היהודי .... לא יכולה להיות מדינה יהודית יציבה וחזקה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60% בלבד." (בני מוריס עמ' 28 ו- גירוש הפלסטינים, עמ' 176)
17 ביוני 1967. שימו לב לג'יפ הישראלי מימין המכוון פלסטינים אל מחוץ לכפריהם: 'עמואס, בית נובא ויאלובנאום בפני הוועד הפועל הציוני ב-6 באפריל 1948 [1947], אמר בן-גוריון:
"לא נוכל לנצח במלחמה אם לא נאכלס, במהלך המלחמה, את הגליל העליון והתחתון, המזרחי והמערבי, את הנגב ואת אזור ירושלים ..... אני מאמין שהמלחמה תביא בעקבותיה גם שינוי גדול בחלוקת האוכלוסייה הערבית [הפלסטינית]." (גירוש הפלסטינים, עמ' 181)
ב-1934 הציג זאב ז'בוטינסקי לחסידי תנועת הנוער שלו את שבועת ביתָ"ר:
"אני מקדיש את חיי לתחיית המדינה היהודית, עם רוב יהודי, משני עברי הירדן." (ישראל: היסטוריה, עמ' 76)
בעת ניסוח הצהרת בלפור, סיכם ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' את עמדת הממשלה הבריטית באותה עת:
"לא יכול להיות ספק לגבי מה שהיה אז בראשו של קבינט [המלחמה האימפריאלי]. לא הייתה זו כוונתם שמדינה יהודית תוקם מיד בחוזה השלום ללא התחשבות ברצונותיהם של מרבית התושבים. מאידך גיסא, הונח כי כאשר יגיע הזמן להעניק מוסדות מייצגים לפלשתינה/ארץ ישראל, אם היהודים נענו בינתיים להזדמנות שהוענקה להם והפכו לרוב מוגדר של התושבים, אזי פלשתינה/ארץ ישראל תהפוך כך לקהילת מדינה (Commonwealth) יהודית. הרעיון שהעלייה היהודית תצטרך להיות מוגבלת באופן מלאכותי כדי שהיהודים יהיו מיעוט קבוע מעולם לא עלה בדעתו של איש מאלה שעסקו בניסוח המדיניות. הדבר היה נתפס כבלתי צודק וכתרמית כלפי העם שאליו פנינו".
ההשלכה הברורה - השגת רוב יהודי תבטיח את הקמתה של מדינה יהודית. השאלה היסודית של זכויות הפלסטינים עצמם לא נכנסה לתמונה. (האו"ם: המקורות וההתפתחות של בעיית פלשתינה/ארץ ישראל, חלק ב')
17 ביוני 1967. שימו לב לקצין הישראלי המכוון פלסטינים אל מחוץ לכפריהם: 'עמואס, בית נובא ויאלובעת מושב ועידת השלום בוורסאי בתחילת 1919, נשאל חיים וייצמן על הבנתו את "הבית הלאומי" שאליו התייחסה הצהרת בלפור, והוא ענה:
"הארץ [פלשתינה/ארץ ישראל] צריכה להיות יהודית באותו אופן שבו צרפת היא צרפתית ובריטניה היא בריטית." (ימי הכלניות, עמ' 117)
ב-28 באפריל 1930, הצהיר מנחם אוסישקין בנאום בפני עיתונאים בירושלים:
"עלינו להעלות בדרישה מתמדת שאדמתנו תוחזר לחזקתנו .... אם יש שם תושבים אחרים, יש להעבירם למקום אחר. עלינו לתפוס את האדמה. יש לנו אידיאל גדול ואצילי יותר מאשר שמירה על כמה מאות אלפי פלאחים [איכרים] ערבים [פלסטינים]." (קורבנות צדיקים, עמ' 141)
ב-19 במאי 1936, הצהיר מנחם אוסישקין:
"מה שאנו יכולים לדרוש כיום הוא שכל עבר הירדן ייכלל בארץ ישראל. . . בתנאי שעבר הירדן יועמד לרשות קולוניזציה יהודית או ליישוב מחדש של אותם ערבים [פלסטינים], שאת אדמותיהם [בפלשתינה/ארץ ישראל] נרכוש. נגד זה, אפילו האדם המצפוני ביותר לא יוכל לטעון . . . עבור הערבים [הפלסטינים] של הגליל, עבר הירדן הוא מחוז . . . זה יהיה ליישוב מחדש של ערביי פלשתינה/ארץ ישראל. זוהי בעיית האדמה. . . . כעת הערבים [הפלסטינים] אינם רוצים אותנו מכיוון שאנו רוצים להיות השליטים. אני אלחם על כך. אני אדאג לכך שנהיה בעלי הבית של ארץ זו . . . . מכיוון שארץ זו שייכת לנו ולא להם . . . " (גירוש הפלסטינים, עמ' 51)
ביוני 1938, הדגיש משה שרת את חשיבות תקופת המעבר למדינה יהודית:
"הבעיה הקריטית היא פרלמנטריזם במדינה היהודית ובתקופת המעבר אליה .... הכרחי שיוקם מוסד שלטוני, ואחת מפונקציותיו תהיה להכין את המשטר הפרלמנטרי. בתקופת מעבר זו נדע גם מי הם הערבים [הפלסטינים] שיסכימו להישאר כאזרחי המדינה היהודית ומספרם בוודאי יהיה קטן בהרבה ממה שאנו חושבים כיום. על ידי הפחתת הערבים [הפלסטינים] מצד אחד ועלייה יהודית בתקופת המעבר מהצד השני, נבטיח רוב עברי מוחלט במשטר פרלמנטרי." (גירוש הפלסטינים, עמ' 108–109)
ב-20 במרץ 1941, היה יוסף ויץ בסמוך למשמר העמק; הוא רשם:
"יאוש אוכל בי יותר ויותר. הרעיון הציוני הוא התשובה לשאלה היהודית בארץ ישראל; רק בארץ ישראל, אך לא שהערבים [הפלסטינים] יישארו רוב. הפינוי השלם של הארץ מתושביה האחרים ומסירתה לעם היהודי היא התשובה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 132)
Over 700 Oral History interviews (including 3,500+ hours of recording) can be viewed online.
Post Your Comment
*It should be NOTED that your email address won't be shared, and all communications between members will be routed via the website's mail server.