Zionist Quotes: חיים וייצמן-ביוגרפיה קצרה וציטוטים

מבוסס על מסמכים ישראליים שהותר פרסומם ויומנים אישיים

חיים וייצמן היה יהודי יליד רוסיה, ומאוחר יותר בילה מספר שנים בשווייץ. ב-1904 התיישב באנגליה, בגיל שלושים, שם הרצה במחלקה לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר. במהלך מלחמת העולם הראשונה נזקף לזכותו פיתוח שיטה לייצור אצטון מתירס; שהיה נחוץ לייצור פגזי ארטילריה, וב-1917 נזקף לזכותו הבלעדית הבטחת הבטחה מהבריטים לבנות "בית לאומי יהודי" בפלשתינה/ארץ ישראל (הידועה טוב יותר כהצהרת בלפור).

וייצמן היה אחד משלושת המנהיגים הציונים (יחד עם תיאודור הרצל ודוד בן-גוריון) האחראים ביותר להפיכת הציונות למציאות. זמן קצר לאחר מותו של תיאודור הרצל ב-1904 (אבי הציונות), הפך וייצמן לדמות בולטת בתנועה הציונית, כשהוא רוכש שם של נואם ציבורי רב-עוצמה, עד אמצע שנות ה-30. ככל שמרכז הכובד של התנועה הציונית עבר מאירופה לפלשתינה/ארץ ישראל בשלהי שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40, שחק וייצמן תפקיד משני מאחורי דוד בן-גוריון, שהוביל את התנועה עד 1962. זמן קצר לאחר סיום מלחמת 1948, והקמת "המדינה היהודית" הפך לנשיא הישראלי הראשון.

וייצמן היה פוליטיקאי סבלני וממולח מאוד, שידע כיצד לשדל בסבלנות למען הציונות באירופה, בייחוד בקרב הבריטים שאותם ידע היטב כיצד להקסים ולחזר אחריהם. מיוחסת לו הבהרת חזונו של הרצל לציונות במערב ובקהילות יהודיות מערביות רבות. סגנון הניהול של וייצמן היה כמעט ההפך המוחלט מזה של בן-גוריון, שהפך ללוחמני, נוקשה ובלתי מתפשר לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. ככל שנחשפו ראיות למעשי הזוועה הנאציים, דגלו ציונים ויהודים בכלל בהקמת "מדינה יהודית" ברגע שתסתיים מלחמת העולם השנייה, והסיסמה "לעולם לא עוד" הפכה לסיסמתם. כל הגורמים הללו דחקו את וייצמן לרקע, והניצים הישראלים שלטו בקשת הפוליטית הישראלית עד עצם היום הזה. יש לציין כי משה שרת הושולי באופן דומה גם כן.

קישורים קשורים

• עוד על חיים וייצמן ו'טרנספר' מאת הרב ד"ר חיים סימונס

ציטוטים מפורסמים

ב-1914, ניסה חיים וייצמן להניח את היסודות למימוש הציונות, והחל בטענה כי פלשתינה/ארץ ישראל הייתה ריקה ולתושביה הנוכחיים אין אמירה בגורלה. הוא הצהיר:

"בשליבה ההתחלתי, הובנה הציונות על ידי חלוציה כתנועה התלויה לחלוטין בגורמים מכניים: ישנה ארץ שנקראת במקרה פלשתינה/ארץ ישראל, ארץ ללא עם, ומאידך, קיים העם היהודי, ואין לו ארץ. מה עוד נחוץ, אם כן, מאשר לשבץ את האבן היקרה בטבעת, לאחד את העם הזה עם ארץ זו? את בעלי הארץ [הטורקים העות'מאנים] יש, לפיכך, לשכנע ולשדל בנישואין אלה שהם משתלמים, לא רק עבור העם [היהודי] ועבור הארץ, אלא גם עבורם עצמם." (גירוש הפלסטינים, עמ' 6)

אנא הזכירו לנו מי ידחוף את מי לים? יפו מאי 1948, פלסטינים נדחקים לים על ידי כוחות יהודים ציונים

שימו לב כיצד וייצמן לא טען שהארץ הייתה ריקה (ראו את הציטוט להלן), אך הוא הכחיש שהיה עם שהגיע לו הזכות להגדרה עצמית. ההגדרה הסלקטיבית של "מי הם עם, ומי אינם" נוסחה כדי לשרת את אג'נדת הציונים מהסיבות הבאות:

• לפתות את יהדות אירופה להגר לפלשתינה/ארץ ישראל,
• להבטיח לגיטימציה בינלאומית ל"מדינה היהודית" המתהווה, ו-
• להטעות את היישוב, היהודים שהתגוררו בפלשתינה/ארץ ישראל לפני 1948, להאמין שלא גזלו את זכויותיו של שום עם אחר.

שוב ושוב, הציונים טענו כי ניתן "ללטרנספר" פלסטינים למדינות ערב השכנות מבלי לפגוע בזכותם, וטרנספר כזה יהיה מועיל לשתי הקהילות. לחצו כאן אם ברצונכם לקרוא את תגובתנו לטיעון זה.

ממש לפני הכיבוש הבריטי של פלשתינה/ארץ ישראל, כתב חיים וייצמן כשהוא מתאר את העם הפלסטיני כ:

"סלעי יהודה, כמכשולים שהיה צריך לפנות בדרך קשה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 17)

שימו לב כיצד וייצמן התייחס לעם הפלסטיני, כסלעים. בדרך כלל ציונים משתמשים בשפה מנשלת אנושיות דומה כדי להתייחס לעם הפלסטיני, כגון סלעים, פרימיטיביים, תמימים, בורים, פראיים, בעיה דמוגרפית, פצצות מתקתקות, שאלה, טור חמישי, מכשולים, "פתרון טרנספר", "יש לפנות", "יש לטאטא", וכו'

מנהיגים ציונים הדגישו את היתרונות האסטרטגיים לבריטניה של "מדינה יהודית" בפלשתינה/ארץ ישראל. במכתב שכתב ב-1914 לאוהד, אמר חיים וייצמן:

"... אם תפול פלשתינה/ארץ ישראל בתחום ההשפעה הבריטי, ואם תעודד בריטניה התיישבות יהודית שם, כשטח חסות בריטי, נוכל להחזיק תוך 20 עד 30 שנה מיליון יהודים שם - אולי יותר; הם ... יהוו משמר יעיל מאוד עבור תעלת סואץ." (האו"ם: המקורות וההתפתחות של בעיית פלשתינה/ארץ ישראל, חלק ב')

מכתב נוסף של וייצמן מ-1916 קורא:

"... הקבינט הבריטי אינו רק אוהד כלפי השאיפות הארצישראליות של היהודים, אלא היה רוצה לראות שאיפות אלה מתגשמות ...

לאנגליה ... היו ביהודים הידידים הטובים ביותר האפשריים, שיהיו המפרשים הלאומיים הטובים ביותר של רעיונות במדינות המזרחיות וישרתו כגשר בין שתי הציביליזציות. שוב אין זה טיעון חומרי, אך בוודאי עליו לשאת משקל רב לכל פוליטיקאי שאוהב להביט 50 שנה קדימה." (האו"ם: המקורות וההתפתחות של בעיית פלשתינה/ארץ ישראל, חלק ב')

באירוניה, חסרונות הקמת "מדינה יהודית" מעולם לא נדונו. לדוגמה,

• מה אם ערבים ומוסלמים יתפשו את הקמת "המדינה היהודית" כמסע הצלב השני? מהי ההשפעה של תפיסה זו על האינטרסים הלאומיים של אמריקה ואנגליה?
• מה אם האינטרסים הלאומיים של אנגליה ואמריקה יסתרו את האינטרסים הלאומיים של "המדינה היהודית"? האם ישראל תכוון את כידוניה נגד עמי אמריקה ובריטניה? יש לציין כי כידונים ציוניים בפלשתינה/ארץ ישראל כוונו כלפי הבריטים (שמעשית יצרו את "המדינה היהודית") במהלך מלחמת העולם השנייה עד מאי 1948.

זמן קצר לאחר הגעתו של וייצמן לירושלים בשלהי 1918, הוא תיאר את השכונות החרדיות של העיר לאשתו כדלקמן:

"אין שום דבר משפיל יותר מירושלים 'שלנו'. כל מה שניתן היה לעשות כדי לחלל ולטמא את הקודש נעשה. אי אפשר לדמיין כל כך הרבה כזב, חילול הקודש, חמדנות, כל כך הרבה שקרים. זוהי עיר ארורה כל כך, אין שם שום דבר, שום נוחות חומרית. . . [אין בה] אפילו דירה אחת נקייה ונוחה." (ימי הכלניות, עמ' 71)

ב-1918 דחה חיים וייצמן את קיומה של אומה ערבית בפלשתינה/ארץ ישראל ותיאר אותם כבורים ותמימים. הוא תיאר פלסטינים במכתב לעמיתו:

"הפלאח [ערבית: איכר] העני והבור אינו דואג מפוליטיקה, אך כשאומרים לו שוב ושוב אנשים שבהם יש לו אמון שפרנסתו בסכנה להילקח ממנו על ידינו, הוא הופך לאויבנו המושבע. . . הערבי הוא פרימיטיבי ומאמין למה שמספרים לו." (ימי הכלניות, עמ' 109)

בעת שמושב ועידת השלום התכנס בוורסאי בתחילת 1919, נשאל וייצמן על הבנתו את "הבית הלאומי" שאליו התייחסה הצהרת בלפור, הוא השיב:

"הארץ [פלשתינה/ארץ ישראל] צריכה להיות יהודית באותו אופן שבו צרפת היא צרפתית ובריטניה היא בריטית." (ימי הכלניות, עמ' 117)

בדומה לכך, ביטא וייצמן את אותה הנוסחה בנאום בפני הפדרציה הציונית האנגלית ב-19 בספטמבר 1919:

"בבית לאומי יהודי אני מתכוון ליצירת תנאים כאלה שככל שהארץ תתפתח נוכל להזרים מספר ניכר של מהגרים, ולבסוף להקים חברה כזו בפלשתינה/ארץ ישראל שפלשתינה/ארץ ישראל תהיה יהודית כפי שאנגליה היא אנגלית או אמריקה אמריקאית." (גירוש הפלסטינים, עמ' 41)

אפילו בתחילת שנות ה-20, מטרות הציונים לא היו פופולריות בקרב קהילות יהודיות רבות ברחבי העולם. ואולם, ההסתדרות הציונית, בהנהגת וייצמן, הצליחה להקים חזות שדלנות עזת-עוצמה באנגליה ובארצות הברית כאילו דיברו בשם כל היהודים, ובהקשר זה הצהיר חיים וייצמן:

"הצהרת בלפור של 1917 נבנתה על אוויר ... בכל יום ובכל שעה ב-10 השנים האחרונות הללו, בפתיחת העיתונים, חשבתי: מניין תבוא המכה הבאה? רעדתי שמא הממשלה הבריטית תתקשר אליי ותשאל: 'ספר לנו, מהי ההסתדרות הציונית הזו? היכן הם, הציונים שלך?' ... היהודים, הם ידעו, היו נגדנו [הציונים]; עמדנו לבדנו על אי קטן, קבוצה זעירה של יהודים עם עבר זר." (האו"ם: המקורות וההתפתחות של בעיית פלשתינה/ארץ ישראל, חלק ה')

מאידך גיסא, השואה הזניקה את ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית, ומאוחר יותר את "המדינה היהודית" להפוך לנציגת האינטרסים היהודיים בקרב מרבית היהודים, בייחוד בארצות הברית. לדוגמה, הסוכנות היהודית ו"המדינה היהודית" לקחו את התפקיד המוביל בהבטחת פיצויים על מעשי הזוועה הגרמניים ועל ביזת יצירות האמנות היהודיות על ידי השווייצרים.

בתחילת שנות ה-20, שאל בן-גוריון את חיים וייצמן מדוע קיבל את ההבטחה ל"בית לאומי" בפלשתינה/ארץ ישראל (כפי שצוין בהצהרת בלפור) במקום להתעקש על מדינה, וייצמן השיב כי לא דרש מדינה מכיוון שלא היה מקבל אחת. עבורו הבחירה ב"בית לאומי" הייתה "שאלה טקטית". וייצמן האמין בפעולה זהירה, הדרגתית, בדוקטרינה של שלבים. (ימי הכלניות, עמ' 101)

וייצמן טען לטובת הגברת העלייה היהודית לפלשתינה/ארץ ישראל מכיוון שהיו בלתי רצויים ברחבי העולם. הוא הצהיר ב-1930:

"בעוד אלה [יהודי אירופה] מחפשים מוצא, כל דלת של אותן מדינות שאליהן היגרו היהודים בעבר נסגרת בהדרגה בפניהם: אמריקה, דרום אפריקה, קנדה, מקסיקו, כל אחת הייתה מדינת הגירה; הן סגורות כעת." (ישראל: היסטוריה, עמ' 65)

בדומה לכך, בארוחת הערב השנתית של הוועדה האנגלו-אמריקאית לענייני פלשתינה, הכריז וייצמן כי פלשתינה/ארץ ישראל חייבת להיות המקום היחיד ליישוב פליטים יהודים. הוא הצהיר ב-25 במאי 1942:

אדולף אייכמן ושות' טבעו מדליון זהב מיוחד לכבוד יחסי הנאצים עם הציונים!

"רק פלשתינה/ארץ ישראל לבדה יכלה לקלוט ולכלכל את היהודים חסרי הבית וחסרי האזרחות שננערו מהמלחמה. תיעול כל סימפתיית העולם למותם על קידוש השם של היהודים הוא שהביא את הציונים לדחות את כל התוכניות ליישוב מחדש של קורבנות אלה במקום אחר-- בגרמניה, או בפולין, או באזורים המיושבים בדלילות כגון מדגסקר." היה זה היטלר שב-1940 הציע לראשונה את מדגסקר כמקום שבו ניתן יהיה לשלוח את כל יהודי אירופה, בטרם פנתה המדיניות להשמדה פיזית. (ישראל: היסטוריה, עמ' 113)

לא זו בלבד שהדבר היה שקר, הוא היה גם פשע נגד יהודים מכיוון שהמטרה המרכזית של הציונים הייתה לנתב את כל האזרחים היהודים האירופאים הנמלטים לפלשתינה/ארץ ישראל. הדבר נעשה למטרה אחת ויחידה: להפוך את פלשתינה/ארץ ישראל למדינה יהודית שבה היהודים יהוו רוב. בן-גוריון הצהיר הצהרות דומות ב-1938.

בשום אופן איננו רומזים שלציונים לא היה אכפת מאזרחים יהודים אירופאים, ואולם, התשגת המטרה המרכזית של הציונים הייתה נעלה על הכל, והבטחת רוב יהודי בפלשתינה/ארץ ישראל, כפי שכינה זאת משה שרת ב-1948, הייתה "הישג השיא". כתוצאה מכך, המטרה המרכזית של הציונים עיוורה אותם מהגנה על אחיהם היהודים האירופאים. שאלה רצינית ומפלגת זו נדונה בשקט בקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם.

חיים וייצמן ניסה ביותר מהזדמנות אחת להרחיב את הקולוניזציה הציונית מחוץ לגבולות פלשתינה המנדטורית הבריטית. לדוגמה, ב-1934 ניסה וייצמן לעניין את רשויות המנדט הצרפתי בתוכניות ההתיישבות שלו בסוריה ולבנון. תוכנית זו הוגשה במקור על ידי ההסתדרות הציונית העולמית בוועידת השלום בפריז ב-1919 שכללה את מערב ירדן, דרום סוריה כולל רמת הגולן, ודרום לבנון מדרום לנהר הליתני, לחצו כאן לאיור מפה. רעיונות דומים הוצעו גם על ידי בן-גוריון ומשה דיין. (גירוש הפלסטינים, עמ' 47)

במכתב ששלח חיים וייצמן לנציב העליון הבריטי בפלשתינה בעת שוועדת פיל התכנסה ב-1937:

"אנו נתפשט בכל הארץ במרוצת הזמן.....זהו רק הסדר ל-25 עד 30 השנים הבאות." (גירוש הפלסטינים, עמ' 62)

חיים וייצמן כתב במכתב מתאריך 28 באפריל 1939 למנהיג הציוני האמריקאי סולומון גולדמן על האפשרות לרכוש חלקת אדמה גדולה השייכת לדרוזים הערבים הפלסטינים בגליל ובמזרח הכרמל:

"מימוש פרויקט זה פירושו הגירה של 10,000 ערבים [פלסטינים] [לג'בל א-דרוז בסוריה], רכישת 300,000 דונם. . . . הדבר גם יצור תקדים משמעותי אם 10,000 ערבים [פלסטינים] יהגרו בשלום מרצונם החופשי, שבעקבותיו ללא ספק יבואו אחרים." (גירוש הפלסטינים, עמ' 167)

באירוניה, מה שאירע בפועל במהלך מלחמת 1948 היה כמעט ההפך הגמור. הדרוזים הערבים הפלסטינים היו אלה שהותר להם להישאר (לצד מיעוטים אחרים כמו כמה מוסלמים שיעים ונוצרים מרוניטים), בייחוד בחיפה ובסביבתה ובאזור הכרמל.

רעיון החלוקה היה רדום בתחילת שנות ה-40. בועידת בילטמור, דוד בן-גוריון דיבר על פלשתינה/ארץ ישראל בלתי מחולקת, שכן לא היה טעם לוותר על דבר בשלב זה. וייצמן, עם זאת, שמח על תקוותיו הפרטיות. "אינו יכול לשכוח את תוכנית החלוקה שלו," דיווח משה שרת לישיבה ציונית ב-1943. "אילו ניתנה לנו חלק כלשהו מפלשתינה/ארץ ישראל למדינה יהודית, אני חושב שהיינו מקבלים זאת." מר שרת צדק. בראיון גלוי לב במידה מרשימה עם אחד ממזכיריו הפרטיים של צ'רצ'יל באוקטובר, הבהיר וייצמן את תיאוריית דריסת הרגל שאותה פחדו הערבים כל כך. הפקיד הבריטי רשם את הערותיו של וייצמן:

הוא הבהיר כי אינו רואה כבלתי אפשרי לתכנן צורה כלשהי של חלוקה שתהיה מקובלת, ונתן בגילוי לב את סיבתו בכך שאפשר לקחת שני ביסים מהדובדבן. כל עוד ניתן מרחב תמרון מספיק בהתחלה, הוא לא ראה מדוע כל הנטל צריך ליפול על הדור הנוכחי ומדוע אי אפשר לצפות לאפשרות של התפשטות עתידית באמצעים אלה או אחרים.

והוא חידד את הנקודה במישרין במכתב לוולס:

מורשתנו בפלשתינה/ארץ ישראל קוצצה עד עצם הבשר כאשר עבר הירדן הופרד ב-1922. מה שנשאר הוא בבירור יחידה אחת, וחלוקה נוספת שלה תשלול מההסדר סופיות. (ראו ישראל בתודעה של אמריקה מאת פיטר גרוס, עמ' 238)

ב-8 ביולי 1947, תיאר וייצמן כיצד מרגיש היהודי הממוצע מחוסר המדינה בפני ועדת אונסקו"פ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשתינה/ארץ ישראל) כדלקמן:

  
"אנו שואלים כיום: 'מהם הפולנים? מהם הצרפתים? מהם השווייצרים?' כשהדבר נשאל, כולם מצביעים על מדינה, על מוסד מסוים, על מוסד פרלמנטרי, והאדם ברחוב ידע בדיוק מה זה. יש לו דרכון.
  
  
אם אתה שואל מהו יהודי -- ובכן, הוא אדם שחייב להציע הסבר ארוך לקיומו, וכל אדם שחייב להציע הסבר לגבי מה שהוא, הוא תמיד חשוד--- ומהחשד יש רק צעד אחד לשנאה או לבוז." (ישראל:
  היסטוריה, עמ' 147) 
  
  


   
חיפה, פלסטינים מצטופפים על ספינות כדי לקחת אותם לעכו זמן קצר לאחר שעברו טיהור אתני על ידי כוחות ציונים, אפריל 1948.

הסבר זה מנסח ברהיטות כיצד מרגיש הפלסטיני הממוצע המנושל, שעבר טיהור אתני וכבוש.
  


בדומה לכך, המשיך להסביר "מדוע פלשתינה/ארץ ישראל?" צריכה להיות המקום היחיד שבו על היהודים להקים את עצמאותם הפוליטית:
  

  
"מדוע לא קמצ'טקה, אלסקה, מקסיקו, או טקסס? יש המון ארצות ריקות. מדוע על היהודים לבחור במדינה שיש בה אוכלוסייה שאינה רוצה לקבל אותם בצורה ידידותית במיוחד; מדינה קטנה; מדינה שהוזנחה ונעזבה במשך מאות שנים? [לחצו כאן לתגובה/הפרכה למיתוס זה] נראה בלתי רגיל מצד עם מעשי וממולח כמו היהודים לשקע את מאמצם, זיעתם ודמם, חומרם, בחולות, בסלעים וביצות של פלשתינה/ארץ ישראל.
  
  

ובכן, יכולתי, אילו רציתי להיות בדחן, לומר כי זו לא הייתה אחריותנו -- לא אחריות היהודים היושבים כאן -- זו הייתה אחריותו של משה, שפעל מתוך השראה אלוהית. הוא היה יכול להביא אותנו לארצות הברית, ובמקום הירדן היה יכול להיות לנו המיסיסיפי. זו הייתה משימה קלה בהרבה. אך הוא בחר לעצור כאן. אנו עם עתיק עם היסטוריה ישישה, ואינך יכול להכחיש את ההיסטוריה שלך ולהתחיל מחדש." (ישראל: היסטוריה, עמ' 147–148) 
  
  
ראוי לציין כי טיעונו של וייצמן הוא קלאסי בקרב מנהיגים ציונים כדי להשיג תמיכה וסימפתיה בינלאומית לישראל ולתנועה הציונית. בדומה לכך, כאשר בן-גוריון רואיין על ידי וועדת פיל הבריטית ב-1937, הוא השתמש בתנ"ך כ"מנדט" או שטר בעלות במקרקעין עבור "העם היהודי". (ימי הכלניות, עמ' 401)  
  
  
מה שמתמיה פלסטינים ומוסלמים רבים הוא: מדוע התנ"ך לא שימש "לגאול" את "הארץ המובטחת" במהלך רצח העם הצלבני בין המאות ה-11 ל-13? 
  
  


  
    
        
בית הספר הלאומי הנוצרי-אורתודוקסי ביפו (1938) 

בקיצור, לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש מעט מאוד קשר לדת, והרבה מאוד קשר לגזענות של אירופה כלפי אזרחיה היהודים ולנישול הפלסטיני על ידי הישראלים. בשני צדי הסכסוך, אלוהים משמש להסחת דעת ולבלבול הסכסוך כדי להשיג רווחים פוליטיים. הסכסוך היה באותה רמת עצימות אפילו אילו שני הצדדים הלוחמים היו יהודים, נוצרים, או אפילו מוסלמים.
  


 איזה נאום שטנה היה גרוע יותר: נאום השטנה של היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939, או נאומו של בן-גוריון (חודשיים בלבד לפני נאומו של היטלר) כשהסית לרצח יהודי גרמניה חודש לאחר פוגרום ליל הבדולח?
עם סיום המלחמה ב-1949, הופתע חיים וייצמן מ"נס" פתאומי: הפלסטינים כמעט מחוץ ל"ארץ ישראל", איך זה קרה? כאילו ההגנה, האצ"ל וכנופיות הטרור של שטרן (לחי) היו מלאכים שלא שיחקו שום תפקיד ב"נס" הפתאומי והמהיר כביכול הזה. הוא תיאר את היציאה/מנוסה של העם הפלסטיני מבתיהם, חוותיהם ועסקיהם כדלקמן:
  

" פינוי/ניקוי ניסי של הארץ: הפישוט הניסי של משימת ישראל." (גירוש הפלסטינים, עמ' 175 ו-שמחה פלאפן, עמ' 84)
  
שימו לב לשימוש הגזעני במונח "פישוט" כאילו העם הפלסטיני הוא שאלה או השערה מתמטית. לחצו כאן אם ברצונכם ללמוד עוד כיצד התרחש "הפינוי הניסי" בהתבסס על ארכיונים ישראליים וציוניים שהותר פרסומם. השאלה המתבקשת כאן היא: 
האם זה היה נס של הקדוש ברוך הוא/האל אם לאו?