Zionist FAQs: פירוק המיתוס: האם שבעה צבאות ערביים מצוידים היטב תקפו את "המדינה היהודית" החמושה בדלות?

מפת או"ם רשמית: אשר עודכנה באוגוסט 1950, ומראה שפלסטינים עדיין מחזיקים בבעלות על 94% מהאדמות

עצם ניסוחה של שאלה זו הוא צורה של הסברה (גזלייטינג). הפלסטינים הגינו -- ועדיין מגינים -- על אדמתם שלהם, שעל 94% ממנה הם עדיין מחזיקים בבעלות חוקית. לפיכך, זה מגוחך לאפיין את ההתנגדות של אוכלוסייה ילידית כ"התקפה" או "פלישה" לשטח שלהם.

קריטי לציין כי התאגידים הקולוניאליים הציוניים (לא האזרחים היהודים, שהיוו רק 10% מאזרחי פלסטין) החזיקו בבעלות על פחות מ-6% מהאדמה. עובדה זו נתמכת בראיות ממקורות ראשוניים בריטיים ומהאומות המאוחדות, אותו גוף שהוליד את "המדינה היהודית".

החלפת הפלסטינים בתמונה אחת: בית הספר של אל-טירה לפני ואחרי הנכבה. אותו המקום אך אנשים שונים

כדי לפרק מיתוס זה באופן מוחלט, נסתמך על שני היסטוריונים מוערכים מאוד ותומכי ציונות: מרטין ואן קרפלד (האסטרטג הצבאי הישראלי המוערך) ומרטין גילברט. בכל קנה מידה, התעודות הציוניות שלהם אינן מוטלות בספק.

בחינה מקרוב של האירועים תגלה כי לכוחות הערביים מעולם לא היה כוח האדם הנדרש או הכוונה להשמיד את "המדינה היהודית". כפי שתגלו, צבאות ערב ביצעו פלישות לעיתים נדירות בלבד לאזורים המיועדים ל"מדינה היהודית" על פי תוכנית החלוקה של האו"ם. למעשה, דיווחים על נפגעים ישראלים ישמשו כדי להדגים כי הצד הישראלי הוא שייזם התקפות באזורים שהוקצו לפלסטינים:

• הניו יורק טיימס מצטט את גולדה מאירסון ב-20 במאי 1948, אומרת שהערבים חלשים ומפורדים וניתן להביסם בקלות
  "במקרה של כוחות פולשים [ערביים], הם הוגבלו לכ-30,000 איש. הכוח הבודד החזק ביותר [התבוננו בעובדה זו בעת קריאת הציטוט הבא] היה הכוח הירדני, שכבר תואר. לאחר מכן באו המצרים עם 5,500 איש, ואז העיראקים עם 4,500, שלצידם ..... הצטרפו כ-3,000 לוחמים בלתי סדירים מקומיים. הסך הכל היה אפוא כแปמונה חטיבות מתחת לתקן, חלקן באיכות סוג שני ואף שלישי. לאלו יש להוסיף כ-2,000 לבנונים (חטיבה אחת) ו-6,000 סורים (שלוש חטיבות). כך, אף שאוכלוסיית המדינות הערביות עלתה על זו של היישוב בפי ארבעים ויותר, מבחינת כוח אדם צבאי הזמין ללחימה בפלסטין, שני הצדדים היו שקולים למדי. ככל שחלף הזמן ושני הצדדים שלחו תגבורות, המאזן השתנה לטובת היהודים; עד אוקטובר, היו להם כמעט 90,000 גברים ונשים תחת נשק, ולערבים 68,000 בלבד." (החרב והזית, עמ' 77-78)
  
• "מפקדי הגנה בכירים נפגשו עם חברי הוועדה [וועדת האו"ם המיוחדת לענייני פלסטין - UNSCOP] בשכונת תלפיות בירושלים בנסיבות מחתרתיות דומות כדי להביע ביטחון לכך שהכוחות היהודיים, אותם מנו ב-90,000, כולל 35,000 אנשי מילואים, יוכלו להתגבר על כל התקפה ערבית אם תפרוץ מלחמה." (ג'רוזלם פוסט)
  
• "למדתי שלא ניתן לשלוט במדינת ישראל בדורנו ללא תרמית והרפתקנות. אלו עובדות היסטוריות שאינן ניתנות לשינוי", משה שרת כתב זאת ביומניו ב-16 בנובמבר 1956, שהיה שר החוץ הישראלי הראשון וראש הממשלה השני (ראו שמחה פלפן, עמ' 52-53)
  "בן-גוריון עשה מאמצים רציניים, זמן קצר לפני הצבעת האומות המאוחדות על הצעת החלוקה, להשיג את ניטרליותו של המלך עבדאללה מעבר הירדן, שצבאו שאומן והונהג על ידי בריטים, הלגיון הערבי, היה כוח הלחימה החזק ביותר במזרח התיכון. המלך היה מזה זמן רב בסכסוך עמוק עם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, על ההנהגה המוסרית של ערביי האזור כולו. בן שיחו הסודי של עבדאללה הייתה גולדה מאיר:' ...... הוא [המלך עבדאללה] הבהיר מהר מאוד את לב העניין: הוא לא יצטרף לשום התקפה ערבית עלינו. הוא תמיד יישאר ידידנו, הוא אמר, וכמונו, הוא רצה שלום יותר מכל דבר אחר. אחרי הכל, היה לנו אויב משותף, המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.'" (ישראל: היסטוריה, עמ' 149-150)
  
• עינו במאות תמונות המראות פלסטינים מטוהרים אתנית מבתיהם
  "באשר ללגיון הערבי של עבדאללה, הוא נלחם טוב יותר מכל כוח ערבי אחר. עם זאת, נדירים היו המקרים שבהם הלגיון הערבי ניסה לכבוש שטחים שהוקצו ליהודים על פי תוכנית החלוקה, כשהוא מעדיף להישאר במגננה." (החרב והזית, עמ' 95)
  
• ".... לא הייתה מפקדה צבאית משותפת, לא נעשו ניסיונות לתאם את התקפות הצבאות הערביים, ו... אפילו לא שירות קישור סדיר לשיתוף מודיעין אויב." (החרב והזית, עמ' 83)
  
• גבורה מזויפת: מדוע שניים מראשי הממשלה העתידיים של ישראל, מנחם בגין ויצחק שמיר, הפציצו מאמצי מלחמה של מלחמת העולם השנייה בעוד משפחותיהם הומתו בגז בפולין?
  "אולי החשוב ביותר [מבין בעיות הצבאות הערביים] היה מחסור משתק בתחמושת, עקב אמברגו הנשק הבינלאומי ..., ובמקרה של העיראקים והמצרים, קווי אספקה ארוכים. למשל, לאחר 25 בפברואר 1948, הלגיון הערבי לא קיבל תחמושת חדשה לתותחי ה-20 מ"מ שלו. חלק מהתחמושת ששימשה את התותחנים העיראקים הייתה בת יותר משלושים שנה; לסורים לא הייתה תחמושת לתותחי ה-155 מ"מ הכבדים שלהם. בעוד שמאגרי הנשק היהודיים גדלו כל הזמן [במיוחד משלוח הנשק הגדול מצ'כוסלובקיה במאי 1948], האויבים היו כה מרוקנים עד שגנבו משלוחי תחמושת זה מזה. בנוסף, הם היו בלתי מתואמים, בלתי מיומנים מבחינה טכנית, איטיים, מסורבלים, מנהוגים גרוע, ובלתי מסוגלים להתמודד עם מבצעי לילה שהיוו בעל כורחם את התמחותו של צה"ל." (החרב והזית, עמ' 95-96)
  
• מסרו של היטלר למערב: אם היהודים הם אזרחים כל כך אצילים שאיכפת לכם מהם, איך זה שאינכם מכניסים אותם?
  זמן קצר לאחר ביצוע מבצע דני במחצית הראשונה של יולי 1948, יגאל אלון כתב דוח פלמ"ח (כוח המחץ של ההגנה) שבו ציין כי גירוש תושבי לוד ורמלה:

  "פקק את נתיבי ההתקדמות של הלגיון [הערבי העבר-ירדני] והפיל על הכלכלה הערבית את הבעיה של "כלכלת עוד 45,000 נפשות . . . יתרה מזאת, תופעת הבריחה של עשרות אלפים תגרום ללא ספק לדה-מורליזציה בכל אזור ערבי שאליו יגיעו [הפליטים] . . . לניצחון זה עוד תהיה השפעה גדולה על גזרות אחרות." (ישראל: היסטוריה, עמ' 218 & בני מוריס, עמ' 211)[cite: 15]

אף על פי שאיננו מסכימים עם הנתונים הסטטיסטיים של צבאות ערב (30,000 איש) שהציג מר ואן קרפלד, הקורא יכול להסיק את הדברים הבאים:

• עינו במאות תמונות המראות יהודים ציונים בוזזים רכוש פלסטיני
  הצבא הערבי החזק ביותר שנכנס לפלסטין היה בקנוניה עם הישראלים מהתחלה. על פי פקודותיו של הוד מלכותו המלך עבדאללה (שפיקד גם על הצבא העיראקי בנוסף לזה של עבר הירדן), הצבאות הערביים החזקים ביותר אפילו לא פלשו לאזורים שהוקצו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה של עצרת האו"ם מ-1947. להיפך, האמת הייתה הפוכה לחלוטין, למשל:
  
  
  גבורה מזויפת: מדוע הניפו יהודים ציונים צלבי קרס על צי הסכמי ההעברה (העברה) שלהם?
  1- לוד, רמלה, ואזורי המשולש נמסרו לישראלים ללא קרב. אף על פי שצבא עבר הירדן נסוג בהתאם לפקודות הוד מלכותו המלך, הצבא העיראקי (שהיה מוצב קילומטרים ספורים מצפון בראש העין) קיבל פקודות מפורשות שלא להתערב (סיסמתם בערבית הייתה "מאכו אוואמר" - אין פקודות). יש לציין כי אזורים אלה, שהיו בעבר מאוכלסים בצפיפות בפלסטינים, היו פוריים וממוקמים באופן אסטרטגי עבור קווי אספקה ערביים וישראליים כאחד. הקנוניה בין מלכי ירדן נגד זכויות הפלסטינים היא סוד גלוי בישראל ובמזרח התיכון כולו. במקרה של הנכבה, אבי שליים (ההיסטוריון הישראלי המוערך) כתב ספר מפורסם בנושא זה.
  
  
  עינו במאות תמונות המתארות את התרבות הפלסטינית
  2- כאשר הצבא הישראלי תקף את הצבא המצרי (בדרום) והסורי (בצפון-מזרח) באמצע אוקטובר 1948, על הצבא העיראקי והירדני נאסר לפתוח בחזית שלישית במרכז ובדרום. הצבא העיראקי היה מסוגל לחצות את ישראל לשניים אילו ניתנו לו הפקודות, והצבא הירדני צפה מהצד בעוד הצבא הישראלי מכה קשות במצרים באזורי דרום חברון ובאר שבע (קורבנות צדיקים, עמ' 244). שימו לב שהצבא העיראקי היה מוצב היטב באזורי טולכרם-ג'נין (דרום-מזרחית לחיפה), המרוחקים כ-12-14 קילומטרים בלבד מהים התיכון, לחצו כאן לאיור מפה.
  
• מדוע בריטניה הגדולה הגישה כתב אישום נגד שניים מראשי הממשלה העתידיים של ישראל באשמת טרור? הבריטים הרעים האלה בטח היו אנטישמים "שונאי יהודים"!
  לצבאות הערביים החזקים האחרים, מצרים ועיראק, היו קווי אספקה ותקשורת ארוכים שהיו מרוחקים מבסיסיהם במדינותיהם.
  
• צבאות ערב הסעודית וסודאן תרמו כמה אלפי חיילים באמצע המלחמה כדי לחזק את הצבא המצרי התשוש בדרום פלסטין.
  
• תחת לחץ אמריקאי וצרפתי, הצבא הלבנוני הושם בצד מהתחלה, והוא אף לא חצה את הגבולות הבינלאומיים. לכל היותר, הצבא הלבנוני סיפק חיפוי ארטילרי בינוני לכמה מתנדבי צבא ההצלה הערבי בתחילת המלחמה. (קורבנות צדיקים עמ' 233-234)
  
• הגרסה הציונית של לבנסראום (מרחב מחיה): מפה של ארץ ישראל השלמה
  כאשר נכנסו הצבאות הערביים לפלסטין ב-15 במאי 1948, כמעט 400,000 פליטים פלסטינים כבר טוהרו אתנית מבתיהם, והם סתמו את הדרכים, העמיסו על הכלכלות המקומיות, וגרמו לדה-מורליזציה של האוכלוסיות והצבאות הערביים, כפי שיגאל אלון הודה. במילים אחרות, הפליטים הפלסטינים שימשו כנשק נגד אויביה של ישראל.
  
• הצבאות הערביים לא תיאמו את תוכניותיהם המבצעיות הצבאיות ולא חלקו מודיעין צבאי. למעשה, רק ב-30 באפריל 1948 נפגשו ראשי המטה הכללי של הצבאות הערביים לראשונה כדי לגבש תוכנית להתערבות צבאית. ראוי לציין כי תוכנית זו הורסה מאוחר יותר על ידי הוד מלכותו המלך עבדאללה, שביצע שינויים ברגע האחרון ממש לפני כניסת צבא ערבי כלשהו לפלסטין המנדטורית הבריטית. (שמחה פלפן, עמ' 133 & קיר הברזל, עמ' 35)
  
• הערכה של הסוכנות היהודית לגבי הכוונות והיכולות הערביות, שהוגשה במרץ 1948, דיווחה כי ראשי המטה הכללי הערביים הציגו אזהרה לממשלותיהם נגד פלישה לפלסטין ונגד מלחמה ממושכת כלשהי בשל המצב הפנימי במרבית מדינות ערב. למשל, המרד בתימן ריסן את הסעודים, והייתה מהומה המונית בעיראק נגד ההסכם האנגלו-עיראקי (שמחה פלפן, עמ' 123-24)
  
• יוחאי סלע, מאוניברסיטת תל-אביב, סיפק פילוח סטטיסטי של מספר הישראלים שנהרגו במהלך מלחמת 1948. אנא שימו לב לניתוח שלנו מתחת לטבלה:
  
  

  קטגוריית נפגעים	מספר	אחוז מסך הכל
  אזרחים שנהרגו*	1,150	20.15%
  אנשי צבא שנהרגו	4,558	79.85%
  סך הכל	5,708	100%
  חיילים שנהרגו בין 30 בנובמבר 1947 - 15 במאי 1948	1,345**	23.56%
  חיילים שנהרגו בין 15 במאי 1948 - 10 במרץ 1949	3,213**	56.29%
  נהרגו בתוך האזורים שהוקצו על ידי האו"ם	1,581	27.70%
  נהרגו מחוץ לאזורים שהוקצו על ידי האו"ם	2,759***	48.33%
  נהרגו בהגנה על יישובים יהודיים	984	17.24%
  נהרגו בהתקפה על יישובים ערביים	1,212	21.23%

  עינו בגלריה זו המציגה מאות שטרי בעלות על קרקעות פלסטיניות המוכיחים בעלות על הקרקע

  מקור: שמחה פלפן, עמ' 198-99.
  * הרוב נהרגו בירושלים
  ** מספר הישראלים שנהרגו תוך לחימה בלגיון הערבי: 1,367; בפלסטינים: 1,092; במצרים: 910; בסורים: 238; בעיראקים: 241; בלבנונים: 129; בצבא ההצלה של קאוקג'י: 336; בבריטים: 30. *** ברובם חיילים, שאינם אזרחים. [cite: 15]

  סטטיסטיקות אלה מוכיחות בבירור:
  מספר החיילים הישראלים שנהרגו בפעולות התקפיות היה הרבה מעל 60% (2,759 ÷ 4,558) מכלל החיילים הישראלים שנהרגו בין 30 בנובמבר 1947 ל-10 במרץ 1949.
  לפיכך, מנקודת המבט הישראלית, מה שנקרא "מלחמת העצמאות" הייתה התקפית יותר מאשר הגנתית.

• דוד בן-גוריון: אנחנו התוקפנים; הערבים מגינים על עצמם. (קורבנות צדיקים, עמ' 652)
  הישראלים ניצלו עד תום את היריבות בין הוד מלכותו המלך עבדאללה מעבר הירדן לבין אל-חאג' אמין אל-חוסייני. למשל, לפני כניסת צבא ערבי כלשהו לפלסטין ב-15 במאי 1948, אל-חאג' אמין (שהתגורר באותה עת בצור שבדרום לבנון) ביקש להכריז על ממשלה פלסטינית זמנית בגליל, כשצפת תהיה בירתה. כדי להקדים תוכנית כזו, הוד מלכותו המלך משך את הכוחות הבלתי סדירים של עבר הירדן מצפת ב-11 במאי 1948, מה שהיה הסיבה העיקרית לנפילתה לידיים ישראליות ימים אחדים לאחר מכן (בני מוריס, עמ' 105). סיבה משכנעת נוספת שפיתתה את הוד מלכותו המלך לשתף פעולה עם הסוכנות היהודית הייתה ההבטחה לתשלומים שנתיים עתידיים של 4 מיליון דולר במשך חמש השנים הבאות. (שמחה פלפן, עמ' 138)
  
• עד אוקטובר 1948, היו בצבא הישראלי 90,000 גברים חמושים, בעוד שלצבאות הערביים היו 68,000 גברים חמושים.
  
• סוכנות הידיעות היהודית (JTA), 3 בספטמבר 1933, מצטטת את נחום סוקולוב: "ההיטלריזם מאפשר לנו להמיר את כל היהודים לציונות."
  אף על פי שהוטל אמברגו נשק על הצדדים הלוחמים במזרח התיכון, האמברגו השפיע לרעה על הערבים יותר מאשר על הישראלים. בעוד הצבאות הערביים כילו את נשקם ותחמושתם, הצבא הישראלי אגר נשק ותחמושת ממשלוח נשק עצום מצ'כוסלובקיה שהגיע בתחילת מאי 1948. עסקת נשק חשובה זו הייתה קריטית עבור הישראלים לניצחון במלחמת הנכבה, ואלמלא אישורו של סטלין, היא לא הייתה מתרחשת. למרות עובדות אלה, יהודים רבים מפיצים ללא בושה את השקר הגדול שלפיו היה זה ה-KGB של סטלין שיצר את הלאומיות הפלסטינית. יש לציין כי סטלין היה קריטי לכך שישראל תזכה בהכרה באו"ם, ואלמלא ה"דוד ג'ו" (כך נהג פ.ד.ר. לכנות את סטלין), ישראל לא הייתה זוכה להכרה!
  
• זהו מיתוס מומצא ששבעה צבאות ערביים מצוידים היטב, מאורגנים ומתואמים ניסו לדחוף את היהודים החמושים בדלות לים; לחצו כאן לקריאת ההפרכה שלנו למיתוס זה.
  
• לחצו כאן למפה מפורטת הממחישה את עמדות הצבא הישראלי והצבאות הערביים ב-14 במאי 1948.

הניו יורק טיימס, 20 במרץ 1947: ערבים; בטוחים בעליונותם, המתנחלים מרגישים שהם יכולים לנצח את הילידים בתבונה או בכוח

• בן-גוריון, ראש הממשלה הישראלי הראשון, הכיר בכך שהלאומיות הפלסטינית יצרה את הסכנה הגדולה ביותר ממנה חשש[cite: 15]. הוא ידע שהניצחון ב-1948 הושג לא מכיוון שהצבא הישראלי היה הראי יותר, אלא מכיוון שהצבאות הערביים היו מושחתים והעולם הערבי היה מפולג[cite: 15]. הוא הפך מודאג ומתוסכל מהחשש שמנהיג כריזמטי ימודרניז את החינוך והכלכלות הערביות ויאחד את כל המדינות הערביות[cite: 15]. הוא כתב ב-11 בנובמבר 1948:

  "העם הערבי הובס על ידינו[cite: 15]. האם הם ישכחו זאת במהירות[cite: 15]? שבע מאות אלף איש ניצחו 30 מיליון[cite: 15]. האם הם ישכחו את העלבון הזה[cite: 15]? ניתן להניח שיש להם רגש של כבוד[cite: 15]. אנו נעשה מאמצי שלום, אך לשלום דרושים שני צדדים[cite: 15]. האם יש ביטחון כלשהו שלא ירצו לנקום[cite: 15]?

  דוד בן-גוריון חזה כי חוקי הגזע של נירנברג הנאציים יהפכו למנוף שבסופו של דבר יביא להקמת "המדינה היהודית", אך כיצד? לחצו על התמונה לפרטים

  נודה על האמת: ניצחנו לא מפני שעשינו נפלאות, אלא מפני שהצבא הערבי רקוב[cite: 15]. האם הריקבון הזה חייב להימשך לנצח[cite: 15]? המצב בעולם קורא לנקמה: ישנם שני גושים; יש פחד ממלחמת עולם[cite: 15]. זה מפתה כל מי שיש לו טענה[cite: 15]. תמיד נזדקק ליכולת הגנתית מעולה." (שמחה פלפן, עמ' 238

  על קצה המזלג: איננו מגזימים כשאנו אומרים שהצבאות הערביים סייעו לפלסטינים רק מעט יותר ממה שסייעו במהלך רצח העם בעזה לאחר פשיטת 7 באוקטובר[cite: 15]. מצבם של הפלסטינים היה טוב בהרבה אילו היו מסתמכים על עצמם[cite: 15]. מאז מלחמת הנכבה ועד היום, מנהיגים ערבים השתמשו בפלסטינים כקלף מיקוח, בדיוק כפי שהם עושים ממש עכשיו[cite: 15]. האם הם רצו שתתרחש הנכבה[cite: 15]? ממש לא[cite: 15]. מאידך, שום מנהיג ערבי, אז והיום, לא יסכן את צווארו עבור הפלסטינים, והראשונים לדעת נוסחה זו הם הישראלים[cite: 15]. כל דבר אחר מבוסס על דמיון מוחלט[cite: 15].

  עינו במאות תמונות המתארות את התרבות הפלסטינית

  לבסוף, ברצוננו לסיים מאמר זה בציטוט ישיר של ההיסטוריון הישראלי המפורסם אבי שליים, שקבע בספרו המפורסם קיר הברזל[cite: 15]:

  • "גרסה עממית-הרואית-מוסרנית זו של מלחמת 1948 שימשה באופן נרחב בתעמולה הישראלית ועדיין נלמדת בבתי הספר בישראל[cite: 15]. זוהי דוגמה מובהקת לשימוש בגרסה לאומנית של ההיסטוריה בבניית אומה[cite: 15]. ההיסטוריה היא התעמולה של המנצחים, וההיסטוריה של מלחמת 1948 אינה יוצאת מן הכלל." (קיר הברזל עמ' 34)[cite: 15]
  • ג'ון פ. קנדי ניסח זאת על הצד הטוב ביותר ב-1939: פלסטין כמעט שלא הייתה שייכת לבריטניה כדי לחלק אותה
    "למרות כל החישובים המוטעים והכישלונות הפוליטיים של אלה שתכננו את מבצע סיני, דווקא הגרסה שלהם היא שהשתרשה בעוצמה בתודעת הרוב המכריע של הישראלים[cite: 15]. התפיסה העממית של מלחמת 1956 בישראל היא שזו הייתה מלחמת מגן, מלחמה צודקת, מלחמה שבוצעה במיומנות, ומלחמה שהשיגה כמעט את כל יעדיה[cite: 15]. גרסה זו של המלחמה הופצה לא רק על ידי חברי מערכת הביטחון הישראלית אלא גם על ידי שורה של היסטוריונים, עיתונאים ופרשנים אוהדים[cite: 15]. עם זאת, ככל שתהיה אהובה, גרסה זו אינה עומדת במבחן הביקורת לאור הראיות הזמינות[cite: 15]. זוהי דוגמה בולטת לאופן שבו ניתן לעשות מניפולציה בהיסטוריה כדי לשרת מטרות לאומניות[cite: 15]. הגרסה הישראלית הרשמית של מלחמת 1956, כמו זו של מלחמת 1948, אינה אלא התעמולה של המנצח." (קיר הברזל, עמ' 185)[cite: 15]

  חס וחלילה אם נכשלנו בהריסת מיתוס זה, ועדיין יש לכם ספקות, אנו מבקשים מכם לשקול לקרוא כיצד שמחה פלפן טיפל במיתוס זה מזוויות מרובות[cite: 15]. סמכו עלינו, זה יהיה שווה את זמנכם[cite: 15].

  קישורים קשורים

  • סרטון קצר: הנשיא טרומן מסביר את הנכבה ואת תפקידם של האמריקאים בהפיכתה לאפשרית ב-50 שניות. משך: 50 שנ'[cite: 15]
  • סרטון: אילן פפה: מיתוסים ותעמולה ישראלית[cite: 15]
  • עובדות על הסכם ההעברה: מדוע מעטים מאנשי היישוב נלחמו בנאצים, אך מעל 120 אלף נפרסו להילחם בערבים שנתיים לאחר שתמה מלחמת העולם השנייה?[cite: 15]
  • ציטוטים ציוניים: התרחבות (ארץ ישראל השלמה)[cite: 15]
  • שאלות נפוצות על ציונות: מדוע דחו הערבים את תוכנית החלוקה המוצעת של עצרת האו"ם, שחילקה את פלסטין למדינה יהודית וערבית?[cite: 15]
  • ג'רוזלם פוסט: ריגול והמפעל הציוני.[cite: 15]
  • האזינו לראיון עם שר החוץ הישראלי לשעבר (שלמה בן עמי) המודה כי מדובר במיתוס מומצא לפיו הישראלים החמושים בדלות עמדו בפני התקפה מוחצת של שבעת צבאות ערב ה"פולשים" במהלך מלחמת 1948 (החל מדקה 5:00).[cite: 15]
  • צעד ראשון לשלום: להתגבר על הכחשת הנכבה מאת יוסף מניר[cite: 15]