Zionist Quotes: אפרטהייד ויחס גזעני - ציטוטים ציוניים

מבוסס על מסמכים ישראליים שהותר פרסומם ויומנים אישיים

מאחר והציונות ומנהיגיה המוקדמים ביותר היו תוצר של טרור וגזענות (שנוהלו בעיקר על ידי אירופה האנטישמית כגון רוסיה הצארית, צרפת וגרמניה הנאצית), מנהיגים ציונים רבים הרגישו שזה מוצדק למחול על פרקטיקות דומות כלפי אחרים.

יש להדגיש כי רבים מהציטוטים הציוניים הגזעניים והאפרטהיידיים להלן אינם מוגבלים ליחסים עם הערבים המוסלמים והנוצרים, אלא התפשטו גם ליהודים המזרחים, שהם ערבים בתרבותם, בשפתם ובמוצאם. מה שמסוכן בציונים אלה הוא שרבים מציטוטיהם הפכו למדיניות ממוסדת בתוך המבנה והחברה של "המדינה היהודית", לדוגמה, התבוננו בתיאורו של בן-גוריון את יהודי צפון אפריקה הערבים:

"אפילו העולה מצפון אפריקה, שנראה כמו פרא אדם, שלא קרא ספר בימיו, אפילו לא דתי, ואפילו אינו יודע להתפלל, בין ביודעין ובין בלא יודעין עומדת מאחוריו מורשת רוחנית של אלפי שנים. . . ." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 157)

ראוי לציין דפוס נפוץ בקרב מרבית המנהיגים הגזענים (ציונים ושאינם ציונים כאחד) שהם גזענים גם כלפי בני מינם או גזעם. גזענות מולידה גזענות, וטרור מוליד טרור. אף על פי שאיננו מסכימים עם כלל יסוד זה של טבע האדם, זוהי עובדת חיים שכל בני האדם חייבים לקבל ולגנות בו-זמנית.

קישורים קשורים

• שאלות נפוצות ציוניות: ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון!
• בחנו את עצמכם על הדמוקרטיה הישראלית
• הציונות כפי שהייתה אמורה להיות מאת ה-Jerusalem Post
• הציונות והשפעתה מאת אן מ' לש
• ראיון עם הרב המזרחי התימני שלמה קורח. הראיון חולץ מ-Occupied Minds מאת ארתור נלסון
• ראיון עם ניצולת שואה עם דינה פלג. הראיון חולץ מ-Occupied Minds מאת ארתור נלסון

ציטוטים גזעניים מפורסמים

בקונטרס תחת הכותרת "אמת מארץ ישראל" שפורסם ב-1891, אחד העם על האופן שבו התייחסו המתיישבים היהודים באותה עת לפלסטינים הילידים:

"[המתיישבים היהודים] מתנהגים כלפי הערבים באיבה ואכזריות, מסיגים גבול שלא בצדק, מכים אותם ללא בושה ללא סיבה מספקת, ואפילו מתגאים בכך. היהודים היו עבדים בארץ גלותם, ופתאום מצאו את עצמם עם חופש בלתי מוגבל, חופש פראי שקיים רק בארץ כמו טורקיה. שינוי פתאומי זה הוליד בלבותיהם נטייה לעריצות מדכאת, כפי שקורה תמיד כשעבד מושל." אחד העם הזהיר: "אנו רגילים לחשוב על הערבים כעל אנשים פרימיטיביים של המדבר, כעל אומה דמוית חמור שאינה רואה ואינה מבינה מה מתרחש סביבה. אך זוהי טעות גדולה. לערבי, כמו לכל בני שם, יש מוח חד וערומי . . . אם יבוא יום וחיי עמנו בפלשתינה/ארץ ישראל יפגעו במידה קטנה או גדולה בילידים, הם לא יזוזו הצידה בקלות." (ימי הכלניות, עמ' 104)

עד כמה התיאור של אחד העם מדויק אפילו לאחר יותר מ-100 שנה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני? התנהגותם של מרבית הישראלים, בייחוד בשטחים הכבושים, דומה מאוד לדרך שבה תיאר זאת אחד העם לפני למעלה ממאתיים שנה/מאה שנה.

בראשית המאה ה-20, דגל בן-גוריון בעבודה עברית בלעדית (עבודה עברית) בעסקים יהודיים. הוא הסביר מדוע פועל יהודי צריך להרוויח שכר גבוה יותר מכיוון ש:

"[הוא היה] אינטליגנטי ושקדן יותר" מהערבי. (שבתי טבת, עמ' 12–13)

מה אם האמריקאי הנוצרי הממוצע היה "אינטליגנטי ושקדן יותר" מהאמריקאי היהודי שלו, האם זה היה מצדיק אפליה בכוח העבודה? כיצד ניתן למדוד בדרך הוגנת ומאוזנת את השאלה אם מישהו היה "אינטליגנטי ושקדן יותר" אם לאו?

על חוסר ההבנה בחרם על עבודה ערבית שהוכרז על ידי פועלים יהודים הצהיר אחד העם:

"מלבד הסכנה הפוליטית, אינני יכול להשלים עם הרעיון שאחינו מסוגלים מבחינה מוסרית להתנהג בדרך כזו לבני אדם מעם אחר, ובלא יודעין עולה במחשבתי המחשבה: אם כך כעת, מה יהיה יחסנו לאחרים אם באמת נשיג באחרית הימים שלטון בארץ ישראל? ואם זהו המשיח: אינני מאחל לראות בביאתו." (האו"ם: המקורות וההתפתחות של בעיית פלשתינה/ארץ ישראל, חלק ב')

מהתחלה, בן-גוריון רצה להפריד בין החברות הערבית והיהודית בכל המגזרים. לדוגמה, ליהודים בפלשתינה/ארץ ישראל היו מגזרים כלכליים, חברתיים, בריאותיים, חינוכיים, תקשורתיים ופוליטיים נפרדים שהיו פתוחים ליהודים בלבד. ההפרדה של החברה בפלשתינה/ארץ ישראל טופחה על ידי הציונים כדי להקל על חלוקת הארץ כשיגיע הזמן "המתאים". בהקשר זה, הצהיר בשנות ה-20:

"נכסי הבית הלאומי היהודי חייבים להיווצר בלעדית דרך עבודתנו שלנו, שכן רק תוצר העבודה העברית יכול לשרת כנחלה הלאומית." (שבתי טבת, עמ' 66)

בדומה לכך, הצהיר בן-גוריון בתחילת שנות ה-20:

"ללא עבודה עברית אין שום דרך לקלוט את ההמונים היהודים. ללא עבודה עברית, לא תהיה כלכלה יהודית; ללא עבודה עברית, לא תהיה מולדת [יהודית]. וכל העושה דבר מה בניגוד לעקרון העבודה העברית פוגע בנכס היקר ביותר שיש לנו להגשמת הציונות." (ימי הכלניות, עמ' 288)

לבן-גוריון היו רעיונות מוזרים להצדקת הסיבה לכך שליהודים יש זכות להתיישב בפלשתינה/ארץ ישראל. הוא הסביר כי זכותם של היהודים על פלשתינה/ארץ ישראל נשענה על יכולתם לפתח את משאביה. הוא הכריז ב-1930:

"איננו מכירים בשום צורה של בעלות מוחלטת על מדינה כלשהי. כל קבוצה של אנשים שקדנים, כל עם חרוץ, זכאי ליהנות מפירות העבודה, ולאסוף בכישוריו כרצונו. אין לו זכות למנוע מאחרים לעשות את אותו הדבר, או לסגור את הדלתות המובילות למתנות הטבע בפני אחרים. לחמשת מיליוני תושבי אוסטרליה אין זכות לסגור את שערי יבשתם--שאותם לבדם אינם יכולים לנצל במלואם-- ולמנוע בכך מהמוני אנשים נואשים המבקשים מקום עבודה חדש. זהו העקרון העומד מאחורי הזכות להגירה חופשית, שבה דוגלת הסוציאליזם הבינלאומי." (שבתי טבת, עמ' 37)

אסירים פלסטינים שימשו ככלי לביזת חנות פלסטינית בחיפה, אפריל 1948

אם טיעון זה נכון ליהודים להתיישב בפלשתינה/ארץ ישראל בניגוד לרצון אוכלוסייתה הילידית, מדוע איננו טיעון טוב לגרמנים, איטלקים ופליטים פלסטינים להגר ולהתיישב בישראל? ראוי לציין כי מעל 85% מהישראלים חיים בפחות מ-14% מהאדמה וכי בישראל יש את השיעור הגבוה ביותר של תושבים עירוניים בעולם, לחצו כאן לאיור גרפי.

ב-1936 דגל בן-גוריון בעבודה עברית בלעדית במפעלים שמנוהלים על ידי יהודים, הוא אמר:

"אם אנו רוצים גאולה עברית של 100%, אזי חייבת להיות לנו התיישבות עברית של 100%, חווה עברית של 100%, ונמל עברי של 100%." (גירוש הפלסטינים, עמ' 24)

בנוגע לאנטישמים, הסביר תיאודור הרצל כיצד הם יכולים להועיל למפעל הציוני, הוא כתב ביומנו:

"האנטישמים יהפכו לידידינו הנאמנים ביותר, האומות האנטישמיות יהפכו לבנות בריתנו." (ימי הכלניות, עמ' 47)

לפי ועדת שו הבריטית, שחקרה את המרד הפלסטיני ב-1929 נגד המנדט הבריטי, היא המשיכה לתאר את אמנת הקרן הקיימת לישראל ("קרן קיימת") כדלקמן:

"חוקת הסוכנות היהודית: סעיפי החזקת קרקע ותעסוקה ...

"(ד) קרקע תירכש כרכוש יהודי ו... היא תוחזק כרכושו הבלתי ניתן להעברה/בלתי מופקע של העם היהודי.

"(ה) הסוכנות תתמוך/תקדם קולוניזציה חקלאית המבוססת על עבודה עברית ... יראו בכך עניין של עיקרון שיש להעסיק עבודה עברית בלבד ..."

"טיוטת חכירה של הקרן הקיימת: העסקת עבודה עברית בלבד

"... החוכר מתחייב לבצע את כל העבודות הקשורות בעיבוד החלקה אך ורק בעבודה עברית. אי-עמידה בחובה זו על ידי העסקת עבודה שאינה עברית תחייב את החוכר בתשלום פיצויים ..."

"חוזה החכירה קובע גם כי החלקה מעולם לא תוחזק על ידי מי שאינו יהודי ..."

"הסכמי קרן היסוד: העסקת עובדים

ההוראות הבאות כלולות:

'סעיף 7 - המתיישב מתחייב בזאת כי ... אם ומתי שיהיה מחויב לשכור עזרה, הוא ישכור פועלים יהודים בלבד.'

"בהסכם הדומה עבור מושבות העמק, ישנה הוראה כדלקמן:

'סעיף 11 - המתיישב מתחייב ... שלא לשכור שום עבודה חיצונית מלבד פועלים יהודים.'" (האו"ם: המקורות וההתפתחות של בעיית פלשתינה/ארץ ישראל, חלק ה')

יש להדגיש כי מרבית החוקים הללו עדיין בתוקף באמנת קק"ל, בייחוד אלה העוסקים בהחכרת "האדמה היהודית" שבשליטתה למי שאינם יהודים.

בעת שמושב ועידת השלום התכנס בוורסאי בתחילת 1919, פרץ ויכוח בשאלה אם להעניק את המנדט על פלשתינה/ארץ ישראל לאמריקאים או לבריטים. ציונים התנגדו לשליטת ארה"ב בארץ בטענה כי הדמוקרטיה האמריקאית (שבה שלטון הרוב) עמדה בניגוד לתוכנית של "בית לאומי" בפלשתינה/ארץ ישראל. פרסום שפורסם על ידי ההסתדרות הציונית בלונדון קבע:

"דמוקרטיה באמריקה פירושה בדרך כלל מדי שלטון הרוב ללא התחשבות בגיוון של סוגים או שלבי תרבות או הבדלי איכות. דמוקרטיה במובן זה נקראה כור ההיתוך שבו הקטן מבחינה כמותית נטמע בגדול יותר מבחינה כמותית. הדבר טבעי ללא ספק באמריקה, ועובד ככלל היטב. אך אם הרעיון האמריקאי ייושם כפי שממשל אמריקאי עשוי ליישם אותו בפלשתינה/ארץ ישראל, מה יתרחש? הרוב המספרי בפלשתינה/ארץ ישראל כיום הוא ערבי [פלסטיני], לא יהודי. מבחינה איכותית, עובדה פשוטה היא שהיהודים כעת הולכים ודומיננטיים בפלשתינה/ארץ ישראל, ובהינתן תנאים נאותים הם יהיו דומיננטיים גם מבחינה כמותית תוך דור או שניים. אך אם התפיסה האריתמטית הגסה של הדמוקרטיה תיושם כעת, או בשלב מוקדם כלשהו בעתיד לתנאים בפלשתינה/ארץ ישראל, הרוב שישלוט יהיה הרוב הערבי, ומשימת הקמתה ופיתוחה של פלשתינה/ארץ ישראל יהודית גדולה תהיה קשה הרבה יותר." הבעיה בלבו של הטיעון הציוני נוסחה לעיתים נדירות בבהירות כה רבה: החלום הציוני עמד בסתירה לעקרון הדמוקרטיה. (ימי הכלניות, עמ' 119)

בעת שהמנהיגות הציונית דנה במוסריות של "טרנספר" העם הפלסטיני בדצמבר 1918, יצחק אביגדור וילקנסקי, אגרונום ויועץ במשרד הארצישראלי ביפו, חש כי, מסיבות מעשיות, זה היה:

"בלתי אפשרי לגרש את הפלאחים [האיכרים הערבים הפלסטינים], אפילו אילו רצינו. עם זאת, אילו ניתן היה, הייתי מבצע עוול כלפי הערבים [הפלסטינים]. יש בתוכנו אלה המתנגדים לכך מנקודת מבט של צדקנות ומוסריות עליונה. . . .[אבל] כשאתה נכנס לתוך האומה הערבית ואינך מאפשר לה להתאחד, גם כאן אתה נוטל את חייה. . . . מדוע מטיפי המוסר שלנו אינם מתעכבים על נקודה זו? עלינו להיות או צמחונים מוחלטים או אוכלי בשר: לא חצי, שליש או רבע צמחוני." (קורבנות צדיקים, עמ' 140–141)

במהלך השלבים המוקדמים של האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה (המרד הערבי) ב-1936, בן-גוריון לא היה חופשי מאמביוולנטיות כלפי הערבים הפלסטינים. הוא הצהיר:

"מעולם לא הרגשתי שנאה לערבים ושום מעשה ממעשיהם מעולם לא עורר בי רגשות נקם." מאידך גיסא, הוא חש כי יפו צריכה להיהרס/להיות מושחתת: "הרס יפו, העיר והנמל, יתרחש וזה יהיה לטובה. עיר זו, ששמנה מהעלייה וההתיישבות היהודית, מבקשת הרס כשהיא מניפה גרזן על ראשי בוניה ומיטיביה. כשיפו תפול לגיהנום אינני אהיה בין האבלים." (ימי הכלניות, עמ' 383)

חודש לאחר הפוגרום הנאצי נגד יהודי גרמניה, הידוע במפורסם כליל הבדולח, סיפק בן-גוריון נוסחה מתמטית מעניינת להצלת ילדים יהודים מגרמניה. הוא הצהיר בדצמבר 1938:

"אילו ידעתי שאפשר להציל את כל ילדי [יהודי] גרמניה על ידי העברתם לאנגליה ורק מחציתם על ידי העברתם לארץ ישראל, הייתי בוחר בשני----מכיוון שעומד לפנינו לא רק החשבון של ילדים [יהודים] אלה אלא גם החשבון ההיסטורי של העם היהודי." (קורבנות צדיקים, עמ' 162)

לבן-גוריון היו רעיונות מוזרים להצדקת הסיבה לכך שליהודים יש זכות להתיישב בפלשתינה/ארץ ישראל. הוא הסביר כי זכותם של היהודים על פלשתינה/ארץ ישראל נשענה על יכולתם לפתח את משאביה. הוא הכריז ב-1930:

"איננו מכירים בשום צורה של בעלות מוחלטת על מדינה כלשהי. כל קבוצה של אנשים שקדנים, כל עם חרוץ, זכאי ליהנות מפירות העבודה, ולאסוף בכישוריו כרצונו. אין לו זכות למנוע מאחרים לעשות את אותו הדבר, או לסגור את הדלתות המובילות למתנות הטבע בפני אחרים. לחמשת מיליוני תושבי אוסטרליה אין זכות לסגור את שערי יבשתם--שאותם לבדם אינם יכולים לנצל במלואם-- ולמנוע בכך מהמוני אנשים נואשים המבקשים מקום עבודה חדש. זהו העקרון העומד מאחורי הזכות להגירה חופשית, שבה דוגלת הסוציאליזם הבינלאומי." (שבתי טבת, עמ' 37)

אם טיעון זה תקף ליהודים להתיישב בפלשתינה/ארץ ישראל בניגוד לרצון אוכלוסייתה הילידית, מדוע איננו טיעון טוב לגרמנים, איטלקים ופליטים פלסטינים להגר ולהתיישב בישראל? ראוי לציין כי מעל 85% מהישראלים חיים בפחות מ-14% מהאדמה וכי בישראל יש את השיעור הגבוה ביותר של תושבים עירוניים בעולם, לחצו כאן לאיור גרפי.

בן-גוריון הסביר כיצד עשויים להיות מטופלים האזרחים הערבים הפלסטינים של המדינה היהודית:

כפי שהסביר בן-גוריון, היתרון בכך שלערבים [הפלסטינים] תהיה אזרחות ערבית היה שבמקרה של מעשי איבה, מעמדם המשפטי יהיה של תושבים זרים, ולפיכך "ניתן היה לגרש אותם" מהמדינה היהודית בשל אי-נאמנות פוטנציאלית. עם אזרחות ישראלית, מאידך גיסא, "ניתן היה רק לכלוא אותם, ועדיף לגרש אותם מאשר לכלוא אותם." (גירוש הפלסטינים, עמ' 176)

בן-גוריון הצהיר כי הציונות הייתה בעיקרה תנועה של יהודים מערביים, בייחוד מאירופה ומאמריקה. לדעתו, יהודי אירופה היו:

"המועמדים המובילים לאזרחות במדינת ישראל. היטלר, יותר משהזיק לעם היהודי, אותו הכיר ותיעב, הזיק למדינה היהודית, שאת בואה לא צפה. הוא הרס את המהות, את כוח הבנייה המרכזי והחיוני של המדינה [היהודית]. המדינה קמה ולא מצאה את האומה שחיכתה לה." בהיעדרם של יהודי אירופה, נאלצה מדינת ישראל להביא יהודים ממדינות ערב. בן גוריון השווה אותם לאפריקאים שהובאו כעבדים לאמריקה. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 157)

במהלך ישיבה של מרכז מפלגת מפא"י ב-24 ביולי 1948, הצהיר בן-גוריון בבירור על מחשבותיו ויחסו כלפי הערבים הפלסטינים, בייחוד לאור התנהגותם ומנוסתם במהלך המלחמה. הוא אמר:

"בינתיים, [חזרת פליטים פלסטינים] אינה באה בחשבון עד שנשב יחד לצד שולחן [ועידת שלום] . . . והם יכבדו אותנו במידה שבה אנו מכבדים אותם ואני מפקפק אם מגיע להם כבוד כפי שמגיע לנו. מכיוון שעל אף הכל, אנו לא ברחנו בהמונינו, [ו]עד כה לא קם שום איינשטיין ערבי ו[הם] לא יצרו את מה שבנינו בארץ זו ו[הם] לא נלחמו כפי שאנו נלחמים . . . אנו מתמודדים כאן עם רוצח קולקטיבי." (בני מוריס, עמ' 331)

אם כן, לדעתו של בן-גוריון, היעדרו של איינשטיין ערבי, בריחת הערבים הפלסטינים במהלך מלחמה, ואי-לחימה הן סיבות טובות לא לכבד את זכויות הפלסטינים? ניתן גם לטעון כי הצלבנים הנוצרים, כמו הציונים היהודים, אמרו דברים דומים על מוסלמים וערבים. ואולם, לאחר 200 שנות כיבוש צלבני, טיהור אתני ורצח עם, הערבים הולידו את גרסאותיהם לאיינשטיין (בקורדובה, סביליה, קהיר, טולדו, בגדאד, ... וכו'), ונלחמו היטב תחת פיקודו של סלאח א-דין. יחד עם פלישות המונגולים והטטרים שבאו לאחר מכן, רצח העם הצלבני הפך להערת שוליים עצובה בהיסטוריה האנושית. אם יש להשתמש בהיסטוריה כדוגמה, אזי מוקדם מדי למחוק את הערבים רק לאחר חמישה עשורים של טיהור אתני ונישול.

ב-1949, הצהיר בן-גוריון כי יהודי צפון אפריקה עשויים להתגבר על חייהם ה"פראיים" ולהפוך למשכילים. הוא אמר:

"אפילו העולה מצפון אפריקה, שנראה כמו פרא אדם, שלא קרא ספר בימיו, אפילו לא דתי, ואפילו אינו יודע להתפלל, בין ביודעין ובין בלא יודעין עומדת מאחוריו מורשת רוחנית של אלפי שנים. . . ." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 157)

ובאחת מישיבות ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, התייחס בן-גוריון ליהודי מרוקו כ"פראים," אך מיהר להוסיף שלא היו שונים מיהודים אחרים כמו הפולנים. הוא אמר:

"אומרים לי שיש גנבים ביניהם. אני יהודי פולני, ואני מפקפק אם יש קהילה יהודית כלשהי שיש בה יותר גנבים ביניהם. אני מסופק אם יש קהילה יהודית כלשהי שיש בה יותר גנבים מאשר בפולניות." כעבור כמה שנים כתב בן-גוריון לשופט משה עציוני: "גנגסטר, גנב, סרסור, או רוצח אשכנזי לא יזכה לאהדת הקהילה האשכנזית (אם יש דבר כזה), וגם לא יצפה לכך. אבל בקהילה פרימיטיבית כזו כמו של המרוקאים---דבר כזה אפשרי. . . . " (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 157)

ב-1949, בן-גוריון לא היה חופשי מאמביוולנטיות ביחסו כלפי העולים היהודים התימנים. במכתב ליגאל ידין, הרמטכ"ל הישראלי הראשון, כתב בן-גוריון:

"שבט זה נקלט במובנים מסוימים בקלות רבה יותר, הן תרבותית והן כלכלית, מכל שבט אחר. הוא חרוץ, אינו נמשך לחיי עיר, יש לו---או לפחות, לחלק הגברי שבו-- יסוד טוב בעברית ובמורשת היהודית. ואולם במובנים אחרים הוא עשוי להיות הבעייתי מכולם. הוא מפגר אחרינו [יהודים בעלי תרבות אירופית] באלפיים שנה, ואולי אף יותר. חסרים לו המושגים הראשוניים הבסיסיים ביותר של ציביליזציה (להבדיל מתרבות). יחסו לנשים וילדים הוא פרימיטיבי. מצבו הפיזי רעוע. כוח גופו מדולדל ואין לו מושגים מינימליים של היגיינה. במשך אלפי שנים חי באחת הארצות הנחשלות והעניות ביותר, תחת שלטון נחשל עוד יותר משלטון פיאודלי ותאוקרטי רגיל. המעבר משם לישראל היה מהפכה אנושית עמוקה, לא שטחי, פוליטית. כל ערכיו האנושיים צריכים להשתנות מהיסוד." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 186–187) ראוי לציין כיצד בן-גוריון התייחס ליהודי תימן כ"הוא"/"זה".

ממש לפני הכיבוש הבריטי של פלשתינה/ארץ ישראל, כתב חיים וייצמן כשהוא מתאר את הפלסטינים הילידים:

"[האוכלוסייה הילידית הייתה דמוית] סלעי יהודה, כמכשולים שהיה צריך לפנות בדרך קשה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 17)

זמן קצר לאחר הגעתו של חיים וייצמן לירושלים בשלהי 1918, הוא תיאר את השכונות החרדיות של העיר לאשתו כדלקמן:

"אין שום דבר משפיל יותר מירושלים 'שלנו'. כל מה שניתן היה לעשות כדי לחלל ולטמא את הקודש נעשה. אי אפשר לדמיין כל כך הרבה כזב, חילול הקודש, חמדנות, כל כך הרבה שקרים. זוהי עיר ארורה כל כך, אין שם שום דבר, שום נוחות חומרית. . . [אין בה] אפילו דירה אחת נקייה ונוחה." (ימי הכלניות, עמ' 71)

ביוני 1938, הדגיש משה שרת את חשיבות תקופת המעבר למדינה יהודית:

"הבעיה הקריטית היא פרלמנטריזם במדינה היהודית ובתקופת המעבר אליה .... הכרחי שיוקם מוסד שלטוני, ואחת מפונקציותיו תהיה להכין את המשטר הפרלמנטרי. בתקופת מעבר זו נדע גם מי הם הערבים [הפלסטינים] שיסכימו להישאר כאזרחי המדינה היהודית ומספרם בוודאי יהיה קטן בהרבה ממה שאנו חושבים כיום. על ידי הפחתת הערבים [הפלסטינים] מצד אחד ועלייה יהודית בתקופת המעבר מהצד השני, נבטיח רוב עברי מוחלט במשטר פרלמנטרי." (גירוש הפלסטינים, עמ' 108–109)

ב-1938 הצהיר ברל כצנלסון, מנהיג מפא"י המשפיע, את דעתו על ההרכב הדמוגרפי של המדינה היהודית עם יישום החלוקה שהציעה ועדת פיל:

"ישנה השאלה כיצד יפעלו הצבא, המשטרה והשירות האזרחי וכיצד ניתן לנהל מדינה אם חלק מאוכלוסייתה אינו נאמן .....[והערבים הפלסטינים יקבלו זכויות שוות כמו יהודים] ... רק מיעוט קטן של ערבים [פלסטינים] יישאר בארץ." (גירוש הפלסטינים, עמ' 115)

זמן קצר לאחר סיום המלחמה ב-1949, הערבים הישראלים-הפלסטינים הופלו לרעה באופן שיטתי, וברובם היו תחת ממשל צבאי ישיר עד 1966. הערבים הפלסטינים הוגבלו לחלקים מסוימים של הארץ, וגם נמנע ממנם מגע ישיר עם פקידים אזרחיים ומנהליים, דבר שהוביל בסופו של דבר לחברה מופרדת (אחת ערבית והשנייה יהודית) בישראל עד עצם היום הזה. בפברואר 1950, הזהיר משה שרת את חבריו השרים:

"ישנו מספר הולך וגדל של מקרים של אזרחים ערבים [פלסטינים] בישראל הפונים לחברי הממשלה ולמשרדים המרכזיים שלא באמצעות הפקידים המוסמכים, כלומר המושל הצבאי או הפקידים המקומיים הממונים על ענייני הערבים [הפלסטינים]. . . . כל הפניות הללו שותפות לרצון לעקוף את השלטון המקומי ומבקשות להימנע מלהתמודד איתו במקרה הספציפי, מכיוון שאותה סמכות [המושל הצבאי] נתפסת כבלתי נתרמת עבורם. . . .
. . . . כאשר ישנה פנייה ישירה מצד ערבים [פלסטינים] שהם תושבי ישראל, על משרדיכם לבדוק תחילה את פרטי המקרים הנדונים מול הרשויות הצבאיות המקומיות המתאימות ולא להשיב לפונים עד שהעניין יובהר, ואז לעשות זאת בשיתוף פעולה מלא עם השלטון המקומי המוסמך. כמו כן, מומלץ שהתשובה לא תינתן לפונים ישירות, אלא שההחלטה הסופית תועבר באמצעות המושל המקומי או הפקיד האזורי לענייני ערבים [פלסטינים]." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 65)

בעת ששוחח עם סגן שר החוץ הסובייטי וישינסקי בתחילת שנות ה-50, הביע משה שרת עניין בקבלת מהגרים יהודים ממזרח אירופה מעדיף על פני יהודים ערבים מרוקאים. לדעתו "יהודי מזרח אירופה הם מלח הארץ" שצריכים לקבל עדיפות על פני יהודים אחרים בעלייה ל"מדינה היהודית", הוא אמר:

"ישנן מדינות---והתכוונתי לצפון אפריקה---שמהן לא כל היהודים צריכים להגר. אין זה כה עניין של כמות כמו של איכות. תפקידנו בישראל הוא תפקיד חלוצי, ואנו זקוקים לאנשים עם חוזק סיבים מסוים. אנו חרדים מאוד להעלות את יהודי מרוקו ואנו עושים כל שביכולתנו להשיג זאת. אך איננו יכולים לסמוך על יהודי מרוקו לבדם לבנות את הארץ, מכיוון שלא חונכו לכך. איננו יודעים מה עוד עשוי לקרות לנו, אילו תבוסות צבאיות ופוליטיות עוד נאלץ להתמודד איתן. לכן אנו זקוקים לאנשים שיעמדו איתנים בכל קושי ובעלי דרגה גבוהה של עמידות. לצורך בניית ארצנו, הייתי אומר שיהודי מזרח אירופה הם מלח הארץ. . . . " (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 173)

לפי זאב ז'בוטינסקי, ליהודי אירופה יש מעט מאוד במשותף עם ה"מזרח":

"לנו היהודים אין שום דבר במשותף עם מה שנקרא 'מזרח,' תודה לאל. במידה שההמונים הבלתי משכילים שלנו בעלי מסורות רוחניות וחוקים עתיקים הקוראים למזרח, יש לגמול אותם מהם, וזה למעשה מה שאנו עושים בכל בית ספר מהוגן, מה שהחיים עצמם עושים בהצלחה רבה. אנו הולכים בפלשתינה/ארץ ישראל, ראשית למען נוחותנו הלאומית, [שנית] לטאטא ביסודיות את כל עקבות 'הנשמה המזרחית.' באשר לערבים [הפלסטינים] בפלשתינה/ארץ ישראל, מה שהם עושים הוא עניינם; אך אם נוכל לעשות עמם חסד, הדבר הוא לסייע להם לשחרר את עצמם מהמזרח.'" (ימי הכלניות, עמ' 151) יש לציין כי תחיית היהדות הייתה בקרב הערבים וסלמים באנדלוסיה בדרום ספרד. לחצו כאן ללמוד עוד על יהודי ספרד תחת שלטון ערבי מוסלמי.

זאב ז'בוטינסקי הצהיר במכתב לאחד מעמיתיו הרוויזיוניסטים באשרות הברית מתאריך נובמבר 1939:

"לנו היהודים, תודה לאל, אין שום דבר במשותף עם המזרח. . . . יש לטאטא את הנשמה האסלאמית מארץ ישראל. . . . [המוסלמים הם] אספסוף צורח הלבוש בסמרטוטים ססגוניים, פראיים." (גירוש הפלסטינים, עמ' 29)

בתחילת שנות ה-20, היו שיחות על כך שפלשתינה/ארץ ישראל תהיה חלק מפדרציה ערבית גדולה, אך אפילו אחד העם אמר כי לא יישאר בפלשתינה/ארץ ישראל אם זה מה שיקרה:

"עדיף למות בגלות מאשר למות כאן ולהיקבר בארץ האבות, אם ארץ זו נחשבת ל'מולדת' של הערבים [הפלסטינים] ואנו זרים בה." (ימי הכלניות, עמ' 285)

ב-1949 תיאר יוסף ויץ את תדהמתו מהמספר ההולך וגדל של היהודים המזרחים, הוא הצהיר:

"אתם יודעים שאין לנו שפה משותפת איתם. רמת התרבות שלנו אינה שלהם. אורח חייהם הוא ימי-ביניימי. . . . בעוד שוחחתי עם יוסף שפרינצק, הוא הביע חרדה משימור אמות המידה התרבותיות שלנו לאור העלייה המסיבית מהמזרח. יש אכן סיבות לחרדה, אך מה הטעם? האם נוכל לעצור זאת?" יעקב זרובבל, ראש המחלקה למזרח התיכון בסוכנות היהודית, הסכים. "אולי אלה אינם היהודים שהיינו רוצים לראות באים לכאן [למדינה היהודית], אך בקושי נוכל לומר להם שלא לבוא. . . ." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 156)

כאשר הכנסת הישראלית הראשונה התכנסה ב-1949, שני חברי כנסת ערבים-ישראלים פלסטינים שנבחרו היו נוכחים כשהם עוטים את כיסוי הראש המסורתי שלהם, יוסף ויץ כתב ביומנו:

"זה הקפיא את הלב והכעיס את הנפש," ואז שאל את עצמו כיצד הרגישו חברי הכנסת הערבים-ישראלים הפלסטינים הללו כשנשבעו אמונים ל"מדינה היהודית". הוא ציין ביומנו, "האם הדבר אינו מלא שקרים ורמאות? לא. עם זאת, אינני רוצה שיהיו רבים מהם. אולי הם ישתלבו בחברה. אך זה יקח כמה דורות בטרם יהפכו לנאמנים ל[מדינה היהודית]." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 43)

ישראל זאנגוויל כתב במאמר שפורסם ב-"Voice Of Jerusalem" ב-1920, כי ה"נחשלות" התרבותית של הפלסטינים הייתה הצדקה להרחקת האוכלוסייה או "טרנספר". הוא הצהיר:

"איננו יכולים לאפשר לערבים לחסום פיסת שיקום היסטורית כה ערכית ..... ולפיכך עלינו ככלל לשכנע אותם 'למסע/לנדוד'. אחרי הכל, יש להם את כל ערב על מיליון המיילים המרובעים שלה .... אין שום סיבה ספציפית לכך שהערבים ייצמדו לכמה קילומטרים אלה. 'לקפל את אהליהם ולחמוק בדממה' הוא הרגלם הידוע בפתגמים: הניחו להם להדגים זאת כעת." (גירוש הפלסטינים, עמ' 14, ו-קורבנות צדיקים, עמ' 140)

באסיפה ציבורית ב-1919 העיר זאנגוויל הערה על הערבים הפלסטינים:

"רבים הם נוודים למחצה, הם לא נתנו דבר לפלשתינה/ארץ ישראל ואינם זכאים לכללי הדמוקרטיה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 14)

המנהיג הציוני משה סמילנסקי אמר ב-1914:

"אסור לנו לשכוח שאנו מתמודדים כאן עם עם פראי למחצה, בעל מושגים פרימיטיביים ביותר. וזהו טבעו: אם הוא חוש באצלך כוח- הוא ייכנע ויסתיר את שנאתו אליך. ואם הוא חוש בחולשה- הוא ישלוט בך .... יתרה מזו ... בשל התיירים הרבים והנוצרים העירוניים, התפתחו בקרב הערבים ערכים נבזיים שאינם נפוצים בעמים פרימיטיביים אחרים ... לשקר, לרמות, לאגור חשדות חמורים [בלתי מבוססים] ולספר סיפורים.... ושנאה סמויה ליהודים. שמים אלה- הם אנטישמים." (קורבנות צדיקים, עמ' 43)

ארתור רופין הביע את אמונתו בכוחו של ה"טרנספר" להגשים את הציונות כדלקמן:

"איננו מאמין בטרנספר של יחיד. אני מאמין בטרנספר של כפרים שלמים." (ימי הכלניות, עמ' 405)

ב-1914 יצחק בן-צבי (נשיאה השני של ישראל) דגל בהעסקת עבודה עברית בלעדית בעסקים שמנוהלים על ידי יהודים, הוא כתב:

"היה צריך להיות מצב שבו הבורגנות היהודית הייתה שוביניסטית ותדרוש רק עבודה עברית. אנו, הסוציאליסטים, הנוטים לקראת בינלאומיות, היינו צריכים לדרוש שפועלים יועסקו ללא התחשבות בהבדלים לאומיים ודתיים. במציאות, אנו רואים בדיוק את ההפך." (קורבנות צדיקים, עמ' 51)

ב-1909 מאיר דיזנגוף, שהפך לראש עיריית תל אביב הראשון, שאל:

"כיצד יכולים יהודים, הדורשים אמנציפציה ברוסיה, לגזול את זכויותיהם של, ולפעול באנוכיות כלפי, פועלים אחרים בבואם לארץ ישראל." (קורבנות צדיקים, עמ' 51)

ארתור רופין כתב לידידו ב-3 בדצמבר 1931:

"לכל היותר, הערבים [הפלסטינים] יסכימו להעניק זכויות לאומיות ליהודים במדינה ערבית, במתכונת הזכויות הלאומיות במזרח אירופה. אך אנו יודעים היטב מהתנאים במזרח אירופה עד כמה מעט רוב עם כוח ביצועי יכול להיות מונע להעניק שוויון לאומי אמיתי ומלא למיעוט. גורל המיעוט היהודי בפלשתינה/ארץ ישראל יהיה תמיד תלוי ברצונה הטוב של הרוב הערבי [הפלסטיני], שינווט את המדינה.
עבור יהודי מזרח אירופה, המהווים את הרוב המכריע של כל הציונים, הסדר כזה יהיה בלתי מספק לחלוטין, והוא יהרוג את התלהבותם למטרה הציונית ולפלשתינה/ארץ ישראל. תנועה שתסכים לפשרה כזו עם הערבים [הפלסטינים] לא תזכה לתמיכת יהודי מזרח אירופה ותהפוך מהר מאוד ל ציונות ללא ציונים." (ישראל: היסטוריה, עמ' 66)

ב-1936 הסביר מנהיג מפא"י דוד הכהן כיצד הציונות הסוציאליסטית צריכה להיות עבור יהודים ולא עבור ערבים, הוא אמר:

"אני זוכר שהייתי אחד הראשונים מחברינו [שאחדות העבודה] נסע ללונדון לאחר מלחמת העולם הראשונה. ... שם הפכתי לסוציאליסט. ... [בפלשתינה/ארץ ישראל] נאלצתי להילחם בחבריי על סוגיית הסוציאליזם היהודי, להגן על העובדה שלא אקבל ערבים לאיגוד המקצועי שלי, ההסתדרות; להגן על הטפה לעקרות הבית שלא לקנות בחנויות ערביות [פלסטיניות], למנוע מפועלים ערבים [פלסטינים] לקבל שם עבודות. .... לשפוך נפט על העגבניות הערביות [הפלסטיניות]; לתקוף עקרות בית יהודיות בשווקים ולנפץ את הביצים הערביות שקנו; לשבח עד השמיים את קרן קיימת [לישראל] ששלחה את חנקין לביירות לקנות אדמה מאפנדים [בעלי אדמות] נפקדים ולהשליך את הפלאחים [האיכרים] מהאדמה-- לקנות עשרות דונמים-- מעברי מותר, אך למכור, חס וחלילה, דונם יהודי אחד לערבי אסור." (גירוש הפלסטינים, עמ' 25) רגש גזעני כזה היה הכלל בקרב המנהיגים הציונים המוקדמים, הצהרות דומות נשנו גם על ידי בן גוריון וז'בוטינסקי.

זמן קצר לאחר מלחמת 1948, הצפיה "המדינה היהודית" ממשל צבאי נגד האזרחים הפלסטינים הנותרים של המדינה. המטרה הפוליטית של הממשל הצבאי תומצתה בתזכיר הסודי ביותר הבא:

"מדיניות הממשלה . . . ביקשה לחלק את מעמד האוכלוסייה הערבית [הפלסטינית] של הכפרים הערביים [הפלסטיניים], והרוח התחרותית של הבחירות המקומיות, העמיקה את השסעים בתוך הכפרים עצמם. המדיניות העדתית והשסעים החמולתיים בכפרים מנעו אחדות ערבית [פלסטינית]. . . . הממשל הצבאי שלט כל הזמן הזה בסמכות מלאה ומוחלטת." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 65)

בראיון עם יהושע פלמון (שהיה מזרחן בסוכנות היהודית ומאוחר יותר הפך ליועץ ראש הממשלה לענייני ערבים) שנערך ב-1983, הצהיר פלמון בבירור על מדיניות "המדינה היהודית" כלפי אזרחיה הערבים הפלסטינים זמן קצר לאחר מלחמת 1948:

"מאורעות 1929 נגד היהודים בפלשתינה/ארץ ישראל לימדו אותי שהיו לפנינו רק שתי חלופות: כניעה או החרב. אני בחרתי בחרב. לא הופתעתי שהערבים [הפלסטינים] ברחו [במהלך מלחמת 1948]. זו הייתה תגובה טבעית. אלה היו הטובים שבהם שברחו---המנהיגים, האינטליגנציה, העילית הכלכלית. רק הדגים הקטנים/זבובים קטנים נותרו. התנהגתי כלפיהם כזאב בעור כבש---קשה, אך הגון כלפי חוץ. התנגדתי לשילוב הערבים [הפלסטינים] בחברה הישראלית. העדפתי פיתוח נפרד. נכון, הדבר מנע מהערבים [הפלסטינים] להשתלב בדמוקרטיה הישראלית. ואולם מעולם לא הייתה להם דמוקרטיה קודם לכן. מכיוון שמעולם לא הייתה להם, הם מעולם לא התגעגעו אליה. ההפרדה אפשרה לקיים משטר דמוקרטי בקרב האוכלוסייה היהודית בלבד. לא הייתי חבר מפא"י [שהתפתחה מאוחר יותר למפלגת העבודה], אך חשבתי שאם בן-גוריון לא יישאר בשלטון זו תהיה אסון למדינה. המדיניות שלי . . . . לא נועדה לספק קולות למפא"י, אלא במקום זאת לשלטונו של בן-גוריון. לפחות, כך ראיתי זאת באותה עת. . . הבעיה המרכזית הייתה זו של ההסתננות [בתחילת שנות ה-50]. גירשנו כמה אלפים, אך נכשלנו לגרש עשרות אלפים. במובן זה נכשלנו---מספר הערבים [הפלסטינים] בארץ המשיך לעלות בהתמדה." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 67)

ד"ר י' מאיר (שהיה המנכ"ל של משרד הבריאות ב-1949) היה "מוכה אימה" ללמוד כי "היהודים השחורים" (פלאשים מאתיופיה) יוכלו להגר ל"מדינה היהודית," הוא אמר:

"מקווה אני שהדוח הזה אינו מבוסס."
שמונה עשר חודשים מאוחר יותר דיווח נציג הסוכנות היהודית בעדן, שלמה שמידט:
"חקירתי מראה שבעיית הפלאשים אינה פשוטה כלל, מכיוון שמנהגיהם של אנשים אלה אינם שונים בהרבה מאלה של החבשים, וכי נישואי תערובת טבעיים ביניהם. יש ביניהם גם מספר גדול של אנשים עם מחלות מין. . . " (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 144–145) ראוי לציין כי "יהודים שחורים" אלה לא יכלו להגר ל"מדינה היהודית" למרות מצוקתם בארצם, עד שהליכוד עלה לשלטון בשלהי שנות ה-70, דבר נעשה בעיקר מסיבות פוליטיות שכן "יהודים מזרחים" הצביעו היסטורית עם הליכוד.

לפני הגעתם של היהודים הערבים מצפון אפריקה ל"מדינה היהודית," פרסם עיתון הארץ את הדוח הבא:

". . . . זהו גזע שלא ראינו כמותו קודם לכן. אומרים שיש הבדלים בין אנשי טריפוליטניה, מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה, אך אינני יכול לומר שלמדתי מהם ההבדלים הללו, אם הם, למעשה, קיימים. אומרים, לדוגמה, שהטריפוליטאים והתוניסאים טובים יותר מהמרוקאים והאלג'יראים, אך זוהי אותה הבעיה עם כולם. (אגב, אף אחד ממהגרים אלה לא יודה שהוא (צפון) אפריקאי - Je suis francais!---כולם צרפתים מפריז וכמעט כולם היו סרנים במאקי/מחתרת.)" (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 159–160)

במהלך התייעצות פוליטית עם בן-גוריון ב-1949, הביע דוד הורוביץ (אז המנכ"ל של משרד האוצר ולאחר מכן נשיא בנק ישראל) את דעתו על מעמד יהודי צפון אפריקה ב"מדינה היהודית," הוא הצהיר:

"אוכלוסיית [היהודים מצפון אפריקה] במחנות [המעבר/מעברות] הופכת לסוג של אומה שנייה, אומה מורדת הרואה בנו פלוטוקרטים. זהו חומר דליק, מועיל באופן יוצא דופן לחירות [שהתפתחה מאוחר יותר לליכוד] ולקומוניסטים. זה דינמיט. . . . המהגרים תופסים במובנים מסוימים את מקומם של הערבים [הפלסטינים]. ישנה גם גישה מיוחדת המתפתחת מצדנו כלפיהם, אנו מתחילים לפתח גישה של התנשאות." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 161)

דוח ששלח שליח הסוכנות היהודית, ה' צבילי, בלוב תיאר את היהודים שפגש שם כאילו סחר בסוסים, הוא כתב:

"הם נאים ככל שהדבר נוגע למבנה גופם ומראם החיצוני, אך מצאתי שקשה מאוד להבדיל ביניהם לבין הטיפוס הערבי הטוב." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 170)

לעיתים מזומנות הריעו ליהודים הערבים כ"חומר אנושי" לעבודה זולה ב"מדינה היהודית," שברבות הימים יחליף את הפועלים הפלסטינים שעברו טיהור אתני במהלך מלחמת 1948. ברשומה סודית, כתב ברל לוקר (יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית) לפוליטיקאי היהודי-אמריקאי, הנרי מורגנטאו, באוקטובר 1948:

"לדעתנו היהודים הספרדים והתימנים ישחקו תפקיד ניכר בבניית הארץ. עלינו להביא אותם כדי להצילם, אך גם כדי להשיג את החומר האנושי הדרוש לבניית הארץ." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 172)

ביולי 1949, הכנסת הישראלית דנה בשאלה אם להביא את היהודים הערבים התימנים אם לאו, ובהקשר זה שאל חבר הכנסת יצחק גרינבוים:

"מדוע עלינו לשים קץ לגולה התימנית ולהביא אנשים שהם יותר נזק מתועלת? בהבאת התימנים, ש-70% מהם חולים, איננו עושים טוב לאף אחד. אנו מזיקים להם בהבאתם לסביבה זרה שבה יתנוונו. האם נוכל לעמוד בעלייה ש-70% ממנה חולים?" (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 185)