Zionist Quotes: משה שרת - ביוגרפיה קצרה וציטוטים

מבוסס על מסמכים ישראליים שהותר פרסומם ויומנים אישיים

משה שרת (שרתוק) היה יהודי יליד אוקראינה שניהל את המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית משנת 1933 ועד מאי 1948. ב-14 במאי 1948, הוא הפך לשר החוץ הישראלי הראשון, ולתקופה קצרה בין 1954 ל-1955, כיהן כראש הממשלה השני של ישראל. לאחר שדוחק לשוליים מבחינה פוליטית על ידי הניצים (כלומר בן-גוריון, דיין, בגין, גולדה מאיר) בקבינט הישראלי, הוא התפטר מתפקידו והפך ליו"ר הסוכנות היהודית בין השנים 1956–1960.

מדיניותו של שרת בנוגע למדינות הערב השכנות התאפיינה בחזון ופרגמטיזם, אך לצורת דיפלומטיה זו מעולם לא ניתן סיכוי על ידי אנשי הקו הנוקשה, שהאמינו ברובם כי "ערבים מכבדים רק את שפת הכוח". שרת ניסה לנהל מדיניות המבוססת על מעורבות והידברות, ולא על לוחמנות והשפלה, מול מדינות הערב השכנות. בהקשר זה, הוא הצהיר בשנות ה-50:

"[לערבים יש] הבנה דקה ביותר וחושים עדינים. [זה היה נכון, הוא הודה, ש]יש קיר בינינו לבינם ויש התפתחות טרגית בכך שהקיר הזה הולך וגבוה. עם זאת, אם ניתן למנוע מגובהו של קיר זה לגדול, זוהי חובה קדושה לעשות זאת, אם בכלל אפשר." (קיר הברזל, עמ' 97)

שרת היה אחד הבודדים במזרח התיכון שהכיר בכך שטרור ונגד-טרור בין פלסטינים לישראלים הם מעגל קסמים אינסופי של אלימות, שלפי תחזיתו, אם לא ירוסן, יהפוך לאורח חיים. המיינסטרים הישראלי תמיד תיאר את חכמתו הפוליטית והדיפלומטית כ"חלשה ופחדנית", ודוקטרינת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי שלטה בזירה הפוליטית הישראלית עד עצם היום הזה.

שלא כמו בן-גוריון, שרת התיידד עם ערבים פלסטינים, בילה חלק מילדותו בכפר ערבי פלסטיני, דיבר ערבית שוטפת, והיה בקיא היטב בהיסטוריה, בתרבות ובפוליטיקה הערבית.

מה שנכתב לעיל עשוי היה לתת לקורא את הרושם שמשה שרת היה "יונה צחורה", דבר שאינו יכול להיות רחוק יותר מהאמת. הוא אמנם היה אולי הדיפלומט הישראלי הממולח ביותר אי פעם, שדגל תמיד בדיפלומטיה על פני כוח. נכון גם שהיו לו חילוקי דעות עם המיינסטרים הניצי הישראלי, אך אל תטעו, שרת היה ציוני נלהב. מר שרת היה מחויב בנחישות ל"פתרון הטרנספר" למה שנקרא "השאלה הערבית". לדוגמה, במהלך מלחמת 1948,

• שרת היה חבר פעיל בוועדת הטרנספר הראשונה, השנייה והשלישית ("וועדות הטרנספר"),
• שרת היה מנסח "חוק נכסי נפקדים (ונפקדים נוכחים) של 1950", שהעניק ל"מדינה היהודית" את המסגרת המשפטית לנשל את העם הפלסטיני מנכסיו ב"מדינה היהודית", ו-
• שרת היה האדם שתכנן והוציא לפועל את חסימת חזרת הפליטים, שהייתה המדיניות הישראלית עד עצם היום הזה.

אם כן, שרת אולי נחלק טקטית עם בן-גוריון ובני מינו; מאידך, מבחינה אסטרטגית, שרת היה מחויב למושג של רוב יהודי בפלשתינה/ארץ ישראל ככל נץ ציוני. כשה"רוב היהודי" בפלשתינה/ארץ ישראל לא היה בר-השגה על בסיס עלייה יהודית וריבוי טבעי של האוכלוסייה, הוא דגל בשימוש בכוח כדי לגרש ולנשל את העם הפלסטיני באופן אתני. כשתקראו את הציטוטים להלן, תראו תמונה מדויקת של תפיסת עולמו של שרת.

ציטוטים מפורסמים

כמו שאר המנהיגות הציונית, משה שרת הכיר בקיומם "הפיזי" של הערבים הפלסטינים, אך לא כעם המגיע לו זכויות פוליטיות כלשהן. בניגוד למיתוס הציוני הנפוץ, שרת הודה בפרטיות ב-1914 כי היהודים הציונים "לא באו לארץ ריקה". הוא הצהיר:

שכחנו שלא באנו לארץ ריקה לרשת אותה, אלא באנו לכבוש ארץ מאנשים המאכלסים אותה, השולטים בה מתוך שפתם ותרבותם הפראית ..... לאחרונה מופיעה בעיתונינו הבהרה על "האי-הבנה ההדדית" בינינו לבין הערבים, על "אינטרסים משותפים" [ו]על "אפשרות האחדות והשלום בין שני עמים אחים." ..... [אבל] אסור לנו לאפשר לעצמנו להשלות את עצמנו בתקוות שווא כאלה ..... כי אם נחדל לראות בארצנו, ארץ ישראל, כשלנו בלבד ונרשה שותף בנחלתנו - כל התוכן והמשמעות יאבדו מהמפעל שלנו. (קורבנות צדיקים, עמ' 91)

עיינו באלפי תמונות מתקופת שלפני הנכבה

באירוניה, ישראלים, ציונים ויהודים רבים עדיין טוענים בתוקף שפלשתינה/ארץ ישראל הייתה ריקה עד שהיהודים הישראלים יישבו את הארץ, לחצו כאן לקריאת תגובתנו לטיעון זה.

בפרטיות, הציונים לעיתים מזומנות די פרגמטיים וכנים בינם לבין עצמם, בניגוד לחזות שהם מציגים בפומבי. לדוגמה, בציטוט להלן, משה שרת טען בפרטיות כי הפלסטינים יפחיתו/ירחיקו חלוקה של ארצם. הוא הצהיר בנאום בפני הוועד הפועל הציוני, הגוף העליון לקביעת מדיניות בין הקונגרסים הציוניים להסתדרות הציונית העולמית, ב-22 באפריל 1937, בירושלים:

"שטח המדינה היהודית המוצעת [בהתייחס לתוכנית החלוקה המוצעת של וועדת פיל ב-1937] לא יהיה רציף; גבולותיה יהיו מפותלים ושבורים; שאלת ההגנה על קו הגבול תציב קשיים עצומים .... קו הגבול יפריד בין כפרים לשדותיהם .... יתרה מזאת, התגובה הערבית [הפלסטינית] תהיה שלילית מכיוון שהם יפסידו הכל ולא ירוויחו כמעט כלום ..... בניגוד אלינו הם יפסידו לחלוטין את אותו חלק מפלשתינה/ארץ ישראל שנעשה בעיניהם לארץ ערבית והם נלחמים לשמור עליו ככזה ... הם יפסידו את החלק העשיר ביותר של פלשתינה/ארץ ישראל; הם יפסידו נכסים ערביים מרכזיים, את פרדסי התפוזים, את המרכזים המסחריים והתעשייתיים ואת מקורות ההכנסה החשובים ביותר לממשלתם שתהפוך לענייה; הם יפסידו את מרבית אזור החוף, שיהיה גם אובדן למדינות הערב שבפנים הארץ..... פירוש הדבר יהיה שזורקים אותם חזרה למדבר ('זורקים אותם') .... שטח [מדינה] יהודי עם פחות נתינים ערבים יקל עלינו, אך פירושו ייהיה גם מיטת סדום עבורנו בעוד שתוכנית המבוססת על התפשטות לשטח גדול יותר תפנה ליותר נתינים ערבים [פלסטינים] בשטח היהודי.

גבורה מזויפת: מדוע הניפו יהודים ציונים את דגל הנאצים על ספינותיהם בשנות ה-30?

במשך 10 השנים הבאות האפשרות של טרנספר לאוכלוסייה הערבית לא תהיה 'מעשית'. באשר לעתיד הטווח הארוך: אני מוכן לראות בזה חזון, לא בדרך מסתורית אלא בדרך ריאליסטית, של חילופי אוכלוסין בקנה מידה חשוב בהרבה וכולל שטחים גדולים יותר. באשר לעכשיו, אסור לנו לשכוח מי ייאלץ להחליף את האדמה? אותם כפרים החיים יותר מאחרים על השקיה, על פרדסי תפוזים ופירות, בבתים הבנויים ליד בארות מים ותחנות שאיבה, על מקנה ורכוש וגישה קלה לשווקים. לאן יילכו? מה יקבלו בתמורה? ... זה יהיה עקירה כזו, זעזוע כזה, שכמוהו מעולם לא התרחש ועלול להטביע את העניין כולו בנהרות של דם. בשלב זה אל נא נשתעשע באנלוגיה של טרנספר אוכלוסייה בין טורקיה ליוון; היו שם תנאים שונים. אותם ערבים שיישארו ימרדו; האם תהיה המדינה היהודית מסוגלת לדכא את המרד ללא סיוע מהצבא הבריטי?" (גירוש הפלסטינים, עמ' 59–60)

אף על פי שדחיית הפלסטינים לכל תוכנית חלוקה נראתה הגיונית למנהיגים ציונים רבים כבר ב-1937, ציונים תהים מדוע דחו הפלסטינים והערבים את תוכנית החלוקה המוצעת של עצרת האו"ם ב-1947? לחצו כאן לקריאת תגובתנו המפורטת לטיעון זה.

זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה (המרד הערבי הגדול) ב-1936, הסביר משה שרת כיצד הפחד מהציונים אחז בפוליטיקה הפלסטינית וכיצד כל מגזרי החברה הפלסטינית הושפעו מזרם העלייה היהודית. הוא הצהיר:

"הפחד הוא הפקטור המרכזי בפוליטיקה הערבית [הפלסטינית]. . . . אין ערבי שאינו ניזוק מכניסת היהודים לפלשתינה/ארץ ישראל." (קורבנות צדיקים, עמ' 136)

באירוניה, לעיתים קרובות ציונים טוענים כי הלאומיות הפלסטינית מעולם לא הייתה קיימת כהצדקה לשלילת זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. מאידך, כפי שראינו בציטוט הקודם, הלאומיות הפלסטינית הייתה חיה וקיימת כבר ב-1936, לחצו כאן אם ברצונכם ללמוד עוד על נושא זה.

ב-5 בפברואר 1937, הסביר משה שרת כיצד ה"טרנספר" של הפלסטינים, כפי המוצע על ידי וועדת פיל, יקשיח את התנגדות הפלסטינים למנדט הבריטי. הוא הצהיר:

"ראשית כל, כמעט 300,000 ערבים [פלסטינים] יתקיימו תחת שלטון יהודי. אין זה קל כל כך לבצע חילופי [אוכלוסין] . . . . ואפילו אם הם [הבריטים] אכן ירצו לעקור את האוכלוסייה הערבית [הפלסטינית] בכוח, הדבר יביא לשפיכות דמים כזו שהמרד הנוכחי בארץ יהיה כמעט לא כלום בהשוואה. דבר כזה לא יוכל להיעשות ללא כוחות בריטיים, לפחות בתקופת המעבר. . . . זוהי שאלה גדולה אם [לבריטניה] יהיה האומץ לבצע זאת." (גירוש הפלסטינים, עמ' 58)

כמעט חודש לפני שהוועדה המלכותית פיל הבריטית הציעה את חלוקת פלשתינה/ארץ ישראל ב-1937, כתב משה שרת על הדיון שקיימו הציונים עם הוועדה בנוגע ל"טרנספר" של פלסטינים לעבר הירדן ועל רושמה של הוועדה מההצעות הציוניות. הוא כתב:

"דיברנו על שאלת החלוקה בקשר לעבר הירדן. וודסוורת' אמר שהיה ידוע לו שהממשלה [הבריטית]תרשמה מאוד מההצעה הכלולה בתזכיר שהגשנו ל"וועדה המלכותית" [פיל] בנוגע לטרנספר של הערבים [הפלסטינים] מארץ ישראל המערבית [כלומר פלשתינה/ארץ ישראל] לעבר הירדן כדי לפנות את המקום למתיישבים יהודים חדשים. הם ראו בהצעה זו תוכנית בונה בודאי." (גירוש הפלסטינים, עמ' 56)

ביוני 1938, הדגיש משה שרת את החשיבות של יצירת "מדינה יהודית" המבוססת על רוב יהודי. הוא הצהיר:

"הבעיה הקריטית היא פרלמנטריזם במדינה היהודית ובתקופת המעבר אליה .... הכרחי שיוקם מוסד שלטוני, ואחת מפונקציותיו תהיה להכין את המשטר הפרלמנטרי. בתקופת מעבר זו נדע גם מי הם הערבים [הפלסטינים] שיסכימו להישאר כאזרחי המדינה היהודית ומספרם בוודאי יהיה קטן בהרבה ממה שאנו חושבים כיום. על ידי הפחתת הערבים [הפלסטינים] מצד אחד ועלייה יהודית בתקופת המעבר מהצד השני, נבטיח רוב עברי מוחלט במשטר פרלמנטרי." (גירוש הפלסטינים, עמ' 108–109)

ב-10 ביולי 1941 הנחה משה שרת את יוסף ויץ, מאדריכלי "פתרון הטרנספר", כיצד לנהל את עבודתה של "ועדת הטרנספר" השנייה מבלי למשוך תשומת לב. הוא אמר לוויץ:

"הוועדה [הטרנספר] חייבת לעבוד בשקט וללא פרסום אך היא לא יוכל לעבוד במסתוריות מוחלטת וללא סיוע מהרשויות הציבוריות, במיוחד כעת, במהלך המלחמה [המלחמה השנייה]. לפיכך, יש ליצור מגע עם הרשויות [הצבא הבריטי] במצרים." (גירוש הפלסטינים, עמ' 134)

היו ועדת הטרנספר הראשונה, השנייה והשלישית, והאחרונה הייתה זו שיושמה במהלך מלחמת 1948, לחצו כאן אם ברצונכם ללמוד עוד.

משה שרת הצהיר כי "טרנספר" של העם הפלסטיני "יכול להיות ההישג המכתיר" של הציונות. הוא הצהיר בפומבי ב-1947:

"טרנספר יכול להיות ההישג המכתיר, השלב הסופי בהתפתחות מדיניותנו, אך בוודאי לא נקודת המוצא. על ידי [דיבור בפומבי ובטרם עת] אנו יכולים לגייס כוחות עצומים נגד העניין ולגרום לו להיכשל, מראש." (קורבנות צדיקים, עמ' 254)

בדומה לכך, הוא הצהיר גם:

"כשתקום המדינה היהודית--סביר מאוד שהתוצאה תהיה טרנספר של הערבים [הפלסטינים]." (קורבנות צדיקים, עמ' 254)

חסימת חזרת הפליטים

מכיוון ש"ההישג המכתיר" של הציונות היה ה"טרנספר" של הפלסטינים מבתיהם, ישראלים וציונים כיוונו לחסום את חזרת הפליטים מכיוון שפנו "באורח פלא" מ"ארץ ישראל". משה שרת הצדיק מדיניות זו מכיוון שאם "גל החזרה יתחיל, יהיה בלתי אפשרי לבלום אותו." כתוצאה מכך, חסימת חזרת הפליטים הייתה המדיניות הישראלית עד עצם היום הזה. ב-18 באוגוסט 1948, כתב משה שרת לחיים וייצמן, כשהוא מסביר את נחישות הממשלה הישראלית לחסום את חזרת הפליטים הערבים הפלסטינים:

"בנוגע לפליטים, אנו נחושים להיות בלתי מתפשרים בעוד המלחמה נמשכת. ברגע שגל החזרה יתחיל, יהיה בלתי אפשרי לבלום אותו, והוא ימיט עלינו חורבן. באשר לעתיד, אנו נחושים במידה שווה לבחון את כל האפשרויות להיפטר, אחת ולתמיד, מהמיעוט הערבי [הפלסטיני] העצום [בהתייחס לאזרחים הערבים הפלסטינים של ישראל] שאיימ עלינו במקור. מה שניתן להשיג בתקופה זו של סערה ודחק [בהתייחס למלחמת 1948] יהיה בלתי בר-השגה לחלוטין ברגע שהתנאים יתייצבו. קבוצת אנשים [בראשות יוסף ויץ] כבר החלה לעבוד על מחקר אפשרויות ליישוב מחדש [של הפליטים הפלסטינים] בארצות אחרות . . . מה שיישוב מחדש קבוע כזה של ערבים 'ישראלים' בשטחים השכנים יפעל במונחים של פינוי אדמות בישראל להתיישבות של עמנו אינו דורש הדגשה." (בני מוריס, עמ' 149–150 ו-שמחה פלאפן, עמ' 105)

בדומה לכך, טען משה שרת כי על הישראלים לנצל את "ההזדמנות הניכרת" (מונח המהווה מילה נרדפת ל"טרנספר" של פלסטינים מבתיהם) שההיסטוריה הציגה בפני "המדינה היהודית". שרת הסביר כי "הזדמנות ניכרת" זו הייתה "מהירה ובלתי צפויה" כאילו כנופיות הטרור של ההגנה, לח"י ואצ"ל היו מלאכים שלא שיחקו שום תפקיד ב"טרנספר" של העם הפלסטיני מבתיהם, חוותיהם ועסקיהם. במכתב ליו"ר הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן, הסביר משה שרת את מדיניותה העתידית של הממשלה הישראלית כלפי חזרת הפליטים. הוא כתב ב-15 ביוני 1948:

"ההזדמנויות שהמצב הנוכחי פותח לפתרון מתמשך ורדיקלי של הבעיה המציקה ביותר של המדינה היהודית [כלומר בעיית המיעוט הערבי הפלסטיני] הן מרחיקות לכת עד כדי עצירת נשימה. גם אם תגובת נגד מסוימת היא בלתי נמנעת, עלינו להפיק את המרב מההזדמנות הניכרת שההיסטוריה הציגה בפנינו במהירות כה רבה ובאופן בלתי צפוי כה רב." (בני מוריס, עמ' 140)

היו קריאות של חברי מפלגת מפ"ם להחזרת הפליטים הפלסטינים "רודפי השלום" של יפו, ובתגובה, הסכים משה שרת עם בן-גוריון לדחות את חזרת הפלסטינים. הוא הצהיר במהלך ישיבת ממשלה ב-16 ביוני 1948:

"האם אנו יכולים לדמיין חזרה למצב שקדם למלחמה?" שאל. זה היה בלתי נתפס. תחת זאת, על הממשלה לשכנע כעת את היישוב (היהודים בפלשתינה/ארץ ישראל לפני 1948) ב"חשיבות העצומה של שינוי [דמוגרפי] זה במונחים של מוצקות מבנה המדינה ו[של] פתרון בעיות חברתיות ופוליטיות מכריעות." ישראל צריכה להיות מוכנה לשלם פיצויים על האדמה הנטושה אך "הם לא יחזרו. [זו] המדיניות שלנו. הם אינם חוזרים." (בני מוריס, עמ' 141)

במהלך ההפוגה השנייה של מלחמת 1948, ישראל הייתה נתונה ללחץ בינלאומי כבד להתיר לפליטים הפלסטינים לחזור לבתיהם, חוותיהם ועסקיהם. בתגובה, ניסח משה שרת בבירור את מדיניותה העתידית של ישראל כלפי חזרת הפליטים. במכתב למשלחת הישראלית באו"ם ב-22 ביולי 1948, הסביר את מדיניות ישראל בנוגע לחזרת הפליטים כדלקמן:

"מדיניותנו:
1) יציאת הערבים [הפלסטינים] היא תוצאה ישירה של איוולת התוקפנות המאורגנת על ידי מדינות ערב. . . . [לחצו כאן לקריאת תגובתנו]
2) אין שאלה של התרת חזרת הערבים [הפלסטינים] בעוד מצב המלחמה נמשך, שכן פירוש הדבר יהיה הכנסת גייס חמישי, אספקת בסיסים לאויבים מבחוץ וערעור החוק והסדר מבפנים. חריג רק לטובת מקרים מיוחדים הראויים לכך מטעמים הומניטריים, בכפוף לסינון ביטחוני.
. . .
4) חזרת הערבים [הפלסטינים] יכולה להיקבע רק כחלק מהסדר שלום עם מדינות ערב ובהקשר לתנאיו, כאשר שאלת החרמת רכוש היהודים במדינות השכנות ועתידם תועלה גם היא." (בני מוריס, עמ' 143)

יש לציין כי מדיניות זו נוסחה כאשר הרוב המכריע של היהודים הערבים התגוררו במדינות הערביות המקבילות שלהם. במילים אחרות, מדיניות זו לא השתנתה, אפילו לא כזית, מאז 22 ביולי 1948; לחצו כאן לקריאת תגובתנו למדיניות זו.

בניגוד למה שמצהירים לעיתים מזומנות בפומבי, ישראל דחתה כמה הצעות שלום זמן קצר לאחר מלחמת 1948, במיוחד אלה מחוסני א-זעים בסוריה, הוד מלכותו המלך פארוק ממצרים, והוד מלכותו המלך עבדאללה מעבר הירדן. לדוגמה, ציין משה שרת בדוח על פגישה שקיים עם הוד מלכותו המלך עבדאללה ב-5 במאי 1949:

" עבר הירדן אמרה---אנו מוכנים לשלום מיידי. אמרנו--- כמובן, גם אנו רוצים שלום, אך איננו יכולים לרוץ, עלינו ללכת." (קורבנות צדיקים עמ' 262). בן-גוריון הצהיר ציטוטים דומים גם כן.

במהלך המשא ומתן על שביתת הנשק עם ירדן ב-1949, לחצה ישראל על הוד מלכותו המלך עבדאללה לוותר על השליטה באזור ואדי עארה (סמוך לטולכרם וג'נין). מסיבות ביטחוניות, משה שרת הניח שהפלסטינים החיים באזור יגורשו. הוא אמר:

"אני מניח שהכוונה היא להיפטר מהם. האינטרסים של הביטחון דורשים שניתפטר מהם." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 28)

למרבה הצער, עבור ישראלים וציונים, הפלסטינים הם "קללה מולדת" שעצם קיומה מהווה "סיכון ביטחוני" ל"מדינה היהודית". באירוניה/למרבה הטרגדיה, מדיניות ישראלית זו נמשכת עד עצם היום הזה.

לאביו של הוד מלכותו המלך עבדאללה (אל-שריף חוסיין) היה חלום לשלוט ב"סוריה הגדולה". כש"חלום" זה לא היה בהישג ידו או בהישג ידו של בנו, חיפש הוד מלכותו המלך עבדאללה ברית עם התנועה הציונית כדי להשיג את "חלום" אביו. לפי כמה היסטוריונים, כגון אבי שליים ושמחה פלאפן, ה"חלום" ל"סוריה הגדולה" בשליטה האשמית היה אובססיה עבור האב והבן כאחד. "חלום" זה נוצל על ידי המנהיגות הציונית כדי לתקוע טריז בין מדינות הערב השכנות. באירוניה, מדינות ערב שנכנסו צבאותיהן לפלשתינה/ארץ ישראל ב-15 במאי 1948, עשו זאת כדי למנוע מהוד מלכותו המלך עבדאללה לשלוט בחלק הפלסטיני של פלשתינה/ארץ ישראל, שהוקצה לערבים הפלסטינים בהתבסס על החלטת עצרת האו"ם 181. במהלך פגישה עם הוד מלכותו המלך עבדאללה בשונה-ירדן, שהתקיימה זמן קצר לאחר ההפיכה של חוסני א-זעים בסוריה, כתב משה שרת באביב 1949:

עיינו במאות תמונות המתארות תרבות ופולקלור פלסטיניים

"הסברתי שברצוננו להתאים את עמדתנו בשאלה הסורית לשלהם, שכן, לדעתנו, הם הפקטור המכריע ביחסינו עם שכנינו, וסוריה אינה חשובה. פניו של עבדאללה לא הסתירו את שביעות רצונו כשהפנה את ראשו לראש ממשלתו. תאופיק פאשא אמר שהם מחכים לראות כיצד להתפתח הדברים בסוריה. . . . 'האיש שתפס את השלטון חייב לעבור את המבחן של אמון העם. . . . ' אמרתי: 'עמדתכם זהירה בציפייה לשעתכם?' והם אמרו: 'כן.' אמרתי: 'מהי דעתכם על סוריה כמדינה, האם עליה להישאר בגבולות הנוכחיים?' המלך קם ואמר בחגיגיות רבה: 'אתה מתכוון לרעיון סוריה הגדולה? זהו אחד מעקרונות המרד הערבי שאני משרת כל חיי.'" (שמחה פלאפן, עמ' 146)

הטקטיקה של הטעיית עבדאללה בנוגע לסוריה נתמכה בחוזקה על ידי יגאל ידין, הרמטכ"ל הישראלי. בהתייעצות בין משרד החוץ למשרד הביטחון ב-12 באפריל 1949, דיווח ידין:

"עבדאללה מעוניין בסוריה הגדולה יותר מאשר בפלשתינה/ארץ ישראל. זה בדמו, זוהי השקפתו הפוליטית והצבאית והוא מוכן למכור את כל הפלסטינים למען מטרה זו. עלינו לדעת כיצד לשחק בקלף זה כדי להשיג את מטרתנו. . . . איננו צריכים לתמוך בתוכנית סוריה הגדולה אלא עלינו להסיט את עבדאללה לכוון תוכנית זו." (שמחה פלאפן, עמ' 146)

בתגובה להודעה שפרסמה הסוכנות היהודית באמצע 1949 לפיה ישראל תהיה מוכנה "לקחת בחזרה" פליטים פלסטינים ואפילו לפצות אותם כשתסתיים המלחמה, הנחה משה שרת את המנכ"ל שלו לא לחזור על הודעה כזו, ובהקשר זה הצהיר:

"אסור שיבינו שאנו אומרים שברגע שתסתיים המלחמה הם [בהתייחס לפליטים הפלסטינים] יוכלו לחזור. .... נשאיר כל אופציה פתוחה." כעבור עשרה ימים כתב שרת לד"ר נחום גולדמן כי
"האירוע המרהיב ביותר בהיסטוריה הכללית המודרנית של פלשתינה/ארץ ישראל, במובן מסוים מרהיב יותר מהקמת המדינה היהודית, הוא הפינוי הכללי של אוכלוסייתה הערבית [הפלסטינית]. . . . ההזדמנויות שנפתחו על ידי המציאות הנוכחית לפתרון מתמשך ורדיקלי של הבעיה המציקה ביותר של המדינה היהודית [בהתייחס לערבים הפלסטינים המאכלסים את השטח שהוקצה ל"מדינה היהודית" על ידי תוכנית החלוקה של האוכלוסייה של האו"ם מ-1947], הן מרחיקות לכת עד כדי עצירת נשימה. החזרת המצב לקדמותו (status quo ante) בלתי נתפסת." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 29)

זמן קצר לאחר שהסתיימה המלחמה ב-1949, הערבים הפלסטינים-הישראלים הופלו לרעה באופן שיטתי, וברובם, היו תחת ממשל צבאי ישיר עד 1966. הערבים הפלסטינים הוגבלו לחלקים מסוימים של הארץ, והם גם נמנעו ממגע ישיר עם פקידים אזרחיים ומנהליים, מה שהוביל בסופו של דבר לחברה מופרדת (ערבית אחת והשנייה יהודית) בישראל עד עצם היום הזה. בפברואר 1950, מזהיר משה שרת את חבריו השרים:

"ישנם מקרים הולכים וגדלים של אזרחים ערבים [פלסטינים] של ישראל הפונים לחברי ממשלה ולמשרדים מרכזיים לא דרך הפקידים המוסמכים, כלומר המושל הצבאי או הפקידים המקומיים האחראים על ענייני הערבים [הפלסטינים]. . . . כל הפניות הללו חולקות את הרצון לעקוף את השלטון המקומי ומבקשות להימנע מלהתמודד איתו במקרה הספציפי, מכיוון שסמכות זו [המושל הצבאי] נתפסת כאינה נענית להם. . . .
. . . . כאשר יש פנייה ישירה של ערבים [פלסטינים] התושבים בישראל, משרדיכם צריכים תחילה לאמת את פרטי המקרים הנדונים מול הרשויות הצבאיות המקומיות המתאימות ולא להגיב לפונים עד שהעניין יובהר, ואז לעשות זאת בשיתוף פעולה מלא עם השלטון המקומי המוסמך. כמו כן, יהיה עדיף אם התשובה לא תינתן לפונים ישירות, אלא שההחלטה הסופית תועבר דרך המושל המקומי או הקצין האזורי לענייני ערבים [פלסטינים]." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 65)

בעת ששוחח עם סגן שר החוץ הסובייטי וישינסקי בתחילת שנות ה-50, הביע משה שרת עניין בקבלת עולים יהודים מאירופה המזרחית על פני יהודים ערבים מרוקאים. לדעתו, "יהודי מזרח אירופה הם מלח הארץ" שצריכים לקבל עדיפות על פני יהודים אחרים בעלייה ל"מדינה היהודית", הוא אמר:

"ישנן מדינות---והתכוונתי לצפון אפריקה---מהן לא כל היהודים צריכים להגר. זה לא כל כך עניין של כמות כמו של איכות. תפקידנו בישראל הוא תפקיד חלוצי, ואנו זקוקים לאנשים עם עוצמה מסוימת של סיבים/אופי. אנו נלהבים מאוד להביא את יהודי מרוקו ואנו עושים ככל יכולתנו להשיג זאת. אך איננו יכולים לסמוך על יהודי מרוקו לבדם לבנות את הארץ, מכיוון ש הם לא חונכו לכך. איננו יודעים מה עוד עשוי לקרות לנו, אילו תבוסות צבאיות ופוליטיות אנו עשויים עוד לעמוד בפניהן. אז אנו זקוקים לאנשים שיישארו איתנים בכל קושי ובעלי דרגה גבוהה של התנגדות/עמידות. לצורך בניית ארצנו, הייתי אומר שיהודי מזרח אירופה הם מלח הארץ. . . . " (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 173)

במהלך פגישה ביולי 1950, הכריז משה דיין כי חוזה שלום עם ירדן יהיה יקר בוותרים טריטוריאליים ובחזרת פליטים, ועל ישראל לכבוש את הגדה המערבית עד נהר הירדן. משה שרת סתר רעיון זה ואמר:

"מדינת ישראל לא תסתבך בהרפתקנות צבאית על ידי נקיטת יוזמה מכוונת לכבוש שטחים ולהתרחב. ישראל לא תעשה זאת, הן מכיוון שאיננו יכולים לרשות לעצמנו להיות מואשמים על ידי העולם בתוקפנות והן מכיוון שאיננו יכולים, מסיבות ביטחוניות וחברתיות, לקלוט בתוכנו אוכלוסייה ערבית [פלסטינית] ניכרת . . . . איננו יכולים להקריב לוחמים יהודים, וגם איננו יכולים לפגוע באחרים באופן שרירותי רק כדי לספק את תאבון ההתפשטות." (קיר הברזל, עמ' 66)

בעוד האו"ם דן בטבח קיביה (שהונצח על ידי יחידה 101 של צה"ל בראשה עמד אריאל שרון) בנובמבר 1953, שלח אבא אבן מכתב בנושא למשה שרת; הוא כתב:

"שליחת כוחות חמושים סדירים מעבר לגבול בינלאומי, ללא כוונה להצית מלחמה בהיקף מלא, היא צעד המבדיל את ישראל מכל שאר המדינות. שום מדינה אחרת אינה פועלת בדרך זו. היה זה דבר זה, יותר מאשר הנפגעים הכבדים [69 אזרחים שנרצחו ו-45 בתים שהפכו לעיי חורבות על גבי הקורבנות], שזעזע את העולם." (קיר הברזל, עמ' 92)

ב-15 באוקטובר 1953, כתב משה שרת גם על טבח קיביה:

"פעולת תגמול בהיקף כזה . . . . מעולם לא בוצעה בעבר. צעדתי הלוך ושוב בחדרי נבוך ומדוכא לחלוטין, מרגיש חסר אונים." שרת ניסה באופן די רפה לעצור את המבצע. אך אילו ידע מראש שיהיה "כל כך הרבה הרג," הוא כתב לאחר מכן, "הייתי צועק לשמים." (קורבנות צדיקים, עמ' 278)

משה שרת הציע אמצעים לסיום הסכסוך עם הערבים בדרך לא-צבאית. הוא כתב באוקטובר 1953:

"[עלינו] להפעיל פתרון לבעיית הפליטים [הפלסטינים] על ידי הצעה נועזת וקונקרטית מצידנו לשלם פיצויים; שיקום יחסים טובים עם המעצמות הגדולות, מאבק בלתי פוסק להבנה עם מצרים. כל אחד ממסלולי פעולה אלה עלול לקחת אותנו למעגל קסמים, ועם זאת איננו פטורים מלהיאבק ולנסות." (קיר הברזל, עמ' 93–94)

בהוראתו של פנחס לבון, שר הביטחון של ישראל, יירט חיל האוויר הישראלי מטוס נוסעים אזרחי סורי בדצמבר 1955 והורה לו לנחות בישראל. מעשה "פיראטיות" זה, שהיה הראשון במזרח התיכון, נעשה כדי להשתמש בנוסעים האזרחיים ובצוותים כבני ערובה בתמורה לחמישה חיילים ישראלים שחדרו לסוריה במשימת ריגול ב-8 בדצמבר 1954. משה שרת זעם על מעשה "פיראטיות" זה ואמר כי על ישראל לבחור בין היותה:

"מדינת חוק לבין מדינת פיראטיות." (קיר הברזל, עמ' 116)

כשמשה דיין ובן-גוריון דנו בהתכנות להתערבות בפוליטיקה הפנימית של לבנון ובערעור יציבות סוריה. משה שרת כתב ביומנו:

"ראיתי בבירור כיצד אלה שהצילו את המדינה בצורה כה הירואית ואמיצה במלחמת העצמאות יהיו מסוגלים להביא עליה אסון אם תנתן להם ההזדמנות בזמנים רגילים." (קיר הברזל, עמ' 134)

בדומה לכך, כתב שרת גם על אותו נושא:

"חוסר הרצינות שהפגינה [הצמרת הצבאית, כולל בן-גוריון] . . . בגישתה לענייני המדינות השכנות ובמיוחד כלפי הבעיה המסובכת ביותר של מצבה הפנימי והחיצוני של לבנון הייתה פשוט מבהילה." (קורבנות צדיקים, עמ' 498)

כשיעצו גורמים במשרד החוץ ובמשרד הביטחון הישראלי לפתוח במלחמת [מנע] נגד מצרים לפני שתשקם את צבאה, כתב משה שרת ביומנו ב-12 באוקטובר 1955:

"מה החזון שלנו על הארץ הזו---מלחמה עד סוף כל הדורות וחיים על החרב?" (קיר הברזל, עמ' 140)

ובאותו נושא, הוא מציין גם בדצמבר:

"אני נגד מלחמת מנע מכיוון שהיא יכולה להפוך למלחמה כללית, שטבעת אש סביבנו, ולא להצטמצם למלחמה עם מצרים. אני נגד מלחמת מנע מכיוון שמה שלא אירע במלחמת העצמאות עשוי להתרחש, כלומר התערבות של מעצמה זרה נגדנו. . . . אני נגד התערבות של מעצמה זרה נגדנו. . . . אני נגד מלחמת מנע מכיוון שפירושה צעדים של האו"ם נגדנו. אני נגד מלחמת מנע מכיוון שפירושה פגיעה ונזק בבית, הרס התיישבויות, ושפיכת דם רב." (קיר הברזל, עמ' 152)

באמצע שנות ה-50, משה דיין השתוקק/גירד לו לפתוח במלחמת "מנע" נגד מצרים כדי לנטרל את מודרניזציית צבאה, לפי יומנו של משה שרת:

בית פלסטיני בצפת שנבזז על ידי יהודים ציונים.

"משה דיין פרס תוכנית אחר תוכנית לפעולה ישירה. הראשונה---מה יש לעשות כדי לכפות פתיחה של המצור על מפרץ אילת. יש לשלוח ספינה המניפה את דגל ישראל, ואם המצרים יפציצו אותה, עלינו להפציץ את הבסיס המצרי מהאוויר, או לכבוש את ראס א-נקב, או לפתוח את דרכנו מדרום לרצועת עזה לחוף. הייתה סערה כללית. שאלתי את משה: האם אתה מבין שפירוש הדבר יהיה מלחמה עם מצרים?, הוא אמר: בוודאי." (קיר הברזל, עמ' 105)

בתגובה לפעולות התגמול המסיביות והעונשים המשפילים כדי לכפות על המדינות השכנות לבלום "מסתננים" פלסטינים חוצי-גבולות (מונח המשמש לעיתים מזומנות בישראל לרמוז על חזרה), הצהיר משה שרת ב-1955:

"בשנות השלושים [במהלך האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה / המרד הערבי] ריסנו את רגשות הנקמה וחינכנו את הציבור לראות בנקמה דחף שלילי מוחלט. כעת, להפך, אנו מצדיקים את שיטת התגמולים מתוך שיקולים פרגמטיים . . . חיסלנו את הבלמים הנפשיים והמוסריים על אינסטינקט זה והפכנו את זה לאפשרי . . . לרומם נקמה כערך מוסרי." (שמחה פלאפן, עמ' 237)

בדומה לכך, ב-1955, כתב שרת ביומנו כיצד הצבא הישראלי התרגל לפעולות תגמול קשות נגד שכניו הערבים:

"אנשים תמהים שהתרגלו לחשוב שאי אפשר לקיים את המורל של הצבא מבלי לתת לו את החופש לשפוך דם מדי פעם." (קיר הברזל, עמ' 117)

קרע פוליטי עמוק נפער בהדרגה בין האקטיביסטים בראשות בן-גוריון, שנתמכו על ידי הצבא ושירותי המודיעין, לבין המתונים, בראשות משה שרת, שנתמכו על ידי משרד החוץ. אנשי הקו הנוקשה נהנו מתמיכת מרבית הציבור, אף כי לעיתים שרת גייס רוב בקבינט כדי לטרפד תוכנית או פעולה זו או אחרת. ב-1957, הגדיר משה שרת את שתי הגישות כדלקמן:

"האקטיביסטים מאמינים שהערבים מבינים רק את שפת הכוח [לחצו כאן לקריאת תגובתנו]. . . . מדינת ישראל חייבת, מדי פעם, להוכיח בבירור כי היא חזקה, ומסוגלת ומוכנה להשתמש בכוח, בדרך הרסנית ואפקטיבית ביותר. אם לא תוכיח זאת, היא תיבלע, ואולי תימחה מעל פני האדמה. באשר לשלום----גישה זו קובעת--- הוא בכל מקרה בספק; בכל מקרה, רחוק מאוד. אם יבוא שלום, הוא יבוא רק אם [הערבים] יהיו משוכנעים שלא ניתן להביס ארץ זו. . . . אם פעולות [תגמול] . . . . יציתו מחדש את אש השנאה, זו אינה סיבה לפחד שכן אש תלווה בכל מקרה. . . .

הגישה השנייה [היא ש]אפילו לא לרגע אחד אסור שעניין השלום נעלם מחישובנו. זהו לא רק חישוב פוליטי; בטווח הארוך, זהו שיקול ביטחוני מכריע [גם כן] . . . . עלינו לרסן את תגובותינו [להתקפות ערביות] ותמיד ישנה השאלה: האם באמת הוכח שפעולות תגמול פותרות את בעיית הביטחון?." (קורבנות צדיקים, עמ' 280)

בעת שמשה שרת סיים את הקריירה שלו, הוא הגיע למסקנה שלא ניתן לשלוט בישראל ללא תרמית/הונאה. תרמית הייתה חיונית להישרדותה של המדינה היהודית. הוא הפך לקולני יותר ויותר נגד הקבינט הניצי שרצה לפלוש ולספח את סיני, הגדה המערבית, ודרום לבנון. בתגובה, הצהיר את הדברים הבאים ממש לפני שאולץ להתפטר על ידי בן-גוריון:

"למדתי שלא ניתן לשלוט במדינת ישראל בדורנו ללא תרמית והרפתקנות. אלו עובדות היסטוריות שלא ניתן לשנותן. . . בסופו של דבר, ההיסטוריה תצדיק הן את התחבולות והתרמית והן את מעשי ההרפתקנות. כל מה שאני יודע הוא שאני, משה שרת, אינני מסוגל להם, ולפיכך אינני מתאים להנהיג מדינה זו." (שמחה פלאפן, עמ' 52–53)