Zionist Quotes: דוד בן-גוריון - ביוגרפיה קצרה וציטוטים

מבוסס על מסמכים ישראליים שהותר פרסומם ויומנים אישיים

נולד בשנת 1886 בשם דוד גרין (גריון) בפלונסק, פולין. הוא נחשב לאחת משלוש הדמויות המייסדות של הציונות לצד חיים וייצמן ובנימין זאב הרצל. בן-גוריון היה הגורם המרכזי מאחורי עוצמתו הצבאית של היישוב (מונח המתייחס ליהודים בפלשתינה/ארץ ישראל לפני 1948) ונחשב למייסד מדינת ישראל. בגיל מוקדם פיתח תשוקה לסוציאליזם ולציונות, ובשנת 1906 עלה לארץ ישראל. בין השנים 1921–1935 כיהן כמזכ"ל ההסתדרות, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. בשנת 1935 נבחר ליו"ר הסוכנות היהודית, תפקיד שבו החזיק עד 1948. משנת 1948 ועד פרישתו בשנת 1963, למעט הפסקה קצרה בתחילת שנות ה-50, כיהן בן-גוריון כראש ממשלת ישראל ושר הביטחון. בן-גוריון הפגין כישרון רב בלמידת שפות. בנוסף לשפת אימו, יידיש-עברית, הוא למד מאוחר יותר בחייו גם טורקית, אנגלית, רוסית, צרפתית, גרמנית, ספרדית ויוונית עתיקה. באופן אירוני, הוא מעולם לא טרח ללמוד את שפת העם שעימו חי כמעט כל חייו, ערבית.

פלסטינים וישראלים שופטים לעיתים קרובות את בן-גוריון בהתאם לאופן שבו פגע ב/שירת את האינטרסים שלהם. הפלסטינים רואים בבן-גוריון דמות אכזרית, חסרת רגישות וגזענית, שכן הוא היה הכוח המניע המרכזי מאחורי נישולם. מנגד, יהודים וציונים רבים, כמו גם מרבית אנשי המערב, רואים בו את מושיע "העם היהודי" והכוח המרכזי מאחורי הקמת "המדינה היהודית".

הציונות, כמו כל אידיאולוגיה אחרת, דרשה מנהיגים פיקחים, רהוטים וכריזמטיים שינסחו את חזונה, ובהקשר זה, תיאודור הרצל וחיים וייצמן שיחקו תפקיד מרכזי. מאידך, אידיאולוגיה כשלעצמה הופכת לרעיון בלבד ללא מנהיגים כריזמטיים שיוכלו לממש את חזונה. בהקשר זה, בן-גוריון ומשה שרת שיחקו תפקידים מרכזיים. לאחר יישום האידיאולוגיה, חייבת להתפתח מנהיגות חדשה שתנהל את מה שנוצר. אחרת, "המדינה היהודית" תישאר תקועה בשלב היישום. זה מסביר מדוע פנה ליצחק רבין לאחר מלחמת ששת הימים כדי להתחיל לתכנן את אסטרטגיית היציאה זמן קצר לאחר הניצחון.

זו בדיוק אחת הבעיות המרכזיות שאיתן מתמודדים ישראלים עד עצם היום הזה; הם תקועים בשלב היישום של הציונות, ורק לעיתים נדירות הצמיחו מנהיגים פרגמטיים שיכולים להביא לאבולוציה של החברה שלהם לשלב הבא; בהרחבה עסקנו בנושא זה, שמעטים מדברים עליו, במדור אחר. בכל פעם שישראל הצליחה להצמיח מנהיגים פרגמטיים (כגון משה שרת, לוי אשכול ואפילו משה דיין) שהיו מסוגלים להוביל אותה לשלב הבא, הם תויגו לעיתים קרובות כ"פייסנים", "פחדנים" ו"תמימים". בקליפת אגוז, לישראל חסרה הגרסה הישראלית לשארל דה גול של צרפת.

• שלב האידיאליזם: שלב זה החל מהזמן שבו עלה לארץ ישראל והסתיים ממש לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933. במהלך שלב זה, זקופים לזכותו של בן-גוריון בניית ההסתדרות מהיסוד כארגון פוליטי, צבאי, פיננסי, חינוכי וחברתי אפקטיבי שהיו לו שורשים בכל המגזרים, כמעט "מדינה יהודית" עוד לפני 14 במאי 1948. במהלך שלב זה, הוא הניח הנחות רבות, שרבות מהן התבררו כשגויות. לדוגמה:
גבורה מזויפת: מדוע הניפו יהודים ציונים את דגל הנאצים על ספינותיהם בשנות ה-30?
בהתבסס על המחקר שלנו, אנו יכולים להראות שאישיותו של בן-גוריון עברה שינוי דרמטי לאורך השנים, אותו ניתן לחלק לשלושה שלבים מרכזיים כדלקמן:
• הוא ראה בציונות תנועה צודקת וחשב שהפלסטינים ומדינות הערב השכנות ירוויחו מהציונות, ולפיכך יברכו על בואם של המהגרים היהודים החדשים.
• הוא חזה שיהודים מכל רחבי העולם יהגרו לפלשתינה/ארץ ישראל במספרים גדולים ועם הזמן יהפכו לרוב או לעובדה בשטח.
• הוא לא חשב שלפלסטינים יש זכויות קולקטיביות כלשהן, כגון הזכות להגדרה עצמית. הוא לא האמין שיש להם רגש לאומי כלשהו, ולפיכך ניתן להתעלם מהם. לעיתים הוא טען שגם אם הלאומיות הפלסטינית קיימת, ניתן לקנות אותה או לשחד אותה.
• ג'ון פ. קנדי אמר זאת הכי טוב ב-1939: פלשתינה בקושי הייתה של בריטניה כדי שתוכל לחלק אותה
  הוא שקל "טרנספר" של פלסטינים, שבו שימוש בכוח לא יהיה הכרחי. הוא חזה שניתן יהיה לפתות פלסטינים לעזוב את ארצם לטובת המהגרים היהודים החדשים. באופן מוזר, דוד וחבריו ראו בפלסטינים את הישראלים المקוריים; משום כך, בן-גוריון ואחרים שקלו מדינה דו-לאומית עם הפלסטינים עד בשנות ה-20 המאוחרות. הם נאלצו לנטוש זאת לאחר מאורעות תרפ"ט (1929); הם ידעו שהפלסטינים לא יקבלו זאת.
• הוא לא צפה שיהודי אירופה ייכחדו במהירות כה רבה ובמספרים כה גדולים.
• מסרו של היטלר למערב: אם היהודים הם אזרחים כה אצילים ואכפת לכם מהם, איך זה שאינכם מכניסים אותם?
  שלב השינוי (הטרנספורמציה): שלב זה שלט במרבית שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40, כאשר בן-גוריון החל להתמודד עם אירועים שסתרו את רבות מהנחותיו המוקדמות. הציטוטים להלן מראים כיצד נאבק להפוך מאידיאליסט לריאליסט. ההנחות השגויות המרכזיות שגרמו לו אי-נוחות קיצונית היו:
• הוא הרגיש שחרב מונחת על צווארם של אזרחי אירופה היהודים, מה שאלץ אותו לבחון מחדש רבות מהנחותיו המוקדמות.
• יהודים לא יוכלו להפוך לרוב מבלי לפגוע בזכויות הפלסטינים.
• הציונים היו הכוח המרכזי מאחורי הבשלת התנועה הלאומית הפלסטינית. הדבר הפך לגלוי כאשר ההתקוממות העממית הפלסטינית הראשונה התרחשה בין השנים 1936–1939.
• את התנועה הלאומית הפלסטינית לא ניתן היה לקנות, אך ניתן היה לבלום אותה.
פלסטינים עוברים טיהור אתני מעמואס ויאלו ב-7 ביוני 1967 על ידי כוחות יהודיים ציוניים בהוראה ישירה מיצחק רבין
• במילים אחרות, הוא הפך למאמין בדוקטרינה المפורסמת של זאב ז'בוטינסקי, דוקטרינת "קיר הברזל". ככשז'בוטינסקי יצא לראשונה עם דוקטרינה מפורסמת זו ב-1923, בן-גוריון ניצל את אופייה הגזעני והבלתי אנושי כדי לזכות בנקודות פוליטיות נגד ז'בוטינסקי (באופן דומה, שטבח דיר יאסין שימש לדמוניזציה של תנועת חירות ומפלגת הליכוד למרות חלקה של ההגנה במעשה הזוועה, לחצו כאן לפרטים).
עיינו במאות תמונות של פלסטינים העוברים טיהור אתני מבתיהם ומאדמותיהם

אף על פי שדוד תיעב בעוז את ז'בוטינסקי (למעשה, כשבן-גוריון כיהן כראש הממשלה, הוא סירב לאפשר את העלאת עצמותיו לקבורה ב"מדינה היהודית"), הראיות מראות שבן-גוריון היה אחד ממעריציו השקטים הגדולים ביותר.

במהלך שלב זה, זקופים לזכותו של בן-גוריון ריסון ההגנה בפעולותיה נגד ההתנגדות הפלסטינית במהלך המרד הערבי הגדול (האינתיפאדה הראשונה). למעשה, הוא דרש מהיישוב להפגין פרופיל נמוך, במשך כמעט שלוש שנים, למרות ביקורתו החריפה של ז'בוטינסקי. מדיניות זו התהפכה לחלוטין במהלך השלב הבא, שבו בן-גוריון הפך את עצמו לנץ.

אי אפשר להדגיש מספיק עד כמה שיחק בן-גוריון תפקיד מכריע באישור ובדחיפה של הסכם ההעברה (העברה) עם היטלר (בתחילת 1933) כדי לממן את המדינה היהודית 15 שנים לפני זמנה; לחצו כאן לפרטים.

• עיינו במאות תמונות המתארות תרבות ופולקלור פלסטיניים
  שלב היישום: שלב זה החל לאחר מלחמת העולם השנייה ועיצב את חשיבתו עד תחילת שנות ה-60. במהלך שלב זה, בן-גוריון הרגיש אשם על מה שארע במהלך השואה (כפי שאיש מנחם בגין הרגיש), ובמובן מסוים הרגיש גם אחראי. הציק לו שיהודים יכלו להילקח לתאי הגזים מבלי להשיב מלחמה. עובדה זו שינתה אותו באופן דרמטי, וכתוצאה מכך הוא הפך לאכזרי, חסר רגישות, בלתי גמיש, בלתי דיפלומטי, ומהיר להשתמש בכוח כדי להעביר מסר, במיוחד למדינות הערב השכנות. בעוד שאיפוק היה סיסמתו במהלך האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה (המרד הערבי הגדול) בין 1936 ל-1939, הוא הפך להפך הגמור. כפי שיוכח מהציטוטים להלן, ישנן ראיות בשפע המראות כיצד בן-גוריון היה הכוח המרכזי מאחורי הנישול הקולקטיבי והטיהור האתני של העם הפלסטיני במהלך מלחמת 1948.

לבסוף, יש לציין כי השינוי של בן-גוריון היה אחד מנכסיו המרכזיים. עם זאת, הוא מעולם לא הודה שהשינוי התרחש, ומעולם לא זקף לזכות הימין הפוליטי הישראלי את עיצוב הפוליטיקה הישראלית (ללא קשר אם מדיניותם הייתה נכונה או שגויה). הוא היה מסוגל לשנות מסלול כמעט באופן מיידי כשנוכח שטעה. השאלות שמבקשות להישאל הן:

• מה אם השואה לא הייתה מתרחשת?
• לאיזה כיוון היו בן-גוריון ווייצמן מנווטים את התנועה הציונית?

מקורות

קיר הברזל, עמ' 16–17
גירוש הפלסטינים, עמ' 18

קישורים קשורים

• עוד על בן-גוריון ו'טרנספר' מאת הרב ד"ר חיים סימונס

ציטוטים מפורסמים

בתיאור המפגש הבא, שבתי טבת (אחד הביוגרפים הרשמיים של בן-גוריון) תמצת בקצרה את יחסיו של בן-גוריון עם הערבים הפלסטינים. טבת הצהיר:

"ארבעה ימים לאחר האספה המייסדת, ב-8 באוקטובר 1906, נפגשו עשרת חברי וועדת המצע באכסניה ערבית ברמלה. במשך שלושה ימים ישבו על שרפרפים והתווכחו, ובלילה ישנו על מחצלות. נער ערבי הביא להם קפה בספלים קטנים. הם עזבו את האכסניה רק כדי לחטוף ארוחה קלה מדי פעם בשוק. בערב הראשון הם 'גנבו' שלוש שעות כדי לסייר בשוק של רמלה ובהריסות המבצר הסמוך. בן-גוריון העיר רק על המבנים, ההריסות והנוף. הוא לא הקדיש שום מחשבה לערבים [הפלסטינים], לבעיותיהם, למצבם החברתי או לחייהם התרבותיים. הוא גם טרם התוודע לקהילה היהודית בפלשתינה/ארץ ישראל [שהייתה בעיקרה יהודים אורתודוקסים לא-ציונים לפני 1920]. בכל פלשתינה/ארץ ישראל היו [ב-1906] 700,000 תושבים, מתוכם רק 55,000 היו יהודים, ורק 550 מאלה היו חלוצים [ציונים]." (שבתי טבת, עמ' 9–10)

עיינו במאות תמונות של פלסטינים העוברים טיהור אתני מבתיהם ומאדמותיהם

גישה זו של התעלמות מהזכויות הפוליטיות של העם הפלסטיני הייתה (ועודנה) הכלל בקרב מרבית הציונים. לפי הביוגרף של בן-גוריון, לא זו בלבד שהפלסטינים היו הרוב במולדתם כבר ב-1906, אלא יש לציין גם כי:

• מרבית יהודי פלשתינה/ארץ ישראל לא היו אזרחי הארץ, אלא אורחים מרוסיה הצארית.

• היהודים בפלשתינה/ארץ ישראל היו בעיקר יהודים אורתודוקסים שהוו 7.8% מכלל האוכלוסייה.

• באותו זמן, מרבית היהודים האורתודוקסים היו לא-ציונים. למעשה, הרוב היו אנטי-ציונים.

• חלוצים ציונים כמעט ולא היו קיימים בפלשתינה/ארץ ישראל נכון ל-1906, והוו רק 1% מכלל האוכלוסייה היהודית בפלשתינה/ארץ ישראל.

כבר ב-1914, הודה בן-גוריון בסתר כי הלאומיות הפלסטינית קיימת, לפחות בקרב המוני העובדים. הוא הסביר כי שנאת הפלסטינים לציונות התבססה על חששם שנישל אותם. בן-גוריון ניתח שנאה זו והצהיר:

"שנאה זו מקורה בפועלים הערבים [הפלסטינים] בהתיישבויות היהודיות. כמו כל פועל, הפועל הערבי [הפלסטיני] מתעב את נוגשו ומנצלו. אך מכיוון שסכסוך מעמדי זה חופף להבדל לאומי בין חקלאים לפועלים, שנאה זו מקבלת צורה לאומית. ואכן, ההיבט הלאומי מכריע את ההיבט המעמדי של הסכסוך במוחם של המוני העובדים הערבים [הפלסטינים], ומצית שנאה עזה כלפי היהודים." (שבתי טבת, עמ' 18–19)

בראשית המאה ה-20, דגל בן-גוריון בעבודה עברית בלבד (עבודה עברית) בעסקים יהודיים. הוא הסביר מדוע פועל יהודי צריך להרוויח שכר גבוה יותר, מכיוון ש:

"[הוא היה] אינטליגנטי ושקדן יותר" מהערבי. (שבתי טבת, עמ' 12–13)

מה אם האמריקאי הנוצרי הממוצע היה "אינטליגנטי ושקדן יותר" מהאמריקאי היהודי, האם זה היה מצדיק אפליה בכוח העבודה? כיצד ניתן למדוד בצורה הוגנת ומאוזנת את השאלה אם מישהו "אינטליגנטי ושקדן יותר" או לא?

מהתחלה, הציונים דגלו ב"מדינה יהודית" לא רק בפלשתינה/ארץ ישראל אלא גם בירדן, דרום לבנון ורמת הגולן. ב-1918, תיאר בן-גוריון את גבולות "המדינה היהודית" העתידית בפירוט כדלקמן:

"בצפון, נהר הליתני [בדרום לבנון], בצפון-מזרח, ואדי עוג'ה, עשרים מייל מדרום לדמשק; הגבול הדרומי יהיה נייד ויידחף לתוך סיני לפחות עד ואדי אל-עריש; ובמזרח, המדבר הסורי, כולל הקצה הרחוק ביותר של עבר הירדן" (גירוש הפלסטינים, עמ' 87) לחצו כאן לצפייה במפת "ארץ ישראל השלמה" שהוגשה על ידי הציונים לוועידת השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה.

במאמר שפרסם בן-גוריון ב-1918, שכותרתו "זכויות היהודים ואחרים בפלשתינה", הוא הודה כי לערבים הפלסטינים יש אותן זכויות כמו ליהודים. הוא הסביר כי לפלסטינים היו זכויות אלה מכיוון שאכלסו את הארץ "במשך מאות שנים". הוא הצהיר במאמר:

"פלשתינה/ארץ ישראל אינה ארץ ריקה . . . בשום אופן אסור לנו לפגוע בזכויות התושבים." בן-גוריון חזר לעיתים קרובות על נקודה זו, כשהוא מדגיש כי לערבים הפלסטינים הייתה "הזכות המלאה" לחיים כלכליים, תרבותיים וקהילתיים עצמאיים, אך לא פוליטיים. (שבתי טבת, עמ' 37–38)

אבל בן-גוריון הציב גבולות. העם הפלסטיני אינו מסוגל לפתח את פלשתינה/ארץ ישראל, ולא הייתה לו זכות לעמוד בדרכם של היהודים. הוא טען ב-1918 כי זכויות היהודים נובעות לא רק מהעבר אלא גם מהעתיד. ב-1924, הוא הכריז:

"איננו מכירים בזכותם של הערבים [הפלסטינים] לשלוט בארץ, שכן פלשתינה/ארץ ישראל עדיין אינה מפותחת ומחכה לבוניה." ב-1928 הצהיר כי "אין לערבים [הפלסטינים] שום זכות לסגור את הארץ בפנינו [היהודים]. איזו זכות יש להם על מדבר הנגב, שהוא בלתי מיושב?"; וב-1930, "אין לערבים [הפלסטינים] שום זכות על נהר הירדן, ואין להם זכות למנוע הקמת תחנת כוח [על ידי מיזם יהודי]. יש להם זכות רק על מה שהם יצרו ועל בתיהם." (שבתי טבת, עמ' 38)

עיינו במאות תמונות המתארות תרבות ופולקלור פלסטיניים

במילים אחרות, העם הפלסטיני אינו זכאי לזכויות פוליטיות כלשהן, ואם יש לו זכויות כלשהן, זכויות אלה מוגבלות למקומות מגוריו. באירוניה, הצהרה זו נכתבה כאשר העם הפלסטיני היווה 85% מאוכלוסיית פלשתינה/ארץ ישראל, והחזיק ועיבד מעל 97% מאדמותיה!

עם תום מלחמת העולם הראשונה, פנה בן-גוריון לשרטט מפה של "המדינה היהודית" העתידית. מפה זו למעט דמשק (אף על פי שהייתה חלק מ"ארץ ישראל" המקראית) והגבילה את גבולותיה הצפוניים העתידיים של "המדינה היהודית" ל-20 ק"מ מדרום לבירה הסורית. הוא נימק החלטה זו כדלקמן:

"בלתי נתפס שבזמננו ובעידננו, המדינה היהודית תוכל לכלול את העיר דמשק. . . . זוהי עיר ערבית גדולה, ואחד מארבעת מרכזי האסלאם. הקהילה היהודית שם קטנה. הערבים לעולם לא ירשו לדמשק, גאוותם, לעבור לשליטה יהודית, ואין ספק שהאנגלים, גם אם היה הדבר בכוחם, היו מסכימים לדבר כזה." (שבתי טבת, עמ' 34)

אם כל אלה הן סיבות נכונות להוציא את דמשק משליטה יהודית, אז מה גורם לציונים לחשוב שירושלים הכבושה שונה במהותה? אף על פי שדמשק מעולם לא נכבשה על ידי הצלבנים הנוצרים, ירושלים נכבשה ונבזזה, וכדי לשחררה נהרגו כמעט מיליון מוסלמים וערבים! פלסטינים, ערבים ומוסלמים תהים לעיתים מזומנות היכן היו היהודים הציונים כשה"ארץ המובטחת" שלהם נזקקה להם במהלך רצח העם הצלבני!

חודשים אחדים לפני התכנסות ועידת השלום בוורסאי ב-1919 ולאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, חזה בן-גוריון את היחסים העתידיים בין היהודים לערבים הפלסטינים כדלקמן:

"כולם רואים את הבעיה ביחסים שבין היהודים לערבים [הפלסטינים]. אבל לא כולם רואים שאין לה פתרון. אין פתרון! . . . הסכסוך בין האינטרסים של היהודים לאינטרסים של הערבים [הפלסטינים] בפלשתינה/ארץ ישראל אינו יכול להיפתר בסופיזמים (פלפולים). אינני מכיר ערבים שיסכימו שפלשתינה/ארץ ישראל תהיה שלנו – אפילו אם נלמד ערבית . . . ואין לי צורך ללמוד ערבית. מאידך, אינני רואה מדוע 'מוסטפא' צריך ללמוד עברית. . . . יש כאן שאלה לאומית. אנו רוצים שהארץ תהיה שלנו. הערבים רוצים שהארץ תהיה שלהם." (ימי הכלניות, עמ' 116)

עם דעיכת מלחמת העולם הראשונה, הצהיר בן-גוריון בבירור כי מטרתה הסופית של הציונות היא להפוך את פלשתינה/ארץ ישראל (כולל עבר הירדן) לארץ בעלת רוב יהודי. הוא הצהיר בנובמבר 1917:

"בתוך עשרים השנים הבאות, חייב להיות לנו רוב יהודי בפלשתינה/ארץ ישראל." (שבתי טבת, עמ' 43)

מהתחלה, בן-גוריון רצה להפריד בין החברה הערבית לחברה היהודית בכל המגזרים. לדוגמה, ליהודים בפלשתינה/ארץ ישראל היו מגזרים כלכליים, חברתיים, בריאותיים, חינוכיים, תקשורתיים ופוליטיים נפרדים שהיו פתוחים ליהודים בלבד. הציונים טיפחו את ההפרדה בחברה של פלשתינה/ארץ ישראל כדי להקל על חלוקת הארץ כשיגיע הזמן "המתאים". בהקשר זה, הוא הצהיר בשנות ה-20:

"נכסי הבית הלאומי היהודי חייבים להיווצר באופן בלעדי דרך עבודתנו שלנו, שכן רק פרי העבודה העברית יכול לשמש כנכס הלאומי." (שבתי טבת, עמ' 66)

בדומה לכך, הוא הצהיר בתחילת שנות ה-20:

"ללא עבודה עברית אין דרך לקלוט את ההמונים היהודים. ללא עבודה עברית, לא תהיה כלכלה יהודית; ללא עבודה עברית, לא תהיה מולדת [יהודית]. וכל העושה דבר בניגוד לעיקרון העבודה העברית פוגע בנכס היקר ביותר שיש לנו להגשמת הציונות." (ימי הכלניות, עמ' 288)

בתחילה, חזה בן-גוריון שהציונות לא תתנגש עם זכויות הערבים הפלסטינים. הוא הצהיר ב-1925:

"אינני מוכן לוותר אפילו על אחוז אחד מהציונות למען 'שלום' – עם זאת אינני רוצה שהציונות תפגע אפילו באחוז אחד מזכויותיהם הגיטימיות של הערבים [הפלסטינים]" (שבתי טבת, עמ' 70)

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת שנות ה-30, הצורך להציל את יהדות אירופה הפך לחריף יותר. בן-גוריון הכיר אז בכך שלא ניתן להגשים את הציונות מבלי לפגוע בזכויות הפלסטינים. השינוי בדעתו של בן-גוריון הופך לברור יותר ככל שבוחנים ציטוטים נוספים, במיוחד אלה מתאריך 1930 ואילך. יש לציין כי העם הפלסטיני היה רוב של שני שלישים מאוכלוסיית פלשתינה/ארץ ישראל נכון ל-1946, לחצו כאן לאיור מפה. באירוניה, התמונה הדמוגרפית נשמרת עד עצם היום הזה, אך עם יוצא מן הכלל אחד. 65% מהעם הפלסטיני הם פליטים מנושלים החיים מחוץ לפלשתינה/ארץ ישראל, בעיקר בירדן, לבנון וסוריה.

כתגובה העממית הראשונה נגד הצהרת בלפור (שבה הבטיחה בריטניה לציונים להפוך את פלשתינה/ארץ ישראל ל"בית לאומי יהודי"), ארגנו הפלסטינים את השביתה המסחרית הראשונה שלהם ב-1922. בן-גוריון הודה בסתר כי תנועה לאומית פלסטינית מתפתחת. הוא כתב ביומנו:

"הצלחת הערבים [הפלסטינים] בארגון סגירת החנויות מראה שאנו מתמודדים כאן עם תנועה לאומית. עבור הערבים [הפלסטינים], זהו צעד חינוכי חשוב." (שבתי טבת, עמ' 80)

בדומה לכך, ב-1929, הוא כתב גם על התנועה הלאומית הפוליטית הפלסטינית:

"נכון שלתנועה הלאומית הערבית אין תוכן חיובי. מנהיגי התנועה אינם מודאגים משיפור מצבו של העם ומאספקת צרכיו החיוניים. הם אינם עוזרים לפלאח; להפך, המנהיגים מוצצים את דמו, ומנצלים את ההתעוררות העממית לרווח פרטי. אך אנו טועים אם אנו מודדים את הערבים [הפלסטינים] ואת תנועתם לפי האמות משרות שלנו. כל עם ראוי לתנועתו הלאומית. המאפיין הברור של תנועה פוליטית הוא שהיא יודעת כיצד לגייס את ההמונים. מנקודת מבט זו אין ספק שאנו עומדים בפני תנועה פוליטית, ואסור לנו להפחית בערכה."

"תנועה לאומית מגייסת המונים, וזהו הדבר המרכזי. [התנועה הערבית הפלסטינית] אינה תנועת תחייה, וערכה המוסרי מוטל בספק. אך במובן פוליטי, זוהי תנועה לאומית." (שבתי טבת, עמ' 83)

כאשר הוצע כי היהודים בפלשתינה/ארץ ישראל יארגנו צבא ויתפסו את השלטון בנובמבר 1929, הציג בן-גוריון את ההסתייגויות הבאות: ראשית,

"העולם לא ירשה לעם היהודי לתפוס את המדינה כשלל, בכוח." שנית, לעם היהודי לא היו האמצעים לעשות זאת. ושלישית והחשוב מכל, זה יהיה בלתי מוסרי, והיהודים בעולם לעולם לא יתמכו בעניין בלתי מוסרי זה. "אז לא נוכל לעורר את הכוחות הנחוצים לבניית הארץ בקרב אלפי צעירים. לא נוכל להבטיח אמצעים נחוצים מהעם היהודי, ואת התמיכה המוסרית והפוליטית של העולם הנאור. . . . מצפוננו חייב להיות נקי . . . ולכן עלינו לאמץ את ההנחה ביחס לערבים [הפלסטינים]: לערבים [הפלסטינים] יש זכויות מלאות כאזרחי הארץ, אך אין להם זכות בעלות עליה." (שבתי טבת, עמ' 97)

בדומה לכך, ב-1928, הצהיר בן-גוריון כי אין סתירה בין השאיפות הציוניות והערביות. הוא הצהיר כי הציונות מייצגת צדק מוחלט לשני הצדדים. הוא הסביר כי:

"מוסרנו אוסר עלינו לשלול את זכותו של ילד ערבי [פלסטיני] יחיד, אף על פי שעל ידי שלילה כזו היינו עשויים להשיג את כל מה שאנו מבקשים." (שבתי טבת, עמ' 159)

לא זו בלבד שבן-גוריון טעה ב-100% בהערכותיו المוקדמות, אלא גם:

• העולם התיר ל"מדינה היהודית" לכבוש ולתפוס בכוח את שלל המלחמה.
• לאחר השואה, מרבית היהודים (יחד עם כל העולם המערבי) תמכו ב"מדינה היהודית" ללא קשר לשאלה אם הייתה מוסרית או בלתי מוסרית. תמיכה זו הצליחה בזכות קמפיין תעמולה אפקטיבי שניצל בזהירות את טרגדית השואה.
• עיינו במאות תמונות צילום אוויר מתקופת שלפני הנכבה
  נכון ל-1929, העם הפלסטיני החזיק ועיבד מעל 96% מאדמות פלשתינה/ארץ ישראל, ונכון ל-1946 הוא החזיק ב-93% מהארץ, לחצו כאן לאיור מפה.

• הרוב המכריע של הילדים הפלסטינים, אם לא כולם, נשללים אפילו כיום מזכויות האדם הבסיסיות שלהם מכיוון שהציונות הייתה חייבת "להשיג את כל מה שהיא מבקשת."

לפני 1928–1929, איננו מוצאים ראיות לכך שבן-גוריון התכוון לנשל ולבצע טיהור אתני לעם הפלסטיני. ואולם, הכל השתנה כאשר החרב הייתה מונחת על צווארם של יהודי גרמניה ופולין באמצע שנות ה-30. בן-גוריון נטש את המטרה להשיג שלום עם הפלסטינים לטובת הגדלת ההגירה היהודית. ככל שמספר היהודים בפלשתינה/ארץ ישראל הוכפל בין 1930 ל-1936, העם הפלסטיני חשש מנישול ועקירה עתידיים. חשש זה הצית את האינתיפאדה העממית הראשונה (המרד הערבי הגדול) בין 1936 ל-1939, בחנו את הציטוטים המעטים הבאים לפרטים נוספים. לפי בן-גוריון, הישרדותה של יהדות אירופה הייתה בסכנה, והוא ראה בעניין סוגיה של חיים או מוות עבור הציונות (ואולי גם עבור "העם היהודי"). לדוגמה, הוא הצהיר בתחילת שנות ה-30:

"אם הציונות תחזור להיות מה שהייתה לפני עשר או חמש עשרה שנים – כשיהודים נכנסים לארץ אחד אחד – אזי שאלת ארץ ישראל עלולה לרדת מסדר היום של העם היהודי. יש להוציא את יהודי גרמניה משם, ואם בלתי אפשרי להביאם לפלשתינה/ארץ ישראל, אזי הם ילכו למקום אחר, ופלשתינה/ארץ ישראל תהפוך לתחביב של חובבים."

"אם הציונות במהלך השנים הבאות לא תספק תשובה לאסון שפקד את העם היהודי, אזי היא תעלם מהבמה היהודית." (שבתי טבת, עמ' 154)

המושג "רוב יהודי" בפלשתינה/ארץ ישראל הוא אחד מעמודי התווך המרכזיים של הציונות. נקודה זו נוסחה ברהיטות על ידי בן-גוריון כשהצהיר ב-1929:

"רוב יהודי אינו התחנה האחרונה של הציונות, אך הוא תחנה חשובה מאוד בדרך לניצחונה הפוליטי של הציונות. הוא יציב את ביטחוננו ונוכחותנו על בסיס איתן, ויאפשר לנו לרכז המוני יהודים בארץ זו ובאזור." (שבתי טבת, עמ' 103)

בהקשר של מאורעות 1929, בן-גוריון דיבר על הלאומיות הפלסטינית המתפתחת ועל מטרתה המרכזית של הציונות (שבה אוכלוסיית פלשתינה/ארץ ישראל תהפוך ל"רוב יהודי") בפני מזכירות הזרמים הציוניים המרכזיים. הוא אמר:

"הוויכוח אם תנועה לאומית ערבית קיימת או לא הוא תרגיל מילולי חסר תועלת; הדבר המרכזי עבורנו הוא שהתנועה מושכת את ההמונים. איננו רואים בה תנועת תחייה וערכה המוסרי מוטל בספק. אך מנקודת מבט פוליטית זוהי תנועה לאומית . . . . הערבי אינו חייב ואינו יכול להיות ציוני. הוא לעולם לא יוכל לאחל לכך שהיהודים יהפכו לרוב. זהו האנטגוניזם האמיתי בינינו לבין הערבים. שנינו רוצים להיות הרוב." (גירוש הפלסטינים, עמ' 18)

מכיוון שהיהודים בפלשתינה/ארץ ישראל (היישוב) לא יכלו להפוך לרוב נכון ל-1948 (לחצו כאן למפה הדמוגרפית של פלשתינה/ארץ ישראל נכון ל-1946), הציונים פנו לטרנספר אוכלוסייה בכפייה (טיהור אתני) כדי לפתור את מה שהם כינו "הבעיה הדמוגרפית הערבית". כדי להסתיר את מטרותיהם וכוונותיהם הבסיסיות, הם בדו את המיתוס לפיו הפלסטינים עזבו את בתיהם, חוותיהם ועסקיהם על פי הוראות מנהיגיהם, לחצו כאן לקריאת תגובתנו לטיעון זה.

לבסוף, בן-גוריון הודה בטעות הניסיון לקנות את התנועה הלאומית הפלסטינית. בתחילת שנות ה-30, הוא הצהיר במהלך פורום מפא"י:

"טעינו במשך עשר שנים כעת . . . העיקר אינו שיתוף פעולה עם האנגלים, אלא עם הערבים [הפלסטינים]." בזה הוא התכוון לא רק ליחסי ידידות ועזרה הדדית, אלא לשיתוף פעולה פוליטי, לו קרא "אבן הפינה" של "השלטון הערבי-יהודי-אנגלי בפלשתינה/ארץ ישראל. אל נרמה את עצמנו ונחשוב שכאשר אנו פונים לערבים [הפלסטינים] ואומרים להם 'נבנה בתי ספר ונשפר את מצבכם הכלכלי,' שהצלחנו. אל נחשוב שהערבים [הפלסטינים] בטבעם שונים מאיתנו." בסערת הוויכוח, אמר בן-גוריון לאחד מבקריו ושאל: "האם אתה חושב שעל ידי הושטת טובות הנאה כלכליות לערבים [הפלסטינים], תוכל לגרום להם לשכוח את זכויותיהם הפוליטיות בפלשתינה/ארץ ישראל?" האם מפא"י האמינה שעל ידי סיוע לערבים הפלסטינים להבטיח דיור הוגן ולגדל יבולים שופעים היא תוכל לשכנע את הערבים הפלסטינים לראות את עצמם "כזרים מוחלטים בארץ שהיא שלהם?" (שבתי טבת, עמ' 114)

ככל שמספר היהודים בפלשתינה/ארץ ישראל (היישוב) הוכפל בין 1931 ל-1935, הפלסטינים חששו מנישול ועקירה עתידיים. כנגד זאת, התנועה הלאומית הפלסטינית הפכה לקולנית ומאורגנת יותר, דבר שהפתיע את בן-גוריון. לדעתו, ההפגנות הפלסטיניות ייצגו "נקודת מפנה" חשובה מספיק כדי לעורר את דאגת הציונים. הוא אמר לחבריו למפא"י:

". . . הם [בהתייחס לפלסטינים] הראו עוצמה חדשה ומשמעת מדהימה. רבים מהם נהרגו . . . הפעם לא רוצחים ופורעים, אלא מפגינים פוליטיים. למרות התסיסה העצומה, ההוראה שלא לפגוע ביהודים קוימה. הדבר מראה על משמעת פוליטית יוצאת דופן. אין ספק שאירועים אלה יותירו חותם עמוק על התנועה הערבית [הפלסטינית]. הפעם ראינו תנועה פוליטית שחייבת לעורר את כבוד העולם. (שבתי טבת, עמ' 126)

באירוניה, לעיתים קרובות ציונים טוענים כי הלאומיות הפלסטינית מעולם לא הייתה קיימת כהצדקה לשלילת זכותם להגדרה עצמית. מאידך, כפי שראינו בציטוט הקודם, הלאומיות הפלסטינית הייתה חיה וקיימת כבר ב-1936, לחצו כאן אם ברצונכם ללמוד עוד על נושא זה.

כשרבן-גוריון שמע על הספר הלבן של פספילד ב-1931 (שהציע להפסיק את יישום הצהרת בלפור), הוא זעם על "הבוגדים הפחדנים האלה" שהיו אחראים למדיניות החדשה המוצעת. הוא הצהיר:

"אנגליה היא מעצמה גדולה, האימפריה הגדולה ביותר. אך כדי לנפץ אפילו את האבנים הגדולות ביותר על פני כדור הארץ, נדרשת רק כמות קטנה של אבק שרפה נפיץ. אבק שרפה כזה טומן בחובו עוצמה אדירה. אם הכוח היוצר שבתוכנו מסוגל לעצור את אימפריית הרשע הזו, אזי הכוח הנפיץ ייצת, ואנו נפיל את האימפריה המוכתמת בדם הזו. . . . אנו נהיה אלה שלוקחים מלחמה זו על עצמנו והזהרי לך, האימפריה הבריטית!" (שבתי טבת, עמ' 111) בן-גוריון קרא לעמיתיו "להתכונן לדרך ארוכה וקשה, אם לא תיוותר לנו ברירה, דרך של ברית עם הערבים נגד המעצמות הנתעבות הללו." (שבתי טבת, עמ' 112)

אף על פי שממשלת בריטניה ביטלה את הספר הלבן של פספילד זמן קצר לאחר מכן, והברית בין בריטניה הגדולה לציונים המשיכה לשגשג עד 1945, בן-גוריון (שפיקד על ההגנה), יצחק שמיר (שפיקד על כנופיית שטרן / לח"י) ומנחם בגין (שפיקד על כנופיית האצ"ל) איחדו כולם כוחות כדי לנהל מלחמת טרור נגד הכוחות הבריטיים בפלשתינה/ארץ ישראל ונגד העם הפלסטיני בין השנים 1945–1947. בדומה לכך, אנו חוזים כי כאשר הברית של ישראל עם ארצות הברית תמצה את מועילותה (במיוחד כאשר העם האמריקאי יכיר בכך שתמיכה בישראל, בין אם היא צודקת ובין אם לאו, אינה באינטרסים הלאומיים שלו), אזי העם האמריקאי ימצא את עצמו פנים אל פנים מול עריץ שהוא חימש, מילק ואילף. כיום יש לישראל כמה מאות פצצות אטום, ובריונות כלפיה עשויה שלא להיות אופציה! הימים יגידו אם "ברית קדושה" זו תחזיק מעמד ולא תתנגש עם האינטרסים הלאומיים האסטרטגיים של אמריקה במזרח התיכון! במקרה כזה, אנו תהים כיצד אמריקה עשויה להגיב?

לבן-גוריון היו רעיונות מוזרים כדי להצדיק מדוע ליהודים יש זכות להתיישב בפלשתינה/ארץ ישראל. הוא הסביר כי זכותם של היהודים על פלשתינה/ארץ ישראל התבססה על יכולתם לפתח את משאביה. הוא הכריז ב-1930:

"איננו מכירים בשום צורה של בעלות מוחלטת על מדינה כלשהי. כל קבוצה של אנשים שקדנים, כל עם חרוץ, זכאי ליהנות מפרי עמלו, ולעשות בכישוריו כרצונו. אין לו זכות למנוע מאחרים לעשות זאת, או לסגור את הדלתות המובילות למתנות הטבע בפני אחרים. לחמשת מיליוני תושבי אוסטרליה אין זכות לסגור את שערי היבשת שלהם – אותה הם לבדם אינם יכולים לנצל במלואה – ובכך להדיר את המוני האנשים הנואשים המחפשים מקום עבודה חדש. זהו העיקרון העומד מאחורי הזכות להגירה חופשית, בה דוגל הסוציאליזם הבינלאומי." (שבתי טבת, עמ' 37)

אם טיעון זה תקף עבור יהודים להתיישב בפלשתינה/ארץ ישראל בניגוד לרצון אוכלוסייתה הילידית, מדוע אינו טיעון טוב עבור גרמנים, איטלקים ופליטים פלסטינים להגר וליישב את ישראל? ראוי לציין כי מעל 85% מהישראלים חיים בפחות מ-14% מהאדמה וכי בישראל יש את היחס הגבוה ביותר של תושבים עירוניים בעולם, לחצו כאן לאיור גרפי.

ב-27 במאי 1931, הכיר בן-גוריון בתפקידה של הציונות בהבשלת התנועה הלאומית הפלסטינית. הוא הסביר כי "השאלה הערבית" היא

"שאלת גורל טרגית" שהתעוררה רק כתוצאה מהציונות, ולפיכך הייתה "שאלה של הגשמה ציונית לאור המציאות הערבית." במילים אחרות, זו הייתה שאלה ציונית ולא ערבית, שהוצגה לציונים שהיו נבוכים לגבי האופן שבו יוכלו לממש את שאיפותיהם בארץ שכבר מאוכלסת ברוב ערבי פלסטיני. (שבתי טבת, עמ' יב, הקדמה)

בן-גוריון קבע את המדיניות הראשית של הציונות מול הבריטים והעם הפלסטיני. הוא הצהיר בינואר 1930:

"המדיניות הציונית חייבת להיות בהסכמה עם האנגלים והערבים [הפלסטינים]. . . [עם זאת,] ללא הסכם עם האנגלים, אין טעם לדבר על הסכם עם הערבים [הפלסטינים], כל עוד איננו רוב." (שבתי טבת, עמ' 126)

כדי להביא את מספר היהודים המרבי לפלשתינה/ארץ ישראל, היה בן-גוריון מוכן לשתף פעולה עם השטן (אבי כל הרשעים). הוא הצהיר ב-1931 כי היה מוכן:

" לסעוד עם השטן," כך שבקושי היה נמנע מטקטיקה של הסוואה/התרמות מסיבות מוסריות. (שבתי טבת, עמ' יג, הקדמה)

בספר שפרסם בן-גוריון ב-1931 (שכותרתו אנחנו ושכנינו), הוא הודה כי לערבים הפלסטינים יש אותן זכויות כמו ליהודים להתקיים בפלשתינה/ארץ ישראל. הוא הצהיר:

"הקהילה הערבית בפלשתינה/ארץ ישראל היא חלק אורגני, בלתי נפרד מהנוף. היא מושרשת בארץ. הערבים [הפלסטינים] מעבדים את האדמה, ויישארו." בן-גוריון אף סבר כי לערבים הפלסטינים זכויות מלאות בפלשתינה/ארץ ישראל, "שכן הזכות היחידה שבה עם יכול לטעון לבעלות על ארץ ללא הגבלת זמן היא הזכות המוענקת על ידי הנכונות לעבוד." הייתה להם אותה הזדמנות לבסס זכות זו כפי שהייתה לציונים. (שבתי טבת, עמ' 5–6)

כשעלה היטלר לשלטון ב-1933, חזה בן-גוריון מלחמת עולם. מלחמה זו עלולה הייתה לאיים לא רק על האזרחים היהודים של אירופה אלא גם על היישוב. תחושת האחריות התירה את לשונו, והוא החל לומר בפומבי דברים ששמר לעצמו בעבר. הוא לא הציע עוד הסברים מפותלים להתנגדות הערבית הפלסטינית נגד היהודים והכיבוש הבריטי. הוא הצהיר ב-1938:

"כמעט כל ערבי [פלסטיני]" התנגד לציונות, "מכיוון שהוא ערבי, מכיוון שהוא מוסלמי, מכיוון שהוא סולד מזרים, ומכיוון שאנו שנואים עליו בכל מובן." הסכסוך נמשך שלושים שנה, והיה עלול "להמשיך אולי עוד מאות שנים." זו הייתה "מלחמה אמיתית, מלחמה של חיים או מוות." (שבתי טבת, עמ' 184)

ככל שהגירת יהדות אירופה הכפילה את מספר היהודים בפלשתינה/ארץ ישראל, היישוב, בין 1931 ל-1935, ביקש נשיא האוניברסיטה העברית יהודה לייב מאגנס (שדגל במדינה דו-לאומית) מבן-גוריון לעשות ויתורים לפלסטינים בנוגע להגירה היהודית. בן-גוריון אמר במפורש למאגנס ב-1935:

"ההבדל ביני לבינך הוא שאתה מוכן להקריב את העלייה למען השלום, בעוד שאני אינני מוכן, אף על פי שהשלום יקר לי. וגם אם הייתי מוכן לעשות ויתור, יהודי פולין וגרמניה לא היו מוכנים, כי אין להם ברירה אחרת. עבורם העלייה קודמת לשלום." בן-גוריון לא השאיר ספק בכך שהזדהה, בכל לבו ונפשו, עם סדר עדיפויות זה. (שבתי טבת, עמ' 159)

בן-גוריון התרשם מגבורתו של עז א-דין אל-קסאם באמצע שנות ה-30, והוא חזה כי דוגמתו של קסאם תהיה בעלת השפעה מרחיקת לכת על התנועה הלאומית הפלסטינית. בן-גוריון הצהיר שבועיים לאחר קרבו הגורלי של קסאם עם הכיבוש הבריטי ליד יעבד - ג'נין:

"זהו חשיבותו של האירוע. היינו מחנכים את נוערנו גם ללא תל-חי [התנגשות עם פלסטינים בגליל בתחילת שנות ה-20], כי יש לנו ערכים חשובים אחרים, אבל למארגנים הערבים [הפלסטינים] היה פחות עם מה לעבוד. לערבים [הפלסטינים] אין כבוד לשום מנהיג. הם יודעים שכל אחד ואחד מוכן למכור את העם הערבי למען רווחו האישי, ולכן לערבים אין הערכה עצמית. כעת, לראשונה, הערבים [הפלסטינים] ראו מישהו שמקריב את חייו למען המטרה. זה ייתן לערבים [הפלסטינים] את הכוח המוסרי שחסר להם."

בן-גוריון גם הדגיש כי

עיינו במאות תמונות של פלסטינים העוברים טיהור אתני מבתיהם ומאדמותיהם

"זה לא נשאשיבי ולא המופתי. זו אינה מוטיבציה שנובעת מקריירה או מבצע כסף. בשייח' קסאם יש לנו דמות פנאטית המוכנה להקריב את חייה למען שהאדה. כעת אין רק אחד אלא עשרות, מאות, אם לא אלפים כמוהו. והעם הערבי עומד מאחוריהם." (שבתי טבת, עמ' 126)

במהלך השלבים המוקדמים של האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה (המרד הערבי הגדול) ב-1936, בן-גוריון לא היה חופשי מאמביוולנטיות כלפי הערבים הפלסטינים. הוא הצהיר:

"מעולם לא הרגשתי שנאה כלפי הערבים ואף אחת מפעולותיהם מעולם לא עוררה בי רגשות נקמה." מצד שני, הוא הרגיש שיש להשחית/לחרב את יפו: "הרס יפו, העיר והנמל, יתרחש וזה יהיה לטובה. עיר זו, שהשמינה מהעלייה וההתיישבות היהודית, מבקשת הרס כשהיא מניפה גרזן מעל ראשיהם של בוניה ומיטיביה. כשיפו תפול לגיהנום אינני אהיה בין האבלים." (ימי הכלניות, עמ' 383)

ב-16 באפריל 1936, הודיע בן-גוריון למפלגת מפא"י כי לא ניתן להגיע להבנה עם העם הפלסטיני עד שהם [הציונים] יגיעו להבנה עם הבריטים. הוא הסביר כי:

". . . . אין סיכוי להבנה עם הערבים [הפלסטינים] אלא אם כן נגיע תחילה להבנה עם הבריטים, שבאמצעותה נהפוך לכוח המכריע בפלשתינה/ארץ ישראל. מה יכול להביא את הערבים [הפלסטינים] להבנה הדדית איתנו? . . . עובדות [כלומר השגת רוב יהודי באמצעות עלייה והגברת העוצמה הצבאית] רק לאחר שנצליח לבסס עובדה יהודית גדולה בארץ זו . . . רק אז יתקיים התנאי المוקדם לדיון עם הערבים [הפלסטינים]." (שבתי טבת, עמ' 155)

באמצע שנות ה-30, נפגש בן-גוריון עם ג'ורג' אנטוניוס (יועץ למופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, שהיה אחד הפלסטינים הבודדים שבן-גוריון היה איתם במגע), והציע שהפלסטינים יסייעו לציונים להרחיב את גבולות "המדינה היהודית" העתידית שלהם כדי לכלול אזורים תחת שליטה צרפתית, כגון דרום לבנון ורמת הגולן. בתגובה, מר אנטוניוס פרץ בצחוק וענה:

"אם כן, אתה מציע שמה שאנגליה לא נתנה לכם [כמתואר בהצהרת בלפור], תקבלו מאיתנו." (שבתי טבת, עמ' 162)

עיינו במאות תמונות של פלסטינים העוברים טיהור אתני מבתיהם ומאדמותיהם

לפי בן-גוריון, אנטוניוס התלונן על ציונים ש"רוצים להביא לפלשתינה/ארץ ישראל את המספר הגדול ביותר של יהודים שניתן, מבלי להתחשב בערבים [הפלסטינים] כלל. עם סוג כזה," אמר אנטוניוס, "בלתי אפשרי להגיע להבנה. הם רוצים 100% מדינה יהודית, והערבים [הפלסטינים] יישארו בצילם." בסוף שיחתם, אנטוניוס יכול היה, בצדק, להסיק שבן-גוריון שייך בדיוק לקטגוריה זו של ציונים. (שבתי טבת, עמ' 163)

לפי בן-גוריון, פלשתינה/ארץ ישראל הייתה "עניין של חיים ומוות" עבור היהודים. "אפילו פוגרומים בגרמניה או בפולין, ובפלשתינה/ארץ ישראל, אנו מעדיפים את הפוגרומים כאן." (שבתי טבת, עמ' 163)

לפני 1931–1932, בן-גוריון ראה פעם בציונות אידיאולוגיה צודקת. כשרעלו הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, הוא החל להנמיך את ראייתו המוסרית, לפי דבריו "בימים אלה לא הצדק אלא הכוח הוא השולט". באפריל 1936, הגיע בן-גוריון למסקנה שאף עם על פני כדור הארץ אינו קובע את יחסיו עם עמים אחרים לפי חישובים מוסריים מופשטים של צדק. הוא הצהיר כי:

"יש רק דבר אחד שכולם מקבלים, ערבים ולא-ערבים כאחד: עובדות." הערבים לא יעשו שלום עם היהודים "מתוך רגש של צדק," אלא מכיוון ששלום כזה בשלב מסוים יהפוך למשתלם ומועיל. מדינה יהודית תעודד שלום, כי איתה היהודי "יהפוך לכוח, והערבים מכבדים כוח." בן-גוריון הסביר למפלגת מפא"י "בימים אלה לא הצדק אלא הכוח הוא השולט. חשוב יותר שיהיה כוח מאשר צדק לצדך." בתקופה של "פוליטיקה של כוח", המעצמות הופכות כבדות שמיעה, ומגיבות רק לשאגת התותחים. וליהודים בתפוצות אין תותחים." כדי לשרוד בעולם אכזר זה, העם היהודי היה זקוק לתותחים יותר מאשר לצדק. (שבתי טבת, עמ' 191)

הערה גזענית ולוחמנית זו, לגבי כך שערבים מכבדים כוח, הפכה לסרטן רדיואקטיבי שהדביק את כל מגזרי החברה הישראלית. באירוניה, ערבים רבים מגיבים לצורה זו של גזענות בגרסה משלהם לגזענות, שמשמעותה ש"ישראלים מכבדים את שפת הכוח" גם כן, לחצו כאן לקריאת תגובתנו לטיעונים גזעניים אלה.

לאחר מפגשו של בן-גוריון עם ג'ורג' אנטוניוס במאי 1936, הוא היה מוכן להודות לקיומו של סכסוך בין הלאומיות הפלסטינית ללאומיות היהודית לראשונה. הוא הצהיר בפומבי כי:

"יש סכסוך, סכסוך גדול." לא בתחום הכלכלי אלא בתחום הפוליטי. "יש סכסוך יסודי. אנו והם רוצים את אותו הדבר: שנינו רוצים את פלשתינה/ארץ ישראל. וזהו הסכסוך היסודי." (שבתי טבת, עמ' 166)

"כעת אני אומר משהו שסותר את התיאוריה שהייתה לי פעם בנושא זה. בזמן מסוים, חשבתי שהסכם [עם הפלסטינים] אפשרי." בן-גוריון צירף הסתייגות מסוימת להצהרה זו. הסדר עשוי להיות אפשרי בין שני העמים במובן הרחב ביותר, בין כל "העם היהודי" לבין כל העם הערבי. אך הסכם כזה יוכל להושג "ברגע שיוואשו מלמנוע פלשתינה/ארץ ישראל יהודית." (שבתי טבת, עמ' 171)

הצהרה זו סימנה שינוי בתפיסתו של בן-גוריון. באירוניה, מסקנתו עולה בקנה אחד לחלוטין עם דוקטרינת קיר הברזל של זאב ז'בוטינסקי. כשז'בוטינסקי פרסם לראשונה את דוקטרינתו המפורסמת בתחילת שנות ה-20, בן-גוריון וציונים אחרים בתנועת העבודה תייגו אותו כ"גזען". כפי שמדגים הציטוט הקודם, בן-גוריון הכיר לבסוף בכך שהציונות חייבת להסתמך על דוקטרינת קיר הברזל כדי להפוך למציאות. למרבה הצער עבור העם הפלסטיני, לפי בן-גוריון זה היה עניין של "חיים או מוות" עבור הציונות והיהודים.

על שום נושא הסכסוך לא היה חריף כל כך כמו על שאלת העלייה/ההגירה. באותו נושא, הוא הצהיר גם:

צאו מאדמתנו

"המנהיגים הערבים אינם רואים שום ערך בממד הכלכלי של פיתוח הארץ, ובעוד שיוודו שהעלייה שלנו הביאה ברכות חומריות לפלשתינה/ארץ ישראל [כאשר עבודה עברית בלבד הייתה תמיד הכלל], הם עם זאת טוענים – ומנקודת המבט הערבית [הפלסטינית], הם צודקים – שהם אינם רוצים לא את הדבש ולא את עוקץ הדבורה." (שבתי טבת, עמ' 166)

כשפרצה האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה ב-1936 [המרד הערבי הגדול], ציונים רבים התלוננו כי המנדט הבריטי אינו עושה די כדי להילחם בהתנגדות הפלסטינית (שאפתה כונתה "טרור") למנדט הבריטי. בהקשר זה, בן-גוריון טען כי:

"שום ממשלה בעולם אינה יכולה למנוע טרור יחידים. . . כשהעם נלחם על ארצו, אין זה קל למנוע מעשים כאלה." הוא גם לא ביקר את גילוי הסלחנות הבריטי: "אני מבין מדוע הממשלה מרגישה צורך להפגין סלחנות כלפי הערבים [הפלסטינים] . . . אין זה קל לדכא תנועה עממית אך ורק בשימוש בכוח." (שבתי טבת, עמ' 166)

במצבים נדירים, בן-גוריון גילה אמפתיה כלפי העם הפלסטיני. הוא הצהיר במכתב למשה שרת ב-1937:

"אילו הייתי ערבי, ערבי בעל תודעה פוליטית לאומית . . . הייתי קם נגד עלייה שעלולה בעתיד למסור את הארץ ואת כל תושביה הערבים [הפלסטינים] לשלטון יהודי. איזה ערבי [פלסטיני] אינו יכול לעשות את החשבון ולהבין שמשמעות עלייה [יהודית] בקצב של 60,000 בשנה היא מדינה יהודית בכל פלשתינה/ארץ ישראל." (שבתי טבת, עמ' 171–172)

פלסטינים עוברים טיהור אתני מפאלוג'ה במרץ 1949

בן-גוריון גם הצהיר בבירור כי הציונים הם שהיו התוקפנים, לפחות מנקודת המבט הפוליטית. הוא הצהיר בהקשר של האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה [המרד הערבי הגדול] ב-1938:

"כשאנו אומרים שהערבים הם התוקפנים ואנו מגינים על עצמנו ---- זוהי רק מחצית האמת. בנוגע לביטחוננו ולחיינו אנו מגינים על עצמנו. . . . אך הלחימה היא רק היבט אחד של הסכסוך, שהוא במהותו פוליטי. ומבחינה פוליטית אנו התוקפנים והם מגינים על עצמם." (קורבנות צדיקים, עמ' 652)

בן-גוריון הצהיר כיצד על הציונים להיות עצמאיים בתגובה לשביתה המסחרית הפלסטינית, שהייתה ההקדמה לאינתיפאדה הפלסטינית הראשונה ב-1936. הוא הצהיר:

"הלקח הראשון והעיקרי ממאורעות אלה. . . הוא שעלינו לשחרר את עצמנו מכל תלות כלכלית בערבים [הפלסטינים]. . . אסור לנו למצוא את עצמנו במצב שבו אויבינו בעמדה להרעיב אותנו, לחסום את גישתנו לים, או למנוע מאיתנו חצץ ואבנים לבנייה." (קורבנות צדיקים, עמ' 130)

זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה [המרד הערבי הגדול] ב-1936, הסביר בן-גוריון את הסיבות לכך שהפלסטינים חששו מהציונות. הוא הצהיר בפגישה עם מפלגתו, מפא"י:

"פחד הערבים מעוצמתנו מתעצם, [הפלסטינים] רואים בדיוק את ההפך ממה שאנו רואים. זה לא משנה אם ראייתם נכונה או לא.... הם רואים עלייה [יהודית] בקנה מידה ענק .... הם רואים את היהודים מתבצרים כלכלית .. הם רואים את מיטב האדמות עוברות לידינו. הם רואים את אנגליה מזדהה עם הציונות. ..... [הערבים] נלחמים בנישול ... הפחד אינו מאובדן אדמה, אלא מאובדן מולדת העם הערבי, שאחרים רוצים להפוך אותה למולדת העם היהודי. יש סכסוך יסודי. אנו והם רוצים את אותו הדבר: שנינו רוצים את פלשתינה/ארץ ישראל ..... בעצם נוכחותנו והתקדמותנו כאן, [אנו] הביא להבשלת התנועה [הערבית]." (קורבנות צדיקים, עמ' 136 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 18)

מאידך, הוא שלל מהפלסטינים זכויות פוליטיות כלשהן. כהצדקה, הוא הצהיר:

"אין סכסוך בין הלאומיות היהודית לערבית מכיוון שהאומה היהודית אינה בפלשתינה/ארץ ישראל והפלסטינים אינם אומה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 19)

בן-גוריון דגל בעבודה עברית בלבד במפעלים בניהול יהודי. הוא הצהיר ב-1936:

"אם אנו רוצים גאולה עברית 100%, אזי חייבת להיות לנו התיישבות עברית 100%, משק עברי 100%, ונמל עברי 100%." (גירוש הפלסטינים, עמ' 24)

בן-גוריון הדגיש כי הציונות צריכה לבקש שלום עם הפלסטינים רק כתרמצעי להגשמת הציונות, ולא כמטרה סופית. הוא הסביר את המדיניות ב-1937 כדלקמן:

"איננו מבקשים הסכם עם הערבים [הפלסטינים] כדי להבטיח את השלום. כמובן שאנו רואים בשלום דבר חיוני. אי אפשר לבנות את הארץ במצב של לחימה מתמדת. אך השלום עבורנו הוא אמצעי, ולא מטרה. המטרה היא הגשמת הציונות בהיקפה המרבי. רק מסיבה זו אנו זקוקים לשלום, ואנו זקוקים להסכם." (שבתי טבת, עמ' 168)

ב-29 ביולי 1937, הצהיר בן-גוריון בוועידה העולמית של איחוד פועלי ציון בציריך כי לבנון בשלטון מרוני תשרת את המיעוט הנוצרי טוב יותר אם תכרות ברית עם "המדינה היהודית" העתידית. הוא אמר:

"היותה של לבנון שכנה מבטיח למדינה היהודית בעלת ברית נאמנה מהיום הראשון להקמתה. כמו כן, אין זה בלתי נמנע שבצד הצפוני של גבול המדינה היהודית בדרום לבנון תעלה האפשרות הראשונה להתפשטותנו דרך הסכם, ברצון טוב, עם שכנינו הזקוקים לנו." (גירוש הפלסטינים, עמ' 88)

בפברואר 1937, בן-גוריון היה על סף מסקנה מרחיקת לכת כי ערביי פלשתינה/ארץ ישראל הם עם נפרד, שונה ערבים אחרים וראוי להגדרה עצמית. הוא הצהיר:

"הזכות שיש לערבים בפלשתינה/ארץ ישראל היא זכות המגיעה לתושבי כל מדינה . . . מכיוון שהם חיים כאן, ולא מכיוון שהם ערבים . . . התושבים הערבים של פלשתינה/ארץ ישראל צריכים ליהנות מכל זכויות האזרח ומכל הזכויות הפוליטיות, לא רק כאינדיבידואלים, אלא כקהילה לאומית, בדיוק כמו היהודים." (שבתי טבת, עמ' 170)

בן-גוריון חזה מלחמה מכרעת שבה מדינות הערב השכנות יבואו לעזרת הפלסטינים. הוא אמר ב-1937:

"סביר מאוד שהערבים מהמדינות השכנות יבואו לעזרתם נגדנו. אך עוצמתנו תעלה על שלהם. לא רק מכיוון שנהיה מאורגנים ומצוידים טוב יותר, אלא מכיוון מאחורינו עומד כוח גדול עוד יותר, עדיף באיכות ובכמות .... כל הדור הצעיר [אירופה ואמריקה]." (גירוש הפלסטינים, עמ' 66)

בן-גוריון הגיב על תוכנית החלוקה המוצעת של ועדת פיל כדלקמן ב-1937:

"עלינו לגרש ערבים ולקחת את מקומם .... ואם עלינו להשתמש בכוח – לא כדי לנשל את הערבים מהנגב ומעבר הירדן, אלא כדי להבטיח את זכותנו להתיישב במקומות אלה – אזי יש לנו כוח לרשותנו." (גירוש הפלסטינים, עמ' 66). שימו לב לתוכנית המתוכננת מראש לטיהור אתני של הנגב ועבר הירדן שלא הוקצו למדינה היהודית על ידי ועדת פיל, לחצו כאן לצפייה במפה המאיירת את האזורים שהוקצו ל"מדינה היהודית" על ידי ועדת פיל ב-1937.

במהלך הסיור שערכה ועדת פיל בפלשתינה/ארץ ישראל ב-1937, אמר בן-גוריון לוועדה כי התנ"ך הוא "המנדט" של העם היהודי. (ימי הכלניות, עמ' 401)

ב-12 ביולי 1937, כתב דוד בן-גוריון ביומנו כשהוא מסביר את היתרונות של טרנספר (העברת אוכלוסייה) בכפייה (שהודע על ידי ועדת פיל הבריטית):

"הטרנספר בכפייה של הערבים [הפלסטינים] מהעמקים של המדינה היהודית המוצעת יכול להעניק לנו משהו שלא היה לנו מעולם, אפילו כשהעמדנו עצמאות בימי הבית הראשון והשני. . . ניתנת לנו הזדמנות שלא העזנו לחלום עליה בדמיונותינו הנועזים ביותר. זה יותר ממדינה, ממשלה וריבונות – זוהי התלכדות לאומית במולדת חופשית." (קורבנות צדיקים, עמ' 142)

בדומה לכך, ב-7 באוגוסט 1937, הוא הצהיר גם בפני האספה הציונית במהלך דיונם על וועדת פיל:

". . . בחלקים רבים של הארץ התיישבות חדשה לא תהיה אפשרית ללא טרנספר של הפלאחים הערבים [הפלסטינים]. . . חשוב שתוכנית זו תבוא מהוועדה [וועדת פיל הבריטית] ולא מאיתנו. . . . העוצמה היהודית, הגדלה בהתמדה, תגדיל גם את האפשרויות שלנו לבצע את הטרנספר בקנה מידה רחב. עליכם לזכור, שמערכת זו מגלמת רעיון אנושי וציוני חשוב, להעביר חלקים מעם לארצם וליישב אדמות שממות. אנו מאמינים שפעולה זו גם תקרב אותנו להסכם עם הערבים." (קורבנות צדיקים, עמ' 143)

באותו נושא, כתב דוד בן-גוריון ב-1937:

"עם טרנספר בכפייה יהיה לנו שטח עצום [להתיישבות] .... אני תומך בטרנספר בכפייה. אינני רואה בזה שום דבר בלתי מוסרי." (קורבנות צדיקים, עמ' 144)

וב-1938, הוא כתב גם:

"עם טרנספר בכפייה יהיו לנו שטחים עצומים .... אני תומך בטרנספר [אוכלוסייה] בכפייה. אינני רואה בזה שום דבר בלתי מוסרי. אך טרנספר בכפייה יכול להתבצע רק על ידי אנגליה .... אילו ביצועו היה תלוי רק בהצעתנו הייתי מציע; אך מסוכן להציע זאת כאשר הממשלה הבריטית הסתייגה מטרנספר בכפייה. .... אך אין להסיר שאלה זו מסדר היום מכיוון שזו שאלה מרכזית. יש כאן שתי סוגיות: 1) ריבונות ו-2) הרחקת מספר מסוים של ערבים, ואנו חייבים לעמוד על שתיהן." (גירוש הפלסטינים, עמ' 117)

באוגוסט 1937, דחה הקונגרס הציוני ה-20 את תוכנית החלוקה המוצעת של וועדת פיל מכיוון שהשטח שהוקצה ל"מדינה היהודית" היה קטן מהמצופה. מאידך, הרעיון של חלוקת פלשתינה/ארץ ישראל לשתי מדינות התקבל כקרש קפיצה להתפשטות ציונית עתידית ולהבטחת הגירה יהודית ללא הגבלה. בספטמבר 1938, הסביר בן-גוריון מדוע דגל בחלוקת הארץ עכשיו, ובלקבל את הצעת ועדת פיל:

"הסיבה היחידה שהסכמנו לדון בתוכנית החלוקה [המוצעת של ועדת פיל]," כתב בן-גוריון למשה שרת, "היא עלייה המונית. לא בעתיד, ולא לפי נוסחה מופשטת, אלא עלייה גדולה עכשיו." (שבתי טבת, עמ' 184)

באוקטובר 1938, הוא כתב לילדיו:

"אינני רואה במדינה בחלק מפלשתינה/ארץ ישראל את המטרה הסופית של הציונות, אלא אמצעי למטרה זו." (שבתי טבת, עמ' 188)

בספטמבר 1937, הוא הצהיר בפני קבוצה של מנהיגי פועלים יהודים אמריקאים בניו יורק:

"גבולות [המדינה היהודית] לא יהיו קבועים לנצח." (שבתי טבת, עמ' 188)

ב-30 ביולי 1937, יוסף בנקובר, חבר מייסד ומנהיג בתנועת הקיבוץ המאוחד וחבר מפקדת המחוז של ההגנה במחוזות החוף והמרכז, הצהיר כי בן-גוריון יקבל את תוכנית החלוקה המוצעת של ועדת פיל תחת שני תנאים: 1) עלייה יהודית ללא הגבלה 2) טרנספר בכפייה של האוכלוסייה הפלסטינית. הוא הצהיר כי:

"בן-גוריון אמר אתמול כי הוא מוכן לקבל את הצעת [החלוקה של פיל] הוועדה המלכותית אך בשני תנאים: ריבונות [יהודית] וטרנספר בכפייה ..... באשר לטרנספר בכפייה – כחבר קיבוץ רמת הכובש [שהוקם ב-1932 במרכז פלשתינה/ארץ ישראל] אהיה מרוצה מאוד אם אפשר יהיה להיפטר מהשכנות הנעימה של אנשי מסכי, טירה וקליקילה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 70)

בדומה לכך, הוא הצהיר גם לבנו עמוס באוקטובר 1937 כי "מדינה יהודית" בחלק מפלשתינה/ארץ ישראל הייתה:

"אינה הסוף, אלא רק ההתחלה." הקמתה תיתן "דחיפה עוצמתית למאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה." שכן ל"מדינה היהודית" יהיה "צבא מעולה -- אין לי ספק שצבאנו יהיה בין המעולים שבעולם -- ולכן אני בטוח שלא נוגבל מלהתיישב בשאר חלקי הארץ, אם בהסכם ובאהבה הדדית עם שכנינו הערבים, ואם בדרך אחרת. . . . . אני עדיין מאמין . . . . שלאחר שנהפוך לרבים וחזקים, הערבים יבינו שטוב להם לכרות ברית איתנו, ולהרוויח מעזרתנו, בתנאי שיאפשרו לנו ברצונם הטוב להתיישב בכל חלקי פלשתינה/ארץ ישראל." (שבתי טבת, עמ' 188, המכתב המתורגם המלא שתורגם על ידי IPS וכאן המקור בעברית)

בנוגע ליישוב מדבר הנגב, שהוקצה למדינה הפלסטינית לפי ועדת פיל, הצהיר בן-גוריון:

"סביר מאוד שבתמורה לסיוענו הפיננסי, הצבאי, הארגוני והמדע, הערבים [הפלסטינים] יסכימו שנפתח ונבנה את הנגב [שנכון לשנת 2002, הנגב עדיין מאוכלס ברובו על ידי אזרחים פלסטינים-ישראלים]. סביר גם שהם לא יסכימו. שום עם אינו מתנהג תמיד לפי היגיון, שכל ישר, ואינטרסים מיטביים." אם הערבים הפלסטינים "ייפעלו לפי רגש לאומני עקר," וידחו את רעיון ההתיישבות היהודית, כשהם מעדיפים שהנגב יישאר שומם, אזי הצבא היהודי יפעל. "מכיוון שאיננו יכולים לסבול לראות שטחים גדולים של אדמה בלתי מיושבת המסוגלת לקלוט אלפי יהודים נשארים ריקים, או לראות יהודים אינם חוזרים לארצם מכיוון שהערבים [הפלסטינים] אומרים שאין מספיק מקום עבורם ועבורנו." (שבתי טבת, עמ' 188–189) ראוי לציין כי הנגב הוא עדיין מדבר שומם, ומאוכלס בדלילות על ידי יהודים ישראלים.

במהלך הרצאה בתל אביב בפני פעילי מפא"י ב-1938, חילק בן-גוריון את הגשמת "המטרה ההיסטורית של המדינה היהודית" לשני שלבים. השלב הראשון, שיימשך עשר עד חמש עשרה שנים, נקרא בפיו "תקופת הבנייה והנחת היסודות." זה יכין את המדינה לשלב השני, "תקופת ההתפשטות." המטרה של שני השלבים הייתה "קיבוץ גלויות בכל פלשתינה/ארץ ישראל." וכך "מרגע שהמדינה תוקם, היא חייבת לחשב את פעולותיה בעיניים המכוונות למטרה רחוקה זו."

כאשר דנו הציונים בתוכנית החלוקה של ועדת פיל, ייעץ בן-גוריון לעמיתיו לקבל את רעיון החלוקה רק כשלב ראשון של כיבוש מוחלט. הוא הצהיר ב-1937:

"כפי שאינני רואה במדינה היהודית המוצעת פתרון סופי לבעיות העם היהודי, כך אינני רואה כעת בחלוקה פתרון סופי לשאלת פלשתינה/ארץ ישראל. אלה הדוחים את החלוקה צודקים בטענתם שלא ניתן לחלק ארץ זו מכיוון שהיא מהווה יחידה אחת, לא רק מנקודת מבט היסטורית אלא גם מזו של הטבע והכלכלה" (ההדגשה הוספה). (שמחה פלאפן, עמ' 22)

ובעת שנאם בפני הנהלת הסוכנות הציונית, הוא שוב הדגיש את האופי הטקטי של תמיכתו בחלוקה ואת הנחתו כי:

"לאחר הקמת צבא גדול בעקבות הקמת המדינה [היהודית], נבטל את החלוקה ונתרחב לכל פלשתינה/ארץ ישראל" (ההדגשה הוספה). (שמחה פלאפן, עמ' 22)

בדומה לכך, הוא הצהיר גם:

"קבלת החלוקה אינה מחייבת אותנו לוותר על עבר הירדן. אין דורשים מאף אחד לוותר על חזונו. נקבל מדינה בגבולות נקבעים כיום--אבל גבולות השאיפות הציוניות הם עניינו של העם היהודי ושום גורם חיצוני לא יוכל להגביל אותם." עד 1949 הוכיח בן-גוריון כי עמד בדיבורו. (שמחה פלאפן, עמ' 52–53)

ובנוגע לוועדת פיל, הוא הצהיר גם כן ב-9 ביוני 1937:

"לדעתי עלינו לעמוד על הצעת וועדת פיל, הרואה בטרנספר את הפתרון היחיד לבעיה זו. וכעת עלי לומר ששווה שהעם היהודי ישא בקורבנות החומריים הגדולים ביותר כדי להבטיח את הצלחת הטרנספר." (גירוש הפלסטינים, עמ' 70)

ב-12 ביולי 1937, הוא כתב גם על אופן שבו עלי הציונים לעמוד על יישום הטרנספר בכפייה המוצע של האוכלוסייה, שהוצע קודם לכן על ידי וועדת פיל הבריטית. הוא אמר:

"הטרנספר בכפייה של הערבים [הפלסטינים] מהעמקים של המדינה היהודית המוצעת . . . . עלינו להיצמד למסקנה זו באותו אופן שאחזנו בציונות עצמה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 70)

דוד בן-גוריון הסביר כיצד ניתן ליישם טרנספר אוכלוסייה בכפייה. הוא אמר ב-1937:

".... מכיוון שלא נוכל לסבול ששטחים בלתי מיושבים גדולים העשויים לקלוט עשרות אלפי יהודים יישארו ריקים .... ואם נצטרך להשתמש בכוח נשתמש בו ללא היסוס -- אך רק אם לא תהיה לנו ברירה. איננו רוצים ואיננו צריכים לגרש ערבים ולקחת את מקומם. כל שאיפתנו מבוססת על ההנחה --- שאושרה במהלך כל פעילותנו בארץ --- שיש מספיק מקום לנו ולערבים בארץ ואם עלינו להשתמש בכוח - לא כדי לנשל את הערבים מהנגב או מעבר הירדן אלא כדי להבטיח לעצמנו את הזכות, המגיעה לנו להתיישב שם - אזי יש לנו את הכוח." (קורבנות צדיקים, עמ' 142)

ב-1938, הבהיר בן-גוריון את תמיכתו בהקמת מדינה יהודית בחלקים מפלשתינה/ארץ ישראל רק כשלב ביניים; הוא כתב:

"[אני] מסתפק בחלק מהארץ, אך על בסיס ההנחה שלארח שנבנה כוח חזק בעקבות הקמת המדינה--נבטל את חלוקת הארץ ונתרחב לכל ארץ ישראל." (גירוש הפלסטינים, עמ' 107, ימי הכלניות, עמ' 403)

הוא הצהיר גם כי הערבים ישלימו עם הציונות רק כשיעמדו בפני עובדה מוגמרת (fait accompli). הוא אמר:

"זהו רק שלב בהגשמת הציונות ועליו להכין את הקרקע להתפשטותנו בכל רחבי הארץ דרך הסכם יהודי-ערבי .... המדינה, עם זאת, חייבת לאכוף סדר וביטחון והיא תעשה זאת לא על ידי גיוס והטפת 'דרשות על ההר' אלא על ידי מקלעים, להם נזדקק." (גירוש הפלסטינים, עמ' 108)

בן-גוריון הדגיש כי קבלת וועדת פיל אינה מרמזת על גבולות סטטיים עבור "המדינה היהודית" העתידית. במכתב ששלח בן-גוריון לבנו ב-1937, הוא כתב:

"שום ציוני אינו יכול לוותר על החלק הקטן ביותר של ארץ ישראל. מדינה יהודית בחלק [מפלשתינה/ארץ ישראל] אינה סוף, אלא התחלה ..... אחיזתנו חשובה לא רק כשלעצמה ... דרך זו אנו מגדילים את כוחנו, וכל הגדלת כוח מביאה להקלת ההשתלטות על הארץ בשלמותה. הקמת מדינה [קטנה] .... תמשמש כמנוף עוצמתי מאוד במאמצנו ההיסטורי לגאול את הארץ כולה." (קורבנות צדיקים, עמ' 138)

בן-גוריון הסביר כיצד ניתן להתייחס לאזרחים הערבים הפלסטינים של המדינה היהודית:

עיינו באלפי תמונות מתקופת שלפני הנכבה

כפי שהסביר בן-גוריון, היתרון בכך שלערבים [הפלסטינים] תהיה אזרחות ערבית היה שבמקרה של מעשי איבה, מעשמם המשפטי יהיה של תושבים זרים, ולפיכך "ניתן יהיה לגרשם" מהמדינה היהודית בשל חוסר נאמנות פוטנציאלי. עם אזרחות ישראלית, לעומת זאת, "אפשר יהיה רק לכלוא אותם, ועדיף לגרשם מאשר לכלוא אותם." (גירוש הפלסטינים, עמ' 176)

למרות כל המדיניות הציונית ההתפשטותית, ישראלים וציונים רבים תהים מדוע דחו הערבים את חלוקת פלשתינה/ארץ ישראל המוצעת על ידי עצרת האו"ם ב-1947. לחצו כאן לקריאת תגובתנו المפורטת לשאלה נפוצה זו של ישראלים.

הטרגדיה של יהדות אירופה בסופו של דבר חיזקה באופן בלתי צפוי את היישוב. באוגוסט 1937, ציין בן-גוריון כי:

"סבל יהודי הוא גם פקטור פוליטי, וכל המשתמש בטיעון שהיטלר הפחית את כוחנו, אינו אומר את האמת." באחת האירוניות האכזריות של ההיסטוריה, מילים אלו התבררו כנבואיות. מיליוני יהודים לא הסתערו על חופי פלשתינה/ארץ ישראל, שכן הם לא יכלו לקום מאפר מחנות המוות. אך השואה -- שיא הסבל היהודי -- הפכה לאותו "כוח פוליטי" עליו דיבר בן-גוריון עוד בטרם דמיין את ההרס השיטתי של יהדות אירופה. לאחר המלחמה, השואה הייתה גורם משפיע בעוצמה בהטיית דעת הקהל העולמית לטובת הציונות, והייתה הגורם המכריע בהכשלת מדיניות הספר הלבן הבריטי של 1939 (שקרא למדינה פלסטינית דו-לאומית מאוחדת לא מאוחר מ-1949 ולהפסקת העלייה היהודית). אשמה, צער וחרטה --- מה שניתן לכנות המצפון הקולקטיבי של האנושות -- הובילו אומות רבות (בהתייחס לתוכנית החלוקה המוצעת של האו"ם מ-1947) להעניק לבסוף לניצולים את מה שהיה עשוי להציל קורבנות רבים: "מדינה יהודית." (שבתי טבת, עמ' 196)

פלסטינים עוברים טיהור אתני מרמלה ולוד ביולי 1948 על ידי כוחות יהודים ציונים בהוראות ישירות מבן-גוריון, ובביצוע יצחק רבין

הערות אלו של בן-גוריון והביוגרף שלו (שבתי טבת) הן תזכורת עוצמתית למערב הנוצרי לכך שהפלסטינים נצלבו על חטאיו. בעוד הגסטאפו טבח באזרחיה היהודים של אירופה, שכניהם האירופים הנוצרים צפו וסייעו למכשירי המוות בהמתת גז ושריפת יהודי אירופה. זוועת השואה יצרה תחושת אשמה קולקטיבית בעולם המערבי אשר סמא את עיניהם מלראות את הסבל שפקד את העם הפלסטיני. יש לציין כי הרוב המכריע של העם הפלסטיני, כמעט 10 מיליון איש, נושלו ועברו טיהור אתני מבתיהם, חוותיהם ועסקיהם. מנקודת מבטם של הפלסטינים, העולם המערבי יצר שתי בעיות אם לא יותר:

• הראשונה הייתה השמדת מרבית הקהילה היהודית באירופה, ו-

• השנייה היא סיוע בנישול הקולקטיבי ובטיהור האתני של העם הפלסטיני.

באירוניה, מה שקרוי "העולם הנאור" הסיט שני עמים חנונים למצב מתמיד של מלחמה לדורות לבוא. ובמקום לפתור בעיה אחת, הם יצרו בעיות רבות!

בן-גוריון כתב עשרים שנה לאחר הקונגרס הציוני ה-20, שדחה את תוכנית החלוקה של וועדת פיל ב-1937, והרהר כמה יהודים היו עשויים להינצל אילו אומצה תוכנית ועדת פיל. הוא כתב ב-1958:

"אילו בוצעה החלוקה, ההיסטוריה של עמנו הייתה שונה וששת מיליוני היהודים באירופה לא היו נרצחים---רובם היו בישראל" (ימי הכלניות, עמ' 414).

חודש לאחר הפוגרום הנאצי נגד יהודי גרמניה, הנודע במפורסם כליל הבדולח, סיפק בן-גוריון נוסחה מתמטית מעניינת להצלת 10,000 ילדים יהודים גרמנים כחלק מהקינדר-טרנספורט. הוא הצהיר בדצמבר 1938, חודש לאחר הפוגרום:

"אילו ידעתי שאפשר להציל את כל הילדים [היהודים] בגרמניה על ידי העברתם לאנגליה, ורק מחציתם על ידי העברתם לארץ ישראל, הייתי בוחר בשנייה----כי איננו עומדים רק בפני החשבון של הילדים [היהודים] הללו אלא גם בפני החשבון ההיסטורי של העם היהודי." (קורבנות צדיקים, עמ' 162, המכתב המתורגם המלא שתורגם על ידי IPS וכאן המקור בעברית)). הייתם חושבים שבן-גוריון או הסוכנות היהודית הודו לעם הבריטי על נדיבותם ותגובתם המהירה להצלת אותם ילדים? היזהרו במה שאתם מייחלים לו! הנה הפרטים המשעממים!

בדומה לכך, סיפק בן-גוריון נוסחה מתמטית מעניינת נוספת. במהלך האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה [המרד הערבי הגדול] ב-1936, הגה בן-גוריון תוכנית להגדלת העלייה היהודית לפלשתינה/ארץ ישראל. הוא הציע שהסוכנות היהודית תקבל 1,000 סרטיפיקטים (אשרי עליה) נוספים על כל יהודי שנרצח על ידי פלסטינים. הוא חישב כי תוכנית כזו תהיה אפקטיבית בהרבה מפריסת כוחות וענישה קולקטיבית, כגון הריסת בתים ומעצרים שרירותיים. הוא חשב שזהו "רעיון נפלא" והציג את יתרונותיו כדלקמן:

"אין אמצעי נוח ואפקטיבי יותר לכפות את ידי הטרוריסטים. זה קל יותר מאשר להחזיק עשרה גדודים ולהרוס בתים ולרדוף אחר כנופיות בהרים. שיטה זו תפעל באופן אוטומטי." משה שרת העביר את הרעיון לווקופ; הנציב העליון הבריטי בפלשתינה/ארץ ישראל שאמר באדיבות שיחשוב על כך. (ימי הכלניות, עמ' 426)

ובדצמבר 1942, הוא הגיב גם על השואה:

"האסון של יהדות אירופה אינו, באופן ישיר, העסק שלי. . . . חורבן יהדות אירופה הוא פעמון המוות של הציונות." (קורבנות צדיקים, עמ' 162–163)

בן-גוריון ניסח ברהיטות את מטרות היסוד של הציונות בפני עוני עבד אל-האדי, פוליטיקאי פלסטיני בולט לפני 1948, כדלקמן:

"מטרתנו הסופית היא עצמאות העם היהודי בפלשתינה/ארץ ישראל, משני עברי הירדן, לא כמיעוט אלא כקהילה של כמה מיליונים. לדעתי, אפשר ליצור במשך תקופה של ארבעים שנה, אם עבר הירדן ייכלל, קהילה של ארבעה מיליון יהודים בנוסף לקהילה ערבית של שני מיליונים." (ישראל: היסטוריה, עמ' 74)

והוא הוסיף גם כן:

"לא רצינו שהערבים [הפלסטינים] 'ייקריבו' את פלשתינה/ארץ ישראל. הערבים הפלסטינים לא ייקורבו כדי שהציונות תתגשם. לפי תפיסת הציונות שלנו, לא היינו מעוניינים ולא מסוגלים לבנות את עתידנו בפלשתינה/ארץ ישראל על חשבון הערבי [הפלסטיני]." (ישראל: היסטוריה, עמ' 75)

זמן קצר לפני שהבריטים הכריזו על הספר הלבן של 1939, האמין בן-גוריון כי האינטרסים הציוניים יסופקו בדרך הטובה ביותר אם אנשיו של אל-חאג' אמין יייצגו את הערבים הפלסטינים. הוא אמר:

"יהיה לנו קל בהרבה להתמודד עם טענתם," הסביר. "נוכל לומר שהם מייצגים טרור ומייצגים רק חלק קטן מהאוכלוסייה הערבית. משלחת רחבה [ללונדון] הכוללת 'מתונים' [כגון מפלגת אל-אסתקלאל של נשאשיבי] תציג את ההתנגדות הכללית של הציבור הערבי ליהודים." (ימי הכלניות, עמ' 437)

זמן קצר לאחר ועידת בילטמור בניו יורק במאי 1942, חזר בן-גוריון על מחויבותו ל"מדינה יהודית" בפלשתינה/ארץ ישראל ההיסטורית. הוא הסביר בישיבת מועצת ההסתדרות:

"זהו הדבר שבגללו ניסחנו את דרישתנו לא כמידינה יהודית בפלשתינה/ארץ ישראל אלא פלשתינה/ארץ ישראל כמדינה יהודית" (ההדגשה הוספה), והוא ייעץ "לא לזהות את תוכנית בילטמור עם מדינה יהודית בחלק מפלשתינה/ארץ ישראל." (שמחה פלאפן, עמ' 23–24)

במאי 1944 (במהלך דיון סגור), המשיך בן-גוריון להביע, ללא איפוק, את שתוף הכרתו לכך שטרנספר של הערבים הפלסטינים היה טבוע בעצם תפיסת הציונות. הוא אמר:

"הציונות היא טרנספר של היהודים. בנוגע לטרנספר של הערבים [הפלסטינים] זה הרבה יותר קל מכל טרנספר אחר. ישנן מדינות ערביות בסביבה . . . . וברור שאם הערבים [הפלסטינים] יורחקו [למדינות אלו] הדבר ישפר את מצבם ולא ההפך." (גירוש הפלסטינים, עמ' 159)

בן-גוריון הפך לאובססיבי ל"טרנספר" של הערבים הפלסטינים אל מחוץ לפלשתינה/ארץ ישראל, והחל להרהר במנגנונים ובבעיות הפוטנציאליות שעלולות להתעורר אם ה"טרנספר" ייושם. בן-גוריון הרהר ב"שאלה הערבית" ב"ארץ ישראל" וכתב:

"עלינו לבחון, ראשית, אם טרנספר זה מעשי, ושנית, אם הוא הכרחי. בלתי אפשרי לדמיין פינוי כללי ללא כפייה, וכפייה ברוטלית. ישנם כמובן חלקים מהאוכלוסייה הלא-יהודית של ארץ ישראל שלא יתנגדו לטרנספר בתנאים הולמים למדינות שכנות מסוימות, כגון הדרוזים, מספר שבטים בדואים בעמק הירדן ובדרום, הצ'רקסים ואולי אפילו המתואלים [השיעים של הגליל]. אך יהיה קשה מאוד להביא ליישוב מחדש של חלקים אחרים מהאוכלוסייה הערבית [הפלסטינית] כגון הפלאחים והאוכלוסייה העירונית במדינות ערב השכנות על ידי העברתם מרצון, לא משנה אילו תמריצים כלכליים יוצעו להם." (גירוש הפלסטינים, עמ' 129)

בדומה לכך, הוא הוסיף גם:

"האפשרות של טרנספר בקנה מידה רחב של אוכלוסייה בכוח הוכחה כאשר היוונים והטורקים הועברו [לאחר מלחמת העולם הראשונה]. במלחמה הנוכחית [בהתייחס למלחמת העולם השנייה] הרעיון של העברת אוכלוסייה זוכה לאהדה רבה יותר כאמצעי מעשי והבטוח ביותר לפתרון הבעיה המסוכנת והכואבת של מיעוטים לאומיים. המלחמה כבר הביאה ליישוב מחדש של אנשים רבים במזרח ודרום אירופה, ובתוכניות להסדרי השלום שלאחר המלחמה הרעיון של טרנספר אוכלוסייה בקנה מידה רחב במרכז, מזרח ודרום אירופה תופס תפוסה הולכת וגדלה של מקום מכובד." (גירוש הפלסטינים, עמ' 129)

בן-גוריון פנה לדמוניזציה של ערבים על ידי השוואתם לנאצים, טקטיקה נפוצה בידי ישראלים וציונים כדי לנצל את רגשות האוהדים במערב כלפי אלה שסבלו בשואה ואת רגשותיהן של קהילות יהודיות רבות. ב-8 באוגוסט 1947, הוא אמר לוועד הפועל הציוני בציריך:

"מטרת ההתקפות הערביות על הציונות אינה שוד, טרור או עצירת צמיחתו של המפעל הציוני, אלא השמדתו המוחלטת של היישוב [הקהילה היהודית בפלשתינה/ארץ ישראל לפני מאי 1948]. לא יריבים פוליטיים יעמדו לפנינו, אלא תלמידיו ומוריו של היטלר, הטוענים שיש רק דרך אחת לפתור את השאלה היהודית, דרך אחת בלבד--- השמדה מוחלטת." (שמחה פלאפן, עמ' 98)

זמן קצר לאחר שהאו"ם הציע את חלוקת פלשתינה/ארץ ישראל בנובמבר 1947, דחק בן-גוריון במפלגתו לקבל את החלוקה מכיוון שהיא לעולם לא תהיה סופית, וגבולות "המדינה היהודית" העתידית לעולם לא יהיו סטטיים. הוא אמר:

"לא בנוגע למשטר, לא בנוגע לגבולות, ולא בנוגע להסכמים בינלאומיים." (שמחה פלאפן, עמ' 32)

כדי לפנות כמה שיותר ערבים פלסטינים מפלשתינה/ארץ ישראל, הסביר בן-גוריון כי מטרתם האסטרטגית הייתה להרוס את האוכלוסייה הפלסטינית העירונית מכיוון שהייתה המאורגנת ביותר. הוא ניסח תוכנית זו ביומנו ב-11 בדצמבר 1947:

"ערבים בורחים מיפו וחיפה. בדואים בורחים מהשרון. הרוב מחפשים [להצטרף] לבני משפחתם. בני הכפרים חוזרים לכפריהם. מנהיגים נמצאים גם הם בבריחה, רובם לוקחים את משפחותיהם לשכם, נצרת. הבדואים עוברים לאזורים ערביים. לפי 'ידידינו' [היועצים], כל תגובה המנחיתה מכה קשה על הערבים [הפלסטינים] עם נפגעים רבים היא ברכה. הדבר יגדיל את פחד הערבים ועזרה חיצונית לערבים תהיה בלתי אפקטיבית. באיזו מידה עצירת התחבורה תכביד על הערבים? הפלאחים [האיכרים] לא יסבלו, אך תושבי הערים יסבלו. תושבי הכפרים אינם רוצים להצטרף להפרעות, אלא אם כן ייגררו בכוח. תגובה נמרצת תחזק את סירוב האיכרים להשתתף בקרב. ג'וש פלמון [יועץ לבן-גוריון לענייני ערבים] חושב שחיפה ויפו יפוו [על ידי הפלסטינים] בגלל רעב. היה כמעט רעב ביפו במהלך מאורעות 1936-1939." (שמחה פלאפן, עמ' 90–91)

במכתב למשה שרת, הסביר בן-גוריון כיצד האוכלוסייה הפלסטינית העירונית פגיעה מבחינה כלכלית ונוטה לקריסה. הוא ציין כי:

"ההבדל החשוב לעומת [האינתיפאדה הראשונה / המרד הערבי של] 1937 הוא הפגיעות המוגברת של הכלכלה העירונית [הפלסטינית]. חיפה ויפו נתונות לחסדינו. אנו יכולים להרעיב אותן. תחבורה ממונעת, שהפכה גם היא לפקטור חשוב בחייהן, נתונה במידה רבה לחסדינו." (שמחה פלאפן, עמ' 91)

בדומה לכך, הוא ציין כי מטרתם האסטרטגית של הציונים היא למחוץ את הקהילות העירוניות, דבר שיסמן את קריסת האוכלוסייה הכפרית. הוא הצהיר:

"המטרה האסטרטגית [של הכוחות היהודיים] הייתה להרוס את הקהילות העירוניות, שהיו המגזרים המאורגנים ובעלי התודעה הפוליטית ביותר של העם הפלסטיני. הדבר לא נעשה על ידי לחימה מבית לבית בתוך הערים והעיירות, אלא על ידי כיבוש והרס האזורים הכפריים המקיפים את מרבית הערים. טכניקה זו הובילה לקריסתן ולכניעתן של חיפה, יפו, טבריה, צפת, עכו, בית שאן, לוד, רמלה, מג'דל, ובאר שבע. כשהן נשללות מתחבורה, מזון וחומרי גלם, עברו הקהילות העירוניות תהליך של התפוררות, כאוס ורעב, אשר אילץ אותן להיכנע." (שמחה פלאפן, עמ' 92–93)

ב-19 בדצמבר 1947, ייעץ בן-גוריון להגנה בנוגע להוראות הפתיחה באש/פתיחה בקרב עם האוכלוסייה הפלסטינית. הוא הצהיר:

"אנו מאמצים את שיטת ההגנה התוקפנית; על כל התקפה ערבית עלינו להגיב במכה מכרעת: הרס המקום או גירוש התושבים יחד עם תפיסת המקום." (גירוש הפלסטינים, עמ' 176–177 ו-ישראל: היסטוריה, עמ' 156)

בן-גוריון היה שמח ועצוב כאחד כאשר האו"ם הצביע על חלוקת פלשתינה/ארץ ישראל לשתי מדינות, פלסטינית ויהודית. הוא היה שמח כי "לבסוף" ליהודים יכולה להיות "מדינה" משלהם. מאידך, הוא היה עצוב מכיוון שהם "איבדנו" כמעט מחצית מפלשתינה/ארץ ישראל ומכיוון שייאלצו להתמודד עם מיעוט פלסטיני ניכר, הרבה מעל 45% מכלל האוכלוסייה. בציטוטים המעטים הבאים, תראו כיצד הצהיר גם כי "מדינה יהודית" אינה יכולה לשרוד כשהיא 60% יהודית, כשהוא רומז שיש לעשות משהו כדי לפתור את מה שנקרא "הבעיה הדמוגרפית הערבית". הוא הצהיר ב-30 בנובמבר 1947:

"בלבי, הייתה שמחה מעורבת בעצב: שמחה על כך שהאומות הדירו לבסוף שאנו אומה עם מדינה, ועצב על כך שאיבדנו מחצית מהארץ, את יהודה ושומרון, וכן, שבמדינתנו יהיו 400,000 ערבים [פלסטינים]." (קורבנות צדיקים, עמ' 190)

בתחילת דצמבר 1947, נודע כי דוד בן-גוריון אמר זמן קצר לאחר אישור תוכנית החלוקה של האו"ם:

“רק מדינה עם לפחות 80% יהודים היא מדינה ברת קיימא ויציבה,” (אילן פפה צוטט ב-"לאן עכשיו עבור פלסטין?: קצה של תוכנית שתי המדינות", 2007, עמ' 48, ו-עזרא קליין ציטט ציטוט דומה).

ובנאום בפני הוועד הפועל/המרכזי של ההסתדרות ב-30 בדצמבר 1947, הצהיר בן-גוריון דבר דומה:

באזור שהוקצה ל"מדינה היהודית" אין יותר מ-520,000 יהודים וכ-350,000 לא-יהודים, ברובם ערבים. יחד עם יהודי ירושלים, כלל האוכלוסייה של "המדינה היהודית" בעת הקמתה יהיה כמיליון איש, כולל כמעט 40 אחוזים לא-יהודים. הרכב [אוכלוסייה] כזה אינו מספק בסיס יציב למדינה יהודית. עובדה [דמוגרפית] זו חייבת להיראות בכל בהירותה וחריפותה. עם הרכב [אוכלוסייה] כזה, לא יכולה להיות אפילו ודאות מוחלטת שהשליטה תישאר בידי הרוב היהודי.... לא יכולה להיות מדינה יהודית יציבה וחזקה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחוז בלבד. [ויקיפדיה ציטטה את ג'מאל כרים בילדי הטרגדיה/האסון, עמ' 262–267 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 176]

שלא להפתיע, באמצע 1949 ועדת הטרנספר (שבה יוסף ויץ היה אחד משלושת החברים המשפיעים) המליצה כי אם ישראל תאולץ להחזיר פליטים פלסטינים בעתיד, עליה לסרב באופן קטגורי להחזירם לכפריהם--- רק לערים, שבהן לא יעלו על 15% מהאוכלוסייה היהודית (5% פחות ממה שהמליץ בן-גוריון שנתיים קודם לכן). (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 29–30 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 199).

לכן, בטוח להניח שהחלום הציוני להחליף את התושבים הילידים הצליח. מאז הנכבה, הפלסטינים הוחזקו ב-20% או פחות מהאוכלוסייה.

לפי ספר תולדות ההגנה, ההיסטוריה הרשמית של ההגנה, מצוין בבירור כיצד יש להתמודד עם כפרים ואוכלוסיות פלסטיניות. שם נכתב:

"כפרים [ערביים פלסטיניים] בתוך המדינה היהודית שמגלים התנגדות 'יש להרוס .... ואת תושביהם לגרש מעבר לגבולות המדינה היהודית.' בינתיים, 'תושבים פלסטינים של הרובעים העירוניים השולטים על הגישה לערים או היציאה מהן יש לגרש מעבר לגבולות המדינה היהודית במקרה של התנגדותם.' " (גירוש הפלסטינים, עמ' 178)

בדברו על גורל יהדות אירופה בפני ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשתינה (אנסקופ / UNSCO) ב-1947, ציין בן-גוריון כי בסקר גאלופ שנערך מקרוב באזור השליטה האמריקאי בגרמניה, 14% מהגרמנים שנשאלו גינו את הטבח שביצע היטלר ביהודים, 26% היו "ניטרליים", ו-60% אישרו את הרציחות. בן-גוריון ניצל את האנטישמיות הגרמנית ואמר:

"היהודים אינם רוצים להישאר היכן שהם נמצאים. הם רוצים להשיב לעצמם את כבודם האנושי, את מולדתם, הם רוצים איחוד מחדש עם קרוביהם בפלשתינה/ארץ ישראל לאחר שאבדו את יקיריהם ביותר. עבורם ארצות לידתם הן בית עלמין לעמם. הם אינם רוצים לחזור לשם והם אינם יכולים." (ישראל: היסטוריה, עמ' 147). למרות האנטישמיות האירופית (שנמשכה לאחר השואה) מעל 90% מיהודי אירופה הצביעו ברגליהם והגירו לאמריקות במקום "לחזור" לפלשתינה/ארץ ישראל!

בשינוי קל, תיאורו של בן-גוריון מנסח ברהיטות את מצוקתם של 10 מיליון פלסטינים מנושלים וכבושים.

זמן קצר לאחר שהאו"ם הצביע על חלוקת פלשתינה/ארץ ישראל בנובמבר 1947, התמיכה האמריקאית בחלוקה פחתה. ב-19 במרץ 1948, נציג ארה"ב באו"ם, וורן אוסטין, הודיע כי החלוקה אינה אפשרית עוד. בן-גוריון הגיב לרעיון של נאמנות של האו"ם במסיבת עיתונאים בתל אביב כדלקמן:

"אנחנו הם אלה שיקבעו את גורל פלשתינה/ארץ ישראל. איננו יכולים להסכים לשום סוג של נאמנות, קבועה או זמנית. המדינה היהודית קיימת מכיוון שאנו מגינים עליה." (ישראל: היסטוריה, עמ' 165)

בן-גוריון חזה את "המדינה היהודית" כספרטה מודרנית. הוא הצהיר ב-8 בינואר 1948:

"חכמת ישראל היא כעת חכמת المלחמה, לא שום דבר אחר." (שמחה פלאפן, עמ' 153)

למאמר בן-גוריון נאמר ב-7 בפברואר 1948 כי "ליהודים אין אדמה בפרוזדור ירושלים", הוא ענה ביהירות:

"המלחמה תיתן לנו את האדמה. המושג 'שלנו' ו'לא שלנו' הם רק מושגים לימי שלום, ובזמן מלחמה הם מאבדים את כל משמעותם." (בני מוריס, עמ' 170 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 180)

בדומה לכך, שאל בן-גוריון את יוסף ויץ בתחילת פברואר 1948 אם הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) מוכנה לקנות "ממנו" אדמה במחיר של 25 לא"י לדונם. ויץ ענה:

"אם האדמה היא [בבעלות] ערבית ונקבל את שטר הבעלות והחזקה - אזי נקנה. ואז הוא [כלומר, בן-גוריון] צחק ואמר: שטר בעלות - לא, חזקה - כן."
למחרת, סעדו ויץ וגרנובסקי ארוחת צהריים עם בן-גוריון, שחזר על המלצתו/תוכניתו:
"תוכנית . . . צבאנו יכבוש את הנגב, יקח את האדמה לידיו וימכור אותה לקק"ל ב-20–25 לא"י לדונם. ויש כאן מקור . . . של מיליונים [של לירות]. גרנובסקי ענה בבדיחות הדעת שאנו איננו חיים בימי הביניים והצבא אינו גונב אדמה. לאחר המלחמה הבדואים [של הנגב] יחזרו למקומם---אם יעזבו בכלל-- ויקבלו [בחזרה] את אדמתם."
כעבור שבוע, הציע בן-גוריון לוויץ להתפרק מ:
"מושגים קונבנציונליים . . . בנגב לא נקנה אדמה. אנו נכבוש אותה. אתה שוכח שאנו במלחמה." (בני מוריס, עמ' 170)

לא זו בלבד שבן-גוריון חזה מלחמה כמכשיר לשינוי התמונה הדמוגרפית לטובת המיעוט היהודי, הוא גם חזה מלחמה ככלי לנשל פלסטינים ולגייס "מיליוני" לירות בהון.

בן-גוריון היה מוקסם מכך שהקהילות הפלסטיניות השכנות לירושלים התפנו. הוא הצהיר בפני מועצת מפא"י ב-8 בפברואר 1948:

"כניסתכם לירושלים, דרך ליפתא, רוממה [שכונה פלסטינית במזרח ירושלים]. . . אין ערבים [פלסטינים]. מאה אחוז יהודים. מאז נחרבה ירושלים בידי הרומאים, היא לא הייתה יהודית כפי שהיא כעת. בשכונות ערביות [פלסטיניות] רבות במערב אין רואים ערבי [פלסטיני] אחד. איננו מניח שזה ישתנה. . . . מה שקרה בירושלים. . . . עשוי לקרות בחלקים רבים של הארץ. . . בששת, שמונת או עשרת חודשי המערכה יהיו בוודאי שינויים גדולים בהרכב האוכלוסייה בארץ." (גירוש הפלסטינים, עמ' 180–181)

מנקודות מבט פוליטיות וארגוניות, היה ברור לבן-גוריון שהחברה הפלסטינית ערופת ראש, במיוחד לאחר האינתיפאדה הראשונה [המרד הערבי] בין 1936 ל-1939. במכתב שנשלח ב-14 במרץ 1948 למשה שרת, הוא הצהיר:

"הם, הרוב המכריע שלהם [הפלסטינים], אינם רוצים להילחם בנו." (שמחה פלאפן, עמ' 55)

ב-8–9 באפריל 1948, אמר בן-גוריון לנציגי משמר העמק לשרוף ולהרוס את הכפרים השכנים. הוא אמר:

"[הם] אמרו כי הכרחי לגרש את הערבים [באזור] ולשרוף את הכפרים. עבורי, העניין היה קשה מאוד. [אבל] הם אמרו שאינם בטוחים [שהקיבוץ יוכל להמשיך להתקיים] אם הכפרים יישארו ללא פגע ו[אם] התושבים הערבים לא יגורשו, שכן הם [כלומר בני הכפרים הערבים הפלסטינים] יתקיפו אותם [כלומר את משמר העמק] [מאוחר יותר]." (בני מוריס, עמ' 116)

"הם [אנשי משמר העמק] עמדו בפני מציאות אכזרית ... [ו]ראו שיש [רק] דרך אחת והיא לגרש את בני הכפרים הערבים ולשרוף את הכפרים. והם עשו זאת. והם היו הראשונים לעשות זאת." (בני מוריס, עמ' 116)

בנאום בפני הוועד הפועל הציוני ב-6 באפריל 1948, הצהיר בן-גוריון בבירור כי ניתן להשתמש במלחמה כמכשיר לפתרון מה שנקרא "הבעיה הדמוגרפית הערבית". הוא הצהיר:

"לא נוכל לנצח במלחמה אם לא נציף/נאכלס, במהלך המלחמה, את הגליל העליון והתחתון, המזרחי והמערבי, את הנגב ואזור ירושלים, אפילו רק באופן מלאכותי, באופן צבאי. . . . אני מאמין שהמלחמה תביא בעקבותיה גם שינוי גדול בחלוקת האוכלוסייה הערבית [הפלסטינית]." (בני מוריס, עמ' 181 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 181)

לפי הביוגרף של בן-גוריון, מיכאל בר-זוהר, שליחת גולדה מאיר לחיפה זמן קצר לאחר כיבושה הייתה תכסיס פוליטי וטקטי. בר-זוהר כתב:

"הפניות לערבים [של חיפה] להישאר, שליחותה של גולדה ומחוות דומות אחרות היו תוצאה של שיקולים פוליטיים, אך הן לא שיקפו את עמדתו הבסיסית [של בן-גוריון]. בדיונים פנימיים, בהנחיות לאנשיו, הפגין 'הזקן' עמדה ברורה: עדיף שמספר קטן ככל האפשר של ערבים [פלסטינים] יישאר בתוך המדינה [היהודית]." (שמחה פלאפן, עמ' 84)

זמן קצר לאחר קריסת חיפה ובריחת תושביה הפלסטינים בשלהי אפריל 1948, בן-גוריון הופתע/וזועזע כשיבקר בעיר. הוא הצהיר כי חיפה הייתה כמו:

"עיר מתה, עיר גווייה," רשם ביומנו, "מראה מבהיל ופנטסטי." אך גם שם היתרונות היו ברורים: "מה שקרה בחיפה יכול לקרות בחלקים אחרים של הארץ אם נעמוד בכך . . . יכול להיות שבששת או שמונת החודשים הבאים של המערכה, יהיו שינויים גדולים בארץ, ולא כולם לרעתנו. בוודאי, יהיו שינויים גדולים בהרכב אוכלוסיית הארץ." (שמחה פלאפן, עמ' 99)

במהלך אותו ביקור בחיפה, נאמר לבן-גוריון שאבא חושי, מנהיג פועלים ובכיר בעיריית חיפה, ניסה לשכנע את תושבי העיר הפלסטינים להישאר. נמסר כי בן-גוריון אמר:

"אין לו משהו חשוב יותר לעשות?" (בני מוריס, עמ' 328)

בתחילת מאי 1948, אישר בן-גוריון את הקמת "ועדת הטרנספר" כדי לפקח על:

"הניקוי [ניקוי בעברית] של ההתיישבויות הערביות [הפלסטיניות], עיבוד השדות [הערביים] והתיישבות בהם [על ידי יהודים], ויצירת גדודי עבודה לביצוע עבודה זו." (בני מוריס, עמ' 137)

כפי שהיה לעיתים מזומנות בהתנהגותו של בן-גוריון, הוא לא הצהיר בבירור על כוונתו להרוס כפרים או לגרש את האוכלוסייה הפלסטינית. הוא תמיד 'רקד' סביב הנושא, ונתן מחוות ידיים ברורות שרמזו על המובן מאליו, כפי שמתואר פעם על ידי יצחק רבין זמן קצר לאחר כיבוש לוד ורמלה, לחצו כאן לפרטים נוספים. שיירשם כי מסמכים הנוגעים לגירוש או "טרנספר", הרס כפרים, ופשעי מלחמה אחרים עדיין מסווגים בישראל.

באשר למעמדה "הדודאי" של ישראל הנובטת מול גוליית של מדינות הערב "הפולשות", בן-גוריון מספק עדות רהוטה ביומן המלחמה שלו. כך, ב-24 במאי 1948, פחות מעשרה ימים לאחר שצבאות ערב נכנסו לחלקים אלה של פלשתינה/ארץ ישראל שהוקצו למדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה כדי להקדים את הכוחות היהודיים המתקדמים, כתב דוד בן-גוריון:

בית פלסטיני בצפת שנבזז על ידי יהודים ציונים.

מקף [חטיבת כרמלי] צריך לקבל תגבורת. תפקידו הוא לכבוש את דרום לבנון לאחר הפצצת צור, צידון וביירות מהאוויר. אנו גם נפגיז את ביירות מהים. יגאל [אלון] צריך להכות את סוריה [הצבא הסורי] ב[משמר העמק] מהמזרח והצפון. חיל האוויר שלנו חייב להפציץ ולהרוס את עמאן. החוליה החלשה בקואליציה הערבית היא לבנון מכיוון שהשלטון המוסלמי שם הוא מלאכותי, וקל לערער אותו. עלינו להקים מדינה נוצרית עם נהר הליתני כגבולה הדרומי (5). נכרות איתה ברית.

ברגע שנשמיד את כוחו של הלגיון הערבי [צבא עבר הירדן] נשמיד את עבר הירדן וסוריה תיפול אז. אם מצרים תעז להמשיך להילחם, נפציץ את פורט סעיד, אלכסנדריה וקהיר. כך נסיים מלחמה זו ונחסל את חשבונות אבותינו עם מצרים, אשור וארם. ( יומן המלחמה של דוד בן-גוריון: מלחמת העצמאות 1947–1949, עורכים)

בן-גוריון הגיע למסקנה שהאיבה הערבית לציונות היא בלתי הפיכה, מה שהצדיק אי-ריצה אחר שלום עם הערבים. במהלך השנים הראשונות של "המדינה היהודית", הוא הצהיר:

"הערבים אינם יכולים לקבל את קיומה של ישראל. אלה המקבלים זאת אינם נורמליים. הפתרון הטוב ביותר עבור הערבים [הפלסטינים] בישראל הוא ללכת ולחיות במדינות הערביות---במסגרת חוזה שלום או טרנספר." (שמחה פלאפן, עמ' 99)

אם הצהרה זו נכונה אפילו במעט, שתי הקהילות נדונו לכליון, והרס ומות יהפכו לחלק מחייהם היומיומיים. לאחר חמישה עשורים של מצב מלחמה מתמיד, לעיתים מזומנות אנשים משני הצדדים תהים אם חיים אלה שווים לחיותם?

ב-16 ביוני 1948, הצהיר בן-גוריון בנאום בפני הממשלה הזמנית הישראלית כי:

"שלושה דברים ארעו עד כה: א) פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב, ב) יכולתנו לעמוד בפני צבאות סדירים אלה, ו-ג) בריחת הערבים [הפלסטינים]. אינני הופתעתי מאף אחד מהם." (שמחה פלאפן, עמ' 88)

אף על פי שמסמך חשוב מתאריך 16 ביולי 1948 עדיין מסווג על ידי הצנזורה הישראלית, יש מספיק מידע המצביע על הקישור בין מושג ה"טרנספר" למלחמה במוחו של בן-גוריון. באותה עת הצהיר בן-גוריון כי הוא:

"לא הופתע" מיציאת הערבים וכי "עלינו למנוע את חזרת הערבים בכל מחיר." הוא גם ציטט שוב את פשע המלחמה הטורקי-יווני כ"דוגמה" שבה הטורקים "גירשו את היוונים מאנטוליה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 191–192)

אירוני באופן קיצוני לציין כי זוהי הפעם השנייה בהיסטוריה שבה טורקים מצוטטים כ"דוגמה" להצדקת ביצוע פשעי מלחמה. הראשונה שימשה את המנהיגים הציונים המוקדמים ביותר (כגון חיים וייצמן, בן-גוריון, ומשה שרת), והשנייה שימשה את היטלר כשיציטט את רצח העם הטורקי של 1.5 מיליון ארמנים (במהלך מלחמת העולם הראשונה) תקדים לשואה, לחצו כאן אם ברצונכם ללמוד עוד על רצח העם הארמני.

יצחק רבין כתב ביומנו זמן קצר לאחר כיבוש לוד ורמלה ב-10–11 ביולי 1948:

"לאחר התקפת לוד [שנקראה מאוחר יותר לוד] ואז רמלה, .... מה יעשו עם 50,000 האזרחים החיים בשתי הערים ..... אפילו בן-גוריון לא יכול היה להציע פתרון .... ובמהלך הדיון במפקדת המבצעים, הוא [בן-גוריון] נשאר שותק, כפי שהיה הרגלו במצבים כאלה. בבירור, לא יכולנו להשאיר את האוכלוסייה העוינת והחמושה [של לוד] בעורפנו, היכן שעלתה לסכן את נתיב האספקה [לכוחות שהיו] מתקדמים מזרחה.
בן-גוריון חזר על השאלה: מה יש לעשות עם האוכלוסייה?, כשהוא מניף את ידו במחווה שאמרה: גרש אותם! [גארש אותם בעברית]. 'גירוש' הוא מונח עם צליל קשה, .... פסיכולוגית, זו הייתה אחת הפעולות הקשות ביותר שנקטנו." (חייל של שלום, עמ' 140–141 ו-בני מוריס, עמ' 207) .

מאוחר יותר, הדגיש רבין את אכזריות המבצע כפי שהשתקפה בתגובת חייליו. הוא הצהיר במהלך ראיון (שעדיין צנזור בפרסומים ישראליים עד עצם היום הזה) עם דייוויד שיפלר מהניו יורק טיימס ב-22 באוקטובר 1979:

"סבל רב נגרם לגברים שהשתתפו בפעולת הפינוי. [הם] כוללים בוגרי תנועות נוער שחונכו על ערכים כמו אחווה בינלאומית ואנושיות. פעולת הפינוי חרגה מהמושגים שהיו רגילים אליהם. היו כמה חברים שסירבו לקחת חלק. . . נדרשה פעילות תעמולה ממושכת לאחר הפעולה . . . כדי להסביר מדוע נאלצנו לנקוט פעולה כה קשה ואכזרית." (שמחה פלאפן, עמ' 101)

ממש לפני מלחמת 1948, תושבי הערים התאומות, לוד ורמלה, הוו כמעט 20% מכלל האוכלוסייה העירונית במרכז פלשתינה/ארץ ישראל, כולל תל אביב. כיום, התושבים לשעבר וצאצאיהם מונים לפחות חצי מיליון, החיים ברובם במחנות פליטים קשים בעמאן ובסביבתה (ירדן) וברמאללה (הגדה המערבית הכבושה). לפי רבין, ההחלטה לבצע טיהור אתני בערים התאומות הייתה החלטה מייסרת. ואולם, מצפונו המייסר לא מנע ממנו להוציא צו דומה נגד שלושה כפרים סמוכים ('עמואס, יאלו, ו בית נובא) 19 שנים מאוחר יותר. יציאת מצרים מאירועי לוד ורמלה תוארה ממיטב מראה עיניים על ידי אסמאעיל שמוט, האמן הפלסטיני הנודע מלוד עצמה, לחצו כאן לצפייה בגלריית היציאה שלו. למידע נוסף על הטיהור האתני של לוד ורמלה (בהתבסס על ארכיונים ישראליים שהותר פרסומם), אנו מציעים ללחוץ כאן גם כן.

ב-16 ביוני 1948, היו קריאות של חברי מפלגת מפ"ם להחזרת הפליטים הפלסטינים "רודפי השלום" של יפו, ובתגובה, הצהיר בן-גוריון במהלך ישיבת הממשלה:

"אינני מקבל את הגרסה [כלומר המדיניות] לפיה [עלינו] לעודד את חזרתם. . . אני מאמין שעלינו למנוע את חזרתם . . . עלינו ליישב את יפו, יפו תהפוך לעיר יהודית. . . . חזרת הערבים [הפלסטינים] ליפו [תהיה] לא רק שטות." אם לערבים [הפלסטינים] יורשה לחזור, ליפו ולמקומות אחרים, "והמלחמה תתחדש, סיכויינו לסיים את המלחמה כפי שאנו רוצים לסיים אותה יפחתו. . . . בינתיים, עלינו למנוע בכל מחיר את חזרתם," אמר, וכשהוא אינו מותיר ספק במוחם של השרים לגבי דעותיו על גורלם הסופי של הפליטים [הפלסטינים], הוסיף: "אינני אהיה בעד חזרתם לאחר המלחמה." (בני מוריס, עמ' 141 ו-1949, הישראלים הראשונים, עמ' 75)

כשרעזרא דנין, חבר קבינט, הציע להקים ממשלת בובות פלסטינית באזור המשולש (צפון-מערב הגדה המערבית הכבושה), בן-גוריון הצהיר בחוסר סבלנות ב-21 באוקטובר 1948 כי לפלסטינים בישראל יש תפקיד אחד טוב: לברוח. הוא אמר:

"לערבים של ארץ ישראל [הפלסטינים] נותר רק תפקיד אחד -- לברוח." (בני מוריס, עמ' 218)

ללא רגשות, כעבור עשרה ימים, בעת שבן-גוריון היה בסיור בגליל, הוא תיאר את היציאה הפלסטינית ביומנו כדלקמן:

"ועוד רבים נוספים עדיין ייברחו." (בני מוריס, עמ' 218)

ב-26 בספטמבר 1948, הוא הציע לממשלה הזמנית הישראלית כי על ישראל להתקיף את הגדה המערבית. שוב, הוא חזר על האופן שבו ניתן להשתמש במלחמה כמכשיר ל"טרנספר" האוכלוסייה, והשתמש בכיבוש לוד ורמלה ובגירוש האוכלוסייה לאחר מכן כתקדים. לפי תוכנית מפורטת של המבצע שנרשמה ביומנו, הכוחות הישראליים ייקחו:

"בית לחם, וחברון, שבהן יש כמאה אלף ערבים [פלסטינים]. אני מניח שרוב ערביי ירושלים, בית לחם וחברון ייברחו, כמו הערבים [הפלסטינים] של לוד, יפו, טבריה, וצפת, ואנו נשלוט בכל רוחב הארץ עד הירדן." ברישום אחר הוא כותב: "אין זה בלתי אפשרי . . . שנוכל לכבוש את הדרך לנגב, אילת, וים המלח, ולהבטיח את הנגב לעצמנו; גם להרחיב את הפרוזדור לירושלים, מצפון לדרום; לשחרר את שאר ירושלים ולקחת את העיר העתיקה; לתפוס את כל הגליל המרכזי והמערבי ולהרחיב את גבולות המדינה בכל הכיוונים" (ההדגשה הוספה). (שמחה פלאפן, עמ' 48 ו-1949, הישראלים הראשונים, עמ' 14)

באירוניה, כשהציע חיים לסקוב את כיבוש מרבית הגדה המערבית ביולי 1958, בן-גוריון התנגד מכיוון שלדעתו הפלסטינים כבר למדו את הלקח, אך הם לא ייברחו. הוא כתב ביומנו:

"הפעם הערבים [הפלסטינים] בגדה המערבית לא ייברחו!," שמשמעותו שאם הפלסטינים יברחו כתוצאה ממלחמה (כפי שכבר קרה במהלך מלחמת 1948), הוא לא יתנגד לכיבוש ולסיפוח של הגדה המערבית. (קיר הברזל, עמ' 200)

במהלך ישיבה במרכז מפלגת מפא"י ב-24 ביולי 1948, בן-גוריון הצהיר בבירור את מחשבותיו וגישתו כלפי הערבים הפלסטינים, במיוחד לאור התנהגותם ובריחתם במהלך המלחמה. הוא אמר:

"בינתיים, [חזרת פליטים פלסטינים] אינה באה בחשבון עד שנשב יחד ליד שולחן [ועידת שלום] . . . והם יכבדו אותנו במידה שבה אנו מכבדים אותם ואני מסתפק אם מגיע להם כבוד כפי שמגיע לנו. מכיוון שעל אף הכל, איננו ברחנו בהמונינו, [ו]עד כה לא קם שום איינשטיין ערבי ו[הם] לא יצרו את מה שבנינו בארץ זו ו[הם] לא נלחמו כפי שאנו נלחמים . . . אנו מתמודדים כאן עם רוצח קולקטיבי." (בני מוריס, עמ' 331)

אם כן, לדעתו של בן-גוריון, היעדר איינשטיין ערבי, בריחת הערבים הפלסטינים במהלך המלחמה, ואי-לחימה הם סיבות טובות לא לכבד את זכויות הפלסטינים? ניתן לטעון גם כי הצלבנים הנוצרים, כמו הציונים היהודים, אמרו דברים דומים על מוסלמים וערבים. ואולם, לאחר 200 שנה של כיבוש צלבני, טיהור אתני ורצח עם, הערבים הצמיחו את גרסאותיהם לאיינשטיין (בקורדובה, סביליה, קהיר, טולדו, בגדאד, ... וכו'), ונלחמו היטב תחת פיקודו של צלאח א-דין. יחד עם הפלישות המונגוליות והטטריות שלאחר מכן, רצח העם הצלבני הפך להערת שוליים עצובה בהיסטוריה האנושית. אם יש להשתמש בהיסטוריה כדוגמה, אזי מוקדם מדי להספיד את הערבים רק לאחר חמישה עשורים של טיהור אתני ונישול.

לבן-גוריון "היה חלום" לספח את דרום לבנון ל"מדינה היהודית" ולהקים מדינה נוצרית מצפון לנהר הליתני. בתחילת מלחמת 1948, הוא הצהיר:

'השלטון المוסלמי בלבנון הוא מלאכותי וקל לערעור. יש להקים מדינה נוצרית שגבולה הדרומי יהיה נהר הליתני. ואז נכרות איתה ברית.' בשנים הבאות חזר על רעיון זה, ולפי משה שרת, משה דיין (שהיה רמטכ"ל צה"ל בתחילת שנות ה-50) הגיב בחיוב לרעיון זה ולפי שרת אמר: "לדעתו [של דיין], כל מה שעלינו לעשות הוא למצוא קצין לבנוני נוצרי, אולי לא יותר מסרן, ולזכות בו או לקנות אותו בכסף, כדי שיכריז על עצמו כמושיע האוכלוסייה המרונית. ואז צבא ישראל ייכנס ללבנון, יכבוש את השטח המדובר ויקים ממשלה נוצרית שתכרות ברית עם ישראל." שרת עצמו ראה בכך רעיון "איום". (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 10 ו-קורבנות צדיקים, עמ' 497)

מה שאירוני הוא שרעיון "איום" זה יושם במדויק שלושים שנה מאוחר יותר על ידי מנחם בגין ואריאל שרון במהלך הפלישה והכיבוש הישראלי של לבנון בין השנים 1982–2000.

בן-גוריון הכיר בכך שהלאומיות הפלסטינית יצרה את הסכנה ממנה חשש ביותר. הוא ידע שהניצחון ב-1948 הושג לא מכיוון שהצבא הישראלי היה הירואי יותר אלא מכיוון שהצבאות הערביים היו מושחתים והעולם הערבי היה מפולג. הוא הפך לאובססיבי מחשש שמנהיג כריזמטי יפתח ויחדש את החינוך והכלכלות הערביות ויאחד את כל מדינות ערב. הוא כתב ב-11 בנובמבר 1948:

"העם הערבי הוכה על ידינו. האם ישכח זאת במהירות? שבע מאות אלף איש הכו 30 מיליון. האם ישכחו עלבון זה? ניתן להניח שיש להם תחושת כבוד. אנו נעשה מאמצי שלום, אך דרושים שני צדדים לשלום. האם יש ביטחון כלשהו שלא ירצו לנקום? נכיר באמת: ניצחנו לא מפני שעשינו נפלאות, אלא מפני שהצבא הערבי רקוב. האם ריקבון זה חייב להימשך לנצח? המצב בעולם קורא לנקמה: ישנם שני גושים; יש פחד ממלחמת עולם. הדבר מפתה כל מי שיש לו טענה. תמיד נזדקק ליכולת הגנתית עדיפה." (שמחה פלאפן, עמ' 238)

בן-גוריון הצהיר בבירור על מטרתה המרכזית של הציונות, שהיא "רוב יהודי" המאפשר על ידי עלייה המונית של יהודים. באפריל 1949, הצהיר כי השלום הוא בעדיפות משנית עבור "המדינה היהודית". הוא הסביר כדלקמן:

"העיקר הוא קליטת העולים. . . במשך שנים רבות, עד. . . . שיתפוס שלטון בעולם [הערבי] שאינו מאיים על קיומנו. . . . גורל המדינה תלוי בעלייה [הגירת יהודים לפלשתינה/ארץ ישראל]. . . העלייה חייבת לקבוע את מדיניותנו במשא ומתן." (קורבנות צדיקים, עמ' 263)

הוא חזר על הנקודה האחרונה שוב במאי 1949 גם כן. הוא הצהיר:

"מצרים היא המדינה היחידה מבין מדינות ערב המהווה מדינה אמיתית ומעצבת עם בתוכה. זוהי מדינה גדולה. אילו יכולנו להגיע לסיום שלום איתה---זה היה כיבוש עצום עבורנו. . . . אך באופן כללי איננו צריכים להצטער יותר מדי על כך שהערבים מסרבים לעשות איתנו שלום." (קיר הברזל, עמ' 52)

בדומה לכך, אמר בן-גוריון לעיתונאי אמריקאי כי המדינה היהודית אינה ממהרת לשלום. הוא הצהיר ביולי 1949:

"אינני ממהר, אני יכול לחכות עשר שנים. איננו תחת שום לחץ כלל." (קורבנות צדיקים, עמ' 263)

בן-גוריון הכיר בכך ששלום עם שכנותיה של ישראל יבוא על חשבון כך שישראל "תוותר" על אדמה ושישראל "תרשה" חזרת חלק מהפליטים הפלסטינים. מחיר השלום היה כבד מדי עבורו מלהכיל. במברק שנשלח למשה שרת בתחילת שנות ה-50 בנוגע למשא ומתן לשלום עם המלך פארוק ממצרים, הוא הצהיר בבירור כי ישראל מוכנה לחוזה שלום עם מצרים בתמורה לשלום, ותו לא. הוא כתב:

"ישראל לא תדון בשלום הכרוך בוויתור על פיסת שטח כלשהי. המדינות השכנות אינן ראויות לאינץ' מאדמת ישראל. . . . אנו מוכנים בתמורה לשלום." (קורבנות צדיקים, עמ' 265)

כשרבכיר קק"ל יוסף ויץ הציע לפתור את "בעיית הפליטים" הפלסטינית על ידי פיצוי הפליטים על נכסיהם האבודים ב"מדינה היהודית". לפי ויץ, הגיב בן-גוריון כדלקמן:

"לדעתו, הזמן ירפא הכל, והכל יישכח." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 31)

זמן קצר לאחר ניהול המשא ומתן על הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים, רשם בן-גוריון ביומנו:

"אבא אבן [בכיר במשרד החוץ הישראלי] בא. הוא אינו רואה טעם ברדיפה אחר שלום. הסכם שביתת הנשק מספיק לנו. אם נרדוף אחר שלום הערבים ידשו מחיר: או שטח, חזרת פליטים, או שניהם. עדיף לחכות כמה שנים." ראש הממשלה רשם מילים אלה מבלי להעיר הערות משלו. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 34)

כשפנחס רוזן (שר המשפטים הראשון של ישראל) דרש שהכרזת העצמאות של ישראל תציין את גבולות המדינה, בן-גוריון התנגד, ושניהם החליפו את הנקודות הבאות:

רוזן: "ישנה שאלת הגבולות, ואי אפשר להתעלם ממנה."
בן-גוריון: "הכל אפשרי. אם נחליט כאן שלא תהיה שום הזכרה של גבולות, אזי לא נזכיר אותם. שום דבר אינו א פריורי [הכרחי]."
רוזן: "זה לא א פריורי, אך זו סוגיה משפטית."
בן-גוריון: "החוק הוא מה שאנשים קובעים שהוא." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' יח)

בן-גוריון מעולם לא האמין בגבולות סטטיים אלא בגבולות דינמיים, כמתואר בתנ"ך. הוא הצהיר במהלך דיון עם עוזריו:

"לפני הקמת המדינה, בערב הקמתה, האינטרס המרכזי שלנו היה הגנה עצמית. במידה רבה, הקמת המדינה הייתה מעשה של הגנה עצמית. . . . רבים חושבים שאנו עדיין באותו שלב. אך כעת הנושא העומד על הפרק הוא כיבוש, ולא הגנה עצמית. באשר לקביעת הגבולות--- זהו עניין פתוח. בתנ"ך כמו גם בהיסטוריה שלנו, ישנם כל מיני הגדרות לגבולות הארץ, כך שאין גבול אמיתי. שום גבול אינו מוחלט. אם זה מדבר--- זה יכול להיות באותה מידה הצד השני. אם זה ים, זה יכול להיות גם מעבר לים. העולם היה תמיד כזה. רק המונחים השתנו. אם ימצאו דרך להגיע לכוכבים אחרים, ובכן, אולי כדור הארץ כולו לא יספיק עוד." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 6)

היה זה מנהג מקובל בקרב כל המנהיגים הציונים להשתמש בתנ"ך כדי להצדיק ביצוע פשעי מלחמה. ללא קשר לשיטות ששימשו לבניית "המדינה היהודית", הציטוט לעיל הוא דוגמה קלאסית לאופן שבו התנ"ך משמש להשגת יעדים פוליטיים.

וויליאם ריילי, בכיר באו"ם ב-1949, לחץ קשות על ישראל להגיב בחיוב להצעה הסורית לקלוט כמעט מחצית מהפליטים הפלסטינים. בתגובה, כתב בן-גוריון:

"ריילי [הבכיר באו"ם] דיבר עם רוזן [בכיר במשרד החוץ הישראלי]. [חוסני] זעים [נשיא סוריה] רוצה לפתח את סוריה לקלוט 300,000 פליטים [פלסטינים]. ריילי שואל אם נסכים לחתום על הסכם שביתת נשק כעת, על בסיס המצב הקיים. רוזן ענה שתשובתנו הייתה שלילית." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 16)

כפי שהצהיר בן-גוריון בתחילת שנות ה-50: "כשבוא השלום, איננו נרוץ."

כשרחתמה ישראל על הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, הצהיר בן-גוריון:

"החלטת ה-29 בנובמבר [1947 של האו"ם] העניקה למדינה היהודית 14,920,000 דונם; כעת יש לנו 20,662,000 דונם בשליטתנו. בעוד שהאו"ם טרם הכיר בגבולותינו, מצרים, עבר הירדן, סוריה ולבנון עשו זאת." (שמחה פלאפן, עמ' 49)

במילים אחרות, ישראל הצליחה להרחיב את גבולותיה ב-38% יותר מהשטח שהוקצה ל"מדינה היהודית" לפי תוכנית החלוקה של עצרת האו"ם מ-1947. יש לציין כי 60% מהחיילים הישראלים שנהרגו בקרב, נהרגו בפעולות התקפיות באזורים שנכבשו מעבר לאזורים שהוקצו על ידי האו"ם ל"מדינה היהודית". (שמחה פלאפן, עמ' 198–199)

בתחילת דצמבר 1947, נודע כי דוד בן-גוריון אמר זמן קצר לאחר אישור תוכנית החלוקה של האו"ם:

“רק מדינה עם לפחות 80% יהודים היא מדינה ברת קיימא ויציבה,” (אילן פפה צוטט ב-"לאן עכשיו עבור פלסטין?: קצה של תוכנית שתי המדינות", 2007, עמ' 48, ו-עזרא קליין ציטט ציטוט דומה).

ובנאום בפני הוועד המרכזי של ההסתדרות ב-30 בדצמבר 1947, הצהיר בן-גוריון דבר דומה:

באזור שהוקצה ל"מדינה היהודית" אין יותר מ-520,000 יהודים וכ-350,000 לא-יהודים, ברובם ערבים. יחד עם יהודי ירושלים, כלל האוכלוסייה של "המדינה היהודית" בעת הקמתה יהיה כמיליון איש, כולל כמעט 40 אחוזים לא-יהודים. הרכב [אוכלוסייה] כזה אינו מספק בסיס יציב למדינה יהודית. עובדה [דמוגרפית] זו חייבת להיראות בכל בהירותה וחריפותה. עם הרכב [אוכלוסייה] כזה, לא יכולה להיות אפילו ודאות מוחלטת שהשליטה תישאר בידי הרוב היהודי.... לא יכולה להיות מדינה יהודית יציבה וחזקה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחוז בלבד. [ויקיפדיה ציטטה את ג'מאל כרים בילדי הטרגדיה, עמ' 262–267 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 176]

שלא להפתיע, באמצע 1949 ועדת הטרנספר (שבה יוסף ויץ היה אחד משלושת החברים המשפיעים) המליצה כי אם ישראל תאולץ להחזיר פליטים פלסטינים בעתיד, עליה לסרב באופן קטגורי להחזירם לכפריהם--- רק לערים, שבהן לא יעלו על 15% מהאוכלוסייה היהודית (5% פחות ממה שהמליץ בן-גוריון שנתיים קודם לכן). (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 29–30 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 199).

לכן, בטוח להניח שהחלום הציוני להחליף את התושבים הילידים הצליח. מאז הנכבה, הפלסטינים הוחזקו ב-20% או פחות מהאוכלוסייה.

ב-6 בפברואר 1948, במהלך מועצת מפלגת מפא"י, הגיב בן-גוריון להערה ממישהו בקהל לפיה "אין לנו אדמה שם" [בהרים ובגבעות ממערב לירושלים] באומרו:

המלחמה תיתן לנו את האדמה. המושגים "שלנו" ו"לא שלנו" הם מושגי שלום בלבד, ובמלחמה הם מאבדים את כל משמעותם (בן-גוריון, יומן המלחמה, כרך 1, רישום מתאריך 6 בפברואר 1948. עמ' 211)

כשטרומן, הנשיא האמריקאי בין השנים 1944–1952, דרש שהערבים יפוצו על אובדן השטחים שלא הוקצו ל"מדינה היהודית" לפי החלטת החלוקה של האוכלוסייה של האו"ם, כתב בן-גוריון:

"מדינת ישראל לא הוקמה כתוצאה מהחלטת האו"ם. לא אמריקה ולא שום מדינה אחרת הוציאו אל הפועל את ההחלטה, וגם לא עצרו ממדינות ערב (ומממשלת המנדט הבריטי) להכריז עלינו מלחמה טוטאלית תוך הפרת החלטת האו"ם [לחצו כאן לקריאת תגובתנו למיתוס זה]. אמריקה לא נקפה אצבע כדי להציל אותנו, ויתרה מזאת, הוטל אמברגו נשק, ואילו הושמדנו הם לא היו מקימים אותנו לתחייה. אותם גבולות שנקבעו בהחלטת האו"ם התבססו על הסכמי שלום, תוקף החוק הבינלאומי, וקבלתם על ידי הערבים. אך הערבים דחו זאת. אין פליטים---ישנם לוחמים שביקשו להשמיד אותנו, מן השורש. מדינות ערב באו לבקשתם, והם עדיין מסרבים לעשות שלום או להכיר בנו, ומאיימים בגלוי בנקמה. האם נחזיר את הפליטים [הפלסטינים] כדי שיוכלו להשמיד אותנו בפעם השנייה [לחצו כאן לקריאת תגובתנו למיתוס זה], או שמא עלינו לבקש מאמריקה לרחם עלינו ולשלוח צבא להגן עלינו? אמריקה היא עצומה. אנו אומה קטנה וחסרת ישע. לא נוכל לעמוד בפני עוצמה אמריקאית, אך הקיום העצמי שלנו חשוב לנו יותר מאשר צייתנות לאמריקה. הנזיפה והסגנון המאיים [של מכתבו של טרומן] בלתי מובנים." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 35–36)

בן-גוריון היה מתוסכל מה"ביזה ההמונית" הגדולה של נכסים פלסטיניים על ידי אזרחי "המדינה היהודית". הוא אמר בישיבת ממשלה:

"הדבר היחיד שהפתיע אותי, והפתיע אותי במרירות, היה הגילוי של כשלים מוסריים כאלה בתוכנו [היהודים], אותם מעולם לא שיערתי. אני מתכוון לביזה ההמונית שבה השתתפו כל חלקי האוכלוסייה [היהודית]." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 69)

במהלך מלחמת 1948, כתב המושל הצבאי של ירושלים, דב יוסף, לבן-גוריון כשהוא מתאר את "ביזת" הנכסים הפלסטיניים:

"הביזה מתפשטת שוב. ...אינני יכול לאמת את כל הדיווחים המגיעים אליי, אך אני מקבל את הרושם הברור שהמפקדים אינם זוטרים מדי לתפוס ולהעניש את הגנבים. ...אני מקבל תלונות מדי יום. כדוגמה, אני מצרף עותק של מכתב שקיבלתי ממנהל נוטרדאם דה פראנס (מנזר). התנהגות כזו במנזר עלולה לגרום לנו נזק חמור למדי. עשיתי כמיטב יכולתי לשים קץ לגניבות שם, שכולן נעשות על ידי חיילים, שכן לאזרחים אסור להיכנס למקום. אך כפי שאתה יכול לראות ממכתב זה, מעשים אלה נמשכים. אני חסר אונים." בן-גוריון הבטיח שידון עם משה דיין בצעדים האפשריים שיש לאמץ כדי לשים קץ לביזה. הנושא הציק לו מאוד. ממש לפני כיבוש נצרת הורו לידין "להשתמש בתת-מקלעים על החיילים אם יראה ניסיון כלשהו לביזה." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 70)

במהלך מלחמת 1948, הורה בן-גוריון על בדיקה של כל הקיבוצים והמושבים (כפרים שיתופיים) בגליל התחתון והעליון לצורך מקדמי ציוד של מקניהם ולספור את מקניהם של הפלסטינים. הוא כתב:

"עדרים [של בקר וצאן נטוש], ורכוש אחר 'שנלקח' מהכפרים הערביים במהלך המלחמה ולאחריה; יבולים, רהיטים וכל החפצים האחרים, היו אמורים להיות מוגשים לשר הביטחון." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 74)

כמו מרבית המנהיגים הציונים המוקדמים ביותר, קידם בן-גוריון עלייה יהודית לפלשתינה/ארץ ישראל בעיקר כדי להשיג ביטחון לאומי עבור "המדינה היהודית". ב-1949, הוא הגדיר את האינטרסים של "המדינה היהודית" כדלקמן:

"העיקר הוא קליטת עולים. זה מגלם את כל הצרכים ההיסטוריים של המדינה." מאוחר יותר הסביר מדוע עלייה יכולה לחזק את ביטחונה של ישראל טוב יותר מכל דבר אחר. "אולי היינו כובשים את הגדה המערבית, את [רמת] הגולן, אך כיבושים אלה לא היו מחזקים את ביטחוננו כפי שהעלייה מחזקת. הכפלת והשלשת מספר העולים מעניקה לנו עוד ועוד עוצמה. . . . זהו הדבר החשוב ביותר מעל לכל דבר אחר." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 96)

בן-גוריון הצהיר כי הציונות הייתה בעיקרה תנועה של יהודים מערביים, במיוחד מאירופה ואמריקה. לדעתו, יהודי אירופה היו:

"המועמדים המובילים לאזרחות במדינת ישראל. היטלר, יותר ממה שפגע בעם היהודי, אותו הכיר ותעב, פגע במדינה היהודית, שאת בואה לא צפה. הוא הרס את החומר, כוח הבנייה העיקרי והחיוני של המדינה [היהודית]. המדינה קמה ולא מצאה את האומה שחיכתה לה." בהיעדר יהודי אירופה, נאלצה מדינת ישראל להביא יהודים ממדינות ערב. בן-גוריון השווה אותם לאפריקאים שהובאו כעבדים לאמריקה. (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 157)

ב-1949, הצהיר בן-גוריון כי יהודי צפון אפריקה עשויים להתגבר על חייהם "הפראיים" ולהפוך למשכילים. הוא אמר:

"אפילו העולה מצפון אפריקה, שנראה כמו פרא אדם, שלא קרא ספר בימיו, אף לא ספר דת, ואינו יודע אפילו להתפלל, בין ביודעין ובין שלא ביודעין עומדת מאחוריו מורשת רוחנית של אלפי שנים. . . ." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 157)

ובאחת מישיבות ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, התייחס בן-גוריון ליהודי מרוקו כ"פראים" אך מיהר להוסיף כי אינם שונים מיהודים אחרים כמו אלה הפולנים. הוא אמר:

"אומרים לי שיש ביניהם גנבים. אני יהודי פולני, ואני בספק אם יש קהילה יהודית שיש בה יותר גנבים מאשר זו הפולנית." כעבור כמה שנים כתב בן-גוריון לשופט משה עציוני: "גנגסטר, גנב, סרסור או רוצח אשכנזי לא יזכה לאהדת הקהילה האשכנזית (אם יש דבר כזה), ואף לא יצפה לה. אבל בקהילה פרימיטיבית כזו כמו זו של המרוקאים---דבר כזה אפשרי. . . . " (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 157)

באפריל 1949, אמר ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בנאום בכנסת:

“מדינה יהודית ללא דיר יאסין ברחבי הארץ יכולה להיות רק בדיקטטורה של המיעוט." (הארץ, 1 באפריל 2026, הנה תמונת מסך)

במילים אחרות, הדרך היחידה להקים מדינה יהודית ודמוקרטית בפלשתינה (א"י) הייתה טבח של פלסטינים רבים. הנה לכם ציטוט יחיד שממחיש זאת. כך בדיוק 90% מהאזרחים צומצמו לפחות מ-15% לאחר מלחמת הנכבה. רק נאצים ודומיהם יאשרו דמוקרטיה כזו.

ב-1949, בן-גוריון לא היה חופשי מאמביוולנטיות ביחסו לעולים היהודים מתימן. במכתב ליגאל ידין, הרמטכ"ל הישראלי הראשון, כתב בן-גוריון:

"שבט זה נקלט בדרכים מסוימות בקלות רבה יותר, הן מבחינה תרבותית והן מבחינה כלכלית, מכל שבט אחר. הוא חרוץ, אינו נמשך לחיי עיר, יש לו---או לפחות לחלק הגברי שלו-- בסיס טוב בעברית ובמורשת היהודית. אך בדרכים אחרות הוא עשוי להיות הבעייתי מכולם. הוא נמצא אלפיים שנה מאחורינו [היהודים בעלי התרבות האירופית], ואולי אף יותר. חסרים לו המושגים הראשוניים הבסיסיים ביותר של ציוויליזציה (להבדיל מתרבות). יחסו לנשים וילדים פרימיטיבי. מצבו הפיזי ירוד. כוחו הגופני מדולדל ואין לו אפילו את המושגים המינימליים של היגיינה. במשך אלפי שנים הוא חי באחת הארצות הנחשלות והעניות ביותר, תחת שלטון פיאודלי ותאוקרטי עוד יותר נחשל מכל משטר רגיל. המעבר משם לישראל היה מהפכה אנושית עמוקה, ולא מהפכה פוליטית שטחיות. כל ערכיו האנושיים צריכים להשתנות מהיסוד." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 186–187) ראוי לציין כיצד בן-גוריון התייחס ליהודי תימן כ"זה" / "שבט זה".

כשמשה שרת התנגד לגישתו הלוחמנית של בן-גוריון כלפי מצרים ב-1954, אמר בן-גוריון למזכיר הממשלה זאב שרף:

"הוא מגדל דור של פחדנים. אני לא ארשה לו . . . . אני לא ארשה לו. זה יהיה דור נלחם" (קיר הברזל, עמ' 124)

יהודים ציונים נהנים מבתים פלסטיניים שנבזזו בדיר אל-קאסי; זמן קצר לאחר שהאוכלוסייה הפלסטינית הילידית גורשה, אוקטובר 1948!

מאוחר יותר, פשט הצבא הישראלי על העיר עזה (תחת פיקודו של אריאל שרון), מה שהוביל למותם ולפציעתם של 74 חיילים מצרים.

יחד עם יצחק רבין, משה דיין, ואריאל שרון, בן-גוריון היה אובססיבי להפלת המשטרים הערביים השכנים. הוא הצהיר ב-1954:

"[יש ללמד את נאצר לקח, הרעים, או] שימלא את חובותיו או שיופל. בהחלט אפשר להפיל אותו, וזה אפילו מצווה להפיל אותו. מי הוא בכלל, הנאצר-שמאצר הזה." (קיר הברזל, עמ' 124)

תוקפנות זו כלפי מצרים הובילה למבצע המשולש (מבצע קדש / התקפת ישראל, בריטניה וצרפת) על מצרים ב-1956, שפרצה לאחר שנאצר הלאים את תעלת סואץ.

בן-גוריון שמח מאוד לדעת שבריטניה וצרפת היו גם הן נלהבות להפיל את נאצר מנהיג מצרים. בהקשר זה, הוא אמר באוקטובר 1955:

"זוהי הזדמנות ייחודית ששתי מעצמות לא כל כך קטנות ינסו להפיל את נאצר, ואנחנו לא נעמוד לבד מולו בעודו מתחזק וכובש את כל מדינות ערב. . . . ואולי כל המצב במזרח התיכון ישתנה לפי התוכנית שלי." (קיר הברזל, עמ' 174)

קראו את הציטוט הבא כדי לקבל מושג על תוכניתו הגדולה של בן-גוריון שכללה כיבוש דרום לבנון וחלוקת ירדן עם עיראק. היכן פול וולפוביץ וריצ'רד פרל שיקראו ציטוט זה?

לא זו בלבד שבן-גוריון הביט בתנ"ך (בחנו את שני הציטוטים הבאים בזהירות) כדי להצדיק את גזילת וכיבוש חצי האי סיני, אלא הוא גם חזה מיזם גדול לנצול משאבי הטבע של סיני. הוא הצהיר באוקטובר 1955:

"אמרתי לו [לראש ממשלת צרפת, גי מולה] על גילוי הנפט בדרום ומערב סיני, ויהיה טוב לקרוע את חצי האי הזה ממצרים כי הוא לא היה שייך לה; אלא היו אלה האנגלים שגנבו אותו מהטורקים כשהאמינו שמצרים נמצאת בכיסם. הצעתי להניח צינור מסיני לחיפה כדי לזקק את הנפט, ומולה [ראש ממשלת צרפת] גילה עניין בהצעה." (קיר הברזל, עמ' 175)

במברק שנשלח לחטיבה 7 בעקבות כיבוש שארם א-שייח' בסיני, כתב בן-גוריון ב-29 באוקטובר 1956:

"יוטבתה, או טיראן, שהייתה עד לפני אלף וארבע מאות שנה חלק מהמדינה היהודית העצמאית, נחזיר להיות חלק מהמלכות השלישית של ישראל." בנאומו בכנסת ב-7 בנובמבר 1956 רמז כי ישראל מתכננת לספח את חצי האי סיני כולו כמו גם את מיצרי טיראן (הקצה הדרומי-מזרחי של חצי האי סיני בצד האסיאתי) (קיר הברזל, עמ' 179).

אין זו הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שמנהיג ישראלי משתמש בתנ"ך כדי להצדיק פשעי מלחמה, טיהור אתני, וכיבוש.

בן-גוריון אמר לנחום גולדמן (אחד המנהיגים הציונים הבולטים) לפני מותו:

"אינני מבין את האופטימיות שלך," הכריז בן-גוריון. "מדוע שהערבים יעשו שלום? אילו הייתי מנהיג ערבי מעולם לא הייתי מגיע להסדר עם ישראל. זה טבעי: לקחנו את ארצם. נכון, אלוהים הבטיח לנו אותה, אבל מה זה משנה להם? האלוהים שלנו אינו שלהם. אנו באנו מארץ ישראל, זה נכון, אבל לפני אלפיים שנה, ומה זה עבורם? הייתה אנטישמיות, הנאצים, היטלר, אושוויץ, אבל האם זו הייתה אשמתם? הם רואים רק דבר אחד: באנו לכאן וגנבנו את ארצם. מדוע שיקבלו זאת? הם עשויים אולי לשכוח בעוד דור או שניים, אבל כרגע אין שום סיכוי. אז זה פשוט: עלינו להישאר חזקים ולשמור על צבא עוצמתי. כל המדיניות שלנו שם. אחרת הערבים ימחקו אותנו".

הייתי המום מהפסימיות הזו, אך הוא המשיך:
"אהיה בן שבעים בקרוב. ובכן, נחום, אם תשאל אותי אם אמות ואקבר במדינה יהודית אגיד לך כן; בעוד עשר שנים, חמש עשרה שנים, אני מאמין שעדיין תהיה מדינה יהודית. אבל תשאל אותי אם לבני עמוס, שיהיה בן חמישים בסוף השנה הזו, יש סיכוי למות ולהיקבר במדינה יהודית, ואני אענה: חצי-חצי."

"אבל איך אתה יכול לישון עם פרוספקט כזה בראש," התפרצתי, "ולהיות ראש ממשלת ישראל גם כן?"

מי אומר שאני ישן? הוא ענה פשוט. (הפרדוקס היהודי מאת נחום גולדמן, עמ' 99)

בן-גוריון צדק בדברים רבים: גנבים אינם ישנים טוב; בדרך כלל, הם מפחדים מגמול/נקמה. זה בדיוק מה שמרגיש הישראלי הממוצע. עם זאת, הפלסטינים והערבים עשויים לאכזב אותו בנוגע לכמה דברים:

• עברו שלושה דורות מאז הנכבה, והפלסטינים עדיין מחזיקים במפתחות בתיהם שנבזזו (בתוך ישראל) יותר מתמיד.

• הוא יופתע לראות כמה ערבים ציונים (כמה מנהיגים פלסטינים ביניהם) מוכנים למכור את הזכויות הפלסטיניות כדי שיוכלו לשמור על עמדות הכוח והרווחים הפיננסיים שלהם.

לכל אדם ברחבי העולם יש את הזכות להגן על ביתו ומשפחתו, אך במערב לפלסטיני אין את הזכות הזו למרות שביתו נגנב על ידי ניצולי שואה. אנשי המערב (במיוחד אירופאים) עשו במשך מאות שנים תורות באונס קבוצתי של אזרחיהם היהודים, ומצפונם המייסר שרף אותם מבפנים. מצפון מייסר זה הוא הסיבה לכך שהמערב מחפה על פשעי מלחמה ישראליים וממשיך לצבוע את האפרטהייד הישראלי כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". מישהו חייב לשלם על פשעיהם נגד יהודי אירופה כל עוד זה לא איש המערב שמשלם את המחיר. ההיסטוריה תספר כי לא רק שהם עשו עוול לפלסטינים כשהפכו אותם לאלה שמשלמים על פשעיהם, אלא שהם גם עשו עוול לאזרחיהם היהודים פעמיים: פעם אחת על השואות הרבות שביצעו נגד אזרחיהם היהודים, ופעם שנייה על שנעלו אותם בסכסוך אינסופי עם ערבים עקשנים שאינם מוכנים למכור את זכויותיהם.