Zionist Quotes: ציטוטים ציוניים על "טרנספר" (הידוע גם כטיהור אתני)

מבוסס על מסמכים ישראליים שפורסמו ויומנים אישיים

הקונספט של "טרנספר" (העברת) יהודים אירופאים לפלשתינה (א"י) (על ידי הנדסת משבר פליטים יהודים אירופאים) ו"טרנספר" של העם הפלסטיני החוצה (הידוע כנכבה) הוא מרכזי לציונות. בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, ניסח ברהיטות נדבך ציוני חיוני זה, כשהצהיר ב-1944:

"הציונות היא טרנספר [במשמעות העברה בעברית] של היהודים. בנוגע לטרנספר של הערבים [הפלסטינים] זה הרבה יותר קל מכל טרנספר אחר. יש מדינות ערביות בסביבה . . . . וברור שאם הערבים [הפלסטינים] יורחקו [למדינות אלו] זה ישפר את מצבם ולא ההפך." (גירוש הפלסטינים, עמ' 159)

[מילת אזהרה: כשהציונים מדברים על "טרנספר", הם מתכוונים למעשה להעברת אוכלוסייה בכפייה (הידועה כטיהור אתני). כפי שתגלו בקרוב; הציונים יישמו "טרנספר" עבור יהודים וערבים כאחד עם תוצאות טרגיות דומות. לפיכך, הנדסת משבר פליטים היא מובנית בציונות.]

כאשר "רוב יהודי" היה בלתי אפשרי להשגה על בסיס הגירה יהודית וריבוי טבעי, הציונים הגיעו למסקנה כי "טרנספר אוכלוסייה" בכפייה (הידוע כטיהור אתני) היה הפתרון היחיד למה שהם כינו "הבעיה הערבית". כדי לפטור את "המדינה היהודית" מכל פשעי מלחמה שבוצעו נגד התושבים הילידים (במיוחד אלה שבוצעו במהלך מלחמת 1948), הציונים בדו מיתוס לפיו העם הפלסטיני עזב מרצונו את בתיו, חוותיו ועסקיו, וכהמשך לכך, הם איבדו את זכותם לחזור אשר עוגנה בהחלטת עצרת האו"ם 194.

אנו דוחקים בכם לצפות בפרופסור ג'ון מירשהיימר מציג את הטיעון שלנו (שטיהור אתני הוא מובנה בציונות) בפחות מדקה:

קישורים קשורים

• שאלות ותשובות ציוניות: העם הפלסטיני ב-1948 עזב את בתיו על פי הוראות מנהיגיו.
• שאלות ותשובות ציוניות: מדוע הפלסטינים רוצים להשמיד את ישראל ולהשליך את היהודים הישראלים לים?
• פלייליסט של קטעים קצרים: הצבא המוסרי ביותר בעולם מתעד את עצמו כשהוא מבצע טיהור אתני בצפון עזה ובח'אן יונס מאוכלוסייתה הפלסטינית (צפיית חובה)
• ווידאו: הארץ מדברת ערבית
• הארץ: נדרש כפר: ההגנה אספה מידע מודיעיני מפורט על מאות כפרים ערביים
• לידת בעיית הפליטים הפלסטינים מאת ההיסטוריון הישראלי בני מוריס
• גירוש הפלסטינים, עיון מחדש מאת העיתון הצרפתי לה מונד
• ציונות, אנטישמיות והעם של פלשתינה (א"י) מאת נואל איגנאטייב
• תוכנית ד' 10 במרץ 1948 - ספר תולדות ההגנה מאת יהודה סלוצקי
• חיפה: מותה המתוכנן של עיר--עברה של פלשתינה (א"י) נזכר מאת אילן פפה
• הציונים מתכננים ליישב את פלשתינה (א"י) ב-1899 הניו יורק טיימס
• הטיהור האתני של פלשתינה מאת אילן פפה (PDF)
• קק"ל: מימון גזענות ואפרטהייד
• בני מוריס: שנתיים לאינתיפאדה
• ניו יורק טיימס: לא כל אזרחי ישראל שווים מאת יוסף מנייר
• הסכם העברה בין הנאצים לציונים ב-1933
• סקירה היסטורית של הצעות לטרנספר ערבים מפלשתינה (א"י) 1895 - 1947 מאת הרב ד"ר חיים סימונס (PDF). יש לציין כי ספר מצוין זה קודם לכל מה שנכתב בנושא זה, והרב גר בקריית ארבע-חברון. לפיכך, הוא אינו יונה. הוא ציוני נלהב כמו בני מוריס!)
• מצגת PDF קצרה: עובדות ומיתוסים על הציונות מאת הקמפיין לסיום האפרטהייד הישראלי - דרום קליפורניה
• מלחמת יוני 1967 ו"בעיית הפליטים" הפלסטינית מאת תום שגב.
• וידאו: ציונות מול יהדות מאת נטורי קרתא

ציטוטים מפורסמים על טיהור אתני

• דוד בן-גוריון
• משה שרת
• יוסף ויץ, האדריכל של תיאוריית ה"טרנספר"
• טיהור לוד ורמלה
• מנחם אוסישקין
• משה דיין
• ארתור רופין
• שמואל זוחוביצקי
• ועדת הטרנספר
• שונות

דוד בן-גוריון

ב-12 ביולי 1937, כתב בן-גוריון ביומנו כשהוא מסביר את היתרונות של הטרנספר (העברת אוכלוסייה) בכפייה (שהודע על ידי וועדת פיל הבריטית):

"הטרנספר בכפייה של הערבים [הפלסטינים] מהעמקים של המדינה היהודית המוצעת יכול להעניק לנו משהו שלא היה לנו מעולם, אפילו כשהעמדנו עצמאות בימי הבית הראשון והשני. . . ניתנת לנו הזדמנות שלא העזנו לחלום עליה בדמיונותינו הנועזים ביותר. זה יותר ממדינה, ממשלה וריבונות – זוהי התלכדות לאומית במולדת חופשית." (קורבנות צדיקים, עמ' 142)

בדומה לכך, ב-7 באוגוסט 1937, הוא הצהיר גם בפני האספה הציונית במהלך דיונם על וועדת פיל:

". . . בחלקים רבים של הארץ התיישבות חדשה לא תהיה אפשרית ללא טרנספר של הפלאחים הערבים [הפלסטינים]. . . חשוב שתוכנית זו תבוא מהוועדה [וועדת פיל הבריטית] ולא מאיתנו. . . . העוצמה היהודית, הגדלה בהתמדה, תגדיל גם את האפשרויות שלנו לבצע את הטרנספר בקנה מידה רחב. עליכם לזכור, שמערכת זו מגלמת רעיון אנושי וציוני חשוב, להעביר חלקים מעם לארצם וליישב אדמות שממות. אנו מאמינים שפעולה זו גם תקרב אותנו להסכם עם הערבים." (קורבנות צדיקים, עמ' 143)

באותו נושא, כתב בן-גוריון ב-1937:

"עם טרנספר בכפייה יהיה לנו שטח עצום [להתיישבות] .... אני תומך בטרנספר בכפייה. אינני רואה בזה שום דבר בלתי מוסרי." (קורבנות צדיקים, עמ' 144)

וב-1938, הוא כתב גם:

"עם טרנספר בכפייה יהיו לנו שטחים עצומים .... אני תומך בטרנספר [אוכלוסייה] בכפייה. אינני רואה בזה שום דבר בלתי מוסרי. אך טרנספר בכפייה יכול להתבצע רק על ידי אנגליה .... אילו ביצועו היה תלוי רק בהצעתנו הייתי מציע; אך מסוכן להציע זאת כאשר הממשלה הבריטית הסתייגה מטרנספר בכפייה. .... אך אין להסיר שאלה זו מסדר היום מכיוון שזו שאלה מרכזית. יש כאן שתי סוגיות: 1) ריבונות ו-2) הרחקת מספר מסוים של ערבים, ואנו חייבים לעמוד על שתיהן." (גירוש הפלסטינים, עמ' 117)

ב-30 ביולי 1937, יוסף בנקובר, חבר מייסד ומנהיג בתנועת הקיבוץ המאוחד וחבר מפקדת המחוז של ההגנה במחוזות החוף והמרכז, הצהיר כי בן-גוריון יקבל את תוכנית החלוקה המוצעת של ועדת פיל תחת שני תנאים: 1) הגירה יהודית ללא הגבלה 2) טרנספר בכפייה של האוכלוסייה הפלסטינית. הוא הצהיר כי:

"בן-גוריון אמר אתמול כי הוא מוכן לקבל את הצעת [החלוקה של פיל] הוועדה המלכותית אך בשני תנאים: ריבונות [יהודית] וטרנספר בכפייה ..... באשר לטרנספר בכפייה – כחבר קיבוץ רמת הכובש [שהוקם ב-1932 במרכז פלשתינה (א"י)] אהיה מרוצה מאוד אם אפשר יהיה להיפטר מהשכנות הנעימה של אנשי מסכי, טירה וקליקילה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 70)

ובנוגע לוועדת פיל, ב-9 ביוני 1937, הוא הצהיר גם כן:

"לדעתי עלינו לעמוד על הצעת וועדת פיל, הרואה בטרנספר את הפתרון היחיד לבעיה זו. וכעת עלי לומר ששווה שהעם היהודי ישא בקורבנות החומריים הגדולים ביותר כדי להבטיח את הצלחת הטרנספר." (גירוש הפלסטינים, עמ' 70)

בן-גוריון הסביר כיצד ניתן ליישם טרנספר אוכלוסייה בכפייה. הוא אמר ב-1937:

".... מכיוון שלא נוכל לסבול ששטחים בלתי מיושבים גדולים העשויים לקלוט עשרות אלפי יהודים יישארו ריקים .... ואם נצטרך להשתמש בכוח נשתמש בו ללא היסוס – אך רק אם לא תהיה לנו ברירה. איננו רוצים ואיננו צריכים לגרש ערבים ולקחת את מקומם. כל שאיפתנו מבוססת על ההנחה – שאושרה במהלך כל פעילותנו בארץ – שיש מספיק מקום לנו ולערבים בארץ ואם עלינו להשתמש בכוח – לא כדי לנשל את הערבים מהנגב או מעבר הירדן אלא כדי להבטיח לעצמנו את הזכות, המגיעה לנו להתיישב שם – אזי יש לנו את הכוח." (קורבנות צדיקים, עמ' 142)

בן-גוריון הפך למתוסכל/אובססיבי לגבי "טרנספר" הערבים הפלסטינים מחוץ לפלשתינה (א"י), והוא החל להרהר במנגנונים ובבעיות הבלתי נמנעות שעשויות לעלות אם ה"טרנספר" ייושם. בן-גוריון הרהר ב"שאלה הערבית" ב"ארץ ישראל" וכתב:

"עלינו לבחון, ראשית, אם טרנספר זה מעשי, ושנית, אם הוא נחוץ. אי אפשר לתאר פינוי כללי ללא כפייה, וכפייה ברוטלית. ישנן כמובן קבוצות באוכלוסייה הלא-יהודית בארץ ישראל שלא יתנגדו לטרנספר בתנאים נאותים למדינות שכנות מסוימות, כגון הדרוזים, מספר שבטים בדואיים בעמק הירדן ובדרום, הצ'רקסים ואולי אף המתואלים [השיעים של הגליל]. אך יהיה קשה מאוד להביא ליישוב מחדש של חלקים אחרים באוכלוסייה הערבית [הפלסטינית] כגון הפלאחים והאוכלוסייה העירונית במדינות ערב השכנות על ידי העברתם מרצון, יהיו אשר יהיו התמריצים הכלכליים המוצעים להם." (גירוש הפלסטינים, עמ' 129)

בדומה לכך, הוא הוסיף גם כן

"האפשרות של טרנספר אוכלוסייה בהיקף נרחב בכוח הוכחה כאשר היוונים והטורקים הועברו [לאחר מלחמת העולם הראשונה]. במלחמה הנוכחית [בהתייחס למלחמת העולם השנייה] הרעיון של העברת אוכלוסייה זוכה לאהדה רבה יותר כאמצעי המעשי והבטוח ביותר לפתרון הבעיה המסוכנת והכואבת של מיעוטים לאומיים. המלחמה כבר הביאה ליישוב מחדש של אנשים רבים במזרח ודרום אירופה, ובתוכניות להסדרים שלאחר המלחמה הרעיון של טרנספר אוכלוסייה בהיקף נרחב במרכז, מזרח ודרום אירופה תופס מקום מכובד גדל והולך." (גירוש הפלסטינים, עמ' 129)

ב-19 בדצמבר 1947, השיא בן-גוריון עצה להגנה בנוגע לכללי המעורבות עם האוכלוסייה הפלסטינית. הוא הצהיר:

"אנו מאמצים את שיטת ההגנה התקפית; בכל התקפה ערבית עלינו להגיב במכה מכרעת: הרסת המקום או גירוש התושבים יחד עם תפיסת המקום." (גירוש הפלסטינים, עמ' 176–177 וישראל: היסטוריה, עמ' 156)

בן-גוריון היה שמח ועצוב כאשר האו"ם הצביע על חלוקת פלשתינה (א"י) לשתי מדינות, פלסטינית ויהודית. הוא היה שמח מכיוון ש"לבסוף" ליהודים יכולה להיות "מדינה" משלהם. מצד שני, הוא היה עצוב מכיוון שהם "איבדו" כמעט מחצית מפלשתינה (א"י) ומכיוון שיהיה עליהם להתמודד עם מיעוט פלסטיני ניכר, הרבה מעבר ל-45% מכלל האוכלוסייה. בציטוטים המועטים הבאים, תראו כיצד הוא הצהיר גם כי "מדינה יהודית" אינה יכולה לשרוד כשהיא 60% יהודית, כשהוא רומז כי יש לעשות משהו כדי לפתור את מה שנקרא "הבעיה הדמוגרפית הערבית". הוא הצהיר ב-30 בנובמבר 1947:

"בלבי הייתה שמחה מעורבת בעצב: שמחה על כך שהאומות סוף סוף הכירו בכך שאנו אומה עם מדינה, ועצב על כך שהפסדנו מחצית מהארץ, את יהודה ושומרון, ובנוסף, שיהיו לנו [במדינתנו] 400,000 ערבים [פלסטינים]." (קורבנות צדיקים, עמ' 190)

בתחילת דצמבר 1947, דוד בן-גוריון נודע כמי שאמר זמן קצר לאחר אישור תוכנית החלוקה של האו"ם:

“רק מדינה עם לפחות 80% יהודים היא מדינה ברת-קיימא ויציבה,” (אילן פפה צוטט ב-"לאן עכשיו פלשתינה?: קצה של תוכנית שתי המדינות", 2007, עמ' 48, ו-עזרא קליין ציטט ציטוט דומה).

בעת שנאם בפני הוועד הפועל של ההסתדרות ב-30 בדצמבר 1947, הצהיר בן-גוריון:

"בשטח שהוקצה למדינה היהודית אין יותר מ-520,000 יהודים וכ-350,000 לא-יהודים, ברובם ערבים. יחד עם יהודי ירושלים, כלל האוכלוסייה של המדינה היהודית בעת הקמתה יגיע לכמיליון, כולל כמעט 40% לא-יהודים. הרכב [אוכלוסייה] כזה אינו מספק בסיס יציב למדינה יהודית. עובדה [דמוגרפית] זו חייבת להיראות בכל בהירותה וחריפותה. בהרכב [אוכלוסייה] כזה, אין אפילו ודאות מוחלטת שהשלטון יישאר בידי הרוב היהודי .... לא תיתכן מדינה יהודית יציבה וחזקה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60% בלבד." (גירוש הפלסטינים, עמ' 176)

לפי ספר תולדות ההגנה, ההיסטוריה הרשמית של ההגנה, נכתב בבירור כיצד יש להתמודד עם כפרים ואוכלוסייה פלסטיניים. נכתב שם:

"כפרים [ערביים פלסטיניים] בתוך המדינה היהודית שמתנגדים 'יש להרוס .... ואת תושביהם לגרש מעבר לגבולות המדינה היהודית.' בינתיים, 'תושבים פלסטינים של הרובעים העירוניים השולטים על הגישה או היציאה מערים יש לגרש מעבר לגבולות המדינה היהודית במקרה של התנגדותם.' " (גירוש הפלסטינים, עמ' 178)

בן-גוריון היה מוקסם מכך שהקהילות הפלסטיניות השכנות לירושלים רוקנו. הוא הצהיר בפני מועצת מפא"י ב-8 בפברואר 1948:

"כניסתכם לירושלים, דרך ליפתא, רוממה [שכונה פלסטינית במזרח ירושלים]. . . אין ערבים [פלסטינים]. מאה אחוז יהודים. מאז שנחרבה ירושלים על ידי הרומאים, היא לא הייתה יהודית כפי שהיא כעת. בשכונות ערביות [פלסטיניות] רבות במערב אינך רואה אפילו ערבי [פלסטיני] אחד. אינני מניח שזה ישתנה. . . . מה שקרה בירושלים. . . . עשוי לקרות בחלקים רבים של הארץ. . . בששת, שמונת, או עשרת חודשי המערכה יהיו בוודאי שינויים גדולים בהרכב האוכלוסייה בארץ." (גירוש הפלסטינים, עמ' 180–181)

בנאום בפני הוועד הפועל הציוני ב-6 באפריל 1948, בן-גוריון הצהיר בבירור כי ניתן להשתמש במלחמה כמכשיר לפתרון מה שנקרא "הבעיה הדמוגרפית הערבית". הוא הצהיר:

"לא נוכל לנצח במלחמה אם לא ניישב, במהלך המלחמה, את הגליל העליון והתחתון, המזרחי והמערבי, הנגב ואזור ירושלים, אפילו אם רק באופן מלאכותי, באופן צבאי. . . . אני מאמין שהמלחמה תביא בעקבותיה גם שינוי גדול בפיזור האוכלוסייה הערבית [הפלסטינית]." (בני מוריס, עמ' 181 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 181)

בן-גוריון מעולם לא האמין בגבולות סטטיים אלא בגבולות דינמיים כמתואר בתנ"ך. הוא הצהיר במהלך דיון עם עוזריו:

"לפני הקמת המדינה, ערב הקמתה, העניין המרכזי שלנו היה הגנה עצמית. במידה רבה, הקמת המדינה הייתה מעשה של הגנה עצמית. . . . רבים חושבים שאנו עדיין באותו שלב. אך כעת הנושא העומד על הפרק הוא כיבוש, לא הגנה עצמית. באשר לקביעת הגבולות – זהו עניין פתוח. בתנ"ך כמו גם בהיסטוריה שלנו, ישנם כל מיני הגדרות לגבולות הארץ, כך שאין גבול אמיתי. שום גבול אינו מוחלט. אם זה מדבר – זה יכול להיות באותה מידה בצד השני. אם זה ים, זה יכול להיות גם מעבר לים. העולם תמיד היה כזה. רק המונחים השתנו. אם ימצאו דרך להגיע לכוכבים אחרים, ובכן, אולי כל כדור הארץ כבר לא יספיק." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 6)

נהוג היה בקרב כל המנהיגים הציונים להשתמש בתנ"ך כדי להצדיק ביצוע פשעי מלחמה. ללא קשר לשיטות ששימשו לבניית "המדינה היהודית", הציטוט לעיל הוא דוגמה קלאסית לדרך שבה נעשה שימוש בתנ"ך להשגת יעדים פוליטיים.

במהלך אותה ביקור בחיפה, נמסר לבן-גוריון כי אבא חושי, מנהיג פועלים ופקיד בעיריית חיפה, ניסה לשכנע את תושבי העיר הפלסטינים להישאר. בן-גוריון אמר לפי הדיווחים:

"אין לו משהו חשוב יותר לעשות?" (בני מוריס, עמ' 328)

ב-16 ביוני 1948, היו קריאות מצד חברי מפלגת מפ"ם להחזרתם של פליטים פלסטינים "רודפי שלום" מיפו, ובתגובה, בן-גוריון הצהיר במהלך ישיבת הממשלה:

"אינני מקבל את הגרסה [כלומר המדיניות] לפיה [עלינו] לעודד את חזרתם. . . אני מאמין שעלינו למנוע את חזרתם . . . עלינו ליישב את יפו, יפו תהפוך לעיר יהודית. . . . חזרתם של הערבים [הפלסטינים] ליפו [תהיה] לא רק שטות." אם יותר לערבים [הפלסטינים] לחזור, ליפו ולמקומות אחרים, "והמלחמה תתחדש, הסיכויים שלנו לסיים את המלחמה כפי שאנו רוצים לסיים אותה יפחתו. . . . בינתיים, עלינו למנוע בכל מחיר את חזרתם," הוא אמר, כשהוא לא משאיר שום ספק בלבות השרים לגבי עמדותיו על גורלם הסופי של הפליטים [הפלסטינים], והוסיף: "אהיה בעד כך שלא יחזרו לאחר המלחמה." (בני מוריס, עמ' 141 ו-1949, הישראלים הראשונים, עמ' 75)

בדומה לכך, משה שרת הסכים עם בן-גוריון על דחיית חזרתם של הפליטים הפלסטינים והצהיר במהלך אותה ישיבת ממשלה:

"האם אנו יכולים לתאר לעצמנו חזרה למצב שקדם למלחמה?" הוא שאל. זה היה בלתי נתפס. תחת זאת, על הממשלה לשכנע כעת את היישוב (יהודים בפלשתינה לפני 1948) בדבר "החשיבות העצומה של שינוי [דמוגרפי] זה במונחים של יציבות מבנה המדינה ושל פתרון בעיות חברתיות ופוליטיות מכריעות." על ישראל להיות מוכנה לשלם פיצויים על האדמות שננטשו אך "הם לא יחזרו. [זוהי] המדיניות שלנו. הם אינם חוזרים." (בני מוריס, עמ' 141)

אף על פי שמסמך חשוב מתאריך 16 ביולי 1948 עדיין מסווג על ידי הצנזורה הישראלית, יש מספיק מידע המצביע על הקשר במוחו של בן-גוריון בין מושג ה"טרנספר" למלחמה. זה היה בזמן שבן-גוריון הצהיר כי הוא:

"לא הופתע" מהיציאה הערבית וכי "עלינו למנוע את חזרת הערבים בכל מחיר." הוא שוב ציטט את פשע המלחמה הטורקי-יווני כ"דוגמה" שבה הטורקים "גירשו את היוונים מאנטוליה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 191–192)

זה אירוני לחלוטין לציין כי זו הפעם השנייה בהיסטוריה שבה טורקים מצוטטים כ"דוגמה" להכשרת ביצוע פשעי מלחמה. הראשונה שימשה את ראשוני המנהיגים הציונים (כמו חיים וייצמן, בן-גוריון ומשה שרת), והשנייה שימשה את היטלר כשהוא ציטט את רצח העם הטורקי של 1.5 מיליון ארמנים (במהלך מלחמת העולם הראשונה) תקדים לשואה, לחצו כאן אם ברצונכם ללמוד עוד על רצח העם הארמני.

כאשר עזרא דנין, חבר קבינט, הציע להקים ממשלת בובות פלסטינית באזור המשולש (צפון-מערבית לגדה המערבית הכבושה), בן-גוריון הכריז בחוסר סבלנות ב-21 באוקטובר 1948 כי פלסטינים בישראל טובים לדבר אחד בלבד: לברוח. הוא אמר:

"לערבים של ארץ ישראל [הפלסטינים] נותרה רק פונקציה אחת -- לברוח." (בני מוריס, עמ' 218)

ללא רגש, עשרה ימים לאחר מכן, בעוד בן-גוריון היה בסיור בגליל, הוא תיאר את היציאה הפלסטינית ביומנו כך:

"ורבים נוספים עוד יברחו." (בני מוריס, עמ' 218)

ב-26 בספטמבר 1948, הוא הציע לממשלה הזמנית הישראלית שישראל תתקוף את הגדה המערבית. שוב, הוא חזר והדגיש כיצד ניתן להשתמש במלחמה כמכשיר ל"טרנספר" האוכלוסייה, והשתמש בכיבוש לוד ורמלה ובגירוש האוכלוסייה שבעקבותיו כתקדים. על פי תוכנית מפורטת של המבצע שנרשמה ביומנו, הכוחות הישראליים יתפסו:

"את בית לחם וחברון, שבהן יש כמאה אלף ערבים [פלסטינים]. אני מניח שרוב ערביי ירושלים, בית לחם וחברון יברחו, כמו הערבים [הפלסטינים] של לוד, יפו, טבריה וצפת, ונשלוט על כל רוחב הארץ עד הירדן." ברשומה אחרת הוא כותב: "זה לא בלתי אפשרי . . . שנוכל לכבוש את הדרך לנגב, אילת וים המלח, ולהבטיח את הנגב לעצמנו; גם להרחיב את הפרוזדור לירושלים, מצפון לדרום; לשחרר את שאר ירושלים ולתפוס את העיר העתיקה; לתפוס את כל מרכז ומערב הגליל ולהרחיב את גבולות המדינה לכל הכיוונים" (ההדגשה הוספה). (שמחה פלאפן, עמ' 48 ו-1949, הישראלים הראשונים, עמ' 14)

באירוניה, כאשר חיים לסקוב הציע את כיבוש מרבית הגדה המערבית ביולי 1958, בן-גוריון התנגד מכיוון שבלדעתו הפלסטינים כבר למדו את הלקח הזה: הם לא יברחו. הוא כתב ביומנו:

"הפעם הערבים [הפלסטינים] בגדה המערבית לא יברחו!", כלומר אם הפלסטינים היו בורחים כתוצאה ממלחמה (כפי שכבר קרה במהלך מלחמת 1948), לא היה אכפת לו מכיבושה וסיפוחה של הגדה המערבית. (קיר הברזל, עמ' 200)

במהלך ישיבה של מרכז מפלגת מפא"י ב-24 ביולי 1948, בן-גוריון הצהיר בבירור על מחשבותיו ועמדתו כלפי הערבים הפלסטינים, במיוחד לאור התנהגותם ובריחתם במהלך המלחמה. הוא אמר:

"בינתיים, [חזרתם של פליטים פלסטינים] אינה באה בחשבון עד שנשב יחד ליד שולחן [ועידת שלום] . . . והם יכבדו אותנו במידה שאנו מכבדים אותם, ואני מפקפק אם מגיע להם כבוד כפי שמגיע לנו. מכיוון שבכל זאת, אנו לא ברחנו בהמונינו, [ו]עד כה לא קם איינשטיין ערבי ו[הם] לא יצרו את מה שבנינו בארץ זו ו[הם] לא נלחמו כפי שאנו נלחמים . . . אנו מתמודדים כאן עם רוצח קולקטיבי." (בני מוריס, עמ' 331)

אם כן, לדעתו של בן-גוריון, היעדרו של איינשטיין ערבי, בריחת הערבים הפלסטינים במהלך מלחמה וחוסר הלחימה שלהם הם סיבות טובות לא לכבד את זכויות הפלסטינים? ניתן לטעון כי הצלבנים הנוצרים, בהשוואה לציונות היהודית, אמרו דברים דומים גם על מוסלמים וערבים. ואולם, לאחר 200 שנות כיבוש צלבני, טיהור אתני ורצח עם, הערבים הולידו את הגרסאות שלהם לאיינשטיין (בקורדובה, סביליה, קהיר, טולדו, בגדאד וכו'), ונלחמו היטב תחת פיקודו של צלאח א-דין. יחד עם הפלישות המונגוליות והטטריות שבאו בעקבותיהן, רצח העם הצלבני הפך להערת שוליים עצובה בהיסטוריה האנושית. אם נשתמש בהיסטוריה כדוגמה, אזי מוקדם מדי להספיד את הערבים רק לאחר חמישה עשורים של טיהור אתני ונישול.

משה שרת

משה שרת, שר החוץ הישראלי הראשון, כתב ב-1914:

שכחנו שלא באנו לארץ ריקה כדי לרשת אותה, אלא באנו לכבוש ארץ מאנשים המאכלסים אותה, והשולטים בה מכוח שפתם ותתרבותם הברברית ..... לאחרונה מופיעות בעיתונינו הבהרות בדבר "האי-הבנה ההדדית" בינינו לבין הערבים, בדבר "אינטרסים משותפים" [ו]בדבר "האפשרות לאחדות ושלום בין שני עמים אחים." ..... [אך] אסור לנו להניח לעצמנו להלות באשליות כאלה ..... שכן אם נחדל לראות בארצנו, ארץ ישראל, כשלנו בלבד ונרשה שותף בנחלתנו – כל התוכן והמשמעות יאבדו מהמפעל שלנו. (קורבנות צדיקים, עמ' 91)

משה שרת, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הצהיר ב-1947:

"טרנספר יכול להיות הישג השיא, השלב הסופי בפיתוח המדיניות [שלנו], אך בפירוש לא נקודת המוצא. על ידי [דיבור פומבי ומוקדם מדי] אנו עלולים לגייס כוחות עצומים נגד העניין ולגרום לו להיכשל מראש." (קורבנות צדיקים, עמ' 254)

והוא הוסיף גם כן:

"כאשר תוקם המדינה היהודית – סביר מאוד שהתוצאה תהיה טרנספר של הערבים [הפלסטינים]." (קורבנות צדיקים, עמ' 254)

ב-18 באוגוסט 1948, כתב משה שרת לחיים וייצמן, כשהוא מסביר את נחישותה של ממשלת ישראל לחסום את חזרתם של הפליטים הערבים הפלסטינים:

"בנוגע לפליטים, אנו נחושים להיות תקיפים כל עוד המלחמה נמשכת. ברגע שגל החזרה יתחיל, יהיה בלתי אפשרי לבלום אותו, והוא יוביל לאבדוננו. באשר לעתיד, אנו נחושים במידה שווה לבחון את כל האפשרויות להיפטר, אחת ולתמיד, מהמיעוט הערבי [הפלסטיני] העצום [בהתייחס לאזרחים הערבים הפלסטינים של ישראל] שאים עלינו במקור. מה שניתן להשיג בתקופה זו של סערה ומצוקה [בהתייחס למלחמת 1948] יהיה בלתי ניתן להשגה לחלוטין ברגע שהתנאים יתייצבו. קבוצת אנשים [בראשות יוסף ויץ] כבר החלה לעבוד על חקר אפשרויות היישוב מחדש [של הפליטים הפלסטינים] בארצות אחרות . . . מה שיישוב מחדש קבוע כזה של ערבים 'ישראלים' בשטחים השכנים יעניק במונחים של הפיכת אדמה לזמינה בישראל להתיישבות אנשינו אינו דורש הדגשה." (בני מוריס, עמ' 149–150)

במהלך המשא ומתן על שביתת הנשק עם ירדן, ישראל הציעה לחץ על הוד מלכותו המלך עבדאללה לוותר על הריבונות באזור ואדי עארה (ליד טולכרם וג'נין), ומשה שרת הניח כי הערבים הפלסטינים המאכלסים את האדמה יגורשו, הוא אמר:

"אני מניח שהכוונה היא להיפטר מהם. האינטרסים של הביטחון דורשים שניהפטר מהם." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 28)

בתגובה להודעה שמסרה הסוכנות היהודית באמצע 1949 לפיה ישראל תהיה מוכנה לקבל בחזרה פליטים פלסטינים ואף לפצות אותם כשתסתיים המלחמה, הורה משה שרת למנכ"ל משרדו שלא לחזור על הודעה כזו, ובהקשר זה הצהיר:

"אסור שיבינו אותנו כאומרים שברגע שהמלחמה תסתיים הם [בהתייחס לפליטים הפלסטינים] יוכלו לחזור. .... נשאיר כל אופציה פתוחה." ימים ספורים לאחר מכן כתב שרת לד"ר נחום גולדמן כי
"האירוע המרהיב ביותר בהיסטוריה המודרנית של פלשתינה (א"י), במידה מסוימת מרהיב יותר מיצירת האוכלוסייה הערבית [הפלסטינית]. . . . ההזדמנויות שנפתחו על ידי המציאות הנוכחית לפתרון מתמשך ורדיקלי של הבעיה המטרידה ביותר של המדינה היהודית [בהתייחס לערבים הפלסטינים המאכלסים את השטח שהוקצה ל"מדינה היהודית" בתוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947], הן כה מרחיקות לכת, עד שהן עוצרות נשימה. החזרה למצב שקדם למלחמה (status quo ante) היא בלתי נתפסת." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 29)

טיהור לוד ורמלה

טיהור לוד ורמלה אורגן בפרק נפרד; לחצו כאן לפרטים.

מנחם אוסישקין

ב-1904, בטרם הבשילה הציונות לכוח פוליטי עוצמתי, הצהיר מנחם אוסישקין:

"[אדמה נרכשת] בכוח --- כלומר, על ידי כיבוש במלחמה, או במילים אחרות, על ידי שוד אדמה מבעליה; . . . על ידי הלאמה דרך רשות ממשלתית; או על ידי רכישה. . . [התנועה הציונית הייתה מוגבלת לבחירה השלישית] עד שבשלב מסוים נהפוך לשליטים." (קורבנות צדיקים, עמ' 38)

ב-28 באפריל 1930, הצהיר מנחם אוסישקין בנאום לעיתונאים בירושלים:

"עלינו להעלות باستمرار את הדרישה שאדמתנו תוחזר לחזקתנו .... אם יש שם תושבים אחרים, יש להעבירם למקום אחר. עלינו להשתלט על האדמה. יש לנו אידיאל גדול ואצילי יותר מאשר שימור כמה מאות אלפי פלאחים [איכרים] ערבים [פלסטינים]." (קורבנות צדיקים, עמ' 141)

ב-19 במאי 1936, הצהיר מנחם אוסישקין:

"מה שאנו יכולים לדרוש כיום הוא שכל עבר הירדן ייכלל בארץ ישראל. . . בתנאי שעבר הירדן יועמד לרשות התיישבות יהודית או ליישוב מחדש של אותם ערבים [פלסטינים], שאדמותיהם [בפלשתינה (א"י)] נרכוש. נגד זה, האדם המצפוני ביותר לא יוכל לטעון . . . עבור הערבים [פלסטינים] של הגליל, עבר הירדן הוא מחוז . . . זה יהיה ליישוב מחדש של ערביי פלשתינה (א"י). זוהי בעיית הקרקע. . . . כעת הערבים [הפלסטינים] אינם רוצים אותנו מכיוון שאנו רוצים להיות השליטים. אלחם על כך. אדאג לכך שנהיה בעלי הבית של ארץ זו . . . . מכיוון שארץ זו שייכת לנו ולא להם . . . " (גירוש הפלסטינים, עמ' 51)

ב-1937 כתב מנחם אוסישקין על הטיהור האתני המוצע על ידי וועדת פיל:

"איננו יכולים להתחיל את המדינה היהודית כאשר .... מחצית מהאוכלוסייה היא ערבית . . . מדינה כזו אינה יכולה לשרוד אפילו מחצית השעה. ועל העברת שישים אלף משפחות ערביות הוא אמר: "זה מוסרי ביותר ..... אני מוכן לבוא ולהגן ... על כך בפני אלוקים." (קורבנות צדיקים, עמ' 143–144 ו-גירוש הפלסטינים, עמ' 37)

ב-1938 הגיב מנחם אוסישקין על תוכנית החלוקה שהוצעה על ידי וועדת פיל הבריטית ב-1937:

"איננו יכולים להתחיל את המדינה היהודית עם אוכלוסייה שבה הערבים החיים על אדמותיהם מהווים כמעט מחצית והיהודים קיימים על האדמה במספרים קטנים מאוד וכולם הצטופפו בתל אביב וסביבתה .... והגרוע מכל הוא לא רק שהערבים [הפלסטינים] כאן מהווים 50 אחוזים או 45 אחוזים אלא 75 אחוזים מהאדמה נמצאים בידי הערבים [הפלסטינים]. מדינה כזו אינה יכולה לשרוד אפילו מחצית השעה ..... השאלה אינה אם הם יהיו רוב או מיעוט בפרלמנט. אתם יודעים שאפילו מיעוט קטן יוכל לשבש את כל סדר החיים הפרלמנטריים..... לפיכך הייתי אומר ל[וועדת פיל] ולממשלה שלא נקבל ארץ ישראל מצומצמת מבלי שתיתנו לנו את האדמה, מצד אחד, ותרחיקו את המספר הגדול ביותר של ערבים [פלסטינים] – במיוחד האיכרים – מצד שני בטרם נבוא לקחת את מושכות השלטון בארצנו אפילו באופן זמני." (גירוש הפלסטינים, עמ' 111–112; ראו גם קורבנות צדיקים, עמ' 143–144)

משה דיין

זמן קצר לאחר מלחמת 1967, כתב משה דיין בזכרונותיו בנוגע לטיהור האתני וההרס של עמואס, בית נובא, יאלו וחלק גדול מהעיר קלקיליה בגדה המערבית:

"[בתים נהרסו] לא בקרב, אלא כעונש . . . וכדי להבריח/לגרש את התושבים . . . בניגוד למדיניות הממשלה." (קורבנות צדיקים, עמ' 328)

בספטמבר 1967, אמר משה דיין לסגל הבכיר בצבא הכיבוש הישראלי בגדה המערבית כי כ-200,000 ערבים פלסטינים עזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה:

"עלינו להבין את המניעים והסיבות של ההגירה הנמשכת של הערבים [הפלסטינים], הן מרצועת עזה והן מהגדה המערבית, ולא לחתור תחת סיבות אלו, אחרי הכל, אנו רוצים ליצור מפה חדשה." (קורבנות צדיקים, עמ' 338)

ב-30 ביולי 1973, אמר משה דיין למגזין טיים:

"אין עוד פלשתינה (א"י). נגמר . . . " (קיר הברזל, עמ' 316)

ובאפריל 1973, מפסגת מצדה, הוא הכריז על חזון:

"מדינת ישראל חדשה עם גבולות רחבים, חזקה וסולידית, כאשר סמכותה של ממשלת ישראל משתרעת מנהר הירדן ועד תעלת סואץ." (קיר הברזל, עמ' 316)

שונות

טיהור לוד ורמלה, לחצו כאן לפרטים.

ב-1895, כתב תיאודור הרצל, מייסד הציונות, ביומנו:

"עלינו לנשל בעדינות את הרכוש הפרטי במדינה המיועדת לנו. ננסה להעביר את האוכלוסייה חסרת הכל אל מעבר לגבול על ידי מתן תעסוקה עבורה בארצות המעבר, תוך מניעת תעסוקה ממנה בארצנו. בעלי הרכוש יעברו לצדנו. הן תהליך הנישול והן הרחקת העניים חייבים להתבצע בדיסקרטיות ובזהירות. יאמינו בעלי המקרקעין שהם מרמים אותנו, ומוכרים לנו דברים במחיר הגבוה משווים. אך איננו עומדים למכור להם דבר בחזרה." (אמריקה והקמת ישראל, עמ' 49 ו-קורבנות צדיקים, עמ' 21–22)

ממש לפני הכיבוש הבריטי של פלשתינה (א"י), כתב חיים וייצמן כשהוא מתאר את הפלסטינים הילידים:

"[האוכלוסייה הילידית הייתה כדוגמת] סלעי יהודה, כמכשולים שהיה צריך לפנות בדרך קשה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 17)

עם סיום המלחמה ב-1949, הגיב חיים וייצמן על יציאתם/בריחתם של הערבים הפלסטינים מבתיהם, חוותיהם ועסקיהם:

" טיהור ניסי של הארץ: הפישוט הניסי של משימתה של ישראל." (גירוש הפלסטינים, עמ' 175)

זאב ז'בוטינסקי הצהיר במכתב לאחד מעמיתיו הרוויזיוניסטים בארצות הברית מתאריך נובמבר 1939:

"אין ברירה: הערבים חייבים לפנות מקום ליהודים של ארץ ישראל. אם אפשר היה להעביר את העמים הבלטיים, אפשר גם להעביר את הערבים הפלסטינים." (גירוש הפלסטינים, עמ' 29)

ישראל זנגוויל, שביקר בפלשתינה (א"י) ב-1897 ועמד פנים אל פנים מול המציאות הדמוגרפית, הצהיר:

"לפלשתינה (א"י) הראויה לשמה כבר יש את תושביה. פאשליק ירושלים מיושב כבר בצפיפות כפולה מזו של ארצות הברית, עם חמישים ושתיים נפשות למייל מרובע, ופחות מ-25% מהן יהודים ..... [עלינו] להיות מוכנים או לגרש בחרב את השבטים [הערבים] המחזיקים בה כפי שעשו אבותינו או להתמודד עם הבעיה של אוכלוסייה זרה גדולה, ברובה מוסלמית והורגלה במשך מאות שנים לבוז לנו." (גירוש הפלסטינים, עמ' 7–10, ו-קורבנות צדיקים, עמ' 140)

הציוני הסוציאליסטי נחמן סירקין, המייסד האידיאולוגי של הציונות הסוציאליסטית, הציע בקונטרס בשם "השאלה היהודית והמדינה היהודית הסוציאליסטית" שפורסם ב-1898 כי:

"פלשתינה (א"י) המיושבת בדלילות, שבה היהודים מהווים כיום 10 אחוזים מהאוכלוסייה, חייבת להיות מפונה עבור היהודים." (גירוש הפלסטינים, עמ' 11)

באוקטובר 1882, כתב ולדימיר דובנוב, מאנשי העלייה הראשונה והחלוצים הציוניים הראשונים בפלשתינה (א"י), לאחיו כשהוא מנסח את היעדים הסופיים של התנועה הציונית:

"המטרה הסופית . . . היא, במרוצת הזמן, לתפוס את ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות הפוליטית שנשללה מהם במשך אלפיים שנה אלה. . . . היהודים עוד יקמו, ונשק בידם (אם יצטרכו), ויכריזו כי הם אדוני מולדתם העתיקה." (קורבנות צדיקים, עמ' 49)

באוקטובר 1882 כתבו בן-יהודה ויחיאל מיכל פינס, מעטים מהחלוצים הציוניים הראשונים בפלשתינה (א"י), כשהם מתארים את הפלסטינים הילידים:

". . . ישנם כעת רק חמש מאות [אלף] ערבים, שאינם חזקים במיוחד, ומהם ניקח בקלות את הארץ רק אם נעשה זאת באמצעות תחבולות [ו]בלי לעורר עלינו את איבתם בטרם נהפוך לחזקים ומרובים." (קורבנות צדיקים, עמ' 49)

בעוד ההנהגה הציונית דנה במוסריות של "טרנספר" העם הפלסטיני בדצמבר 1918, יצחק אביגדור וילקנסקי, אגרונום ויועץ במשרד הארץ-ישראלי ביפו, הרגיש כי מסיבות מעשיות, זה היה:

"בלתי אפשרי לגרש את הפלאחים [איכרים ערבים פלסטינים], אפילו אם רצינו בכך. אף על פי כן, אילו אפשר היה, הייתי מבצע עוול כלפי הערבים [הפלסטינים]. יש בינינו המתנגדים לכך מנקודת מבט של צדקנות ומוסר עליונים. . . .[אבל] כשאתה נכנס לתוך האומה הערבית ואינך מאפשר לה להתאחד, גם כאן אתה נוטל את חייה. . . . מדוע מטיפי המוסר שלנו אינם מתעכבים על נקודה זו? עלינו להיות או צמחונים מוחלטים או אוכלי בשר: לא חצי, שליש, או רבע צמחונים." (קורבנות צדיקים, עמ' 140–141 ו-אמריקה והקמת ישראל, עמ' 71)

ב-1919, לורד בלפור, אבי הצהרת בלפור, הצדיק את נישול זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית כך:

"הציונות, בין אם היא צודקת או מוטעית, טובה או רעה, מושרשת במסורות עתיקות יומין, בצרכים בהווה, בתקוות לעתיד, בעלות חשיבות עמוקה בהרבה מרצונותיהם ודעותיהם הקדומות של 700,000 הערבים [הפלסטינים] המאכלסים כעת את הארץ העתיקה." (קורבנות צדיקים, עמ' 75)

כבר ב-25 באוקטובר 1919, חזה וינסטון צ'רצ'יל כי הציונות טומנת בחובה את פינוי האוכלוסייה הילידית; הוא כתב:

"ישנם היהודים, שאנו התחייבנו להביא לפלשתינה (א"י), והלוקחים כמובן מאליו שהאוכלוסייה [הפלסטינית] המקומית תפונה כדי להתאים לנוחיותם." (גירוש הפלסטינים, עמ' 15)

ב-1938, ברל כצנלסון, מנהיג מפא"י המשפיע, הצהיר את דעתו על ההרכב הדמוגרפי של המדינה היהודית עם יישום החלוקה שהוצעה על ידי וועדת פיל:

"קיימת השאלה כיצד הצבא, המשטרה, והשירות האזרחי יתפקדו וכיצד ניתן לנהל מדינה אם חלק מאוכלוסייתה אינו נאמן .....[והערבים הפלסטינים יקבלו זכויות שוות ליהודים] ... רק מיעוט קטן של הערבים [הפלסטינים] יישאר בארץ." (גירוש הפלסטינים, עמ' 115)

חיים וייצמן כתב במכתב מתאריך 28 באפריל 1939 למנהיג הציוני האמריקאי סולומון גולדמן על האפשרות לרכישת שטח אדמה גדול השייך לדרוזים הערבים הפלסטינים בגליל ובמזרח הכרמל:

"מימוש פרויקט זה יביא להגירתם של 10,000 ערבים [פלסטינים] [להר הדרוזים בסוריה], לרכישת 300,000 דונם. . . . זה גם יצור תקדים משמעותי אם 10,000 ערבים [פלסטינים] יהגרו בדרכי שלום מרצונם החופשי, שבעקבותיו ללא ספק יבואו אחרים." (גירוש הפלסטינים, עמ' 167) באירוניה, מה שקרה בפועל במהלך מלחמת 1948 היה כמעט ההפך הגמור. הערבים הדרוזים הפלסטינים היו אלה שהותר להם להישאר (בין מיעוטים אחרים גם כן כמו שיעים ונוצרים מרונים), במיוחד בחיפה ובאזור הכרמל וסביבותיה.

לדבר זה הסכים אברהם כצנלסון, מנהיג מפא"י משפיע נוסף, שאמר גם הוא:

"מוסרי יותר, מנקודת המבט של האתיקה האנושית האוניברסלית, מאשר ריקון המדינה היהודית מהערבים [הפלסטינים] והעברתם למקום אחר .... הדבר דורש [שימוש ב]כוח." (גירוש הפלסטינים, עמ' 192)

להלן דיון בין מזכירות מפא"י בנוגע להרכב הדמוגרפי של "המדינה היהודית" זמן קצר לאחר מלחמת 1948:

שלמה לביא, ח"כ: " . . . המספר הגדול של ערבים [פלסטינים] בארץ מדאיג אותי. יבוא יום שבו נהיה המיעוט במדינת ישראל. יש כעת 170,000 ערבים [פלסטינים] בארץ, כולל 22,000 ילדים בגיל בית ספר. הריבוי הטבעי בקרב הערבים [הפלסטינים] גבוה וממשיך לגדול, במיוחד אם ניתן להם את כל היתרונות הכלכליים שאנו מתכוונים לתת: בריאות, חינוך והטבות גדולות. אין שיעור ריבוי טבעי כזה בשום מקום בעולם, ועלינו להקדיש מחשבה קפדנית לסכנה מוחשית זו. ריבוי כזה עשוי להשתוות להגירה שלנו. . . . אנו עשויים להגיע לנקודה שבה האינטרסים של הערבים [הפלסטינים] ולא של היהודים יקבעו את אופיה של הארץ. . . ."
אליהו הכרמלי, ח"כ: "אינני מוכן לקבל ערבי [פלסטיני] אחד, ולא רק ערבי אלא כל גוי. אני רוצה שמדינת ישראל תהיה יהודית לחלוטין, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. . . ."
יחיאל דובדבני, ח"כ: "אם הייתה דרך כלשהי לפתור את הבעיה בדרך של טרנספר [מונח התעמולה הישראלי לטיהור אתני] של 170,000 הערבים [הפלסטינים] הנותרים היינו עושים זאת. . . ."
דוד הכהן, ח"כ: "לא תכננו את עזיבת הערבים [הפלסטינים]. זה היה נס. . . ."
ז. און: "הנוף יפה יותר ---- אני נהנה ממנו, במיוחד, בנסיעה בין חיפה לתל אביב, ואין ערבי [פלסטיני] אחד להיראות." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 46–47)

ב-14 באוגוסט 1948, כתב יגאל ידין (1917–1985, הוא היה ממייסדי ההגנה ורמטכ"ל ישראל בין 1948–1951) למשה שרת כשהוא מצדד במדיניות אי-חזרה עבור הפליטים הפלסטינים מסיבות פוליטיות וצבאיות, הוא כתב:

"בשל התפשטות מחלות בקרב הפליטים הערבים [הפלסטינים], אני מציע ש[אנו] נכריז על הסגר על כל האזורים שנכבשו על ידינו. כך נוכל להתנגד בתוקף רב יותר לדרישה להחזרת הפליטים הערבים [הפלסטינים] ולכל הסתננות של ערבים [פלסטינים] [בחזרה] לכפרים הנטושים --- בנוסף להתנגדותנו [לחזרה] מנימוקים צבאיים ופוליטיים מובנים." (בני מוריס, עמ' 139–140)

בתחילת ההפוגה הראשונה (11 ביוני – 8 ביולי) במהלך מלחמת 1948, המחלקה למזרח התיכון במשרד החוץ הישראלי ציינה את קריאותיהם של מנהיגי ערב להחזרתם של 300,000 פליטים פלסטינים לפלשתינה (א"י). היא ציינה גם את טפטוף הפליטים הפלסטינים ה"מסתננים" בחזרה לכפריהם. המחלקה שיערה כי סיבה מרכזית לחזרה זו של פלסטינים הייתה רצונם:

"לקצור את יבולי [הקיץ]. . . הערבים [הפלסטינים] במקומות נדודיהם סובלים מרעב אמיתי." אך חזרה זו המכוונת לקציר, הקהילה הראשה, עלולה "במרוצת הזמן להביא בעקבותיה [התיישבות מחדש של ערבים פלסטינים] בכפרים, דבר שעלול לסכן ברצינות רבים מההישגים שהשגנו במהלך ששת החודשים הראשונים של המלחמה. לא בכדי דוברי הערבים . . . דורשים את החזרת . . . [הפליטים הפלסטינים], מכיוון שזה לא רק יקל על נטלם אלא יכביד עלינו ניכרות." (בני מוריס, עמ' 140)

לפני תחילת מבצע חירם בצפון פלשתינה (א"י) באוקטובר 1948, ייעץ משרד החוץ לצבא הישראלי לוודא שהגליל יהיה נקי ככל האפשר מערבים פלסטינים, וכי יש להפלות לטובה פלסטינים נוצרים בעת קבלת החלטה אם לגרש או לא לגרש פלסטינים מהאזור, הדו"ח ציין:

"לנסות במהלך הכיבוש [לוודא] שלא יישארו תושבים ערבים [פלסטינים] בגליל ובוודאי שלא יישארו שם פליטים ממקומות אחרים. למעשה, בנוגע ליחס לערבים [הפלסטינים] הנוצרים ולבעיה אם להפלות לטובתם ולהשאירם בכפריהם, לא ניתנו הנחיות ברורות [על ידינו?] ולא הבענו דעה." (בני מוריס, עמ' 226)

עם סיום מבצע חירם בשלהי אוקטובר 1948, נותרו כמה פליטים פלסטינים פנימיים בראמה ממזרח לעכו. תושב לשעבר בע'וויר אבו שושה (מצפון לטבריה) תיאר את חווייתו ממעבר טיהור אתני ללבנון כדלקמן:

"אנשי ראמה הצטוו להתאסף במרכז הכפר. חייל יהודי עמד בראש גבעה ונאם בפנינו. הוא הורו לדרוזים [הפלסטינים] הנוכחים . . . לחזור לבתיהם. . . . ואז הוא הורה לשאר מאיתנו לעזוב ללבנון . . . אף על פי שקיבלתי רשות להישאר מידי ידידי, אבו מוסא [קצין יהודי ישראלי מקומי], לא יכולתי להישאר ללא שאר השבט [או החמולה בערבית] שלי שנאלצו לברוח." בניגוד לקהילה הנוצרית הפלסטינית בראמה, תושבים לא-מקומיים אלה לא נותרו אלא עברו ללבנון. (בני מוריס, עמ' 227)

בדומה לכך, פליט פלסטיני משעב (ממזרח לעכו) תיאר את חווייתו כדלקמן:

"היהודים קיבצו אותנו עם שאר בני הכפר [הערבים הפלסטינים], כשהם מפרידים אותנו מהנשים. נשארנו כל היום בחצר הכפר [אל-בענה] . . . היינו צמאים ורעבים." שני בני כפר פלסטינים, הוא נזכר, נלקחו הצדה ונורו למוות, והפליטים הפלסטינים האחרים נשדדו מחפצי הערך שלהם. כ-"200" גברים נבחרו ונלקחו, ככל הנראה למחנה שבויי מלחמה. הפליט המשיך לומר:
"כמעט ירד הלילה . . . מוכתר אל-בענה ביקש מהיהודים להרשות לנו להישאר לילה . . . במקום לנסוע [צפונה] בלילה עם זקנינו, נשינו וילדינו. היהודים דחו את בקשת המוכתר ונתנו לנו [כלומר, לפליטים] חצי שעה לעזוב . . . כ שעברה חצי שעה, היהודים החלו לירות באוויר . . . הם פצעו את בני בן התשע בברך. הלכנו כמה שעות עד שהגענו לסאג'ור . . . היינו מבועתים, הדרך הייתה מלאה באנשים בכל כיוון שהסתכלת . . . כולם ממהרים להגיע ללבנון." כעבור ימים אחדים, לאחר שהות קצרה בכפר הדרוזי הפלסטיני בית ג'אן, הם הגיעו ללבנון. (בני מוריס, עמ' 227–228)

בעת שהצבא הישראלי נכנס לעילבון (כפר נוצרי מרוני פלסטיני) ב-30 באוקטובר 1948, החיילים יצאו למסע השתוללות בכפר, כשהם בוזזים רכוש פלסטיני. במכתב מתאריך 21 בינואר 1949, שנשלח למשרד המיעוטים הישראלי על ידי פרג' דיאב סרור, מוכתר עילבון, יחד עם נכבדי כפר אחרים, מתואר הבוז והטיהור האתני של כפרם על ידי החיילים הישראלים כדלקמן:

"כאשר המפקד [הישראלי] בחר 12 צעירים (שבאב) ושלח אותם למקום אחר, הוא הורה להוביל את התושבים הנאספים ל[אל-]מג'אר והכומר ביקש ממנו להשאיר את הנשים והתינוקות ולקחת רק גברים, אך הוא סירב, והוביל את התושבים הנאספים – כ-800 במספר – ל[אל-]מג'אר כשרכבים צבאיים מקדימים אותם. . . . הוא עצמו נשאר עם עוד שני חיילים עד שהרגו את 12 הצעירים ברחובות הכפר ואז הצטרפו לצבא הנוסע ל[אל-]מג'אר. הוא הוביל אותם ל[אל-]פראדיה. כשהגיעו לכפר ענאן הצטרף אליהם שריין שירה עליהם [על הפליטים] . . . והרג אחד הזקנים, סמעאן א-שופאני, בן 60, ופצע שלוש נשים . . . ב[אל-]פראדיה [החיילים הישראלים] שדדו מהתושבים 500 לירות ישראליות מהנשים את תכשיטיהן, ולקחו 42 צעירים ושלחו אותם למחנה מעצר, והשאר למחרת הובלו למירון, ולאחר מכן לגבולות לבנון. במשך כל הזמן הזה ניתן להם אוכל רק פעם אחת. תארו לכם אז כיצד צרחו התינוקות וזעקות האימהות ההרות והמניקות."

בהמשך, הצבא הישראלי בזז את הכפר המרוני הפלסטיני עילבון. בתחילת 1949, לפליטים רבים אלה הותר לחזור לבתיהם לאחר שדלנות בלתי פוסקת מצד אהרון ציזלינג (שר החקלאות הישראלי) בקבינט הישראלי. ראוי לציין כי חוזרים אלה היו בין המאות הבודדות שהותר להם לחזור לבתיהם, חוותיהם ועסקיהם, ואולם, הרוב המכריע של העם הפלסטיני עדיין מנושל וחסר בית מאז מלחמת 1948. (בני מוריס, עמ' 229–230)

בעת שהישראלים השתוללו בכפר הפלסטיני הידידותי הוג' (צפון-מזרחית לעזה), יצחק עבירה (קצין שירות הידיעות של ההגנה ותיק) הגיש תלונה נגד ההרס הנמשך של הכפר. הוא כתב לעזרא דנין (חבר וועדות הטרנספר הראשונה והשנייה וקצין שירות הידיעות של ההגנה) ב-16 באוגוסט 1948, כי:

"לאחרונה החלה לרווח בינינו הדעה כי הערבים [הפלסטינים] אינם נחשבים לכלום. כל ערבי [פלסטיני] הוא רוצח, את כולם יש לשחוט, את כל הכפרים [הפלסטיניים] שנכבשים יש לשרוף . . . אני . . . רואה סכנה בהתפשטות עמדה שלפיה כל מה ששלהם צריך להירצח, להיהרס, ולגרום לו להיעלם."

דנין ענה: "המלחמה מורכבת ונעדרת סנטימנטליות. אם המפקדים מאמינים שעל ידי הרס, רצח, וסבל אנושי הם יגיעו למטרתם מהר יותר --- אינני עומד בדרכם. אם לא נזדרז ונעשה [דברים] --- אויבנו יעשו דברים אלה לנו." (בני מוריס, עמ' 167)

ראוי לציין כי התושבים הפלסטינים של הוג' שיתפו פעולה בגילוי לב עם ההגנה והצבא הישראלי לפני ובמהלך מלחמת 1948, ואולם, רצון טוב כזה לא הציל אותם מלעבור טיהור אתני. בדומה לכך, תושבי זרנוגה (עיר הולדתו של מייסד הג'יהאד האסלאמי פתחי שקאקי) חוו חוויה דומה עם הישראלים, ושילמו את מחיר שיתוף הפעולה שלהם בכך שגורשו מכפרם תחת איום אקדח/נשק לעבר יבנה השכנה. לצערנו, אנשי יבנה, שטרם נכבשה, הדיפו אותם בחזרה לזרנוגה הכבושה בידי ישראל, כך שהם הפכו לאנשים בלתי רצויים על ידי שני הצדדים שחנו בוואדיות שבין שתי הערים/העיירות. זהו סיפור טיפוסי של משתפי פעולה ששרדו את מועילותם. (בני מוריס, עמ' 127)

בעת שהחיילים הישראלים כבשו את אל-דווימה (צפון-מערבית לחברון), החיילים ביצעו טבח לא ידוע ברובו ב-28–29 באוקטובר 1948. לפי שבתי קפלן, חבר מפלגת מפ"ם, ועדויות ראייה, הוא תיאר את הזוועה לעורך "על המשמר" כדלקמן:

"גל הכובשים הראשון [גדוד 89 מחטיבה 8] הרג כ-80–100 ערבים [פלסטינים גברים], נשים וילדים. את הילדים הם הרגו על ידי ניפוץ ראשיהם במקלות. לא היה בית ללא מתים," כתב קפלן. המודע של קפלן, שהגיע מיד לאחר מכן בגל השני, דיווח כי הגברים והנשים הערבים [הפלסטינים] שנשארו הכלאו אז בבתים "ללא אוכל ומים". חבלנים הגיעו לפוצץ את הבתים. "מפקד אחד הורה לחבלן להכניס שתי נשים זקנות לבית מסוים . . . ולפוצץ את הבית איתן. החבלן סירב . . . המפקד הורה אז לאנשיו להכניס את הנשים הזקנות והמעשה הרע נעשה. חייל אחד התתרברב בכך שאנס אישה [פלסטינית] ואז ירה בה. אישה אחת, עם תינוק שנולד זה עתה בזרועותיה, הועבדה בניקוי החצר שבה אכלו החיילים. היא עבדה יום או יומיים. בסוף ירו בה ובתינוקה." עדות החייל, לפי קפלן, אמרה כי "קצינים מתורבתים . . . הפכו לרוצחים שפלים וזאת לא בחום הקרב . . . אלא מתוך שיטה של גירוש והרס. ככל שיישארו פחות ערבים [פלסטינים] --- כן ייטב. עקרון זה הוא המנוע הפוליטי של הגירוש והזוועות."
קפלן הבין שמפ"ם בהיבט זה הייתה במצר. העניין לא היה יכול להתפרסם; הוא היה פוגע במדינה ומפ"ם הייתה מותקפת על כך. (בני מוריס, עמ' 222–223)

מפקדת המבצעים הישראלית לחזית הצפון כרמל תיארה את בריחת הפליטים הפלסטינים ללבנון (זמן קצר לאחר סיום מבצע חירם) כדלקמן:

"הם נטשו את כפרי לידתם ואת אלה של אבותיהם והלכו לגלות . . . נשים, ילדים, תינוקות, חמורים -- הכל נע, בדממה וביגון, צפונה, ללא מבט ימינה או שמאלה. אישה אינה מוצאת את בעלה וילד אינו מוצא את אביו . . . איש אינו יודע את מטרת מסעו. רכוש רב מפוזר בשבילים; ככל שהפליטים הולכים יותר, הם מתעייפים יותר --- והם משליכים את מה שניסו להציל בדרכם לגלות. פתאום, כל חפץ נראה להם פעוט, מיותר, לא חשוב מול הפחד הרודף והדחף להציל חיים ואיברים. [לחצו כאן לתמונה המתארת את הסצנה]

ראיתי ילד בן שמונה צועד צפונה כשהוא דוחף לפניו שני חמורים. אביו ואחיו מתו בקרב ואמו אבדה. ראיתי אישה המחזיקה תינוק בן שבועיים בזרועה ותינוק בן שנתיים בזרועה השמאלית וילדה בת ארבע שצועדת בעקבותיה, נאחזת בשמלתה [לחצו כאן לתמונה המתארת את הסצנה].

[ליד סעסע צפון-מערבית לצפת,] ראיתי פתאום בצד הדרך איש גבוה, כפוף, מגרד בציפורניו באדמה הקשה והסלעית. עצרתי. ראיתי גומה קטנה באדמה, שנחפרה ביד, בציפורניים, תחת עץ זית. האיש הניח את גופתו של תינוק שמת בזרועות אמו, וכיסה אותה באדמה ובאבנים קטנות." ליד תרשיחא [צפון-מזרחית לעכו], ראה כרמל נער בן 16 "יושב בצד הדרך, ערום כיום הולדו ומחייך למכוניתנו החולפת." כרמל תיאר כיצד חלק מהחיילים הישראלים, בהביטם בטורי הפליטים [הפלסטינים] בתדהמה ובזעזוע ו"ביגון רב," ירדו לוואדיות ונתנו לפליטים [הפלסטינים] לחם ותה. "ידעתי [על] יחידה שבה אף חייל לא אכל דבר באותו יום מכיוון שכל [האוכל] שנשלח אליה על ידי המטבח הפלוגתי הורד לוואדי." (בני מוריס, עמ' 231–232)

קצין במטה הארצי של המשטרה, שביקר בכפרים עילבון ומע'אר (בגליל) בנובמבר 1948, דיווח:

"כל תושבי עילבון גורשו, למעט ארבעה בני כפר שהם יוונים-אורתודוקסים, ומספר קטן של זקנים וילדים. מספר התושבים הכולל שנשאר בכפר הוא 52. הכמרים התלוננו ממררות על גירוש בני הכפר ודרשו את חזרתם. . . . במע'אר, רוב התושבים נשארו, למעט רבים מהמוסלמים." (1949, הישראלים הראשונים, עמ' 28)

ב-10 במאי 1948, אהרון כהן, מנהל המחלקה הערבית של מפלגת מפ"ם שהוקמה מקרוב במהלך המלחמה, כתב בתזכיר לוועדה המדינית של המפלגה:

"יש יסוד להאמין שמה שנעשה . . . נעשה מתוך יעדים פוליטיים מסוימים ולא רק מתוך צרכים צבאיים, כפי שהם טוענים לפעמים. למעשה, הטרנספר של הערבים [הפלסטינים] מגבולות המדינה היהודית מיושם . . . פינוי/ריקון הכפרים הערביים [הפלסטיניים] אינו נעשה תמיד מתוך צורך צבאי. ההרס המוחלט של הכפרים אינו נעשה תמיד רק מכיוון שאין מספיק כוחות להחזיק חיל מצב." (גירוש הפלסטינים, עמ' 181)

ב-24 ביולי, קיים מרכז מפא"י דיון מקיף בנוגע לשאלה הערבית הפלסטינית על רקע הטיהור האתני של רמלה ולוד. הרוב תמך במדיניות הטרנספר (העברת האוכלוסייה) או הטיהור האתני של בן-גוריון. שלמה לביא, אחד המנהיגים המשפיעים במפלגת מפא"י, אמר:

"ה... טרנספר של הערבים [הפלסטינים] אל מחוץ לארץ בעיניי הוא אחד הדברים הצודקים, המוסריים והנכונים ביותר שניתן לעשות. חשבתי על כך במשך שנים רבות." (גירוש הפלסטינים, עמ' 192)

לכך הסכים אברהם כצנלסון, מנהיג מפא"י משפיע נוסף, שאמר גם הוא:

"מוסרי יותר, מנקודת המבט של האתיקה האנושית האוניברסלית, מאשר ריקון המדינה היהודית מהערבים [הפלסטינים] והעברתם למקום אחר .... הדבר דורש [שימוש ב]כוח." (גירוש הפלסטינים, עמ' 192)

באפריל 1949, אמר ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בנאום בכנסת:

“מדינה יהודית ללא דיר יאסין ברחבי הארץ יכולה להיות רק בדיקטטורה של המיעוט." (הארץ, 1 באפריל 2026, הנה תמונת מסך)

במילים אחרות, הדרך היחידה להקים מדינה יהודית ודמוקרטית בפלשתינה (א"י) הייתה טבח של פלסטינים רבים. הנה לכם ציטוט יחיד שממחיש זאת. כך בדיוק 90% מהאזרחים צומצמו לפחות מ-15% לאחר מלחמת הנכבה. רק נאצים ודומיהם יאשרו דמוקרטיה כזו.

בראיון לעיתון סאנדיי טיימס, גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בין השנים 1969–1974, הצהירה ביוני 1969:

"זה לא שהיה עם פלסטיני בפלשתינה (א"י) שראה את עצמו כעם פלסטיני ואנחנו באנו והשלכנו אותם החוצה ולקחנו מהם את ארצם, הם לא היו קיימים." (קיר הברזל, עמ' 311)