Zionist Quotes: האם הפלסטינים קיימים, או שלא? זוהי השאלה?

מבוסס על מסמכים ישראליים שהותר פרסומם ויומנים אישיים

מאז ראשית הציונות בשלהי המאה ה-19 ועד עצם היום הזה, עמדו מנהיגים ציונים על כך שהפלסטינים אינם קיימים כעם או כאומה. השקר הגדול הזה אומץ כדי להקל על גזילת הזכויות הפוליטיות, הכלכליות והאנושיות של הפלסטינים. כפי שיוכח מהציטוטים להלן, מרבית הציונים טענו לעיתים מזומנות כי פלשתינה/ארץ ישראל הייתה מקום ריק וחסר כל עד שהיהודים הציונים החליטו "לגאול" אותה מה"מדבר"; והם גם טענו כי העם הפלסטיני הילידי היה נחשל, פרימיטיבי ובעיקרו נודד שלא הגיע לו הזכות להגדרה עצמית. רק למקרה שאינכם בוטחים במקורות הציוניים ומקורות המנדט הבריטי שלנו, כאן מייסד "המדינה היהודית" דוד בן-גוריון מאשר נתונים דומים עוד ביוני 1966.

קישורים קשורים

• שאלות נפוצות ציוניות: האם זה נכון שתושבי פלשתינה/ארץ ישראל היו בעיקר עם נודד? מדוע שתהיה להם מדינה משלהם?
• עמוד סרוק מספרו של בן-גוריון המציין כי היהודים היוו 12% מאוכלוסיית פלשתינה/ארץ ישראל ב-1914
• שאלות נפוצות ציוניות: מאחר שלפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה או תרבות או שפה מובחנת, מדוע שתהיה להם מדינה?
• שאלות נפוצות ציוניות: האם זה נכון שפלשתינה/ארץ ישראל הייתה מקום חסר כל עד שיהודי ישראל הפריחו את המדבר שלה?

ציטוטים מפורסמים

מיכאל בר-זוהר (אחד מהביוגרפים הרשמיים של בן-גוריון) הודה בגלוי כי הטענה כי "פלשתינה/ארץ ישראל הייתה ארץ ריקה" הייתה מיתוס, ובמידה מסוימת, הצליח להסביר את התפתחות המיתוס, הוא כתב:

"מה עלה בגורלה של הסיסמה: עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם? האמת הפשוטה הייתה שפלשתינה/ארץ ישראל לא הייתה ארץ ריקה, והיהודים היו רק מיעוט קטן מאוכלוסייתה. בימי בניית האימפריה, המעצמות המערביות פטרו ילידים כגורם חסר משמעות בקביעה אם ליישוב טריטוריה במהגרים אם לאו. אפילו לאחר מלחמת העולם [הראשונה], מושג ההגדרה העצמית . . . . עדיין נשמר בלעדית עבור העולם המפותח." (מיכאל בר-זוהר, עמ' 45–46)

בתיאור המפגש הבא, שבתי טבת (אחד מהביוגרפים הרשמיים של בן-גוריון) תמצת בקצרה את יחסיו של בן-גוריון עם הערבים הפלסטינים, טבת הצהיר:

"ארבעה ימים לאחר ישיבת היסוד, ב-8 באוקטובר 1906, נפגשו עשרת חברי ועדת המצע באכסניה ערבית ברמלה. במשך שלושה ימים הם ישבו על שרפרפים והתווכחו, ובלילה ישנו על מחצלות. נער ערבי הביא להם קפה בכוסות קטנות. הם עזבו את האכסניה רק כדי לחטוף ארוחה קלה מדי פעם בשוק. בערב הראשון הם גנבו שלוש שעות כדי לסייר בשוק של רמלה ובשרידי המבצר הסמוך. בן-גוריון העיר רק על המבנים, ההריסות והנוף. הוא לא הקדיש מחשבה לערבים [הפלסטינים], לבעיותיהם, לתנאיהם החברתיים או לחייהם התרבותיים. כמו כן, הוא עוד לא התוודע לקהילה היהודית בפלשתינה/ארץ ישראל [שהייתה ברובה יהודים אורתודוקסים לא-ציונים לפני 1920]. בכל פלשתינה/ארץ ישראל היו [ב-1906] 700,000 תושבים, שרק 55,000 מהם היו יהודים, ורק 550 מאלה היו חלוצים [ציונים]." (שבתי טבת, עמ' 9–10)

עיינו במאות תמונות המתארות תרבות ופולקלור פלסטיניים

גישה זו של התעלמות מהזכויות הפוליטיות של העם הפלסטיני הייתה (ועודנה) הכלל בקרב מרבית הציונים. לפי הביוגרף של בן-גוריון, לא זו בלבד שהפלסטינים היו הרוב במולדתם כבר ב-1906, אלא שיש לציין גם כי:

• מרבית יהודי פלשתינה/ארץ ישראל לא היו אזרחי הארץ, אלא אורחים מרוסיה הצארית.

• היהודים בפלשתינה/ארץ ישראל היו ברובם יהודים אורתודוקסים שהיוו 7.8% מכלל האוכלוסייה.

• באותה עת, מרבית היהודים האורתודוקסים היו לא-ציונים. למעשה, הרוב היו אנטי-ציונים.

• החלוצים הציונים כמעט נעדרו מפלשתינה/ארץ ישראל נכון ל-1906, והוו רק 1% מכלל האוכלוסייה היהודית בפלשתינה/ארץ ישראל.

ברוח דומה, וולטר לאqueur (היסטוריון מרכזי של הציונות) הציג ממד אחר למעמדם של החלוצים הציונים המוקדמים ב-1914 בהשוואה לאוכלוסייה הפלסטינית. הוא כתב:

"המהגרים הציונים, להבדיל מהקהילה היהודית המבוססת [אורתודוקסים דתיים], מנו לא יותר מ-35,000–40,000 ב-1914, שרק שליש מהם חיו בהתיישבויות חקלאיות. בעוד דוברים ערבים מחו נגד העלייה היהודית, משקיפים יהודים ציינו בדאגה כי הריבוי הטבעי השנתי של האוכלוסייה הערבית [הפלסטינית] היה כמעט גדול כמו המספר הכולל של היהודים שהתיישבו במאמץ והקרבה נוראיים על האדמה במשך תקופה של ארבעים שנה." (תולדות הציונות, עמ' 213)

באוקטובר 1882 כתבו בן-יהודה ויחיאל מיכל פינס, שניים מהחלוצים הציונים המוקדמים ביותר בפלשתינה/ארץ ישראל, כשהם מתארים את הפלסטינים הילידים:

". . . ישנם כעת רק חמש מאות אלף ערבים, שאינם חזקים במיוחד, ומהם ניקח בקלות את הארץ אם רק נעשה זאת בתחבולות [ו]בלי לעורר עלינו את איבתם בטרם נהפוך לחזקים ולרבים." (קורבנות צדיקים, עמ' 49)

ב-1891 פקח אחד העם עיניים יהודיות רבות לעובדה שפלשתינה/ארץ ישראל לא הייתה ריקה, אלא מאוכלסת בעמה הילידי כשהוא כתב:

"אנו בחוץ לארץ רגילים להאמין שא רץ ישראל שוממה כעת כמעט לחלוטין, מדבר שאינו נזרע ..... אך באמת אין זה כך. ברחבי הארץ קשה למצוא שדות שאינם נזרעים. רק דיונות חול והרים סלעיים .... אינם מעובדים." (קורבנות צדיקים, עמ' 42)

ישראל זאנגוויל, שביקר בפלשתינה/ארץ ישראל ב-1897 ונפגש פנים אל פנים עם המציאות הדמוגרפית. הוא הצהיר ב-1905 בנאום בפני קבוצה ציונית במנצ'סטר כי:

"לפלשתינה/ארץ ישראל כשלעצמה יש כבר את תושביה. פשליק ירושלים מאוכלס כבר בצפיפות כפולה מזו של ארצות הברית, עם חמישים ושתיים נפשות למיל מרובע, ולא 25% מהם יהודים ..... [עלינו] להיות מוכנים או לגרש בחרב את השבטים [הערבים] המחזיקים בה כפי שעשו אבותינו או להתמודד עם הבעיה של אוכלוסייה זרה גדולה, ברובה מוסלמית ומורגלת במשך מאות שנים לבוז לנו." (גירוש הפלסטינים, עמ' 7–10, ו-קורבנות צדיקים, עמ' 140)

ארתור רופין כתב ב-1913:

"אדמה היא הדבר ההכרחי ביותר לתקיעת שורשים בפלשתינה/ארץ ישראל. מכיוון שכמעט ואין עוד אדמות בלתי מיושבות הניתנות לעיבוד. . . . אנו מחויבים בכל מקרה. . . להרחיק את הפלאחים המעבדים את האדמה." (קורבנות צדיקים, עמ' 61)

חשוב לציין כי הציונות (כבר ב-1908 ועד עצם היום הזה) ניבאה תמיד כי "הארץ המובטחת" הייתה ריקה מכל עם, והיא חיכתה במשך למעלה מ-2,000 שנה ליהודים הציונים כדי לגאול אותה, לחצו כאן לקריאה נוספת על הנושא.

ב-1891 כתב אחד העם באופן דומה על הפלסטינים:

"אם יבוא יום ועמנו בפלשתינה/ארץ ישראל יתפתח כך שבמידה קטנה או גדולה ימירו/ידחקו את התושבים הילידים, אלה לא לוותר על מקומם בקלות." (קורבנות צדיקים, עמ' 49)

זמן קצר לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב-1897 בבזל (שווייץ), נשלחה משלחת ציונית לפלשתינה/ארץ ישראל למשימת חקירת עובדות וכדי לבחון את היתכנות יישוב פלשתינה/ארץ ישראל ביהדות אירופה. המשלחת השיבה מפלשתינה/ארץ ישראל במברק:

"הכלה יפה, אך היא נשואה לאיש אחר." (קיר הברזל, עמ' 3)

ב-1 במרץ 1899 כתב יוסף דיא אל-ח'אלידי (מהמשפחה הירושלמית הידועה) במכתב לתיאודור הרצל כשהוא מסביר כי הציונות בפועל כרוכה בנישול ועקירת העם הפלסטיני, הוא כתב:

"הכרחי, לפיכך, למען שלום היהודים ב[אימפריה העות'מאנית] שהתנועה הציונית . . . תפסיק. . . אלוהים אדירים, העולם רחב מספיק, ישנן עוד ארצות בלתי מיושבות שבהן ניתן ליישב מיליוני יהודים עניים שעשויים אולי להיות מאושרים שם ויום אחד להוות אומה. . . .. בשם אלוהים, הניחו לפלשתינה/ארץ ישראל בשקט." הרצל השיב כי הציונים אינם מתכוונים לנישול ועקירת הפלסטינים, להפך, הוא הצהיר כי היהודים יביאו לפלשתינה/ארץ ישראל אך ורק תועלת חומרית. (קורבנות צדיקים, עמ' 37)

משה סמילנסקי כתב ב-הפועל הצעיר במהדורת באביב 1908:

"או שאף ארץ ישראל שייכת במובן הלאומי לאותם ערבים שהתיישבו שם בשנים האחרונות [לפני 1908], ואז אין לנו מקום שם ועלינו לומר במפורש: ארץ אבותינו אבודה לנו. [או] אם ארץ ישראל שייכת לנו, העם היהודי, אזי האינטרסים הלאומיים שלנו קודמים לכל. . . . אין זה אפשרי שמדינה אחת תשרת כמולדת של שני עמים." (קורבנות צדיקים, עמ' 58)

שימו לב שגם כאשר הנוכחות הציונית בפלשתינה/ארץ ישראל הייתה זניחה ב-1908, הם עדיין הביטו על העם הפלסטיני כ"מהגרים מקרוב". באירוניה, ציונים רבים עדיין מפיצים מיתוס זה עד עצם היום הזה.

הציוני הסוציאליסטי נחמן סירקין, המייסד האידיאולוגי של הציונות הסוציאליסטית, הציע בקונטרס, שכתורתו "השאלה היהודית והמדינה היהודית הסוציאליסטית" שפורסם ב-1898, כי:

"פלשתינה/ארץ ישראל מיושבת בדלילות, שבה היהודים מהווים כיום 10 אחוזים מהאוכלוסייה, חייבת להתפנות עבור היהודים." (גירוש הפלסטינים, עמ' 7)

במרץ 1911, 150 מכובדים פלסטינים שלחו מברק לפרלמנט הטורקי במחאה על מכירות קרקע ליהודים ציונים. מושל ירושלים, עזמי ביי, השיב:

"איננו שונאי זרים; אנו מברכים את כל הזרים. איננו אנטישמים; אנו מעריכים את העליונות הכלכלית של היהודים. אך שום אומה, שום ממשלה לא יכלה לפתוח את זרועותיה לקבוצות. . . . השואפות לקחת מאיתנו את פלשתינה/ארץ ישראל." (קורבנות צדיקים, עמ' 62)

משה שרת, שר החוץ הישראלי הראשון, כתב ב-1914:

שכחנו שלא באנו לארץ ריקה לרשת אותה, אלא באנו לכבוש ארץ מאנשים המאכלסים אותה, השולטים בה מתוך שפתם ותרבותם הפראית ..... לאחרונה מופיעה בעיתונינו הבהרה על "האי-הבנה ההדדית" בינינו לבין הערבים, על "אינטרסים משותפים" [ו]על "אפשרות האחדות והשלום בין שני עמים אחים." ..... [אבל] אסור לנו לאפשר לעצמנו להשלות את עצמנו בתקוות שווא כאלה ..... כי אם נחדל לראות בארצנו, ארץ ישראל, כשלנו בלבד ונרשה שותף בנחלתנו - כל התוכן והמשמעות יאבדו מהמפעל שלנו. (קורבנות צדיקים, עמ' 91)

ב-1905 במהלך כנס הקונגרס הציוני בבזל (שווייץ) יהודי ארצישראלי, יצחק אפשטיין 1862–1943, נשא הרצאה על "השאלה הערבית":

"בין השאלות הקשות הקשורות לרעיון תחיית עמנו על אדמתו ישנה אחת השקולה כנגד כולן: שאלת יחסינו עם הערבים. . . . שכחנו דבר אחד קטן: יש בארצנו האהובה אומה שלמה, המאכלסת אותה במשך מאות שנים ומעולם לא חשבה לעזוב אותה. . . .
אנו עושים טעות פסיכולוגית גדולה ביחס לעם גדול, תקיף וקנאי. בעוד אנו חשים אהבה עמוקה לארץ אבותינו, שכחנו כי לאומה החיה בה כיום יש לב רגיש ונשמה אוהבת. הערבי, כמו כל אדם, קשור לארץ מולדתו בכבלים חזקים." (קורבנות צדיקים, עמ' 57)

אחד העם חזר לבעיה הערבית ... בפברואר 1914 ... והוא הצהיר גם:

" '[הציונים] כועסים על אלה המזכירים להם כי יש עוד עם ב ארץ ישראל החי שם ואינו מתכוון כלל לעזוב את מקומו. בעתיד כאשר אשליה זו תורחק מליבם והם יביטו בעיניים פקוחות על המציאות כפי שהיא, הם בוודאי יבינו עד כמה חשובה שאלה זו ומה גדולה חובתנו לעבוד לפתרונה." (האו"ם: המקורות וההתפתחות של בעיית פלשתינה/ארץ ישראל, חלק ב') אך פנייתו של אחד העם נותרה ללא מענה בעוד הציונות הפוליטית ניגשה לממש את מטרתה של מדינה יהודית.

כבר ב-1914, הודה בן-גוריון בסתר בקיומה של לאומיות פלסטינית, לפחות בקרב המוני העובדים. הוא הסביר כי שנאת הפלסטינים לציונות התבססה על פחדם מנישול. בן-גוריון ניתח שנאה זו והצהיר:

"שנאה זו מקורה בפועלים הערבים [הפלסטינים] בהתיישבויות היהודיות. כמו כל פועל, הפועל הערבי [הפלסטיני] מתעב את נוגשו ומנצלו. אך מכיוון שסכסוך מעמדי זה חופף הבדל לאומי בין חקלאים לפועלים, שנאה זו לובשת צורה לאומית. אכן, הלאומי גובר על ההיבט המעמדי של הסכסוך בתודעת המוני העובדים הערבים [הפלסטינים], ומצית שנאה עזה כלפי היהודים." (שבתי טבת, עמ' 18–19)

ב-1914, ניסה חיים וייצמן להניח את היסודות למימוש הציונות, והחל בטענה כי פלשתינה/ארץ ישראל ריקה ולתושביה הנוכחיים אין אמירה בגורלה. הוא הצהיר:

"בשליבה ההתחלתי, הובנה הציונות על ידי חלוציה כתנועה התלויה לחלוטין בגורמים מכניים: ישנה ארץ שנקראת במקרה פלשתינה/ארץ ישראל, ארץ ללא עם, ומאידך, קיים העם היהודי, ואין לו ארץ. מה עוד נחוץ, אם כן, מאשר לשבץ את האבן היקרה בטבעת, לאחד את העם הזה עם ארץ זו? את בעלי הארץ [הטורקים העות'מאנים] יש, לפיכך, לשכנע ולשדל בנישואין אלה שהם משתלמים, לא רק עבור העם [היהודי] ועבור הארץ, אלא גם עבורם עצמם." (גירוש הפלסטינים, עמ' 6)

ממש לפני הכיבוש הבריטי של פלשתינה/ארץ ישראל, כתב חיים וייצמן כשהוא מתאר את העם הפלסטיני כ:

"סלעי יהודה, כמכשולים שהיה צריך לפנות בדרך קשה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 17)

ב-1913 כתב ההיסטוריון הפלסטיני הנודע עארף אל-עארף מאמר שחזה את תוצאת הגשמת הציונות:

"[מכירת אדמות מאפשרת] לציונים [להשיג] שליטה על ארצנו, כפר אחר כפר, עיר אחר עיר; מחר ירושלים כולה תימכר ואז פלשתינה/ארץ ישראל בשלמותה." (קורבנות צדיקים, עמ' 64)

ב-1915 כתב הרברט סמואל (שהיה פקיד בריטי יהודי משפיע שהפך מאוחר יותר לאחד המטיפים المוקדמים ביותר להצהרת בלפור והנציב העליון הבריטי הראשון לפלשתינה/ארץ ישראל ב-1920):

"[מדינה שבה 90,000 או 100,000 תושבים יהודים [ישלאטו על] 400,000 או 500,000 מוסלמים מרוצה ערבית. . . עשויה להיעלם בסדרה של סכסוכים נבזיים עם האוכלוסייה הערבית [הפלסטינית]." (קורבנות צדיקים, עמ' 72)

תמונת הדמוגרפיה בפועל לפלשתינה/ארץ ישראל ב-1914 הייתה: 657,000 ערבים מוסלמים, 81,000 ערבים נוצרים, ו-59,000 יהודים, לחצו כאן לפרטים.

במאמר שפרסם בן-גוריון ב-1918, שכתורתו "זכויות היהודים ואחרים בפלשתינה/ארץ ישראל", הוא הודה כי לערבים הפלסטינים היו אותן זכויות כמו ליהודים. לפלסטינים היו זכויות כאלה, הנובעות מהיסטוריה שלהם מכיוון שאכלסו את הארץ "במשך מאות שנים". הוא הצהיר במאמר:

"פלשתינה/ארץ ישראל אינה ארץ ריקה . . . בשום אופן אסור לנו לפגוע בזכויות התושבים." בן-גוריון חזר לעיתים מזומנות לנקודה זו, כשהוא מדגיש כי לערבים הפלסטינים הייתה "הזכות המלאה" לחיים כלכליים, תרבותיים וקהילתיים עצמאיים, אך לא פוליטיים. (שבתי טבת, עמ' 37–38)

אך בן-גוריון הציב גבולות. העם הפלסטיני אינו מסוגל בעצמו לפתח את פלשתינה/ארץ ישראל, ואין לו זכות לעמוד בדרכם של היהודים. הוא טען ב-1918, כי זכויות היהודים נבעו לא מהעבר אלא מהעתיד, וב-1924 הכריז:

"איננו מכירים בזכות הערבים [הפלסטינים] לשלוט בארץ, מכיוון שפלשתינה/ארץ ישראל עדיין בלתי מפותחת ומחכה לבוניה." ב-1928 הצהיר כי "לערבים [הפלסטינים] אין זכות לסגור את הארץ בפנינו [היהודים]. איזו זכות יש להם על מדבר הנגב, שהוא בלתי מיושב?"; וב-1930, "לערבים [הפלסטינים] אין זכות על נהר הירדן, ואין זכות למנוע הקמת תחנת כוח [על ידי מפעל יהודי]. יש להם זכות רק למה שהם יצרו ולבתיהם." (שבתי טבת, עמ' 38)

במילים אחרות, העם הפלסטיני אינו זכאי לשום זכויות פוליטיות, ואם יש לו זכויות אחרות, אלה מוגבלות למקומות מגוריו. באירוניה, הצהרה זו נכתבה כאשר העם הפלסטיני היווה את רוב האוכלוסייה, הרבה מעל 85%.

ב-1918 דחה חיים וייצמן את קיומה של אומה ערבית בפלשתינה/ארץ ישראל ותיאר אותם כבורים ותמימים במכתב לעמיתו:

"הפלאח [ערבית: איכר] העני והבור אינו דואג מפוליטיקה, אך כשאומרים לו שוב ושוב אנשים שבהם יש לו אמון שפרנסתו בסכנה להילקח ממנו על ידינו, הוא הופך לאויבנו המושבע. . . הערבי הוא פרימיטיבי ומאמין למה שמספרים לו." (ימי הכלניות, עמ' 109)

ב-2 בנובמבר 1918, במצעד יום בלפור בירושלים היהודית, מוסא כאזם אל-חוסייני, ראש עיריית ירושלים באותה עת, מסר למושל הבריטי של פלשתינה/ארץ ישראל, סטורס, עצומה ממיותר מ-100 מכובדים פלסטינים שקבעה:

"הבחנו אתמול בקהל גדול של יהודים הנושאים שלטים ושוטפים את הרחובות כשהם צועקים מילים שפוגעות ברגשות ופוצעות את הנפש. הם [היהודים הציונים] טוענים בקול גלוי כי פלשתינה/ארץ ישראל, שהיא הארץ הקדושה של אבותינו ובית הקברות של אבות אבותינו, שאוכלסה על ידי הערבים במשך עידנים ארוכים, שאהבו אותה ומתו בהגנה עליה, היא כעת בית לאומי עבורם." (קורבנות צדיקים, עמ' 90)

ב-1920, הודה ישראל זאנגוויל בבירור בקיומם של פלסטינים, אך לא כעם מכיוון שלא ניצלו את משאבי פלשתינה/ארץ ישראל. הוא אמר:

"אם הלורד שפטסברי לא לדייק מילולית בתיאור פלשתינה/ארץ ישראל כארץ ללא עם, הוא היה מדויק במהותו, שכן אין עם ערבי החי במיזוג אינטימי עם הארץ, מנצל את משאביה וטובע בה חותם אופייני: יש במקרה הטוב מחנה ערבי." (גירוש הפלסטינים, עמ' 6)

בפרטיות, מנהיגים ציונים רבים הודו כי הציונות הייתה המניע העיקרי מאחורי התנועה הלאומית הפלסטינית, ואולם, בפומבי טענו תמיד כי התנועה אורגנה על ידי מעטים שלא ייצגו את המטרות הפוליטיות של הפלסטיני הרגיל. קלווריסקי, פקיד ציוני, ניסח זאת במאי 1921:

"אין טעם לראות בזה [בהתייחס לתנועה הלאומית הפלסטינית] שאלה רק של אפנדים [בעלי אדמות]. . . זה עשוי להיות מצוין כטקטיקה, אך, בינינו לבין עצמנו, עלינו להבין שעלינו לקחת בחשבון תנועה לאומית ערבית [פלסטינית]. אנו בעצמנו---התנועה שלנו---מחישים את התפתחות התנועה הערבית [הפלסטינית]." (קורבנות צדיקים, עמ' 104)

ביולי 1922, לאחר השביתה המסחרית הערבית הפלסטינית, הודה בן-גוריון בפרטיות כי תנועה לאומית פלסטינית מתפתחת. הוא כתב ביומנו:

"הצלחת הערבים [הפלסטינים] בארגון סגירת החנויות מראה שאנו מתמודדים כאן עם תנועה לאומית. עבור הערבים [הפלסטינים], זהו צעד חינוכי חשוב." (שבתי טבת, עמ' 80)

בדומה לכך ב-1929, כתב גם על התנועה הלאומית הפוליטית הפלסטינית:

"זה נכון שלתנועה הלאומית הערבית אין תוכן חיובי. מנהיגי התנועה אינם מוטרדים משיפור העם ומאספקת צרכיו החיוניים. הם אינם עוזרים לפלאח; להפך, המנהיגים מוצצים את דמו, ומנצלים את ההתעוררות העממית לרווח פרטי. אך אנו טועים אם אנו מודדים את הערבים [הפלסטינים] ואת תנועתם לפי האמות מפתח שלנו. כל עם ראוי לתנועה הלאומית שלו. המאפיין הבולט של תנועה פוליטית הוא שהיא יודעת כיצד לגייס את ההמונים. מנקודת מבט זו אין ספק שאנו עומדים בפני תנועה פוליטית, ואסור לנו להקל בה ראש."

"תנועה לאומית מגייסת המונים, וזהו הדבר המרכזי. התנועה הערבית [הפלסטינית] אינה תנועת תחייה, וערכה המוסרי מוטל בספק. אך במובן פוליטי, זוהי תנועה לאומית." (שבתי טבת, עמ' 83)

ב-1923, כתב זאב ז'בוטינסקי על מה שהפלסטינים באמת הרגישו בנוגע להקשרם לפלשתינה/ארץ ישראל:

"הם מביטים על פלשתינה/ארץ ישראל באותה אהבה אינסטינקטיבית וחיבה אמיתית שבה הביטו האצטקים על מקסיקו או כל סיאו על הערבה שלו. פלשתינה/ארץ ישראל תישאר עבור הפלסטינים לא ארץ גבול, אלא מולדתם, המרכז והבסיס של קיומם הלאומי משלהם." (קורבנות צדיקים, עמ' 36)

בדומה לכך, כתב זאב ז'בוטינסקי גם כן ב-1923:

"הערבים אהבו את ארצם בדיוק כפי שהיהודים אהבו אותה. באופן אינסטינקטיבי, הם הטיבו להבין את השאיפות הציוניות, והחלטתם להתנגד להן הייתה טבעית בלבד ..... לא הייתה אי-הבנה בין יהודי לערבי, אלא סכסוך טבעי. .... שום הסכם לא היה אפשרי עם הערבי הפלסטיני; הם יקבלו את הציונות רק כאשר ימצאו את עצמם מול 'קיר ברזל,' כשיבינו שאין להם ברירה אלא לקבל התיישבות יהודית." (אמריקה והקמת ישראל, עמ' 90)

ב-1926 כתב זאב ז'בוטינסקי על המאבק הלאומי בין שתי התנועות הלאומיות היהודית והפלסטינית, המנוגדות אך המוצדקות:

"הטרגדיה טמונה בעובדה שיש כאן התנגשות בין שתי אמיתות ..... אך הצדק שלנו גדול יותר. הערבי נחשל מבחינה תרבותית, אך הפטריוטיזם האינסטינקטיבי שלו טהור ואציל בדיוק כמו שלנו; לא ניתן לקנות אותו, ניתן רק לרסן אותו ... כוח עליון (force majeure)." (קורבנות צדיקים, עמ' 108)

בתחילת שנות ה-30, הודה בן-גוריון לבסוף בטעות של הניסיון לשחד או לקנות את התנועה הלאומית הפלסטינית, במקום לעבוד איתה, הוא הצהיר בפורום מפא"י:

"טעינו במשך עשר שנים כעת . . . העיקר אינו שיתוף פעולה עם האנגלים, אלא עם הערבים [הפלסטינים]." בזה התכוון לא רק ליחסי ידידות ועזרה הדדית, אלא לשיתוף פעולה פוליטי, לו קרא "אבן הפינה" של "השלטון הערבי-יהודי-אנגלי בפלשתינה/ארץ ישראל. אל נא נרמה את עצמנו ונחשוב שכאשר אנו פונים לערבים [הפלסטינים] ואומרים להם 'נבנה בתי ספר ונשפר את תנאיכם الכלכליים,' שהצלחנו. אל נא נחשוב שהערבים [הפלסטינים] בטבעם שונים מאיתנו." בלהט הטיעון, אמר בן-גוריון לאחד ממבקריו ושאל: "האם אתה חושב שעל ידי הושטת הטבות כלכליות לערבים [הפלסטינים], תוכל לגרום להם לשכוח את זכויותיהם הפוליטיות בפלשתינה/ארץ ישראל?" האם האמינה מפא"י כי על ידי סיוע לערבים הפלסטינים להבטיח דיור הוגן ולגדל יבולי שיא יוכלו לשכנע את הערבים הפלסטינים לראות את עצמם "כזרים מוחלטים בארץ שהיא שלהם?" (שבתי טבת, עמ' 114)

ככל שמספר היהודים בפלשתינה/ארץ ישראל (היישוב) הוכפל בין 1931 ל-1935, העם הפלסטיני עמד בפני איום של נישול, כאשר היהודים הופכים לאדוניהם. התנועה הפוליטית הפלסטינית הפכה לקולנית ומאורגנת יותר, דבר שהפתיע את בן-גוריון. לדעתו, ההפגנות ייצגו "נקודת מפנה" חשובה מספיק כדי להצדיק דאגה ציונית. כפי שאמר לחבריו במפא"י:

". . . הם [בהתייחס לפלסטינים] הפגינו עוצמה חדשה ומשמעת מרשימה. רבים מהם נהרגו . . . הפעם לא רוצחים ומתפרעים, אלא מפגינים פוליטיים. למרות התסיסה העצומה, ההוראה שלא לפגוע ביהודים נשמרה. זה מראה על משמעת פוליטית יוצאת דופן. אין ספק שארועים אלה יותירו חותם עמוק על התנועה הערבית [הפלסטינית]. הפעם ראינו תנועה פוליטית שחייבת לעורר את כבוד העולם. (שבתי טבת, עמ' 126)

ב-27 במאי 1931, הכיר בן-גוריון בכך ש"השאלה הערבית" היא

"שאלת גורל טרגית" שהתעוררה רק כתוצאה מהציונות, ולפיכך הייתה "שאלת הגשמה ציונית לאור המציאות הערבית." במילים אחרות, זו הייתה שאלה ציונית ולא ערבית, שהופנתה לציונים שהיו נבוכים לגבי כיצד יוכלו להגשים את שאיפותיהם בארץ שכבר מאוכלסת ברוב ערבי פלסטיני. (שבתי טבת, עמ' xii, הקדמה)

בספר שפרסם בן-גוריון ב-1931 (שכותרתו: אנחנו ושכנינו), הוא הודה כי לערבים הפלסטינים היו אותן זכויות כמו ליהודים להתקיים בפלשתינה/ארץ ישראל. הוא הצהיר:

"הקהילה הערבית בפלשתינה/ארץ ישראל היא חלק אורגני, בלתי נפרד מהנוף. היא מושרשת בארץ. הערבים [הפלסטינים] מעבדים את האדמה, ויישארו." בן-גוריון אף סבר כי לערבים הפלסטינים היו זכויות מלאות בפלשתינה/ארץ ישראל, "מכיוון שהזכות היחידה שבה עם יכול לטעון להחזקת ארץ ללא הגבלה היא הזכות המוענקת מתוך נכונות לעבוד." הייתה להם אותה הזדמנות לבסס זכות זו כפי שהייתה לציונים. (שבתי טבת, עמ' 5–6)

בן-גוריון התרשם מגבורתו של עז א-דין אל-קסאם באמצע שנות ה-30, והוא חזה כי דוגמתו של קסאם תהיה בעלת השפעה מרחיקת לכת על התנועה הלאומית הפלסטינית. בן-גוריון הצהיר שבועיים לאחר קרבו הגורלי של קסאם עם הכיבוש הבריטי בסמוך ליעבד-ג'נין:

"זוהי חשיבות האירוע. היינו מחנכים את נוערנו ללא תל חי [התנגשות עם פלסטינים בגליל בתחילת שנות ה-20], מכיוון שיש לנו ערכים חשובים אחרים, אך למארגנים הערבים [הפלסטינים] היה פחות במה לעבוד. לערבים [הפלסטינים] אין כבוד לשום מנהיג. הם יודעים שכל אחד ואחד מוכן למכור את העם הערבי למען רווחו האישי, ולכן לערבים אין הערכה עצמית. כעת, לראשונה, הערבים [הפלסטינים] ראו מישהו מציע את חייו למען המטרה. הדבר יעניק לערבים [הפלסטינים] את העוצמה המוסרית שחסרה להם."

בן-גוריון הדגיש גם כי

"זה איננו נשאשיבי ואיננו המופתי. זו אינה המוטיבציה מתוך קריירה או תאווה. בשייח' קסאם, יש לנו דמות קנאית המוכנה להקריב את חייה בשהאדה/מוות על קידוש השם. כעת אין אחד אלא עשרות, מאות, אם לא אלפים כמוהו. והעם הערבי עומד מאחוריהם." (שבתי טבת, עמ' 126)

לאחר מפגשו של בן-גוריון עם ג'ורג' אנטוניוס במאי 1936, הוא היה מוכן להודות בקיומו של סכסוך, בין הערבים הפלסטינים ללאומיות היהודית, לראשונה בפומבי. הוא הצהיר:

"יש סכסוך, סכסוך גדול." לא בתחום הכלכלי אלא הפוליטי. "יש סכסוך יסודי. אנו והם רוצים את אותו הדבר: שנינו רוצים את פלשתינה/ארץ ישראל. וזהו הסכסוך היסודי." (שבתי טבת, עמ' 166)

"אני אומר כעת משהו שסותר את התיאוריה שהייתה לי פעם בשאלה זו. בזמן מסוים, חשבתי שהסכם [עם פלסטינים] היה אפשרי." בן-גוריון צירף הסתייגות מסוימת להצהרה זו. הסדר עשוי להיות אפשרי בין שני העמים במובן הרחב ביותר, בין "העם היהודי" כולו לבין העם הערבי כולו. אך הסכם כזה יכול להיווצר "ברגע שיוואשו מלמנוע פלשתינה/ארץ ישראל יהודית." (שבתי טבת, עמ' 171)

יש לציין כי הצהרה זו סימנה תפנית בתפיסת עולמו של בן-גוריון. באירוניה, מסקנתו היא בהסכמה מלאה עם דוקטרינת קיר הברזל של זאב ז'בוטינסקי. כשהציג ז'בוטינסקי לראשונה את דוקטרינתו המפורסמת בתחילת שנות ה-20, בן-גוריון וציונים רבים אחרים בתנועת העבודה תייגו אותו כ"גזען". כפי שמדגים הציטוט הקודם, בן-גוריון הכיר לבסוף בכך שהציונות חייבת להישען על דוקטרינת קיר הברזל כדי להפוך למציאות. למרבה הצער עבור העם הפלסטיני, לפי בן-גוריון זה היה עניין של "חיים או מוות" עבור הציונות והיהודים.

עיינו בגלריה זו המציגה פלסטינים שותלים, קוצרים יבולים, מוסקים זיתים, כורמים, חופרים בורות מים, בריכות השקיה, דגים,..וכו'

על שום סוגיה לא היה הסכסוך חריף כפי שהיה בשאלת העלייה:

"מנהיגים ערבים אינם רואים שום ערך בממד הכלכלי של התפתחות הארץ, ובעוד הם יודו שהעלייה שלנו הביאה ברכות חומריות לפלשתינה/ארץ ישראל [שבה עבודה עברית בלעדית הייתה תמיד הכלל], הם עדיין טוענים---ומנקודת המבט הערבית [הפלסטינית], הם צודקים-- שאינם רוצים לא את הדבש ולא את עוקץ הדבורה." (שבתי טבת, עמ' 166)

זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה (המרד הערבי) ב-1936, הצהיר בן-גוריון בישיבה עם מפלגת מפא"י:

" .... הפחד של [הערבים הפלסטינים] אינו מאובדן אדמה, אלא מאובדן המולדת של העם הערבי, שאחרים רוצים להופכה למולדת של העם היהודי. הערבי [הפלסטיני] נלחם מלחמה שלא ניתן להתעלם ממנה. הוא יוצא לשביתה, הוא נהרג, הוא עושה הקרבות גדולות." (גירוש הפלסטינים, עמ' 18)

מאידך גיסא, הוא שלל מהפלסטיני זכויות פוליטיות כלשהן. כהצדקה, הצהיר בן-גוריון:

"אין סכסוך בין לאומיות יהודית ללאומיות ערבית מכיוון שהאומה היהודית אינה בפלשתינה/ארץ ישראל והפלסטינים אינם אומה." (גירוש הפלסטינים, עמ' 19)

כמה חודשים לפני שמושב ועידת השלום התכנס בוורסאי ב-1919, ראה בן-גוריון את היחסים העתידיים בין היהודים לערבים הפלסטינים כדלקמן:

"כולם רואים את הבעיה ביחסים בין היהודים לערבים [הפלסטינים]. אך לא כולם רואים שאין לזה פתרון. אין פתרון! . . . הסכסוך בין האינטרסים של היהודים והאינטרסים של הערבים [הפלסטינים] בפלשתינה/ארץ ישראל אינו יכול להיפתר בפלפולים פילוסופיים. אינני מכיר ערבים שייתרצו לכך שפלשתינה/ארץ ישראל תהיה שלנו---אפילו אם נלמד ערבית . . .ואין לי שום צורך ללמוד ערבית. מאידך, אינני רואה מדוע 'מוסטפא' צריך ללמוד עברית. . . . יש כאן שאלה לאומית. אנו רוצים שהארץ תהיה שלנו. הערבים רוצים שהארץ תהיה שלהם." (ימי הכלניות, עמ' 116)

בהקשר של מאורעות 1929, דיבר בן-גוריון על הלאומיות הפלסטינית המתפתחת ועל המטרה המרכזית של הציונות (שבה אוכלוסיית פלשתינה/ארץ ישראל הופכת ל"רוב יהודי") בפני מזכירות הקבוצות הציוניות המרכזיות. הוא אמר:

תמונה נדירה של אל-מאלחה שצולמה זמן קצר לאחר הנכבה (1.6.1949) ובקדמת התמונה יהודים ציונים בוזזים רכוש פלסטיני.

"הוויכוח אם קיימת תנועה לאומית ערבית אם לאו הוא תרגיל מילולי חסר פואנטה; הדבר המרכזי עבורנו הוא שהתנועה מושכת אליה את ההמונים. איננו רואים בה תנועת תחייה וערכה המוסרי מוטל בספק. אך מבחינה פוליטית זוהי תנועה לאומית . . . . הערבי אינו חייב ואינו יכול להיות ציוני. הוא מעולם לא יכל לייחל לכך שהיהודים יהפכו לרוב. זהו האנטגוניזם האמיתי בינינו לבין הערבים. שנינו רוצים להיות הרוב." (גירוש הפלסטינים, עמ' 18)

מכיוון שהיהודים בפלשתינה/ארץ ישראל (היישוב) לא יכלו להפוך לרוב נכון ל-1948 (לחצו כאן למפת הדמוגרפיה של פלשתינה/ארץ ישראל נכון ל-1946), פנו הציונים לטרנספר אוכלוסייה בכפייה (טיהור אתני) כדי לפתור את מה שכינו "הבעיה הדמוגרפית הערבית". כדי להסתיר את מטרותיהם וכוונותיהם הבסיסיות, הם בדו את המיתוס שהפלסטינים עזבו את בתיהם, חוותיהם ועסקיהם בהוראות מנהיגיהם, לחצו כאן לקריאת תגובתנו לטיעון זה.

ב-1930 הצהיר ארתור רופין כי נישול ועקירת הערבים הפלסטינים היו בלתי נמנעים אם הציונות היתה הופכת למציאות. הוא כתב:

"[נישול פלסטיני הוא בלתי נמנע מכיוון ש]אדמה היא התנאי החיוני להתיישבותנו בפלשתינה/ארץ ישראל. אך מכיוון שכמעט ואין אדמה ששווה לעבדה שאינה כבר מעובדת, מצאנו כי בכל פעם שאנו רוכשים אדמה ומיישבים אותה, בהכרח מעבדיה הנוכחיים מורחקים . . . בעתיד יהיה קשה בהרבה לרכוש אדמה, שכן אדמה המיושבת בדלילות כמעט ואינה קיימת. מה שנשאר זו אדמה המיושבת בצפיפות [ערבית פלסטינית]." (גירוש הפלסטינים, עמ' 11)

זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה (המרד הערבי) ב-1936, דיבר משה שרת על האופן שבו הפלסטינים באמת הרגישו בנוגע לזרם הבלתי פוסק של מהגרים יהודים:

"הפחד הוא הפקטור המרכזי בפוליטיקה הערבית [הפלסטינית]. . . . אין ערבי שאינו ניזוק מכניסת היהודים לפלשתינה/ארץ ישראל." (קורבנות צדיקים, עמ' 136)

כאשר פרצה האינתיפאדה הראשונה ב-1936, ציונים רבים התלוננו כי המנדט הבריטי אינו עושה די כדי לעצור את ההתנגדות הפלסטינית (שכונתה לעיתים מזומנות "טרור"). בהקשר זה, טען בן-גוריון כי:

"שום ממשלה בעולם אינה יכולה למנוע טרור יחידים. . . כרכש שעם נלחם על ארצו, אין זה קל למנוע מעשים כאלה." וגם לא ביקר את הפגנת הרכות הבריטית: "אני מבין מדוע הממשלה חשה צורך להפגין רכות כלפי הערבים [הפלסטינים] . . . אין זה קל לדכא תנועה עממית אך ורק בשימוש בכוח." (שבתי טבת, עמ' 166)

מדי פעם, בן-גוריון גילה אמפתיה לעם הפלסטיני. הוא הצהיר במכתב למשה שרת ב-1937:

"אילו הייתי ערבי, ערבי עם תודעה פוליטית לאומית . . . הייתי קם נגד עלייה העלולה בעתיד למסור את הארץ ואת כל תושביה הערבים [הפלסטינים] לשלטון יהודי. איזה ערבי [פלסטיני] אינו יכול לחשב וללהבין מה פירוש עלייה [יהודית] בקצב של 60,000 בשנה עבור מדינה יהודית בכל פלשתינה/ארץ ישראל." (שבתי טבת, עמ' 171–172)

בפברואר 1937, היה בן-גוריון על סף מסקנה מרחיקת לכת, שערביי פלשתינה/ארץ ישראל היו עם נפרד, מובחן מערבים אחרים והראוי להגדרה עצמית. הוא הצהיר:

"הזכות שיש לערבים בפלשתינה/ארץ ישראל היא כזו המגיעה לתושבי כל ארץ . . . מכיוון שהם חיים כאן, ולא מכיוון שהם ערבים . . . התושבים הערבים של פלשתינה/ארץ ישראל צריכים ליהנות מכל זכויות האזרחים ומכל הזכויות הפוליטיות, לא רק כאינדיבידואלים, אלא כקהילה לאומית, בדיוק כמו היהודים." (שבתי טבת, עמ' 170)

ב-1938 הגיב מנחם אוסישקין על תוכנית החלוקה שהציעה וועדת פיל הבריטית ב-1937:

"איננו יכולים להתחיל את המדינה היהודית עם אוכלוסייה שבה הערבים [הפלסטינים] החיים על אדמותיהם מהווים כמעט מחצית וכאשר היהודים קיימים על האדמה במספרים קטנים מאוד וכולם מצטופפים בתל אביב ובסביבתה .... והגרוע ביותר אינו רק שהערבים [הפלסטינים] כאן מהווים 50 אחוזים או 45 אחוזים אלא ש-75 אחוזים מהאדמה נמצאים בידי הערבים [הפלסטינים]. מדינה כזו אינה יכולה לשרוד אפילו חצי שעה ..... השאלה אינה אם הם יהיו רוב או מיעוט בפרלמנט. אתם יודעים שאפילו מיעוט קטן יכול לשבש את כל סדר החיים הפרלמנטריים..... לפיכך הייתי אומר ל[ועדת פיל] ולממשלה שלא נקבל ארץ ישראל מצומצמת מבלי שתתנו לנו את האדמה, מצד אחד, ותרחיקו את המספר הגדול ביותר של ערבים [פלסטינים]-בייחוד הפלאחים- מצד שני בטרם ניגש לקחת את מושכות השלטון בארצותינו אפילו זמנית." (גירוש הפלסטינים, עמ' 111–112; ראו גם קורבנות צדיקים, עמ' 143–144)

במאי 1944 (במהלך דיון סגור) המשיך בן-גוריון להביע ללא ריסון את שכונועו כי טרנספר ערבי טבוע בעצם תפיסת הציונות, הוא אמר:

"הציונות היא טרנספר של היהודים. בנוגע לטרנספר של הערבים [הפלסטינים] זה קל בהרבה מכל טרנספר אחר. ישנן מדינות ערביות בסביבה . . . . וברור שאם הערבים [הפלסטינים] יורחקו [למדינות אלה] הדבר ישפר את מצבם ולא להפך." (גירוש הפלסטינים, עמ' 159)

בנאום בפני הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשתינה/ארץ ישראל ב-14 באוקטובר 1947, הצהיר הרב אבא הלל סילבר (מנהיג ציוני אמריקאי):

"מעולם לא הייתה אומה ערבית מובחנת פוליטית או תרבותית בפלשתינה/ארץ ישראל. פלשתינה/ארץ ישראל נפלטה מההיסטוריה לאחר הכיבוש הערבי [1,400 שנה קודם לכן ובתקופת מסעי הצלב] וחזרה כיחידה נפרדת רק לאחר שחבר הלאומים העניק הכרה בינלאומית לבית לאומי יהודי בארץ." (גירוש הפלסטינים, עמ' 91)

בהצהרת הרב יש אמת רבה, הלאומיות הפלסטינית התפתחה בתגובה לציונות ולניסיונות להביאה למציאות דרך הצהרת בלפור בחסות הבריטים. למידע נוסף בנושא, לחצו כאן.

בנאום בפני הוועד המרכזי של ההסתדרות ב-30 בדצמבר 1947, אמר בן-גוריון:

"באזור שהוקצה למדינה היהודית אין יותר מ-520,000 יהודים וכ-350,000 לא-יהודים, ברובם ערבים. יחד עם יהודי ירושלים, כלל האוכלוסייה של המדינה היהודית בעת הקמתה, יהיה כמיליון איש, כולל כמעט 40% לא-יהודים. הרכב [אוכלוסייה] כזה אינו מספק בסיס יציב למדינה יהודית. עובדה [דמוגרפית] זו חייבת להיראות בכל בהירותה וחריפותה. עם הרכב [אוכלוסייה] כזה, לא יכולה להיות אפילו ודאות מוחלטת שהשליטה תישאר בידי הרוב היהודי .... לא יכולה להיות מדינה יהודית יציבה וחזקה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60% בלבד" (גירוש הפלסטינים, עמ' 176)

רק ב-1947, לאחר כמעט חצי מאה של מאמץ בלתי נלאה, הבעלות הקולקטיבית של הקרן הקיימת לישראל (שהיוותה מחצית מכלל הבעלות הציונית והיהודית על קרקעות) הסתכמה ב-3.5% בלבד מפלשתינה/ארץ ישראל. יוסף ויץ היה בעמדה טובה לדעת כי:

"ללא נקיטת פעולה לטרנספר של האוכלוסייה [הערבית הפלסטינית], לא נוכל לפתור את השאלה שלנו על ידי רכישת [אדמות]." (גירוש הפלסטינים, 133)

יוסף ויץ ציין באותו תאריך כי מרבית האדמה הניתנת לעיבוד ב"מדינה היהודית", שהוקצתה על ידי הצעת החלוקה של עצרת האו"ם בדצמבר 1947, הייתה בבעלות פלסטינית. הוא כתב:

"[מרבית האדמה אינה] בבעלות יהודית ואפילו אינה בקטגוריה של נכסי מדינה שבעלותם יכלה להילקח אוטומטית על ידי ממשלה יורשת. כך, מתוך 13,500,000 דונם (ש-6,000,000 מהם היו מדבר ו-7,500,000 דונם של אדמה הניתנת לעיבוד) במדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה, רק 1,500,000 דונם היו בבעלות יהודית." (גירוש הפלסטינים, עמ' 183)

בראיון ל-סאנדיי טיימס גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בין השנים 1969–1974, הצהירה ביוני 1969:

"אין זה כאילו היה עם פלסטיני בפלשתינה/ארץ ישראל שראה את עצמו כעם פלסטיני ואנו באנו וזרקנו אותם החוצה ולקחנו את ארצם מהם, הם לא היו קיימים." (קיר הברזל, עמ' 311)

ב-30 ביולי 1973 אמר משה דיין למגזין טיים:

"אין עוד פלשתינה/ארץ ישראל. נגמר . . ." (קיר הברזל, עמ' 316)